שבת עד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דשלקי ליה שבעא זימני ואי לא שקלי ליה מסרח וכפסולת מתוך אוכל דמי:
והטוחן:
א"ר פפא אהאי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן אמר רב מנשה בהאי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן אמר רב אשי אי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך:
והלש והאופה:
אמר רב פפא שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה תנא דידן סידורא דפת נקט אמר רב אחא בר רב עוירא גהאי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט אמר רבה בר רב הונא דהאי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואיקושא אימא לא קמ"ל אמר רבא ההאי מאן דעבד חביתא חייב משום שבע חטאות תנורא חייב משום שמונה חטאות אמר אביי האי מאן דעבד חלתא חייב אחת עשרה חטאות ואי חייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות:
הגוזז את הצמר והמלבנו:
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלש חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה רב כהנא אמר ואין דרך גזיזה בכך ואין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך ולא והתניא משמיה דרבי נחמיה שטוף בעזים וטוו בעזים אלמא טוויה על גבי בהמה שמה טוויה חכמה יתירה שאני תנו רבנן התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות (וא"ר) [אמר] שמעון בן לקיש זתולש חייב משום גוזז חקוטם חייב משום מחתך טממרט חייב משום ממחק:
יהקושר והמתיר:
קשירה במשכן היכא הואי אמר רבא שכן קושרין ביתדות אהלים (קושרים) [א"ל אביי] ההוא קושר על מנת להתיר הוא אלא אמר אביי שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרים אותה א"ל רבא תרצת קושר מתיר מאי איכא למימר וכי תימא דאי מתרמי ליה תרי חוטי קיטרי בהדי הדדי שרי חד וקטר חד השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עושין אלא אמר רבא ואיתימא רבי עילאי שכן צדי חלזון קושרין ומתירין:
כוהתופר שתי תפירות:
והא לא קיימא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא שקשרן:
להקורע על מנת לתפור:
קריעה במשכן מי הוה רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו
רש"י
[עריכה]
דשלקי ליה שבעא זימנין - למתקן:
ואי לא שקלי ליה - לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוק ע"י שנשלק הרבה:
מסרח - והלכך אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת ומיהו אוכל הוא ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל ול"נ הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים ובורר המתולעות שלהן כמו שעושין לפולין וכן בכל פעם ופעם וזה בורר האוכל ומניח הפסולת ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן הלכך מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין המעורבין בהן כפסולת מתוך אוכל דמי דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה ורבינו הלוי גריס ואי שקילי ליה מסרח כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס הלכך ההוא דשקיל הוי כפסולת והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו:
דפרים סילקא - במ"ם גרסינן ולא בסמ"ך כדפירש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) מאי קיפה פירמא מינציי"ר (לקצוץ, לרסק) בלע"ז מחתכו הדק:
דסלית סילתי - עצים דקים להבעיר אש:
ואי קפיד אמשחתא - לחותכן במדה:
מחתך - העור מקצצו במדה:
ונקט אופה - דלא שייך במלאכת המשכן כלל:
סדורא דפת - שהתחיל בו נקט ואופה במקום בשול דסממנין הוא דהוא בישול דפת:
דשדא סיכתא - שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה:
לשרורי - לחזק ואין כאן בישול:
דמרפי רפי - ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו:
דארתח כופרא - שהתיך זפת:
דהדר אקושי - חוזר ומתקשה:
חביתא - של חרס:
שבע חטאות - טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים ומרקידן בנפה ומגבל הטיט דהיינו לש וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק ומבעיר את האור בכבשן ומצרפו בתוכו הרי מבשל חיובא דחופר ליכא דאינו צריך אלא לעפרה:
תנור חייב שמנה - דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים והוא גמר מלאכתו ואמרינן לקמן (דף עה:) כל מידי דהוי גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור:
חלתא - כוורת של קנים:
חייב י"א - זומר הקנים והוא צריך להם חייב משום קוצר ומשום נוטע אספם יחד הרי זה מעמר בירר יפות הרי זה בורר החליקן הרי זה ממחק עשאן דקות מאחת שתים או שלש הרי זה טוחן חתכן במדה הרי זה מחתך הסיך השתי הרי זה מיסך ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין ארג הרי זה אורג חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם הרי זה מכה בפטיש כדאמרינן לקמן [עה:] האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש הרי י"א:
ואי חייטיה לפומיה - לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר התפירה ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים מפשיט ליכא למימר בקנים דאין הפשטה אלא בעור וי"מ שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי ומחייב ליה משום טוחן ולא נהירא לי דההיא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות והוי כמאן דסלית סילתי:
שטוף בעזים וטוו בעזים - קרא קדריש טוו את העזים (שמות לה, כו) בגופן של עזים משמע:
חכמה יתירה - כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד:
התולש את הכנף - נוצה גדולה מן כנף העוף:
והקוטמו - לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת:
והמורטו - לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת:
משום מחתך - דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי וגם מן הקנה אורג כובעים ועושה כובעים מכנפי עוף בלא שיער:
משום ממחק - דתנן גבי עור הממחקו:
ביתדות אהלים - נועצים יתידות בקרקע כדכתיב יתדות המשכן וקושרין היריעות בהן במיתריהם:
קושר ע"מ להתיר הוא - וכי האי גוונא פטרינן ליה לקמן דתנן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו:
בהדי הדדי - בשני חוטין זה אצל זה:
שרי חד - לאחר אריגתן מתיר האחד מפני שבולטין ונראין:
וקטר חד - כלומר מניח כמו שהוא:
השתא כו' אין עושין - שכשמתירו נראה הנקב ביריעה שחוטיה היו כפולין ששה והיו גסין ומתחלה היו זריזין בכך וכי מתרמו לה תרי קיטרי קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה ולמעלה ומספקן בחוט ארוך וקושרין למעלה ולמטה ואין שם שנים קשרים סמוכין:
צדי חלזון - לצבוע התכלת בדמו והוא כמין דג קטן ועולה אחת לשבעים שנה:
קושרין ומתירין - שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו מתיר מכאן וקושר מכאן:
והא לא קיימא - הכי וכיון דלא קיימא. לאו מלאכה היא:
שקשרן - שקשר שני ראשי החוט:
תוספות
[עריכה]
האי מאן דפרים סילקא. דוקא בסילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי:
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין. ה"פ ואין בו בשול כלל קמ"ל דנהי דלשרורי מנא קא מכוין בשול מיהא יש בו דמירפא רפי והדר קמיט וחייב אבל אין לפרש קמ"ל דלא אמרי' לשרורי מנא קא מכוין דבפרק אין מעמידין (ע"ז לח.) אמרי' גבי האי נכרי דשדא סיכתא לאתונא אי קבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מכוין:
חביתא ותנורא וחלתא. פי' רש"י דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים ואין נראה דדוקא במחזיר מטה ומנורה של חוליות אמרי' דאין בנין בכלים אבל כשעושה לגמרי כל הכלי מיחייב משום בונה דאמרינן בריש הבונה (לקמן ד' קב:) האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה וצ"ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית דסוף פרקין:
חכמה יתירה שאני. והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע (לקמן ד' צב:) גבי אנשי הוצל:
שכן צדי חלזון כו'. בריש אלו קשרים (לקמן קיא:) פירש בקונט' קושרין ומתירין פעמים קושרין את המכמורת ופעמים מתירין אותם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז (עריכה)
מד א מיי' פ"ז מהל' שבת הלכה ה', ומיי' פ"ח מהל' שבת הלכה ט"ו, ומיי' פכ"א מהל' שבת הלכה י"ח, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"א סעיף י"ב:
מה ב מיי' פ"ח מהל' שבת הלכה ט"ו:
מו ג ד מיי' פ"ט מהל' שבת הלכה ו', סמג שם:
מז ה מיי' פ"י מהל' שבת הלכה י"ג:
מח ו ז מיי' פ"ט מהל' שבת הלכה ז':
מט ח מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ז':
נ ט מיי' פי"א מהל' שבת הלכה ו':
נא י מיי' פ"י מהל' שבת הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שי"ז סעיף א':
נב כ מיי' פ"י מהל' שבת הלכה ט':
נג ל מיי' פ"י מהל' שבת הלכה י':
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
שכן צדי חלזון קושרין ומתירין. וזה חלזון היו צובעין בדמו תכלת ומשכחת לה במנחות בפרק התכלת (מנחות דף מד) תנו רבנן חלזון זה גופו דומה לים ברייתו דומה לדג ועולה פעם אחת לע' שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים ואמרו עוד (שם מב) אמר ליה אביי לרב שמואל בר יהודה הא תכילתא היכא צבעיתו אמר ליה מייתינן דם חלזון וסמנין כו':
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
הלכתא היא דהא מקשינן ופרקינן לפרושי שמעתיה דאמרינן לימא קסבר חזקיה אוכל מתוך פסולת אסור. ושנינן שאני תורמסין דשלקי להו ז' זמני כו'. שמעינן מינה דאוכל מתוך הפסולת זולתי תורמסין שרי וכדאביי דשרי לאלתר כי היכי דלא תקשי חדא אחברתה וכבר פירשנוהו השמועה סלקא כאביי וכרב אשי וכחזקיה שמעינן מדברי שלשתן כי בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד שרי ולא כל היכא דבעי שרי אלא ברירת אוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לא. והאוכל מתוך פסול' דשרי [היינו] לברור ולאכול או לברור ולהניח כדי לאוכלו לאלתר על השולחן כמו שפירשנו אבל להניח שלא לאלתר לא וזה שאמרנו כי מותר לברור ולאכול ולברור ולהניח ולאוכלו לאלתר שרי ה"מ ביד אבל בקנון ובתמחוי לא ואם בירר פטור אבל אסור ובנפה ובכברה דברי הכל אסור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר בשוגג חייב חטאת ואע"פ דגרסינן (גיטין כז כח) לענין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרינן היכי דמי לאלתר י"א כל שלא עבר [אדם] שם ואחרים אומרים כל שלא שהה אדם שם הכא כיון דאשכחינן מפורש בתלמוד א"י כוותיה עבדינן ומסקינן לשמעתיה שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד וכענין הזה גרסינן בגמרא ביו"ט פרק א' (ביצה יג:) תנן התם המקלף שעורין מקלף אחת אחת על יד ואוכל. ואם קילף ונתן לתוך חיקו חייב. א"ר אלעזר וכן לשבת. והא רב מקלפי ליה כסי כסי ור' חייא מקלפי ליה כסי כסי אלא אי אתמר אסיפא איתמר המולל מלילות של חיטין (למחר) מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך ידו חייב. א"ר אלעזר וכן לשבת. מ"ט דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי לאו מלאכת מחשבת היא. דלא קא מכוון במלאכה אלא לאכילה בלבד ולפי' א' כיצד מנפח ואסיק' א"ר אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו.
הטוחן אמר רב פפא האי מאן דפרים סילקא. פי' כעין כתישה ולא כעין חיתוך חייב משום טוחן וכן מאן דסלית סילתי פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין וכשמפרק הנימין הללו יוצא בינית כמין קמח דק לפי' (המנפץ) חייב משום טוחן ואי קפיד אמשחתא כלומר אם מתכוין לחתוך אלו סילתי זרת זרת אורך כל אחד ואחד חייב משום מחתך.
הלש והאופה אמר רב פפא שביק בישול סממנים ונקיט אפיה ולא מפרש בהדיא האי מלתא ואשכחן בירושלמי דאמר הכי את חמי אפיה תולדת בישול הוא ואת אמרת הכן אלא כיון דתני סדר עיסה תניתא בהדייהו:
ההוא דשחק [מלח] חסף (מלא) [פלפלין] חייב משום טוחן.
האי מאן דגבל גירגבסין עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש. מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פי' הנותן יתידות לחים בכבשן כדי לייבשן לנעצם בספינות וכיוצא בהן. פי' לשרורי לחזק ויש מי שאומרים סיכתא הן גלל בהמה דקיקין אם הטילם לכבשן מה שחייב משום מבעיר הרי חייב. ועוד חייב משום מבשל. וזה שנצרך לומר כן דלא תימא אין המפחר כלי חרס מבשל מפני שמחזיק הכלי.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפא רפי והדר קמיט. קשיא להו לתלמידי מהא דמסקינן במס' ע"ז גבי בישולי גוים דלשרורי מנא קא מכוין וי"ל אע"ג דאיהי מסיק לשרירי מנא כיון דאי אפשר אא"כ רפו מעיקרא גגבי שבת חייב דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות כך מתרצי בתוס':
והוא שקשרן. פי' לא קשירה ממש הוא דא"כ תיפוק ליה משום קושר ואם לחייבו שתים אין זו מלאכה בעצמה אלא שמרכיבין זע"ז כעין קשר:
הא דאמרינן תולש היינו גוזז. שמעינן מינה דאינו מחוייב בתולש מחיים יותר מלאחר שחיטה כיון דלאחר שחיטה שייך נמי גזיזה דלאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דנימא דחייב עלה מחיים ולא אחר שחיטה דא"כ היינו קוצר אלא דוקא משום גוזז חייב ולא משום קוצר דקצירה איננה רק בגידולי קרקע ובתוספתא נמי תניא הגוזז מן הבהמה ומן החיה ומן העופות אפילו מן השלח מלא הסיט כפול חייב אלמא חיוב משום גוזז ישנו לאחר שחיטה כמו בחיים ומכאן אני אומר שמותר לתלוש ביום טוב מן הנוצה של עוף קודם שחיטה לצורך שחיטה כיון דלאחר שחיטה ע"כ יתלוש הנוצות לצורך האכילה הרי ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אכילה אף קודם שחיטה מותר, ועכשיו נמי צורך קצת הוא דבשלמא אי הוה אמרינן דאחר שחיטה איננה מלאכה כלל וקודם שחיטה הוי מלאכה א"כ כיון דלא ניתן מלאכה זו לדחות לצורך אוכל נפש כיון דלצורך היינו לאחר שחיטה איננה מלאכה א"כ לא ניתן לדחות מלאכה זו כלל, ממילא קודם שחיטה אסור אבל כיון שבררנו דאף אחר שחיטה חשיב גוזז ומותר משום צורך אוכל נפש ה"ה קודם שחיטה, והא דקאמר הש"ס במסכת בכורות פ"ג השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ ובעי בש"ס כנגדן בי"ט מהו, ומסיק דתלוש לאו היינו גוזז ואקשינן עלה מהא דתניא התולש את הכנף הקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומשני שאני כנף דהיינו אורחיה לאו למימרא דאסור בי"ט לתלוש מן העוף במקום שחיטה אלא גבי צמר מן הכנף שאין סופו לתלוש ואין תלישתו צורך י"ט ושפיר הקשה מ"ש גבי עור דאמרינן דפטור דהא חזינן גבי עוף דתולש בשבת חייב אלמא דתולש היינו גוזז, ובירושלמי פ' כלל גדול איתא וה"ג התם תמן תנינן השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן תולש את השיער לראות את המום ר' הילא בשם ר' שמעון בן לקיש מזו התולש בקדשים פטור א"ר יעקב בר אחא רשב"ל כדעתיה דאתפלגין התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב ר' שמעון בן לקיש אמר פטור ר' ירמיה בעי מחלפי שיטתיה התולש כנף מן העוף המורטה הקוטמה חייב ולא דמיא עוף שאין לו גיזה תלישתה גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז ע"כ למדנו עכשיו שהתולש מן העוף המתה חייב משום גוזז כדרך שחייב גוזז עצמו בשלחין לאחר מיתה וכיון שכן ממילא למדנו שביום טוב מותר שאין חילוק בין מחיים לאחר מיתה ונתנה יום טוב לדחות אצל מלאכה זו כמו אצל אוכל נפש וליכא למימר דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגדולו והאי דנקט משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם, ועוד אי הכי בבהמה לחייב דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו ולאו אורחיה דגזיזה אלא בכלי, אלא אנן הכי קאמרינן כיון דמשום גוזז הוא כי אורחיה חייב כגון בעוף ובבהמה דלאו אורחיה הוי מלאכה כלאחר יד ופטור ומשום תולש ליכא דלא הוי תולש אלא בגידולי קרקע הא מבעלי חיים משום גוזז איכא משום תולש ליכא, ומעיקרא קס"ד דכל ביד תולדה דתולש הוא וכל בכלי תולדה דגוזז והשתא אמרינן דכולן משום גוזז הילכך ליכך למיסר משום תולש כלל, אבל ראיתי למקצת מחברים האחרונים ובכללם המחבר הגדול רמב"ם ז"ל שאוסרים ואני איני כדאי לחלוק, אבל האמת יורה דרכו:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין כו' עיין מה שהקשתי בפ' אין מעמידי במהדורא תנינא:
האי מאן דעביד חביתא חייב שבע חטאות פירש המורה ומשום בונה ליכא לחיובי' לא בחבית ואל בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים ואינו נ"ל שכבר הוכחתי בפ' בכל מערבין במהדורא תנינא דאימת אמרי' אין בנין בכלים הנ"מ בדבר שא"צ מעשה אומן אבל בדבר הצריך מעשה אומן יש בנין בכלים וה"נ בחביתא ובתנורא האב הוא משום בונה ואל תמנה בורר ומרקד כ"א מרקד בלבד וכשמרקד בורר כל הפסולת וכל הצרורות שבו ובכורת ודאי אין לומר משום בונה שארוגתו הוא בנינו וכיון דמחשב אורג לא מצינן למיחשב בונה:
אמר ר' יוחנן והא שקשרן פי' וכגון שעשה קשר שאינו של קיימא ואם עשה קשר של קיימא חייב שתים משום תופר ומשום קושר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה