רש"י על הש"ס/מנחות/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פז א (עריכה)

קמחים - שקויינ"ש:

כיצד בודק - לידע אם היין יפה:

גזבר יושב וקנה בידו - ורואה כשזה מוציא היין מן נקב החבית:

זרק הגיר - שהתחיל לצאת אותו לבן שתחת היין שצף על השמרים:

הקיש - הגזבר על גבי הכד וסותם זה מיד וזה היה סימנו שלא היה רוצה לדבר כל זמן שמוציאין היין:

שנאמר תמימים יהיו לכם - ואם היו בו קמחים הוי כבעל מום:

גמ' כרוך ותני - אין מביאין הליסטיון לפי שאין מביאין לא מתוק וכו' ואם הביא פסול:

רב אשי אמר - לא תכרוך הליסטיון כשר דהויא חוליא דשמשא ולא מאיס אבל מתוק מחמת הפירי מאיס והיינו דקתני פסול:

מאן שמעת ליה דאמר לא יביא רבי - דקתני במתניתין דברי רבי והא ברייתא דקתני לא יביא [ע"כ רבי] וקתני (בהא ברייתא) אם הביא כשר והיכי מ"ל ה"נ פסול:

היינו טעמא - שאין מביא ישן דכתיב אל תרא יין כי יתאדם דלא הוה חשוב יין אלא אדום ושנה ראשונה יש בו עיקר אדמומית טפי לא ולאו משום דלכבש דמי יין:

העבודים - חפורים פעמיים:

רפיק ליה טפי ריפקא - שחפרו פעמיים:

ודרי מיא על חד תרין - שהיה יכול למוזגו במים כפליים מיין אחר דיין דעלמא דרי על חד תלתא וזהו מקבל על חד ששה והיינו על חד תרין דיין אחר:

כדיות לודיות בינוניות - כדים בינונים של לוד:

אין מניחין את הכדים שתים - זו על גב זו:

שגובהן כרחבן - שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים והיינו כר נרחב:

שומרים - מלאכים:

תמיד לא יחשו - מאי אמרי הנך שומרים:

ומעיקרא - קודם שחרב:

הוו אמרי כי בחר ה' בציון - אף לעתיד לבא עתידים המלאכים להיות שומרים ולומר כי בחר ה' בציון:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

משלישה - [של חבית] שעושה [ברזא בדפנות] החבית:

והקנה - [אמת] המדה:

זרק הגיר - כשהגיר של שמרים יוצא מן היין:

והקיש בקנה - הקיש הגזבר [בקנה] את מוצא היין ורומז לו שיתן הברזא ולא היה מדבר לפי שהדבור רע ליין:

תמימים יהיו לכם ומנחתם - פרט לסולת שהתליעה ושעלה בו אבק:

והא אמרת רישא - בהליוסטין אם הביא כשר והדר תני במתוק אם הביא פסול:

כרוך ותני - הליוסטין ומתוק בהדדי ותנא בתרוייהו אם הביא פסול:

אף יין בו שתי שנים פסול - אף בדיעבד:

אל תרא יין כי יתאדם - אלמא בשעת אדמימות מובחר הוא וקים לן כשעברה שנתו עוברת אדמימות ואינו אדום כל כך כשנה ראשונה:

טפי ריפקא - חופרו פעם יתירא כלומר פעמיים בשנה:

ודרא מיא על חד תרין - ביין דהיינו על חד שיתא מיא:

כדיות - חבית קטנים ככדים:

לודיות - ובינוניות. שעושין בלוד:

איו מניחין אותן שתים שתים - זו בצד זו שמא יתקלקל אחת ותריח חברתה ותתקלקל גם היא:

כשם שהדיבור יפה לבשמים - דאמרינן בכריתות גבי פטום הקטורת כשהוא שוחק אומר הדק היטב:

אילים - בני שתי שנים:

כבשים - בני שנה:

גוזלות - תורים ובני יונה:

שגבהן כרחבן - שיהא רחבין מרוב שמנן ל"א [רחבים] גרסינן שיהא גביהם רחבין:

כר נרחב - כרים רחבים:

כר - כבש: מאי אמרי הנך שומרים דכתיב לא יחשו:

ומעיקרא - קודם החורבן:

מאי תוי אמרי - כי בחר ה' בציון אוה למושב לו:

פרק עשירי - שתי מדות

מתני' שתי מדות - ר"מ אומר עשרון עשרון. דשני כלים היו שם כל אחד מחזיק עשרון:

ולא היה מודד - לפר בכלי שמחזיק שלש עשרונות אלא מודד שלש פעמים בעשרון:

גמ' אחד גדוש - שלא היה בו עשרון אא"כ גודשו:

ואחד מחוק - שהמחוק היה גדול כל כך שכשהיה מחוק היה בו עשרון:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

לא בשל שלשה לפר - למנחת נסכים של פר דכתיב ביה שלשה עשרונים לפר האחד לא היה מודד במדה אחת שתהא מחזקת שלשה עשרונים אלא היתה שם מדה מעשרון:

מדדו עשרונות - עשרון עשרון בפני עצמו ה"ג במתני' בו היו מודדין לחביתי כה"ג:

גמ' אחד גדוש - שהיה קטן ולא היה מחזיק כשהוא גדוש אלא כשיעור חבירו המחוק ולהכי אחד גדוש ואחד מחוק דר"מ ס"ל גמרא דשתי מדות של עשרונות היו בצבור ואי שניהם שוין הויא ליה מדה אחת:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פז ב (עריכה)

מחוק שבו היה מודד חביתי כ"ג - לפי שיש לו לחלק בשני חצאי עשרון ואם היה גדוש כשהיה מטלטלו לחצותו היה מתפזר על גבי קרקע: מוי"ו דועשרון נפקא ליה:

מנקודו - שאותו נקוד שעליו אתי למעט דכל נקודה אתי למעוטי:

שבו היה מודד חביתי כ"ג - השתא משמע שמודד חצי עשרון בביתו ומביא והיינו דקא פריך מודד:

מחלק - שהיה מביאו מביתו שלם לעזרה ואח"כ חוצהו בחצי העשרון:

ותיבעי לך לרבנן - דלדברי הכל צריך חצי עשרון: מדאמר ר"מ עשרון שבו מודד לחביתי כ"ג מחוק חצי עשרון נמי מחוק הוה. דהא הוה נמי לחביתי כ"ג:

ומדר"מ - דאמר שניהם מחוק היו אותו עשרון של כ"ג והחצי עשרון נמי לרבנן נמי לא היה בו אלא עשרון אחד ובו היה מודד לחביתי כ"ג ה"נ דמחוק היה זה וזה דלדברי הכל של כ"ג מחוק היה דהכי פליגי בברייתא רבי מאיר ורבנן מחוק שבו היה מודד לחביתי כ"ג וחכמים אומרי' לא היה בו אלא עשרון אחד מחוק:

חביתי כ"ג - אותן שנים עשר חלות שעושה ששה בבקר וששה בערב:

במה מחלקן - לחלות ביד או בכלי ישער בידו או יחלקם בכלי:

וכי טורטני יכניס - אם היה צריך להביא משקלות:

כיון דבקללה כתיב - והשיבו לחמכם במשקל (ויקרא כו):

שלחן מהו שיקדש קמצים בגודש שלו - כגון שאם הניח קומץ של מנחה או (של) לבונה בלא בזיכין שהיה לו לקדשו בכלי והניחן על השולחן שבו לחם ולא קידשו בכלי אחר והיינו בגודש שלו שלא הניחו בבזיכין אלא למעלה בין לחם ללחם שהכל היה בגודש שלא הניחן בתוך כלי. ענין אחר בגודש שלו דשולחן לא היה לו בית קיבול כלל למעלה וכל מה שמניחין עליו הוי כמו שמונח בגודש כך שמעתי:

דלא חזי ליה - כגון קומץ ולבונה בלא בזיכין:

אינו מקדש - שאין דרכו לקדש כי אם לחם:

לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל - כדאמרינן בפרק שתי הלחם (לקמן צו.) נותן ארכו של כל לחם שהוא עשרה טפחים כנגד רחבו של שולחן שהוא חמשה טפחים נמצא ארכו של לחם יותר מרחבו של שולחן חמשה טפחים נמצא קופל כל לחם ולחם טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן נמצא ששה קיפולין של טפחיים ומחצה שכל מערכה של ששה לחם גבוה חמש עשרה טפחים נמצא השלחן מקדש חמש עשרה טפחים למעלה כלומר דקידושו של שלחן היה עולה חמשה עשר טפחים והיה מקדש כל דבר בין לחם בין קמצים בחמש עשרה טפחים דהיינו גודש שלו ואמאי אמרת אינו מקדש:

א"ל - הא דאמרי' אינו מקדש מאי דלא חזי ליה היינו ליקרב שאין הקומץ מתקדש שם שעדיין יש לו לקדשו בכלי אחר קודם שיקטירנו אבל מקדש הקמצים ליפסל דקדשי ליפסל בלינה וביוצא. עניין אחר מ"ר ז"ל אבל מקדש ליפסל שפסולה המנחה הואיל ועשאן שלא כמצותן ושוב אין יכול להחזירן לעשרון:

מתני' רבי אליעזר ברבי צדוק אומר - לא היה שם ד' מדות אלא הין בלבד ושנתות סימנין היו בו עד כאן לפר כו' והכי נמי היו בו שנתות ללוג וחצי לוג:

וכי מה היה הין משמש - והלא לא הוצרכו לו מעולם אלא פעם אחת היה מימי משה לשמן המשחה דכתיב שמן זית הין (שמות ל):

מדה יתירה - להשלים הז' מדות:

שבו היה מודד שמן לחביתי כהן גדול - שהיה צריכה שלשה לוגין כדאמרינן לעיל (דף נא.) בשמן להוסיף לה שמן: גמ' רבי יהודה קחשיב ממטה למעלה ורבי מאיר קחשיב ממעלה למטה:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מועשרון - וי"ו שבראש דועשרון דריש:

מנקודי - [שבא] למעט ולחסר [הוא בא] ולהכי ממעט [לרבנן] מתיבה דעשרון [שלא היה] עשרונים מצומצמין [ושלא] היה שם מדה שני עשרונים:

[מודד] - משמע לכתחילה [יכול] להביא חצי עשרוץ מביתו:

מדר"מ נשמע לר"מ - מחדא מילתא נשמע לאידך מילתא מדאמר ר' מאיר עשרון דחביתין מחוק אלמא סבירא ליה דמדת חביתין במחיקה חצי עשרון [נמי] מחוק דהא של חביתין הוא:

מדר"מ מחוק לרבנן נמי מחוק - [דהא] אמרי אף חביתין מודדין בו דבהא לא פליגי ר"מ ורבנן אלא במנין עשרונים:

במה מחלקה - שמחלקה העיסה לחלות שהיא באה שש חלות בבקר ושש בין הערבים:

ביד - בלא מדה:

או בכלי - במדה שאר מנחות דבאות עשר עשר פשיטא לן דסגי ביד לחלקו דלא איכפת לן אם זו גדולה מזו כדתניא בשלהי אלו מנחות כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט ממדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן הגדול דלחם הפנים לא היתה העיסה מתחלקת דכל חלה שני עשרונים היתה נלושת כל אחת בפני עצמה:

טורטני יכניס - וכי משקולת מאזנים יכניס בעזרה וקא פריך יכניס מאי איכפת לן:

כיון דבקללה כתיב - והשיבו לחמכם במשקל:

בגודש שלו - השלחן אין לו תוך אם נתן עליו שני קומצי לבונה בלא בזיכין אצל הלחם:

מהו - שיקדשו כאילו היה שם הבזיכין:

דחזי ליה - לחם חזי לשלחן קמצים לא חזי לשלחן אלא לבזיכין:

והא אמר ר' יוחנן - בפ' שתי הלחם:

לדברי האומר - לחם הפנים טפחים ומחצה באמה בת חמשה טפחים:

כופל - שדופן הלחם היה כפול טפחיים ומחצה לפי שאורך הלחם היה עשרה טפחים ורוחב השלחן אמה בת ה' טפחים ואורך הלחם מונח ברוחב השלחן נמצא שהוא כופל טפחיים ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן כלפי מעלה שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה כדאמרינן בפרק שתי הלחם:

נמצא השלחן מקדש למעלה ט"ו טפחים - דשש חלות היו במערכה זו על גבי זו לכל אחת שני טפחים ומחצה הוי להו ט"ו טפחים עולה למעלה מהשלחן ומקדש השלחן את העליון כתחתון:

לדברי האומר - דטפחים באמה בת ששה טפחים:

נמצא השלחן כו' - ור' יוחנן ע"כ בשאר מילי קאמר כגון קמצים דמקדש להו גודש דשלחן דאי בלחם אטו עד השתא לא ידעינן דשלחן מקדש להו:

אבל מקדש ליפסל - בטבול יום וביוצא קדיש ליפסל כאילו קדיש בבזיכין עצמן:

מתני' שנתות היו להין - לא היה שם אלא הין ובו היו סמנין מסמנות או פגימות:

עד כאן לפר - חצי ההין:

עד כאן לאיל - שלישית ההין:

עד כאן לכבש - רביעית ההין:

לא מדה יתירה - היתה שם להשלים שבע מדות:

חביתי כה"ג - היה צריך לה ג' לוגין שמץ לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערבים כדאמרי' בפ' התכלת:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פח א (עריכה)

את מי אביא תחתיו - להשלים שבעה מדות:

ואפשר לשער בחצי לוג - שלשה חצאי לוגין בבוקר ושלשה בערב:

ואפשר לשער ברביעית - דד' רביעית הוו לוג:

אלא - לפיכך לא היה משער לחביתין בשלשה חצאי לוג ולא לחצי ברביעית דזה הכלל היה במקדש וכו' ור' אלעזר בר ר' צדוק לית ליה זה הכלל:

בירוצי המדות - דכשממלאים את הכלי ביותר נופל מן המשקה שבתוכו לדופני הכלי אילך ואילך וכשמערין אותו מהרה לתוך כלי אחר נופל המשקה בתוכו ואם לאו נופל לארץ:

איכא בינייהו - לר' יהודה דאמר מלמטה למעלה קסבר בירוצי המדות נתקדשו כיצד דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה מסיני ואמר ליה שער ברביעית את האחרים וימדוד שני רביעית ויעשה מהם חצי לוג ושוב לוג וכו' עד הין ושער אותו הין כ"כ גדול שיכנסו בירוצין של כל אלו מדות דבירוצין נתקדשו וכשאדם מערה שני כלים קטנים בכלי המחזיק שניהם יכול לשופכו לאלתר כולו בגדול עם הבירוצין וכן השני הלכך צריך הגדול המקבל שניהם להיות גדול כל כך שיקבל אותם ואת בירוציהם הילכך נתקדשו: ומ"ד ממעלה למטה קסבר בירוצי המדות לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר ליה שער ממנו את האחרים חצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין וכיון דצריך לשפוך ממדה גדולה לחלקם לשני כלים אין יכול לשפוך בבת אחת עם הבירוצים לפי שזה כלי גדול וזה כלי קטן וצריך לשפוך על יד ומתוך שממעטין נחסרין הבירוצין מה שצף על הכלי כל שעה ולא היו שם בירוצין והיינו דנפקי בירוצין וכיון דלא הוו התם בירוצין לא נתקדשו:

איכא למימר נתקדשו ואיכא למימר לא נתקדשו כו' - כדמפרשינן התם:

במלאים קמיפלגי - דכתיב (במדבר ז) שניהם מלאים סלת וה"ה בשאר כלי מאן דאמר ממעלה למטה קסבר מלאים דווקא דהאי קרא במזרק שהוא כלי לח שלא יחסר ולא יותיר אלא ההין מחלק בתוך שני חצאי ההין מצומצמים וכן כולם:

ומאן דאמר ממטה למעלה קסבר שלא יחסר אבל יותיר - שיעשה הגדול שיעור שני קטנים דבשני חצאין יש בו יותר כל שהוא מבשלם כדאמרי' (שקלים דף ב.) לענין שנים ששוקלין שקל שלם ביניהן שחייבין בקלבון משום הכרע דשני חצאי שקל:

ז' מדידות - אבל אפשר לעשות כולם בכלי אחד:

מתני' רביעית מה היתה משמשת - השתא קחשיב ממטה למעלה (דכתיב בה מים חיים):

חצי לוג - דהיינו ב' רביעיות:

רביעית מים למצורע - דכתיב (ויקרא יד) על מים חיים במים שיהא דם צפור ניכר בהן שיערו חכמים רביעית:

שמן לנזיר - משום דנזיר היתה באה ב' ידות כמצה שבתודה חלות ורקיקין ולא הוה צריך אלא רביעית לוג:

חצי לוג לסוטה - הלכתא גמירי לה:

גמ' רביעית למה נמשחה - שכל כלי המקדש נמשחו בשמן המשחה: אם בשביל רביעית מים למצורע:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

את מי אביא תחתיו - להשלים שבע מדות:

בירוצי המדות - (המלא גודש) כשמודדין יין וממלא כלי ביותר יש בו בירוצין ואם מיד מערה בכלי גדול נמצאו בירוצין בתוכו ואם לאו נופל לארץ מאליהן:

[למ"ד] ממטה למעלה - דחשיב רביעית בראשון:

קסבר בירוצי המדות נתקדשו ורביעית יהיב רחמנא למשה ואמר ליה - [משתי] אלה עשה חצי לוג ומשתי חצי לוג וכן הין:

שער דעיילי בהו בירוצין - שיהא החצי לוג גדול שיכנסו בו שתי רביעיות ובירוציהן דבסתמא הכי הוא שהמערה כלי קטן של רביעית לתוך כלי גדול כגון חצי לוג בירוציה נופלין לתוכה ואינן נשפכין לארץ: ור"מ דחשיב הין ברישא קסבר לא נתקדשו והין יהיב ליה רחמנא למשה ואמר לו לעשות ממנו חצי ההין ושלישית ההין וכן הדרך שהמערה כלי גדול כגון הין למלאות כלי קטן כגון חצי ההין בירוציהן נשפכין לארץ אלמא ה"ק ליה שער דיפקו הבירוצין:

במלאים קא מיפלגי - [דכתיב] שניהם מלאים סולת וה"ה לכל המדות דקרא מאן דחשיב הין ברישא קסבר מלאים שלא יחסר ושלא יותיר הלכך יעשה הין מצומצם וממנו יכוין שאר המדות [למדת] הין דאי אפשר לעולם שלא יהיו שתי מדות קטנות כשמודדו לתוך אחת גדולה יתירות עליה (מפניא) [מפני] האופיא הגדולה כשמערין שני כלים בתוך כלי אחד אבל כשמודדין בהין את חצי ההין שופך מן היין לחצי ההין בנחת אין כאן אופיא:

קסבר מלאים שלא יחסר - אבל אם הותיר מלאים קרינן ביה:

שפיר קאמר להו ר"ש לרבנן - וכי מה היה ההין משמש:

כדאמר רבינא - לקמן בהאי פירקא:

שבע מדידות - בתוך כלי אחד דשנתות היו בהין:

מתני' רביעית מים למצורע - כדכתיב ושחט את הצפור האחת אל כלי חרס וגו' ואמרי' במס' (נזיר) [סוטה] (דף ט"ז ע. ב) מים שדם צפור ניכר בהם וכמה הם רביעית:

רביעית שמן לנזיר - כדאמר בפ' התודה ללחם נזיר:

חצי לוג מים לסוטה - כדאמרי' במסכת סוטה (דף ט"ז ע"ב) חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור:

וחצי לוג שמן לתודה - מפורש נמי בהאי פירקא: ששה לוגין לפר דהיינו חצי ההין כדכתיב בלול בשמן חצי ההין גבי מנחת נסכים בפרשת שלח לך:

וארבע לאיל - דהיינו שלישית ההין:

ושלשה לכבש - רביעית ההין דהין י"ב לוגין:

בלוג היה מודד - שמן לכל המנחות:

ואפי' מנחה של ס' עשרון - והא דנקט ס' עשרון דס' עשרון מתנדב אדם בכלי אחד וטפי מהכי לא כדמפרש בפ' המנחות והנסכים:

ששה לפר - ששה לוגין יין לנסכי הפר והוא הדין לשמן: גמ'

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פח ב (עריכה)

והלא בחוץ היו - כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה: ואי בשביל רביעית שמן של נזיר שיתקדש השמן בכלי שרת וע"י השמן שהיה נבלל בלחם יהא הלחם מתקדש בשביל כך לא היה צריך דלחם נזיר בשחיטת איל מתקדש:

רביעית שמן לכל חלה וחלה - היה נותן רביעית משום דהוו שלשה לוגין שהם שנים עשר רביעיות והיינו דאמר במתני' לוג ומחצה בבוקר שהן ששה רביעיות:

מארץ מרחק איש עצתי - שר' חייא עלה מבבל לא"י:

אי לחצי לוג של מי סוטה חוץ הוא - שהיה משקה אותה בחוץ בשער נקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי:

אי למדוד בו חצי לוג שמן לתודה - כדי שיתקדש השמן ויתקדשו החלות אגב השמן לכך לא צריך דלחמי תודה וכו':

נר ישראל כך היה - שקילסו שיפה השיבו:

נר שכבתה - בחצי הלילה או קודם אור היום:

נדשן השמן נדשנה הפתילה - האי נדשן השמן לאו דווקא אלא הכי קאמר כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כך השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה הואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן:

כיצד הוא עושה מטיבה - שמשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה שמן ופתילה אחרת ומדליקה:

כמדה ראשונה - חצי לוג כמו שנתן מתחלה או כמה שחסרה במה שזורק לחוץ:

נפישי להו מדות טובא - לשער כמה חסר הא לא ודאי אלא כמדה ראשונה היה נותן בה ולמחר כשמכבה המזרחית מכבה נמי זו:

והדרך צלח רכב על דבר אמת - כלומר הצלחה הוא שהשבתני דבר אמת כזה:

נר של מקדש - נרות הקבועים במנורה שמדליק בהן שקורין קרושוליי"ש:

של פרקים היה - של חליות לא שהיה יכול ליטלן אלא מן המנורה עצמה היו הנרות כדכתיב מקשה אלא היינו של פרקים שהיו קנים שבהם הנרות קבועים דקים הרבה והיה יכול לכופפן ולהטותן למטה בשעת הטבה ולהשליך הדשן חוץ ולזוקפה בשעת הדלקה. ע"א של פרקים שהנרות היו קבועות במנורה אבל היה כסוי שלהן כסוי מלמעלה כמין טס שהיה יכול ליטלו כל שעה שירצה והיינו של פרקים אמנורה ואנרות כתיב (שם) נרותיה קרי למקום הנחת השמן וזהו ודאי הוה מקשה וכיון דבעיא הטבה אי לא דהוי הכיסוי של פרקים שיכול לסלקו לא מתייטבנא והיינו חכמים וכדמתרץ לה לקמן וכן כולה. כ"ש:

קסבר כי כתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותיה כתיב - שהמנורה והנרות היו מחתיכה אחת וכיון דבעי הטבה אי לאו דשל פרקים היתה שהיה יכול לכופפה ולנטות ולזוקפה ולפנות את הדשן לא הוות מתייטב:

מסלקן - הנרות בשעת הטבה מן המנורה ומניחן באהל אלמא דלא היתה מקשה אלא של פרקים ממש היתה: רב הונא דאמר כי האי תנא חכמים אומרים לא היו מזיזין אותה לנר מן המנורה. דמחוברים היו במנורה:

מצי לאוזוזה - א"כ לא הוה ליה מקשה:

לא היתה הנר זזה ממקומה - דמקשה היתה:

טס של זהב היתה על גבה - על כל נר ונר כעין כסוי כאותן שעשויין מלבנים ובהאי טס לא עביד כלום אלא כמין כסוי הוא שמכסה את הנר מקום שפתילה דולקת:

דוחקו - לטס שעל גבי הנר כלפי פיה ודולפת השמן לחוץ וכשהוא נותן בה השמן ורוצה לזוקפה דוחק לטס שעל גבי הנר כלפי ראשה וזוקפה אבל לא היה מזיזה ממקומה:

נרותיה באות מן הככר - שאף הן מקשה והיינו כרב ששת דאמר ככר ומקשה אמנורה ואנרותיה כתיב ר' נחמיה אומר אין נרותיה באות מן הככר אלא שהיו מחוברין במנורה והיינו כי האי תנא דאמר מסלקן ומניחן:

תלמוד לומר אותה - דמנורה ונרותיה דכולה חדא היא באות מן הככר ולא מלקחיה ותנא קמא דפליג עליה דרבי נחמיה דריש לקרא הכי ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה וכו' יכול שאני מרבה אף נרותיה ומלקחיה וכו' תלמוד לומר אותה ולא נרותיה כדדריש ליה רבי יהושע בן קרחה לקמן:

קשיא דרבי נחמיה לדרבי נחמיה - דלעיל אמר ואין נרותיה באות מן הככר והכא אמר לרבות נרותיה:

לפי נרות - במקום שהפתילה דולקת:

וליעבד זהב כל דהו - לאותם פי נרות ולא ליבעו זהב טהור קא משמע לן דצריך זהב טהור:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

חוץ הוא - מחוץ למחנה היו מטהרין את המצורע ולמה להו לקדושי:

ואי נזיר - שמקדש רביעית ללחמי נזיר:

לחם בשחיטת איל הוא דקדיש - ולא בשמן כדאמרי' בפ' התודה למה ליה לשמן כלי שרת הא לאחר אפייתו [לא קדוש] הוא עד שחיטת האיל:

רביעית שמן לכל חלה וחלה - דשש חלות היו בבוקר ולוג ומחצה שמן היינו רביעית לכל חלה:

מארץ מרחק - ר' חייא עלה מבבל כדאיתא בפ"ק דסוכה:

חצי לוג למה נמשח אי לחצי לוג מים דסוטה חולין הוא - בתמיה וכי חולין הם המים שיהא צריך לקדשן:

והא מים קדושים כתיב - דאמרינן בספרי אין מים קדושים אלא שנתקדשו בכיור אלמא כבר קדשו להו: ה"ג חצי לוג למה נמשח אי סוטה חולין הוא מים קדושים כתיב אי תודה כו':

נדשן השמן - כלומר נתמלא [שמנו] מדשן הפתילה אינו יכול להדליקו עד שמדשנו:

כמדה ראשונה - חצי לוג:

אי כמה שחסרה - כלומר אותה מדה שהשליך לחוץ:

דמשער ליה - קודם שישליכנה יתנהו במדה אחת:

א"כ כו' והדרך - וחידודך כלומר מחודד אתה דהכי דרשינן במסכת [שבת ס"ג ע"א] והדרך צלח רכב אלו שני תלמידי חכמים שמחדדין זה את זה בהלכה:

על דבר אמת - שיפה (צערתני) [השבתני]:

נר של מקדש - נרות של מנורה שבהן נותנין את השמן והפתילה:

של פרקים - של חוליות לא של חוליות ממש שיוכל לפורקן ולסלקן מן המנורה אלא שיכול לכופפה למטה ולזוקפה במקומה ובלעז פליירי':

קסבר כי כתיב ככר ומקשה - דמשמע מחתיכה אחת יעשה הכל:

אמנורה ונרותיה - הנרות הם מחוברים בה מאותה חתיכה עצמה ואין יכול לסלקן בשעת הטבה לגרוף את הדשן ואי לאו דמפרקא הואי שיכול לכופפה לא היה מתטייבה יפה:

מסלקן - לנרות מן המנורה:

ומניחן באהל - במקדש:

ומקנחו בספוג כו' - אלמא מקשה לאו אנרות קאי דאין באות מאותה חתיכה ויכול לסלקן:

מצי מזיז לה - בתמיה ואי הוה מצי מזיז לה אמאי לא הוה מזיז לה לקנחה יפה יפה:

אלא אימא לא היתה זזה - שאין יכול לסלקה:

על גבה - [על כל] נר לכסויי והנר היתה ארוכה כמין ספינה קטנה:

כשהוא מטיבה - לנר דוחק לטס כלפי פיה והנר מתגלה וכופפה הנר למטה:

וכשהוא נותן בה שמו - לאחר שזקפה בתחלה דוחק את הטס:

כלפי ראשה - ראש שהוא מחובר למנורה והטס היה מנוקב באמצע ונגד הנקב נותן את השמן לתוך הנר. פיה מקום שהוא הפתילה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פט א (עריכה)

מת"ל בשמו בשמן שני פעמים - חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ז):

חד ריבוי - דחד בשמן צריך לגופיה ואידך בשמן חד ריבויא לחוד:

הרי הוא ככל המנחות ללוג - דלא מצינו חלות ורקיקין בלא שמן:

עכשיו שנאמר בשמן בשמן - דלא צריכי כלל:

מתחלק לג' מינין - בשוה שיתן כביצה לכל מין ומין:

כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל - שהרי מצינו שמן ברבוכה בחביתין דכתיב על מחבת בשמן תעשה מורבכת (ויקרא ו):

ריבה שמן ברבוכה - שיתן בה שמן יותר מבשאר המינין:

הלכה למשה מסיני - הוא דחציו לחלות וחציו לרבוכה ולאו מקרא אתי:

ת"ר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן וגו' - במצורע כתיב לימד על עשרון שיהא כל עשרון סלת טעון לוג שמן:

אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג של שמן - דבהכי נבללות כדאמר לקמן (דף קג:) ששים עשרון נבללין בכלי אחד ששים ואחד אין נבללין:

שנאמר למנחה - כלומר כמה שתהא המנחה גדולה אין לה אלא לוג שמן:

מצורע - עשיר שמביא [שלש] קרבנות מביא שלשה עשרונות למנחה הכי נמי בעני דלא מייתי אלא חד קרבן לאשם בחד עשרון סגי כי איצטריך קרא לכדאמרן ללמד על עשרון שטעון לוג:

ואידך - רבי אליעזר בן יעקב אומר אפי' הכי איצטריך לגופיה ס"ד וכו':

לגמרי - זבח בלא מנחה כלל לא אשכחן ולא מצית למימר דלהכי איצטריך:

ורבנן - דלית להו האי סברא דאפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוג אחד:

האי למנחה - צריך דכל מנחה אינה פחותה מעשרון:

ששה לוגין יין ושמן לפר - דכתיב (במדבר כח) חצי ההין יהיה לפר ושמן דכתיב (שם טו) בלול בשמן חצי ההין וארבעה לוגין יין ושמן לאיל דכתיב (שם כח) ושלישית ההין לאיל והוא הדין לשמן:

זה בגמטריא תריסר הוי - ואי קשיא לך אימא תריסר רביעית הא לא קשיא דלא אשכחן מדאורייתא מדה פחותה מלוג להכי אמרי' י"ב לוג:

שכשר מערב ועד בקר - שתהא כשרה אחר תמיד בין הערבים ואחר כל העבודות אלא זו:

ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא - והיכי שיערו איכא דאמרי מלמעלה למטה שיערו שבתחלה נתנו שמן בנר ונשתייר בבקר ובלילה השני פחתו עד ששיערו הדבר שלא היה צריך יותר מחצי לוג אפילו בליל ארוך וכן נותן אפילו בליל קצר ומה שנשתייר בבוקר זורק לחוץ ואיכא דאמר בקיץ היה עושה פתילה עבה ובחורף הוה פתילה דקה כדי שיכלה בקיץ נמי בבקר ולמ"ד ממטה למעלה שבתחלה נתנו רביעית ועמדו שם וראו שאין סיפוק ושוב הוסיפו עד חצי לוג:

מאן דאמר ממטה למעלה התורה חסה על ממונן של ישראל - שאילו היה נותנין בו לוג לכתחלה ומה שמשייר למחר היו שופכין לחוץ איכא חסרון:

אין עניות במקום עשירות - אין חוששין במה ששופך לחוץ:

מתני' מערבין נסכי פרים - האי מיין ושמן קאמר והכי קאמר מערבין מיין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע"ג דלפר אית ליה שלשה עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל ב' עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ"כ מערבים זה בזה משום דשניהם בלילתן שוה דלתרוייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ד' לוגין וה"ה לשמן [וכתיב שני עשרונים ובפרים כתיב חצי הין דהיינו ששה לוגין וה"ה שמן] וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו ב' לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה משום הכי מערבין נסכיהן:

ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים - כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהן יש ג' לוגין שמן לעשרון דכתיב (שם כח) ועשרון לכבש וכתיב (שם) ורביעית ההין לכבש יין דהיינו ג' לוגין וכן שמן וכן נמי מערבין נסכי כבשים של יחיד בנסכי כבשים של צבור

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"לכל דהו [אינו מזוקק] קמ"ל:

בשמן בשמן - גבי תודה חלות בלולות בשמן מצות משוחות בשמץ חד ריבויי הוא [ושמן] קמא איצטריך [דטעון] שמן ככל המנחות:

אלא - אימא אילו לא נאמר בשמן כל [עיקר הייתי] אומר דלא גרנג משאר מנחות:

יכול יהא - מתחלק [חצי לוג] השמן לכל מין ומין [מלבד] שבחמץ לא היה נותן:

כשהוא אומר בשמו ברבוכה - דכתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסלת מרכבת חלות בלולות בשמן ועד השתא הוה דריש בשמן קמא והשתא דריש שמן דסיפא דקרא:

איני שומע לו - דלהוי ריבוי אחר ריבוי דחד איצטריך. לגופיה: אלא חצי לוג שמן לתודה (לכולה) [לכל המינין]:

(ושליש) [ורביעית] השמן - לכל [לחמי נזיר]:

וי"א יום שבין נדה לנדה - שבין סוף נדה לתחלת נדה שלאחר שכלו שבעת ימי נדה שהאשה נדה שוב אינה מתחלת להיות נדה עד י"א יום ואפי' אם ראתה דם זיבה היא ואם אינה רואה באותן י"א יום אלא יום אחד או (או) ב' ימים רצופין או אפי' שלשה ימים שאינם רצופין כגון יום טמא ויום טהור הויא שומרת יום כנגד יום וטובלת ליום המחרת ואם שלשה ימים ראתה רצופים הויא (זיבה) [זבה] ובעיא ספירה שבנגה וקרבן אבל לאחר י"א יום אם רואה דם נדה היא ואם רואה יום ראשון שומרת ששה ימים והוא ואם כל ז' ראתה ופוסקת לערב טובלת מיד ואינה צריכה ספירה שבעה וקרבן מן התורה אבל בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואה טיפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים ולאחר כמה שנים קבלו עליהן דבר זה:

ועשרון - סולת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן במצורע עני כתיב ודרשי ליה מר כי טעמיה ומר כי טעמיה:

למנחה - ואפי' גדולה:

לגמרי לא אשכחן - דלפטור מקרבן עשיר וכיון דקרבן עשיר ג' עשרונות עני מיהא חד בעיא:

אין לו עבודה שכשרה - משקיעת החמה ואילך עד בוקר:

אלא זו בלבד - הדלקת נרות:

מלמעלה למטה שיערו - למעלה מחצי לוג אי בעי לייתי אבל למטה לא אייתי דאין עניות במקום עשירות: ומלמעלה למטה שיערו כששיערו מדת חצי לוג לכל נר כך עשו בתחילה הביאו לוג שלם לנסות ודלק כל הלילה וגם היום וחזר ליל שני והביאו שני שלישי לוג ועדיין דלק יותר מאור הבקר וכן עשו כמה לילות עד שהביאו חצי לוג ודלק כשיעור הלילה ולא נסו מלמטה למעלה דאין עניות במקום עשירות:

ומ"ד מלמטה למעלה שיערו - בתחלה רביעית הלוג ולא דלק אלא חצי הלילה ליל שני הוסיפו וכן כמה לילות עד ששיערו חצי לוג ללילה אבל מלמעלה למטה לא לפי מה דניתותר בנר אין לו תקנה אלא לשפוך והתורה חסה נגל ממונם של ישראל:

מתני' מערבין נסכי פרים - מנחת נסכי פרים במנחת נסכי אילים לפי שבלילת שתיהן שוה שני לוגין לעשרון דקתני לעיל ששה לוגין לפר וסולת הוו להו שלשה עשרונים כדכתיב והקריב על בן הבקר (קרבן) [מנחה] סולת ג' עשרונים לפר (בלולות) [בלול] בשמן חצי ההין דהיינו ששה לוגין ולאיל ד' לוגין וסולת שני עשרונים לאיל:

נסכי כבשים - ג' לוגין לעשרון דכתיב עשרון אחד לכבש האחד וכתיב בלו בשמן כתית רביעית ההין דהיינו ג' לוגין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות פט ב (עריכה)

וכן נמי מערבין נסכי כבשים של היום בנסכי כבשים של אמש כדאמרינן (לעיל דף טו:) מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים: אבל אין מערבין וכו' - משום דהללו בלילתן רכה והללו בלילתן עבה:

בללן - לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרין ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה:

גמ' שלא יערב חלבים - הכי נמי לא יערב נסכים:

אמר רבי יוחנן - לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטירו שלא יערב לכתחלה מיירי:

אי הכי - דקתני במתניתין אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפי' נתערבו דיעבד נמי לא:

והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות - דהיינו דיעבד:

מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה - וה"ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדר קשיא לדוכתי' שלא יערב חלבים בחלבים:

אמר אביי - ודאי רישא דמתניתין דתני מערבין לכתחילה היא ולא תיקשי לך דנתערבו נסכים דמתני' ביינות קמיירי והכי קאמר מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן ושמנן מאיליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפי' היכא דנתערב סלתן ושמנן:

ויין לכתחלה לא - אפי' דאילים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא בד"א דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחילה בין נתערב סלתו ושמנו בין לא נתערב:

אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן - של פרים ואילים כמצותן:

מערב נמי יין - לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דלמא אתי לעירובי סלת ושמן לכתחלה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברייתא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן:

אע"פ שמנחתו כפולה - דכתיב ומנחתם שני עשרונים ושאר כבשים אין להם אלא עשרון לכבש:

לא היו נסכיו כפולים - אלא ג' לוגין יין וג' לוגין שמן:

לימד על כבש - כלומר דלימד בזבח זה מה שלא לימד בכל הזבחים:

שנבלל עם מנחתו - וסלתו כפולה היא כך יהא שמנו כפול:

מאי תלמודא - היכי משמע מן ונסכו שאין שמנו כפול:

נסכה של מנחה - דהיינו שמן כנסכו של כבש דהיינו יין:

טעון נסכים - כמו שאם שחטו לשמן ולהכי נקט אשם מצורע דאילו אשם דעלמא אם שחטו שלא לשמן קרב בלא נסכים כדמעיקרא אבל אשם מצורע דטעון נסכים איצטריך למימר דכי שחטו שלא לשמן טעון נסכים:

שאם אי אתה אומר כן - דטעון נסכים אלא יקריב בלא נסכים:

פסלתו - מליקרב ע"ג המזבח דלמצורע לא חזי שהרי נשחט שלא לשמו ולעולה לא חזי שהרי לא ניתק לרעייה ואין ראוי לנדבה דאשם לא אתי בנדבה אבל נסכים אתו למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו:

כבש הבא עם העומר - דומיא דאשם מצורע דכי היכי דאשם מצורע טעון נסכים ואין שאר אשמות טעונין נסכים כך כבש הבא עם העומר נשתנית מנחתו משאר מנחות כבשים דאילו שאר כבשים אין טעונין אלא עשרון וזה טעון ב' עשרונות להכי נקט כבש הבא עם העומר:

תמיד של שחר יהא טעון ב' גזירין בכהן אחד - כדמפרש במסכת יומא (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים אבל בין הערבים ב' גזירין בב' כהנים כדכתיב ובער וערכו:

אין הכי נמי - דצריך למיעבד להו דינייהו כאילו נשחטו לשמן כמו אשם מצורע:

אלא אמר אביי - הא דלא אמרי אלא באשם מצורע חדא מינייהו נקט:

בשלמא הנך - כבשים דעומר ותמיד ששחטן שלא לשמן לעולם אימא לך דלא צריכי הלכתייהו כדמעיקרא לא גזירין ולא מנחה כפולה ואפילו הכי לא מיפסלו למיקרב למזבח משום דעולות נינהו

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"לשל היום בשל אמש. אם הביא אמש בלא נסכים דקי"ל מביא אדם זבחו ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים דכתיב ומנחתם ונסכיהם בלילה ומנחתם ונסכיהם ואפי' למחר ובלבד שלא יקדשו בכלי מאמש דלא לפסלו בלינה ושל היום הביא קרבן אחד ושני נסכיו עמו אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש מערבין יחד אם הקרבנות שוות שיהיו שני כבשים או שני אילים או פר ואיל:

אין מערבין כו' - דמנחת פר ואיל עבה היא לגבי מנחת כבשים ובולעת ממנה ונמצאת של כבשים חסירה ושל [פרים] ואילים יתירה: ואם בללן [אלו בפני עצמן] שכבר הלכה [מצות בלילת] שמנו:

כשרים - כרבנן כפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקריב:

ואם עד שלא בלל - נתערבו פסולות דבעינן ראוי לבילה וליכא דחסירה של כבש. ושל איל יתירא:

אע"פ שמנחתו כפולה - כדכתיב באמר אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים:

גמ' והקטירו - מדלא כתיב והקטיר משמע לבדו שלא יערב חלבי קרבן זה עם חלבי קרבן אחר וה"ה לנסכים דהוא נמי אינה בהקטרה [אלא] לבדו:

אם נתערבו - בדיעבד קאמר מתני' דנסכי פרים ואילים כשרים וקא פריך א"כ סיפא דקתני אבל אין מערבין של פרים בשל כבשים ואפי' דיעבד נמי לא בתמיה והא מדקתני כו' מכלל דרישא דקתני אין מערבין לכתחלה קאמר ומדאין מערבין פרים בכבשים לכתחלה קאמר פרים ואילים נמי לכתחלה קאמר והדר קושיין לדוכתיה:

אמר אביי - ודאי דמערבין דמתניתין לכתחלה קאמר ולא תקשי והקטירו דה"ק מערבין יינם לכתחלה אם כבר נתערב סלתן ושמנן אבל שמן וסולת לכתחלה לא משום והקטירו דמתני' שמיע ליה לאביי דלא מתרצי אלא הכי מערבין נסכי יין של פרים בשל אלים אם נתערבו סלתן ושמנן כבר ואי לא לא דלמא אתא לאערובי נמי סולת ושמן לכתחלה וקא עבר אוהקטירו ואין מערבין נסכי יין של פרים ואילים בשל כבשים ואפי' נתערבו סלתן ושמנן דהא מפסל פסול סלתן ושמנן ובעי לאתויי לאחרים והאחרים לא נתערבו הלכך יין נמי לא מערבין בללן אלו עצמן ואלו לעצמן ונתערבו כשרות ומתערבין אף היין לכתחלה ואם עד שלא בלל פסול ויין נמי לא מערבין:

ויין לכתחלה לא - (אפי') לא נתערב סולת ושמן כבר:

במה דברים אמורים - דאין מערבין מנחת פרים במנחת כבשים (ועלה בתוספתא):

בסולת ושמן - דבני הקטרה נינהו והזי בכלל והקטירו:

היכא דהוקטר סלתן ושמנן - אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו כהלכתן:

מערבין יין לכתחלה - דליכא למיחש למידי והכי מתוקמא ברייתא דקתני אבל יין מערבין ותנא נסכי פרים בכבשים וה"ה נסכי פרים בשל אילים דבתוספתא לא קתני מערבין נסכי פרים בשל אילים אלא הכי קתני אין מערבין נסכי פרים בנסכי כבשים וה"פ דברייתא אין מערבין נסכי יין דפרים ואילים בשל כבשים וה"ה של פרים בשל אילים בד"א בזמן שהסולת והשמן לפנינו דלא הוקטר ונתערב אבל אין כאן אלא יין שכבר הוקטר המנחה מערבין לכתחלה: והיכא דלא הוקטר סלתן ושמנן כו' דשמעינן ליה במתני' דאוקמינא דה"ק מערבין יין אם כבר נתערב סלתן ושמנן:

ואי לא לא - דלמא אתא לאערובי סולת ושמן דפרים ואילים לכתחלה וקא עבר או הקטירו:

גליון - פ"ה רישא דברייתא אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים ואמר בד"א כו' (וי"ל) [והיה אפשר לפרש] דנתערב [מנחת] כבשים באילים וצריך להביא אחרים והוי כלא נתערב כדפי' הקונטרס לעיל ולא הוה צריך לאוקמא דנתערב הסלתות אחר בלילת כל אחד [בפני עצמו] לפי דלישנא דברייתא לא משמע הכי דאיירי בהאי גוונא. עד כאן: עוד גליון פ"ה בהברייתא תנא פרים בכבשים וה"ה פרים בשל אילים דאין מערבין ולפי דבריו צ"ל דהא דלא נקט פרים בשל אילים דהוי רבותא טפי דאע"ג דנסכיהם שוות נקט פרים בכבשים לרבותא דסיפא דאפ"ה [היין] מערביץ. עד כאן:

ומנחתו שני עשרונים - בכבש הבא עם העומר כתיב:

שנבלל עם מנחתו - והלכך יהא כפול ת"ל כו':

מאי תלמודא - האי ונסכו דחד משמע היינו יין כדכתיב ונסכו יין אבל שמן לא נפקא ליה מיניה:

נסכה דמנחה - שמן:

אשם מצורע ששחטו שלא לשמו - כגון לשם אשם אחר ולא לשם מצורע:

טעון נסכים - כדין אשם מצורע דקתני במתני' (דף צ ע"ב) אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעון נסכים והוי כשאר זבחים ששחטן שלא לשמן שכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:

פסלתו - דלשנותו לשם זבח אחר אי אעשר שהרי לשם אשם הופרש ואשם מצורע לא מתכשר בלא נסכים שאין אשם מצורע בלא נסכים:

תמיד של שחר - טעון שני גזירין בכהן אחד אחר סדור כל המערכה ושל בין הערבים בשני כהנים שני גזירין כדמפרש בפ' שני דיומא:

רבא אמר - לעולם הנך אין טעונין דין הראשון:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צ א (עריכה)

ואי לא חזו וכו': אשם נדבה מי איכא - הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים:

מתני' שהיה גודשה בתוכה - שהיתה גדולה כל כך שכשהיתה נמחקת היה בה עשרון:

מדת היבש בירוציהן חול - מה שנופל מן הכלי לאחר שנתמלא היינו בירוצין:

אלא שהלח נעקר - שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו:

ובירוצין של יבש אינו נעקר - מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול:

גמ' מני - הא דקתני כל המדות היו נגדשות:

אי ר"מ - דאמר לעיל (ד' פז.) גדוש שבו היה מודד לכל המנחות מחוק מדה של כהן גדול שהיתה גדולה כ"כ שגודשה בתוכה:

ומחוק הוי - ואפילו חד גדוש לא הוה:

ומאי כל מדות - דלא תימא כל המדות שהיו שם היו גדושות דלא היתה אלא אחת גדושה:

אלא הכי קתני מתניתין כל מדידות - שהיו מודדין בה היו גדושות:

לא נמשחו בחוץ - לפיכך בירוציהן חול:

רבי עקיבא סבר מדת יבש לא נמשחה כל עיקר - וחול היא לפיכך מה שבפנים בכלי קדושת פה הוא דמקדש ליה הילכך מה דאיצטריך ליה מקדש בירוצין דלא צריך ליה לא מקדש לפיכך בירוציהן חול:

היינו טעמא - דלח בירוציהן קודש שבירוציהן שלה נעקר מתוך הכלי:

ומגווה דמנא קאתי - מן הקדש להכי הוי קודש:

למאי דצריך - למה שבתוך הכלי איכוין למיקדש ולא לבירוצין ואמאי מיקדשי הבירוצין:

שלא מדעת - שאף ע"פ שלא נתכוין להקדיש הבירוצין קדושין כלי שרת:

גזירה שמא יאמרו - דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשי אע"ג דאתו מגוויה דמנא אמרי הכי נמי מוציאין מכלי שרת לחול אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא לא אתו למימר ביה מוציאין מכלי שרת לחול:

סידר את הלחם ואת הבזיכין לאחר השבת - שלא כמצותו דמצותו היה לסדרו בשבת:

פסולה - לפי שצריך שיהא הלחם על השולחן ב' שבתות:

כיצד יעשה - שיהיו כשירין הלחם והבזיכין:

יניחנו - שלא יקטיר הבזיכין ולא יסלק הלחם עד לשבת שניה הבאה ונמצא הלחם והבזיכין על השולחן ט"ו ימים ושני ימי שבת שאפילו הוא על השולחן אותן ז' ימים שעד לשבת יותר מדינו אין בכך כלום הכא נמי ניגזור שלא יניחנו לשבת הבאה שמא יאמרו כשם שאלו אין נפסלין אע"פ ששהו שם יותר מדינן כך מפקידים בכלי שרת כל זמן שרוצה ואין נפסל בלינה:

פנים - לחם הפנים דהוא בהיכל אמדות קרמית שהן חוץ בעזרה:

פנים לאו כ"ע ידעי - שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים וכהנים ידעי טעמא דמילתא דכהנים זריזין וליכא למיגזר:

חוץ כ"ע ידעי - ואיכא למיגזר שמא יאמרו וכו':

לקיץ המזבח - שקונין מהן עולות ומקייצין בהן את המזבח כשאין שם קרבנות כדי שלא יהא המזבח בטל:

המקבל עליו לספק סלתות - שקבל מעות מן הגזבר כדי לספק סולת כל השנה וקיבל עליו לתת ארבעה סאין בסלע והוקרו:

ועמדו שלשה סאין בסלע - נותן ד' סאין כמו שקיבל:

קיבל עליו לתת ג' סאין בסלע והוזלו

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

אי לא חזו לעולת חובה - חזו לעולת נדבה וכיון דלא עקר שם עולה [מותר] לשנותו [לעולה אחרת] דמעיקרא נמי [לעולה] הוה:

אשם נדבה מי איכא - אין אשם בא אלא על חטא להתירו למצורע לבא אל המחנה:

מתני' שהיה גודשה בתוכה - שכשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש:

בירציהן קודש - [כלי הלח] נמי איכא גודש:

לא מן השם הוא זה - כלומר לא זהו טעם של דבר דודאי מדת יבש נמי קדש:

אלא שהלח נעקר - מה שבשולי הכלי הנופל ראשון כשמוסיפין עליו נעקר ועולה למעלה ונמצא שכבר קדשי הבירוצים בתוך הכלי:

והיבש אינו נעקר - אלא במקומה עומד הילכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ לא קדש:

גמ' מני - הא דקתני כל מדת היבש שבמקדש היו נגדשות דמדקתני חוץ משל כהן הגדול דאמרי' לעיל דעשרון שלו מחוק היה לדברי הכל מכלל דכל מדת יבש שבמקדש [היו] נגדשות:

אי ר"מ - דאמר שני עשרונות היו שם אחד היה גדוש ותו לא:

ואי רבנן חד - הוה והוא גופיה מחוק כדאמרי' לעיל מדר"מ נשמע לרבנן:

כל מדידות - כלומר כל מדידות שבמקדש שהיו מודדין באותו עשרון כגון דכבש ואיל ופר היו נגדשות:

בין מבחוץ - שפת הכלי הילכך שפה מקדשה לבירוציהן:

לא נמשחו כל עיקר - כדקתני ומדת היבש חול מיהו למה שמודדין בו קדוש קדושת הפה וגברא למאי דצריך מקדיש ובירוציהן לא מקדיש דלא צריך להו:

פסולה - דמחוסרת זמן היא דמשפטה לעמוד על השלחן שבעה ימים ולא עמדה אלא ששה:

יניחוה לשבת הבאה - י"ג יום:

שאפי' היא על שלחן ימים רבים - כגון ששה ימים שעמד על השלחן קודם שבת הבאה:

ואמאי - אין בכך כלום נהי נמי דאין לינה פוסלת בו לגזור שלא יאמרו:

מפקידין בכלי שרת - מניחין בכלי שרת דבר הקדוש דכל זמן שהוא בכלי שרת אין נפסל בלינה דהא האי לחם עמד יותר בכדי זמן על השלחן ולא נפסל ואתא לאכשורי דבר הפסול בלינה מפקידין כעין פקדון שלא יאבד ויפסל כל זמן שהוא שם:

פנים - סידור לחם הפנים הוא בהיכל:

אחוץ - מדידות (מונחת) [מנחות] בעזרה וכ"ע חזי להו ואיכא למגזר אבל פנים לאו כ"ע ידעי דעמד שם הלחם כל כך וליכא למגזר:

לקיץ המזבח - כשהמזבח בטל לוקחין מאותן נסכים כבשים לעולה ומקיצין אותם ולשון קיץ היינו דבלות כאדם שמביאין לו תאנים לאחר סעודה והכי אמרי' בפ"ק דשבועות קיץ בבנות שוח לאדם:

המקבל עליו - אחד שקבל מעות מן הגזבר וקבל עליו לספק לו סולת למנחות לכל השנה:

מארבע סאין בסלע - והוקרו ועמדו שלש סאין בסלע מספק מארבע דמעות הקדש קונות דהא (הדיוט) [הקדש] קנו ממנו במעות דכתיב ונתן הכסף וקם לו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צ ב (עריכה)

ועמדו - ד' סאין בסלע מספק מארבע סאין ואותה סאה שנותן להקדש יותר ממה שקיבל עליו היינו מותר נסכים שהן לקיץ המזבח:

ואם לנו - לפי שאין שם זבח אחר:

הבשר לשם ועורות לכהנים - דמהו דתימא הואיל ולקיץ המזבח הוא יהא כולו עולה ואפי' עורה שיחזור ויקח מדמי עור הבהמה לצורך עולה ולא יהא עורה לכהנים קמ"ל:

מתני' חוץ מן הבכור ומעשר ופסח - דהנך כולהו משום חובה נינהו אבל חטאות משכחת בציבור נמי:

אלא חטאת וכו' - ואע"ג דאמרינן חוץ מחטאת ואשם חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים משום דכתיבי בהדיא:

גמ' ואפילו מנחה - הבאה בפני עצמה בלא זבח:

ת"ל עולה - דמנחה הבאה עם זבח טעונה נסכים ולא מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח:

משמע להוציא את אלו - בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאין באין בנדבה אלא חובה הן: (ומאי ניהו עולת ראייה ושלמי חגיגה) שאינם חובת הרגל אלא עולת ראיה ללא יראו פני ריקם וחגיגה לשלמים ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא אע"ג דלא הוו בנדר ובנדבה דהא בהדיא כתב בהו נסכים:

משמע להביא את אלו - עולות ראייה ושלמי שמחה משום דהויא דומיא דעולות ושאר עולות הבאין בנדר ובנדבה שאינן חובת הרגל:

אביא שעירי חטאת - דהואיל ובאין במועד יהו טעונין נסכים:

בן בקר בכלל היה - דהא כתיב ברישיה דקרא לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן וכי תעשה בן בקר למה לי ליכתוב והקריב על בן הבקר וגו':

אף כל הבא בנדר - טעון נסכים לאפוקי שעירי חטאת דלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה:

מן הבקר או מן הצאן מה תלמוד לומר - והלא כבר נאמר זבח וכולהו בכלל זבח נינהו:

אפילו עולת העוף - יביא עמה נסכים:

יביא משניהם - בקר וצאן:

ורבי יונתן למה לי קרא - לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר (סנהדרין דף סו.) כיון דלא כתיב בהו יחדו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדו

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"לועמדו מארבע מספק מארבע. דלא [יהא] הדיוט חמור מהקדש דכל זמן שלא משך יכול לחזור ואותו מותר סולת שחוזרין [ומספקין] מקיצין את המזבח וסלתות קרי נסכים שהרי למנחת נסכים הם באים: ואם לנו נפסלו בלינה:

גמ' ועשיתם אשה כו' - זהו פרשת נסכים בפרשת שלח לך אנשים:

שעירי חטאת - של מוספי רגלים דבכולהו כתיב ושעיר חטאת אחד כל המקראות של הלכה זו כתובים באותה פרשה:

בכלל היה - בכלל ועשיתם אשה דשמעי' מינה דכל אשה טעון נסכים חוץ מאלו דאמעט:

לפי שנאמר עולה - עולה או זבח משמע כל עולה טעונה נסכים ואפילו עולת העוף:

ועוף אינו זבח - דבמליקה הוא ולא בזביחה:

ת"ל מן הבקר או מן הצאן - או בא לחלק שאם רצה אחד יביא ואם רצה שנים יביא:

ור' יונתן למה לי קרא - לחלק:

הא אמר - לגבי אביו ואמו קלל משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו:

עד שיפרט הכתוב יחדו - וה"נ כיון דכתיב מן הבקר ומן הצאן ולא כתיב יחדו ממילא שמעינן שאם רצה להביא אחד יביא:

סד"א הואיל וכתיב - בויקרא זמן הצאן דכיון דשני קרא בדיבוריה דכתיב מן הבקר ומן הצאן ודאי דוקא כתיב מדגבי בקר כתיב מן וגבי צאן כתיב ומן משמע דוקא נקט גבי בקר משום דלפרושי מן הבהמה אתא וגבי צאן לאוסופי אתא כתיב ומן והכי קאמר מזה אחד ומזה אחד יביא וכמאן דכתיב יחדו דמי:

' -

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צא א (עריכה)

הכי נמי מן הבקר ומן הצאן כיון דלא כתיב בהו יחדו משמע נמי כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא לחלק:

הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן - כיון דהוה ליה למיכתב מן הצאן וכתיב ומן כמו דכתיב יחדו דמי וגבי אביו ואמו אע"ג דכתיב ואמו לא משמע יחדו משום דהתם לא אפשר בלא וי"ו דהיכי ליכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קילל אמו:

ולר' יאשיה דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב דמי - והאי מן הבקר או מן הצאן מיבעי ליה להוציא עולת העוף:

ליבעי קרא - לחלק דרצה אחד מביא:

הא כתיב - קרא אחרינא לחלק:

אם עולה קרבנו מן הבקר ואם מן הצאן קרבנו וגו' - דמשמע לחלק: ורבי יונתן אמר לך אף ע"ג דכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר איצטריך ליה מן הבקר או מן הצאן לחלק:

ה"מ - דאי בעי הך לייתי:

במפריש - בשעת הנדר צאן או בקר:

תודה לאו זבח הוא - מהיכא דנפקי עולה ושלמים מההוא נמי משמע תודה למה לי לרבויי מאו:

הואיל ואתי לחם בהדה - ואינה חשובה זבח לא ליבעי נסכים אי נמי משום דהוי הלחם במקום נסכים (אי נמי) ליקום במקום נסכים:

וליכתוב קרא לפלא נדר או בנדבה - ולא ליכתוב לא עולה ולא זבח דכל שבא בנדר ובנדבה דהיינו עולה ותודה ושלמים ומנחה דאין טעונה נסכים מימעיט ממן הבקר או מן הצאן: אביא בכור (ופסח) ומעשר ופסח:

והשתא דכתיב עולה - ולא מצית לרבויי בכור ומעשר ופסח והוי עולה גופה פרט דהוי כלל ופרט וכלל דועשיתם אשה לה' כלל עולה או זבח לפלא נדר או בנדבה פרט לעשות ריח ניחוח חזר וכלל:

מאי מרבית ביה - דהואיל ואמרת אוציא חטאת ואשם יש לך לומר מה הפרט מפורש אף כל ומאי נינהו דקאמר לרבויי מפרט זה:

שאין מחוייב ועומד - שאין מחוייב בעולה דבעולת נדבה מיירי:

להביא ולדות של קדשים - נקבות של שאר קדשים דעולה זכר [ולא שייך ולד]:

ועולה הבאה מן המותרות - כדאמרינן בפירקין לעיל (דף צ:):

ותמורתן - היינו שהמיר את העולה:

ואשם שניתק לרעייה - ושחטו לשם עולה ולעשותו כליל כעולה הילכך טעון נסכים:

וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - שהן כשרים אלא שלא עלו לבעלים שטעונין נסכים:

והשתא דאמרת או - מן הצאן אתי לדרשא לחלק או דלפלא נדר או נדבה למה לי לחלק איצטריך דסד"א כו':

הניחא לרבי יאשיה - דאמר אע"ג דלא כתיב יחדו כמו דכתיב דמי להכי איצטריך האי או לחלק:

אי נמי איפכא - דאייתי שלמים בנדר עולה בנדבה בעי נסכים כל חד וחד:

או זבח - או למה לי:

או שלמים - או למה לי:

ורבי יאשיה - דנפקא ליה מיעוט עולת העוף מן הבקר או למה לי דבשלמא לרבי יונתן דדריש האי או לחלק ורבי יאשיה נפקא ליה לחלק מן ואם מן הצאן ומאם עולה קרבנו מן הבקר ולמעוטי עולת העוף נפקא ליה ממן הבקר ומן הצאן:

[בתרי מיני - הוא] דבעי נסכים לכל חד בחד מן הצאן או בקר תסגי ליה כו':

ככה תעשו לאחד - דמשמע נמי לכל אחד נסכיו בפני עצמו למה לי והדר פירש דינו של כל אחד:

אבל אייתי בבת אחת - נדר ונדבה אימא תסגי וכו':

ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן - במצורע עשיר כתיב:

במנחה הבאה עם הזבח - כלומר שזקוקה לזבח שקריבה עמו:

או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה - כלומר שהמנחה אינה זקוקה לזבח אלא מנחה בפני עצמה היא:

ועדיין איני יודע אם טעונים נסכי יין אם לא - דהא לא כתיב בה יין בפירוש:

תלמוד לומר - בפרשת שלח ויין לנסך רביעית ההין וגו' לא הוה צריך קרא למימר דכבר כתיב בראש הפרשה עולה או זבח מה תלמוד לומר על העולה או לזבח:

אלא עולה - זו עולת מצורע:

זה אשם מצורע - ששלשתן טעונים נסכים:

ותיפוק ליה תרוייהו - חטאת ואשם מזבח ולא ליבעי קרא לכל חד וחד:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ולר' יאשיה דאמר גבי אביו קלל דאי לאו דכתיב קללה לאביו [דכתיב] כי יקלל את אביו וקרא דכתיב אמו קלל הא לאו הכי הוי אמינא עד שיקלל את שניהם דכמו דכתיב יחדו דמי: ליבעי קרא לחלק גבי ומן הצאן והיכא דריש ליה דמן הבקר או מן הצאן לדרשא אחרינא למעוטי עולת העוף: בדמפרש - הרי עלי כבש או הרי עלי שור:

אטו תודה לאו זבח הוא - דאיצטריך או לרבויי תיפוק מזבח:

לא תיבעי נסכים - דלחם יהא במקום נסכים:

ומאי שנא מאיל נזיר - דכתיב ביה לחם ונסכים נמי בעי כדקתני לקמן בשמעתין הילכך בלא או נמי נפקא תודה ולא אמרי' דיהא לחם במקום נסכים:

שני מינין - בנזיר כתיב חלות ורקיקין ולא חמץ ורבוכה:

ולא בעיא עולה - דהא בכלל נדר ונדבה היא דאי משום למעוטי מנחה כדקתני לעיל הא מזבח נפקא דמנחה [לאו] זבח הוא:

הוה אמינא - דממשמעות דנדר ונדבה לא ממעטינן להו דעל כרחך כלל ופרט לרבויי אתא אפי' מאי דלאו נדר ונדבה הוא דהא כל נדר ונדבה ממשמעותא אתי:

ת"ל עולה - מריבויי דקרא ממעטינן בכור ומעשר ודרשינן מה הפרט מפורש כדלקמן יצאו בכור ומעשר ופריך והשתא דכתיב עולה למעוטי בכור ומעשר אף כל דכלל ופרט מאי מרבית ביה הא כל הטעונים נסכים כתובים בפרשה בהדיא:

להביא ולדות קדשים - של נקבה כגון שלמים ותמורה של שלמים:

ועולה הבא מן התמורה - תמורת עולה:

ואשם - שמתו בעליו או נתכפרו באחר דקיי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה:

שניתק לרעייה - שמסרוהו לרועה ואמרי' בפ"ק אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה וההוא עולה בעי נסכים ל"א גרסי' ועולה הבא מן המותרות כל הנך דאמרינן יפלו דמיו לנדבה ואותה נדבה היינו עולות לקייץ המזבח וכגון מותר נסכים דאמרי' לעיל הבשר למזבח ועורות לכהנים אבל אי לאו מיעוטא דעולה כיון דנדר ונדבה לאו דוקא הוה דרשי ביה לרבות כל שאינו בא על חטא:

הניחא לר' יאשיה - דבעי חלוק:

או במועדיכם למה לי - כולהו או מן פרשת נסכים קא בעי:

ורבי יאשיה - דאמר לעיל דהאי מן הבקר או מן הצאן למעוטי עולת העוף אתא או למה לי בשלמא לרבי יונתן דריש או לחלק אלא לר' יאשיה מאי דריש ביה:

הני מילי - דבעי שני נסכים לשני קרבנות היכא דהוקדש זה אחר זה והביאן כאחד אבל היכא דמקדשי בבת אחת והביאן בבת אחת תסגי בנסכים דחד קמ"ל: ושלשה עשרונים סולת מנחה וגו' במצורע כתיב:

במנחה הבאה עם הזבח - במנחת נסכים הכתוב מדבר דמצורע עשיר מביא ג' כבשים עולה וחטאת ואשם הילכך בעי שלשה עשרונים:

את העולה ואת המנחה - משמע המנחה הבאה גלל עולה:

נסכים - יין:

ויין לנסך - בפרשת נסכים כתיב:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צא ב (עריכה)

דאמר מר - גבי נזיר ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים אין לי אלא תחת זבח השלמים תחת הדוד של חטאת ואשם מנין ת"ל זבח:

ה"מ - דנפקי תרוייהו חטאת ואשם של נזיר דכי הדדי נינהו דתרוייהו (חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא) להכשירו ביין וליטמא במתים אתו אבל הכא במצורע דאשם להכשירו לבא במחנה אתי וחטאת לכפר דעל ז' דברים נגעים באין: חטאת דנזיר טהור ואשם דנזיר טמא:

לא ס"ד - דמנחתם ונסכיהם דכתיב בנזיר טהור בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר דטעונים נסכים ולא חטאתו של טהור ואשמו של נזיר טמא:

איל בכלל היה - דהא כתיב ברישא ואיל אחד תמים לשלמים:

מה איל - שהוא שלמים מיוחד שבא בנדר ונדבה:

אף כל בא בנדר ונדבה - אוציא חטאת ואשם שאין באין בנדר ובנדבה שאין טעונין נסכים הילכך ליכא לרבות לנסכים מזבח אלא חטאת מצורע:

זו עולת יולדת - שטעונה נסכים:

זה אחד עשר של מעשר - דטעון נסכים כדתנן (בכורות ס, א) קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי שלשתן מקודשין התשיעי נאכל במומו והאחד עשר קרב שלמים וטעון נסכים:

שיהא טפל חמור מן העיקר - אלא זה דמעשר גופיה לא בעי נסכים והאי דאתי מכחו טעון נסכים:

רבא אמר - לא מצית למימר לא חטאת ואשם דנזיר ולא עולה דיולדת דג' ריבויין יש בפסוק העולה ואו לזבח:

ואיזהו דבר שצריך שלשה רבויין הוי אומר זה מצורע - דאית ביה שלשה קרבנות חטאת ועולה ואשם דאי בנזיר ארבע ריבויין מיבעיא ליה דהא אית ביה חטאת ועולה ואשם ושלמים:

לאיל - דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי ליכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות אילו של אהרן:

מבמועדיכם נפקא - כל הבא במועדיכם ואילו של אהרן הוא בא במועד ביום הכפורים:

ה"מ - דדבר הבא במועד טעון נסכים דציבור אבל ביחיד באילו של אהרן אימא לא:

ומאי שנא - אילו של אהרן דמשום דהוי דיחיד הוה אמינא דלא יטעון נסכים:

מעולת יולדת - דמרבינן לעיל אף ע"ג דשל יחיד היא טעונה נסכים אף של אהרן נמי לא ליבעי איל לרבוייה:

איצטריך סד"א כו' - אילו של אהרן קבוע לו זמן:

או לאיל למה לי לרבות את הפלגס - לנסכים פלגס שעברה שנתו ולא בא לכלל שנים:

הניחא לרבי יוחנן - דאמר בריה בפני עצמו הוא וטעון נסכים:

דתנן הקריבו - לפלגס היכא דנדר איל או כבש והקריב פלגס מביא עליו נסכי איל ואין עולות לו מזבחו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל ודאי או כבש ודאי דאף על גב דבריה בפני עצמו הוא קמרבי ליה קרא:

אלא לבר פדא דאמר מייתי נסכי איל ומתני - אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויין לו והמותר יהו נדבה ואם (לאו) איל הוא הרי נסכיו דקסבר לאו בריה הוא אלא ספיקא מי איצטריך קרא למיכתב או לרבויי ספיקא והלא לפני המקום הכל גלוי ואין ספיקא לפניו ולא אשכחן קרא דכתיב משום ספיקא:

ודאי לבר פדא קשיא - דלדידיה לא ידעינא או למה לי:

לשור האחד מה תלמוד לומר - והא כבר נאמר (במדבר טז) והקריב על בן הבקר מנחה וגו':

תלמוד לומר לשור האחד - דבין גדול בין קטן נסכיו שוין:

או לאיל האחד מה תלמוד לומר - והלא כבר נאמר (שם) או לאיל תעשה מנחה:

[או לשה בכבשים מת"ל - והלא כבר נאמר או לזבח לכבש האחד]:

או בעזים מה ת"ל - והלא עזים בכלל כבשים הם:

גדי - היינו בחור שעיר היינו זקן:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

דאמר מר - במס' נזיר בפ' ג' מינין:

חטאת - [של נזיר טהור]:

ואשם - דנזיר [טמא] מנין שאם נתן שיער גלוחו תחת [האש] שהחטאת ואשם מתבשלין בו מנין שיצא [שנאמר] ונתן על האש [אשר] תחת [זבח] מדלא כתיב תחת שלמים אלמא חטאת [ואשם] בכלל זבח הם:

[הני מילי] - דנפקא מחד קרא היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו כגון דנזיר דשניהם באים להכשיר אשם נזיר טמא להכשירו [למנות] נזירות שניה של טהרה וחטאת בנזיר טהור להכשירו ביין ותגלחת אבל מצורע דשניהם באים כאחת אשם להכשירו לבא אל המחנה שהרי דמיו נותנין לבהונות וחטאת לכפר על שבעה דברים שהנגעים באים עליהם כדאמרי' בערכין:

ומנחתם ונסכיהם - בפרשת נזיר כתיב:

ואת האיל יעשה - סיפיה דקרא ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו:

איל - שלמי נזיר:

בכלל - שאר אילים:

היה - דטעונין נסכים כדכתיב בפרשת נסכים או לאיל תעשה מנחה וגו':

ולמה יצא - דהדר כתיב באיל [נזיר] את מנחתו ואת נסכו:

להקיש אליו - כל שאר הקרבנות:

מה איל מיוחד - שהוא שלמים ודרך שלמים לבא בנדר ונדבה:

אף כל בא בנדר ונדבה - יצאת חטאת ואשם: אמר מר עולה זו עולת מצורע:

זה אחד עשר של מעשר - דאמרינן בפ' בתרא דבכורות קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשות ואמרי' התם תשיעי נאכל במומו ועשירי מעשר והאחד עשר יקרב שלמים וקא מרבי ליה קרא לנסכים:

טפל חמור מן העיקר - כגון הכא דמעשר גופיה לא בעי נסכים כדאמרי' לעיל טפל דידיה כגון האחד עשר טעון נסכים:

רבא אמר - דקפרכת לעיל ואימא זו עולת יולדת לאו פירכא היא דאיזהו דבר שצריך שלשה ריבויין שטעון שלשה קרבנות שיהא צריך שלשה קראי כגון הכא דכתיב בפרשת נסכים העולה או לזבח דכל חד מרבי חד קרבן הוי אומר זה מצורע (כו'):

לאיל - דכתיב או לאיל תעשה מנחה (כו') למה הרי כבר נאמר בפנחס ושני עשרונים סולת מנחה בלול בשמן לאיל וגו':

אילו של אהרן - של יום כפורים:

ומאי שנא מעולת יולדת - דקרבן יחיד הוא ואתרבאי נסכים ה"נ הוה ידענא לאילו של אהרן ולא בעי קרא:

הני מילי דבר שאין קבוע לו זמן - דומיא דנדר ונדבה דכתיב בקרא:

לרבות את הפלגס - שאם הביא פלגס מביא עליו נסכים דאילים כאילו הוא איל:

פלגס - כבש בן י"ג חדשים יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא דכבש בן שנה ואיל בן שתי שנים כשהוא בן י"ג חדשים ויום אחד שנכנס חדש בשנה שניה קרי ליה איל אבל בתוך חדש י"ג קרי ליה פלגס:

הקריבו - לפלגס יביא עליו נסכי איל:

ואמר ר"י מאי טעמא - מביא עליו נסכי איל דכתיב בנסכים או לאיל לרבות את הפלגס ומשום דבריה בפני עצמו הוא איצטריך קרא לרבויי:

אלא לבר פדא דאמר - מביא נסכי איל ומתני משום דספק איל ספק כבש הוא ואומר אם איל הרי נסכיו עמו ואם כבש הוא הרי נסכים כשיעור כבש באים חובה לו והשאר יהא נסכי נדבה שהרי מתנדב אדם נסכים בלא זבח מאי איכא למימר כיון דספק איל הוא איצטריך קרא למימר דמביא עליו נסכי איל בתמיה:

לשור האחד מה ת"ל - והאי אחד אתא לחלק לשור אחד:

בין נסכי איל - שהוא בן שתי שנים:

לנסכי כבש - שהוא בן שנה:

לנסכי עגל - שהוא בן שנה:

ת"ל לשור האחד - דסתם שור דין אחד להם בין עגל ובין פר דהיינו בן שתי שנים:

או לאיל מה ת"ל - דמה אתא לחלק דהא אשמועינן כבר רצה אחד יביא רצה יביא שנים: ת"ל לאיל האחד (לאחד) דשמו איל אפי' בן שלש שנים דין איל יש לו:

כשבה (אחת) - בת שנתה:

רחלה - בת שתי שנים:

בדיק - מנסה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צב א (עריכה)

נסבי רחלה בבמה - יין היא צריכה שהיה רצונו לנסותינו אם היינו מפרישין בין זכר לנקבה. ע"א בין רחלה לכבשה ואמרינן ליה מתני' היא במסכת שקלים ארבע חותמות היו במקדש עגל זכר גדי חוטא גדי משמש נסכי צאן שמאותו חותם שכתוב עליו גדי היו לוקחין נסכים לקרבן צאן בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות דהיינו נמי לכבשה ורחלה דכולן נסכיהן שוין חוץ משל אילים שלא היו נוטלין משם לצורך נסכי אילים לפי שאין נסכין שוין לנסכין דהני דהכבש היה טעון רביעית ההין לעשרון אחד מי שהיה מבקש נסכים הלך אצל יוחנן הממונה על החותמות ונותן על נסכיו ונותן לו חותם והולך אצל גזבר הממונה על היין ונותן לו חותם והוא נותן לו נסכים:

מתני' היורש סומך - על קרבן אביו לאחר מיתת אביו:

ומביא נסכים - שהיה אביו חייב להביא עם הזבח:

ומימר - שיכול להמיר בקרבן אביו כאביו:

גמ' וזה - שעיר המשתלח אהרן ובניו סומכין בו ולא בעלים ולא הויא סמיכה:

אמר לו רבי יהודה אף זה אהרן ובניו מתכפרים - עם הצבור וסמיכה בבעלים היא:

וכפר את מקדש הקדש זה כו' - אחר שגמר כל ההזאות והיה נוטל מדם הפר ומדם השעיר הנעשה בפנים ומכפר על טומאת מקדש וקדשיו שהיתה בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף בין לפני ולפנים בין דהיכל בין דעזרות ומכפר דם השעיר על ישראל ודם הפר על הכהנים:

כהנים והקהל והלוים הושוו - שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות וכיון דמתכפרין בו הכהנים הויא סמיכה בבעלים:

ור' שמעון אומר - אין דודאי בהא אמינא כוותך דכשם שמתכפרין בשעיר הנעשה בפנים וכו' אבל בהא לא אמינא כוותך דכשם שוידוי וכו':

ורבי שמעון - דאומר דאין הכהנים מתכפרין בשעיר המשתלח הא קתני ברייתא דהושוו כלומר שמתכפרין בשעיר: אמר לך מאי הושוו דבני כפרה נינהו אבל כל חד וחד מכפר בדנפשיה. ישראל בדם השעיר והכהנים בדם הפר:

אחד ישראל אחד כהן משיח ואחד כהנים - מתכפרין בשאר עבירות בשעיר המשתלח:

מה בין ישראל לכהנים וכו - זו דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר וכו':

תנו רבנן וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר - דכתיב בפר העלם דבר של צבור כו':

ואין שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה - וב' סמיכות הן פר העלם דבר של צבור . ופר הבא על כל המצות [דגמר מעיני עיני מפר העלם דבר של צבור]:

אלא באהרן - כלומר בכהן ואף על גב דכהנים לא עבדו [עבודת כוכבים] סומך הכהן על השעיר:

החי - וסמך אהרן וגו' השעיר החי (ויקרא טז):

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מתני' היא - [במס' שקלים] דתנו [ארבע חותמות] היו במקדש [ועל אחד היה] כתוב גדי:

נסכי צאו - זכרים ונקבות של גדולים ושל קטנים שהיה מביא ביו גדול בין קטן ביו זכרים ובין נקבה ולא [היה מביא מביתו] יין וסולת [אלא היה] נותו מעות [לגזבר והיה נות לו] גזבר חותם [שהיה כתוב] עליו גדי [ומוסר להממונה] על הסלתות ונסכים: דנסכיו היה להם חותם שמדה אחרת [היה להם] אלמא דבגדי דקתני אנקבות דנקבות ביו גדולה ובין קטנה מדה [אחת להן]:

מתני' פר הבא על כל המצות - עבירה מכל המצות כגון [שהורו] ב"ד שחלב מותר [מביאיו] פר העלם דבר וסמיכה כתיב [ביה]:

ושעיר עכו"מ - דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו וכו':

היורש סומך - אם התנדב אביו קרבן עולה ושלמים ומת [סומך] היורש עליו. זמימר. אם המיר אותו בבהמה אחרת תמורה חלה עליהו ושתיהן קדושות כאילו המיר אביי:

גמ' גמירי שתי סמיכות בצבור - הילכך לא סגי דלא מעייל:

וזה - שעיר המשתלח:

אהרן ובניו סומכים - כדכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו הלכך לאו עיקרן ואינו משלים שתי סמיכות של צבור. אף זה. שעיר המשתלח אהרן ובניו מתכפרים בו על שאר עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו. לטעמייהו. דאפליגו בעלמא דלרבי יהודה אהרן ובניו מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות חוץ מטומאת מקדש וקדשיו וכבעלים [הוי] בהו ולר' שמעון [אין] מתכפרין בו:

וכפר את מקדש הקדש - לאחר [שגמר] ההזאות בפר [ושעיר של] יום הכפורים כתיב באחרי מות. זה לפני ולפנים. ששעיר הנעשה [בפנים] ופר מכפרים על [טומאת] מקדש וקדשיו [שנכנס] לפני ולפנים:

מזבח - שמכפרים על טומאה שנגע במזבח וכגוו שהיתה לו ידיעה בתחלה כשנטמא [ונעלם] ממנו טומאה זו או [העלם קדש] ונגע בו ושעיר הנעשה [בפנים מכפר] עד שיודע ויביא קרבו עולה ויורד [כדאמר] בשבועות:

הושוו כולן - כהנים לוים וישראלים הושוו בהאי יכפר דכתיב על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר [לומר דמכפר] בשעיר המשתלח אפאר עבירות דבטומאת מקדש וקדשיו ליכא למימר דמכפר דהא דם הפר מכפר על הכהנים [ודם] שעיר [הפנימי] על ישראל לדברי הכל כדאמר בפ"ק דשבועות:

ר' שמעון אומר - בהאי שפיר קאמרת דבטומאת מקדש וקדשיו לא הושוו דכשם שדם השעיר וכו' אבל בהאי פלגינא עלך כשם שוידוי של שעיר המשתלח כו' כך וידוי של פר כו'. וקא פריך ור"ש היכי מצי למימר דאין כהנים מתכפרים בשעיר המשתלח:

הא ודאי הושוו - לכפרה אמת כהנים לוים וישראלים בהאי יכפר בתרא דודאי הושוו כהנים לוים וישראלים דבני כפרה נינהו ולעולם אף בשאר עבירות כל חד מתכפר באפיה נפשיה כדאמרו: האי דכתוב בספרים לר' יהודה כו' פירוש יתירא הוא:

אמד ישראל ואחד כהנים ואחד כהו משיח - לעיל מיניה [מיירי] בכפרת שעיר המשתלח וקאמר אמד כהנים כו' מתכפרים בו בשאר עבירות: אלא שדם הפר מכפר על הכהנים ודם השעיר הנעשה בפנים על ישראל:

ת"ר הפר - וסמכו זקני העדה על ראש הפר:

החי - על ראש השעיר החי:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צב ב (עריכה)

ואין שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה באהרן - אלא בזקנים. וקשיא דרבי שמעון אדרבי. שמעון דהתם אמר באהרן והכא אומר בזקנים:

והאמר סמיכה בבעלים - ובעלים דשעירי עבודת כוכבים היינו זקנים ולא כהנים:

והכי קאמר ליה - רבי שמעון לרבי יהודה מפר לא משמע ליה דממעט עבודת כוכבים דפר צריך לגופיה ודאי שעירי עבודת כוכבים טעונים סמיכה ואי שמיע לך מרבך דלא בעי סמיכה באהרן הוא דמשמע דלא בעי סמיכה ביה אלא בזקני' ומיעוטא דאהרן לא מהפר אתי אלא מהחי כדקאמר דשעיר ממעט שעיר ואין הפר ממעט שעיר ולהכי קמתרץ בהאי עניינא דהכי קאמר ליה לרבי שמעון וכו' משום דר' יהודה מפיק טעמיה מפר והוא מהדר ליה מהאי. ע"א מדאיצטריך סמיכה בשעיר המשתלח למעט מבעלים אלא באהרן בלבד סגי מכלל דבעלמא דהיינו שעיר עבודת כוכבים טעונה סמיכה בבעלים דהיינו בזקנים ולא מ"ה:

ור' יהודה למה לי למעוטי - שעירי עבודת כוכבים מקראי מפר ומן החי:

והאמר רבינא גמירי ב' סמיכות בצבור - ותו לא וכיון דאמר במתני' חוץ מפר העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח היינו ב' סמיכות ולא צריך קרא למעוטינהו בברייתא מקראי:

גירסא בעלמא - כלומר ודאי לא צריך למעוטינהו טפי מקראי אלא להכי הדר ומעטינהו משום גירסא בעלמא שתהא רגיל שתי סמיכות בצבור ותו לא וקראי אסמכתא בעלמא. ע"א גירסא בעלמא ודאי לא צריכי קראי אלא כך קיבלה רבי יהודה מרבו בלשון זה כ"ש ולר' שמעון אע"ג דמרבה שעירי עבודת כוכבים לסמיכה אפי' הכי ליכא אלא ב' סמיכות בצבור דהא גמר ב' סמיכות בצבור לרבי שמעון היינו בבעלים ושעיר המשתלח אין טעון סמיכה בבעלים דבני אהרן לרבי שמעון אין מתכפרין בשעיר המשתלח אבל לר' יהודה דלא בעי סמיכה בבעלים איצטריך:

ורבי שמעון - דפשיטא ליה דשעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה בזקנים מנלן:

נפקא ליה מדתניא וסמך ידו - דכתיב בשעיר נשיא:

לרבות שעיר נחשון לסמיכה - שהרי הוא נמי שעיר נשיא ואי קשיא לך דתנן כל קרבנות היחיד טעונין סמיכה והאי נמי קרבן יחיד הוא ולמה לי קרא אפי' הכי איצטריך קרא לרבויי לסמיכה דשעה מדורות לא ילפינן:

ור' שמעון אמר לרבות שעירי עבודת כוכבים - שהן נמי שעיר לסמיכה:

שהיה - רבי שמעון אומר וכו'. ושעירי עבודת כוכבים נמי נכנס דמן לפנים לאפוקי שעיר נחשון דאין דמו נכנס לפנים:

למה לי - מאחר דמרבה ליה מקרא:

סימנא בעלמא - דכל חטאת שנכנס דמה וכו':

ולר' שמעון - דאמר לרבות שעירי עבודת כוכבים אימא לרבות שעיר יום הכפורים הנעשה בפנים דהא נכנס דמו לפנים:

לא ס"ד דומיא דשעיר נשיא דמכפר על עבירות מצוה ידועה - לאפוקי שעיר הנעשה בפנים דמכפר על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף:

ולרבינא דאמר גמירי וכו' - לר' שמעון קמבעיא ליה כיון דא"ר שמעון בבעלים וגמירי ב' סמיכות בצבור הא ודאי פשיטא לן דהיינו פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים דהני איתנהו בבעלים לאפוקי שעיר המשתלח דלא הוי סמיכה בבעלים דהא לרבי שמעון אין אהרן ובניו מתכפרין בו ולמה לי קרא לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה:

דאי מקרא - מן החי הוה אמינא זבחי שלמי צבור טעונים נמי סמיכה מקל וחומר כדתנן בפרק כל המנחות (לעיל דף סב:) ומה זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיין ושחוטין טעונין סמיכה זבחי שלמי צבור וכו' והכי קאמר חי טעון סמיכה באהרן ולא שלמי צבור טעונין סמיכה באהרן אלא בזקנים ואיכא שלשה סמיכות בצבור להכי איצטריך הילכתא דב' סמיכות בצבור ותו לא:

לא ידעינן הי נינהו - אותן ב' סמיכות אי דזבחי שלמי צבור אי דעבודת כוכבים קמ"ל אידך קרא השעיר לרבות שעירי עבודת כוכבים דומיא דשעיר נשיא לאפוקי זבחי שלמי צבור דלא דומיא דשעיר נשיא הוא ואי כתב השעיר ה"א סמיכת שעירי עבודת כוכבים באהרן הוא להכי איצטריך החי למימר דחי טעון סמיכה באהרן ולא שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה באהרן אלא בזקנים. האי דאמר ר"ש במתני' אף שעירי עבודת כוכבים לאו משום דקסבר שלשה סמיכות בצבור אלא קסבר שעירי עבודת כוכבים טעונין סמיכה כאלו פר העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח ולעולם ב' סמיכות בעינן בצבור בבעלים עצמן ולא בכהנים דהיינו פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ר' שמעון - [לעיל]:

סמיכה בבעלים בעינו - דקתני [והלא אין] סמיכה אלא [בבעלים ולא] חשיב [לשעיר המשתלח] כשעירי [עכו"ם והכא] חשיב [לשעירי עכו"ם באהרן] לחדא משתי סמיכות שיש בצבור: ואי שמיע לך דלא בעי [סמיכה] באהרן אבל [בזקנים] בעי סמיכה דבדידהו לא [אימעט] אלא מהאי [דלא בעי אהרן] בסמיכתם [ומיעט] כעירי [טכו"ם] מחמת החי [בעי] סמיכה באהרן [דכתיב] וסמך אהרן את שתי ידיו ואין שעירי עכו"ם טעון סמיכה באהרן אלא בזקנים:

ורבי יהודה למה לי למעטינהו - לשעירי עכז"ם:

מקרא - כיון [דסבר] ר' יהודה אהרו [ובניו] מתכפרים בשעיר המשתלח אלמא סמיכה [בבעלים] הוא וכיון דאמר גמירי ב' סמיכות בצבור ממילא ידעינו [דלא] בעי שעירי עכו"ם סמיכה אלא שעיר המשתלח ופר העלם דבר של צבור:

גירסא בעלמא - אסמכתא בעלמא. לישנא אחרינא גירסא ולסימנא נקטא בעלמא. כלומר ר' יהודה לית הלכה הלכה למשה מסיני בשתי סמיכות אלא בגירסא בעלמא נקיט להו ויליף להו מקראי:

מנ"ל - דהא לא נפיק אלא דלא בעי סמיכה [באהרן] וממאי דבעי סמיכה בזקנים אימא דלגמרי ממעיע:

וסמך ידו על ראש השעיר - בשעיר נשיא כתיב:

לרבות שעיר נחשון לסמיכה - להכי נקט [שעיר נחשון] שהוא הקדים ראשון ואצטריך לרבויי דשעה מדורות לא ילפינן ואע"ג דקרבן יחיד [הוי אמינא דלא בעי] סמיכה קמ"ל והכי אמרי' בפ' כל המנתות באות מצה:

כל חטאת שנכנס דמה לפנים - בהיכל לפנים:

טעונה סמיכה - ושעירי עכו"ם נכנס דמן [לפנים] בהיכל כדאמרינן באיזהו מקומן פרים הנשרפיו ושעירים הנשרפין שחיטתו בצפון כו' ושעירים הנשרפין הם שעירי עכו"ם שנשרפין חוץ למחנה כדאמר בת"כ:

למה לי למימר שהיה - כיון דאמר שעירי עכו"ם טעון סמיכה ממילא ידענא דכל חטאת שנכנס דמה לפנים טעונה סמיכה דהא בפר העלם דבר כהן משיח כתיב [דבעי] סמיכה ושעיר הנעשה בפנים ליכא למימר דאתא לרבויי כדמפרש לה:

סימנא בעלמא - נקטיה שלא תאמר שעיר הנעשה בפנים דהא נכנס דמה לפנים:

ופריך אימא לרבות שעיר הנעשה בפנים - דהא נכנס דמה לפנים. ומשני דומיא ליה קא מרבי דהאי בשעיר נשיא כתיב:

דמכפר על עבירות שיש בה ידיעה - שנודע לו החטא אבל שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר אלא על טימאת מקדש וקדשיו עד שיודע לו ויביא עולה ויורד:

קראי למה לי - לרבות שעירי עכו"ם לר"ש דאמר אהרן ובניו איו סומכים בשעיר המשתלח פשיטא דההיא סמיכה לאו סמיכה היא ובעי סמיכה אחרת להשלים סמיכות דרבינא:

מקל וחומר - כדאמרי' בפ' כל המנחות באות מצה קמ"ל רבינא הילכתא דשתי סמיכות בצבור ותו לא:

לא ידענא אידך מה היא - דחד מינייהו פר העלם דבר כתיב בהדיא ואידך לא ידענא אי שעירי עכו"ם אי שעיר הנעשה בפנים:

קמ"ל - וסמך ידו דשעיר נשיא חוטא דסברא דומיא דידיה קא מרבי שמכפר על עבירות מצוה ידוע כמותה:

[קרבנו] - שלשה קרבנות כתיבי בסמיכה בשלמים בויקרא קרבנו שבא לשום ריצוי ודורון ולא בכור ומעשר ופסח שאינן באים לריצוי אלא חובה הם עליו ולא לכפרה:

מעשר מקדש לפניו ולאחריו - כדאמרי' בבכורות קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשות:

איכא למיפרך - למה לי למעטינהו דלא אתי מדינא דלבעי סמיכה דאיכא למיפרך מה לשלמים שכן טעון נסכים מה שאין כן בהנך דממעטינהו בשמעתין דלעיל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צג א (עריכה)

קרבנו - דתלת קרבנו כתיבי בעניינא דשלמים (ויקרא ז) שלשה מינייהו דריש להו התם לדרשא אחרינא ושלשה דריש הכא:

ולא הבכור - טעון סמיכה:

מעשר - שמקדש לפניו ולאחריו כדאמר (בכורות דף ס.) קרא לתשיעי עשירי וכו':

איכא למיפרך - דלא הוו צריכי קראי דאפילו לא מיעט רחמנא מקרבנו לא מצית ילפת משלמים מה לשלמים בדין הוא דטעונים סמיכה שכן טעונין תנופת חזה ושוק תאמר באלו דאין טעונין תנופה ולמה לי קראי: ודאי לא צריכי קראי אלא אסמכתא בעלמא אלא עיקר קראי למה לי הואיל ואסמכתא נינהו:

ולא קרבן חבירו - שאין אדם סומך על קרבן חבירו:

ולא על קרבן עובד כוכבים - דסמיכה בבעלים בעינן:

כל בעלי קרבן - מי שיש לו חלק בקרבן סומך עליו:

ורבי חנניה אמר ליה איפכאי - כלומר דאתני יורש סומך ויורש מימר כי היכי דלא תקשה ליה מתניתין:

אמר ליה לא צריכת - דמתניתא דתני אינו סומך ואינו מימר רבי יהודה היא:

ויליף תחלת הקדש - דהיינו תמורה שמקדישה תחילה מסוף הקדש מסמיכה שהוא סומך בשעת שחיטה דתכף לסמיכה שחיטה:

יורש אינו סומך - כדאמר קרבנו ולא קרבן אביו:

עובד כוכבים וחבירו מחד קרא נפקא - דזה וזה איננו שלך ותרוייהו מהאי טעמא הוא דסמיכה בבעלי' בעינן:

אינו מדבר אלא בלשון זכר - לא יחליפנו ולא ימיר בלשון זכר הוא:

מה סופינו - כלומר היאך נרבה את האשה:

תלמוד לומר המר ימיר - לרבות את האשה: ורבנן נפקי לאשה מואם:

גמ' אתיא סמיכה - לכל קרבן מסמיכה דזקני עדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן (סנהדרין דף יז.) אתך בדומין לך:

מעולת ראייה - דהתם כתיב יראה יראה ואמרינן (חגיגה דף ד:) פרט לסומא:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

ולא קרבן חבירו - [דלא בעי] סמיכה [בשל חבירו]:

כל בעלי קרבן - שאם [היה להם בשותפות] קרבן אחד סומך עליו ולא [מתחייבי לסמוך] כולם:

איפכא - אהפך: ה"ג מתניתין ר' יהודה היא:

תחלת הקדש - תמורה [השתא] כשממיר הוא תחילה להקדישה:

[מסוף הקדש] - סניכה דמה [סמיכה] אין לאחר סמיכה דקסבר אחד [סומך] לכולם:

עכו"מ וחבירו - מחד קרא נפקא [דמשלו] ולא השליח בין שלוחו של עכו"ם ובין שלוחו של ישראל:

שכל הענין - של תמורה:

מה סופינו לרבות - אחר שסופינו לרבות את האשה:

מתני' וסמיכה שירי מצוה - דאינו מעכב כפרה:

במקום שסומכין שוחטין - באותו מקום ולא יזיזנה [ממקומה]:

גמ' מזקני העדה - לאו סומין נינהו כדאמרי' בסנהד' [מקיש] ריבים לנגעים [ועוד] כשם שבית דין מנוקין בצדק כך מנוקים ממום דכתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך:

מעולת ראייה - דבעי סמיכה התם סומין לא [דכתיב] יראה יראה ואמרי' אבל סומין לא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צג ב (עריכה)

דנין קרבן יחיד מיחיד - מעולת ראייה דהוי נמי קרבן יחיד:

דנין - סמיכה בקרבן יחיד דכתיב ביה סמיכה בגופיה דכתיב וסמך מפר העלם דבר של ציבור דכתיב ביה סמיכה בגופיה וסמכו זקני העדה (ויקרא ד):

לימד על עולת חובה - כגון האי דמילואים ועולת ראייה כמו עולת חובה היא:

כל הני למה לי - והנך כולהו מחד ידו ממעטי:

ושלוחו של אדם כמותו - דגמרינן (קדושין דף מא:) מפסח דכתיב ושחטו אותו כל קהל וגו':

(סמיכה שירי מצוה. שאם לא עשאה לא מעכב): כאילו לא כיפר - כאילו לא עשה מצוה מן המובחר כדכתיב (ויקרא א) וסמך ונרצה ואפילו הכי כיפר דכפרה בדם הוא:

ולא על הצואר - היינו הגרון בית השחיטה:

הגביים - היינו גב:

דקאי להדי רישיה - בשוה הראש אימא לא נמעט:

על הצדדין - של ראש על הלחיים:

מהו שתחוץ - בין ידו לבין הראש:

כתיב ידו - חסר:

אקפד - על שלא אמרה משמו ואקשי ליה אי ס"ד וכו' למה לי דכתב רחמנא בשום מקום בתורה ידיו מלא לכתוב ידו ומשמע נמי תרי:

ידו דסמיכה קאמרי - דמשמע תרי והא לא אשכחן ידיו מלא דסמיכה:

סמיכה דבהמה קאמרי - דכל מקום שנאמר ידו משמע תרי:

(מאי) קאמר - במקום שסומכין שוחטין כלומר דלאחר שסומכין לאלתר שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה דהכי מסתבר שפיר (ע"א) מאי קאמר דמשמע ליה דבאותו מקום בבהמה שסומכין שם שוחטין והלא אין סמיכה בצואר נ"ל:

במקום שסומכין - בעזרה במקום הטבעות דבשעת סמיכה היו ישראל רשאין ליכנס שם:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

מעולת נדבה גמרה - דלא כתיב [סמיכה] אלא בעולת [נדבה דכתיב] וסמך ידו על [ראש] העולה וכל התחלת ויקרא [הוא בעולת נדבה] דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע [אם ירצה] להקריב:

ויעשה כמשפט - בעולת חובה כתיב בויהי ביום השמיני וההיא עולת חובה היתה דכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים וכתיב בסמיכה [תמים:

] ידו ולא יד חבירו - אע"ג דאמר לעיל [קרבנו] ולא קרבן חבירו איצטריך ידו דאי לא כתיב ידו הוי אמינא היכא [אימעט] חבירו היכא [דהקריב] בלא ידיעה:

שלוחו - של ישראל כמותו ילפינן בפסחים מושחטו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו:

שירי מצוה - שלא סמך:

כאילו לא כפר - מן המובחר:

וכיפר - כפרה כל דהו דכפרה בדם:

הצואר - תחת הגרון:

הגביים - גבו של בהמה:

ראש - כתיבי טובא בה בעולה ושלמים וחטאת:

בהדי ראשו - [שיפוע] ראשו כנגד ראשו:

הצדדין - צידי הראש מהו: בדבי רבי:

מטלית - אם כרך מטלית על ידו וסמך:

שלא יהא דבר חוצץ - גבי פרו של אהרן במס' יומא:

ידו - בלא יו"ד:

שמע ריש לקיש - דלא אמרה משמיה:

ואותיב ליה - איהו גופיה: אי ס"ד ידו משמע תרי:

למה לי למכתב ידיו - בכל התורה:

אקשי ליה עשרים וארבע - אמאי לא כתיב ידו:

בתר דנח דעתיה א"ל - אנן בסמיכה ילפינן בבנין אב דמה בשעיר המשתלח כתיב ידו וכתיב שתי אף כל מקום [דכתיב] ידו בסמיכה שתי הויין:

מאי קאמר - דלתני תיכף לסמיכה שחיטה ואנא ידענא דבמקום שסומכין שוחטין לפי שתיכף לסמיכה שחיטה דכתיב וסמך אהרן וסמיך ליה ושחט:

מתני' שאחד מניף לכל החוברים - [שרצו] התנדב קרבן שכל הקרבנות מביאין בשותפות כדאמר בפ' המנחות והנסכים [ואחד] מניף על ידי כולם כדמפרש בגמ':

בקרבנות - בחזה ושוק של שלמים:

ובקרבנות הצבור - כבשי עצרת:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: מנחות צד א (עריכה)

מתני' בחייו ובשחוטין - בכבשי עצרת:

ובדבר שאיו בו רוח חיים - לחם ומנחות:

מה שאין כן בסמיכה - דאין נוהגין בשחוטין ואין נוהג אלא בדבר שיש בו רוח חיים:

גמ' שיכול - שיהא האחד סומך לכל החבירים והלא דין הוא וכו':

בחוברין - בחבירין:

נתמעטה בחוברין - שאין כולם צריכין להניף אלא אחד מניף על יד כולם:

ותתרבי תנופה בחוברין - שיהא כולם צריכין להניף:

תנופה שנתרבית בשחוטין - בין בשלמי צבור בין בשלמי יחיד:

קא הוי חציצה - דכי מניף זה ידו ע"י חבירו הויא ידו חוצצת בין יד חבירו לזבח:

ליניף - חד והדר ליניף חבריה:

תנופה - אחת כתיב אבל בסמיכה לא כתיב סמיכה בהדיא אלא וסמך סתם [יכול] לסמוך והדר לסמוך:

והעלהו - לכהן גדול:

הושיט הראשון - מאותן י"ב שעסוקים בתמיד וסומך עליהם כהן גדול וזורקן על האישים ונשמט השני והלך לו ובא חבירו שלישי ומושיט לראשון והראשון לכהן גדול:

משום יקרא דכהן גדול - שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן היה סומך עליהן ולא שתהא סמיכתם נוהגת בשחוטין מן התורה:

רש"י מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל

חיים ושחוטין - [מפרש בפ' כל] המנחות באות מצה:

בדבר שיש בו רוח חיים - כגון קרבן בהמה:

בדבר שאין בו רוח חיים - כגון לחמי תודה ונסכים:

גמ' כל בעלי קרבן לסמיכה - כל החוברין סומכין:

נתמעטה בחוברין - [שאחד] מניף כדמפרש משום דלא אפשר [משום] דהויא חציצה בין יד של זה לקרבן ואי קשיא הא אמרינן כהן מניח ידו תחת יד בעלים ומניף והוי ידו חציצה לא אקפיד משום דעיקר תנופה בבעלים כדכתיב על כפי הנזיר:

בזמן שכה"ג רוצה להקטיר - הקרבן דברשותו הוא דאמר במס' יומא כיצד מקריב חלק בראש אומר עולה זו אני מקריב:

והעלהו - מסעייהו לעלות: והושיט הראש והרגל דהן קרבין ראשון בתמיד כדאמרינן במס' יומא:

וסומך עליהו - כה"ג וזורקן על המערכה:

הושיט השני - די"ג כהנים [היו עסוקין] בתמיד:

שתי הידים - קרבין אחר הראש והרגל והשני מושיט לראשון דרך כבוד הוא בכך שיהא אחד מושיט מכולם ונותן לו ומדקתני והושיט לו הראשון וסומך עליהם אלמא יש סמיכה בשחוטין: הא לאו סמיכה גמורה היא אלא משום יקרא דכה"ג שתהא הקטרתו מעולה משאר הקטרת:

(ע"כ מכ"י רבינו בצלאל אשכנזי ז"ל) -

פרק אחד עשר - שתי הלחם

שתי הלחם:

דפוס - פורמ"א בלע"ז ובגמ' מפרש היאך עשוי:

וכשהוא רודה - מן התנור:

נותנן בדפוס - כדי שלא יתקלקלו וישברו:

גמ' החלה האחת - בלחם הפנים כתיב:

ושמת אותם - שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם דמשמע שהיה נותן שתים בשני דפוסין יחד בתנור:

ועדיין היא בצק - נותנה בדפוס שהדפוס עשוי כמין תיבה פרוצה ולמר כמין ספינה רוקדת כדפליגי לקמן ומתקן הבצק בתוך הדפוס שיהא עשוי כעין הדפוס שהלחם היה לו דפנות ותוך:

וכמין דפוס היה לה בתנור - והיו מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם:

וליהדרה - לאחר שרדה לדפוס קמא שתקנה בו:

נפחה - וצריכה דפוס גדול מן הראשון: