רבינו בחיי על בראשית לח
<< · רבינו בחיי על בראשית · לח · >>
<< · רבינו בחיי על בראשית · לח · >>
ויהי בעת ההיא וירד יהודה. היה ראוי להדביק פרשת ויוסף הורד מצרימה עם פרשה זו של מעלה שהכל ענינו של יוסף.
וע"ד המדרש סמך לה פרשת יהודה ללמדך שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו לו אתה אמרת לכו ונמכרנו לישמעאלים אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.
ועל דרך הקבלה סמך פרשת היבום לפרשת המכירה כדי לסמוך גלגול לגלגול, כי סוד היבום הוא סוד הגלגול, ומן הידוע שהחטא ההוא לא היה אפשר להתברר ולהתלבן רק בסוד הגלגול בעשרה הרוגי מלכות כי אז הפח נשבר והנפשות נמלטו, ועלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכלל הדברים עשרה אחי יוסף אלו עשרה הרוגי מלכות, וער ואונן הם פרץ וזרח, הוא מה שכתוב וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה. והנה זה מרמזי התורה והמשכיל יבין. מה שהיו עשרה הרוגי מלכות והאחים בעלי המעשה לא היו אלא ט', שהרי ראובן לא הסכים עמהם, יש לומר לפי שגם יוסף חטא כי חטא האחים בו, הלא הוא היה הסבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו, והיה מכעיס אותם ומתפאר כנגדם בחלומותיו, וכיון שהיה בכלל החטא היה בכלל העונש, ולכך נפקד עליו גם כן. או יש לומר שלא נפקד על יוסף כלל אבל נפקד על ראובן, ולא בשביל חטא יוסף שהרי ראובן לא חטא במכירתו, אבל חטא בלהה נפקד עליו, ועל כן היו עשרה וראובן בכללם על החטא שחטא במעשה בלהה. וזה רמוז בפסוק (דברים לג) ויהיו מתיו מספר, כי היו עשרה עם ראובן ושם אכתוב בעזרת השם יתברך.
בת איש כנעני. כתרגומו תגרא, לא כנעני ממש, כי יהודה הלך בדרך אבותיו וחלילה לו שישא מבנות הכנעני והיו נשיהם מצריות עמוניות מואביות ומייחוסי ישמעאל ובני קטורה, ומפני זה פרט הכתוב בשאול בן שמעון (בראשית מו) ושאול בן הכנענית. ללמדך כי זו לבדה היתה בהם, ואפילו בזו סברו רז"ל שאינה כנענית ממש ואמרו זו דינה שנבעלה לכנעני.
והיה בכזיב בלדתה אותו. מה בא הכתוב להודיענו שהיה יהודה במקום פלוני בלדתה אותו, פי' רש"י על שם שפסקה מלדת נקרא המקום כזיב. והרמב"ן ז"ל כתב כי קראתו שלה מלשון שגגה על שם המקום כי היה בכזיב בלדתה אותו, והשוגג הוא כוזב במחשבתו.
ויתכן לומר כי יש בכתוב הזה נסתר, ומלת כזיב הוא מספר המתחלף בשם הגדול המיוחד, (כוזו), והוא טוב לתפלה, בשכבר ידעת כי הוא נחקר מן השלישית ששם מקום הבנים, כידוע ממצות שלוח הקן ומתפלת חנה. וגלה לך הכתוב בזה כי אחר שילדה שלה שהוא השלישי היה יהודה מתפלל בכח השם ההוא כשילדה אותו, ושיתן לו בנים הגונים זרע אנשים כענין שנאמר (שמואל א א) בחנה ונתת לאמתך זרע אנשים, לפי שהיה יודע ברוח הקדש שאין עיקר זרעו מאותן השלשה. והנה נתגלגל הדבר בתמר כלתו וילדה לו תאומים, וזהו שדרשו רז"ל ותהר לו, צדיקים כיוצא בו גבורים כיוצא בו. והנה מלת בכזיב לעד ב"כח כ"וזו ז"כה י"הודה ב"תאומים.
וימת גם אותו. מלת גם תורה ששניהם בעבירה אחת מתו, ודרשו רז"ל בשלמא אונן כיון שאמר לו אביו והקם זרע לאחיך חשב בדעתו שאין הבנים הנולדים נקראים זרעו לפיכך שחת ארצה, אלא ער מאי טעמא עבד הכי, כדי שלא תתעבר ותכחיש יופיה. והיתה כונת יהודה כשאמר והקם זרע לאחיך, על אחיך שמת, כמו (בראשית כ) אמרי לי אחי הוא, שפירושו עלי. ומן הכתוב הזה למדו רז"ל כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה. והשחתה זו שאמר ושחת ארצה הוא עון דור המבול שכתוב בו (בראשית ו) כי השחית כל בשר. ונקרא ער רע בעיני ה', וכן באונן וירע בעיני ה', וכן באנשי סדום (בראשית יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה'.
עד יגדל שלה בני. מפני שלא היה שם אח גדול ממנו אמר לה עד יגדל שלה בני, אבל אם היה שם אח גדול לא היה אומר עד יגדל שלה. מכאן אמרו רז"ל תלה בקטן עד שיגדל או בגדול עד שיבא ממדינת הים או בחרש או בשוטה עד שישתפה אין שומעין לו. ומה שאמר הכתוב (רות א) שובנה בנותי למה תלכנה עמי העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים, ויש שסוברין מכלל שאילו היה לה בנים במעיה שנולדו אחר מיתת אחיהם בני יבום הם, אינו כן. שהרי בפירוש אמר הכתוב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו.
כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. כי מוחזקת היא שימותו אנשיה, שהרי אמרו בתרי זמני הויא חזקה כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרמב"ן על זה אם כן למה יטעה אותה יהודה והיא אסורה לשלה, וכמו שאמרו בנשואין בתרי זמני הויא חזקה. וע"כ פירש שיהיה שלה ראוי ליבם אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער כי חשש יהודה פן יהיה משחית זרעו ויהיה חייב מיתה כיון שהיה קטן ואיננו ראוי להוליד, וכאשר ראתה כי גדל שלה בעיניה והוא עודנו נער בעיני אביו אז עשתה המעשה הזה.
כי כסתה פניה. על דרך הפשט לפי שכסתה פניה חשבה לזונה כי כן דרך הזונות לכסות פניהן כדי שתזנינה אפילו מן הקרובים ולא יכירום.
וע"ד המדרש כי כסתה פניה בבית חמיה כלומר שמעולם לא גלתה פניה בבית יהודה, ולפיכך לא היה יהודה מכירה. על זה דרשו רז"ל לעולם יהא אדם רגיל בקרובותיו.
הבה נא אבא אליך. היה ראוי הכתוב לומר הבי, אבל מפני שהיתה בעינו זונה תובעת בפה כמנהג הזכר לכך שנה הכתוב ודבר לה בלשון זכר. ומצינו כיוצא בזה (בראשית יט) לכה נשקה, שהיה ראוי לומר לכי ושם בארתי.
חותמך ופתילך ומטך אשר בידך. ע"ד הפשט חותמך טבעת שאתה חותם בה, אולי היה בחותמו של יהודה צורת אריה על שם גור אריה יהודה. ופתילך. פירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה. וכתב עליו הרמב"ן ז"ל איננו נכון שיתן יהודה שמלתו וילך ערום ממנה, ואיך יקרא הכתוב לשמלה פתיל ויאמר עליה למי החותמת והפתילים. ואם תאמר על שם פתילי הציצית חלילה שיזלזל יהודה במצות ציצית לתת אותו אתנן. וע"כ פירש ז"ל ופתילך סודר קטן שיעטוף בו קצת הראש, ועוד היום מנהג הנכבדים בארצות המזרח שיפרשו אותו על ראשם, ויקרא פתיל על שם שהוא קצר כפתיל, והוא מתורגם שושיפא כתרגום (דברים כב) ופרשו השמלה שושיפא.
ומטך המטה אשר בידו כמנהג השרים, וכענין שכתוב (יחזקאל יט) מטה עוז שבט למשול. וכתיב (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה.
ויש שפירשו בשלשה דברים הללו ששאלה ממנו ערבון רמזה לו ענין שאר כסות ועונה. חותמך, זו עונה לפי שהאבר חתום באות ברית קדש. ופתילך, זה כסות. ומטך, זה שאר והם המזונות וכמו שכתוב (ויקרא כו) בשברי לכם מטה לחם.
וע"ד המדרש חותמך ופתילך ומטך כולן נתקיימו בה, חותמך שיצא ממנו זרובבל שכתוב בו (חגי ב) ושמתיך כחותם כי בך בחרתי נאם ה' צבאות. ופתילך, שיצא ממנו בצלאל שכתוב בו (שמות לט) וקצץ פתילים. ומטך, שיצא ממנו דוד שכתוב בו (שמואל א) ויקח מקלו בידו.
הוציאוה ותשרף. וקבלו ממנו מיד, ומכאן אתה למד שהוא היה הדיין, וכה משפטם להיות כל אשה מנאפת לשרפה. ודרשו רז"ל תמר בתו של שם היתה והוא כהן לאל עליון לפיכך דנוה בשרפה, שכן דין תורה שנאמר (ויקרא כא) ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף.
היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון (איכה ד) ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך.
והיא שלחה אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. כי הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה בזה וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך הזכירתם בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו.
ובתרגום ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר בקשה רחמים לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה לגבריאל והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה.
צדקה ממני. כשהביאו לו החותמת והפתילים והמטה הודה מיד, ואמר צדקה ממני כלומר צדקה בדבריה, ממני היא מעוברת, וכן דעת התרגום.
והרמב"ן ז"ל פי' צדקה ממני יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכונה למצות יבום, וזהו שאמר כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני, כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו.
ובמדרש צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים. ודרשו רז"ל בשלהי מסכת מכות א"ר אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם ובית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה. בית דינו של שם, יהודה אמר צדקה ורוח הקדש אמרה ממני. בית דינו של שמואל שנאמר (ש"א יב) עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה, ויאמר עד, היה לו לומר ויאמרו אלא רוח הקדש משיבה עד. בית דינו של שלמה שנאמר (מלכים א ג) תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו ורוח הקודש משיבה אליו היא אמו.
ולא יסף עוד לדעתה. אחר שקיים המצוה אע"פ שהיתה מותרת לו כל ימיו. וכונת האומר ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק, שמותרת היא לו ואשה הקנו לו מן השמים.
ויקרא שמו זרח. זרח על שם החמה, פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה. וידוע כי ימות הלבנה כ"ט יום וע"כ תמצא מפרץ בן יהודה עד צדקיהו כ"ט איש. כיצד פרץ, חצרון, רם עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, נמצא דוד עשירי לפרץ. מדוד עד יהויכין תמצא י"ט מלכים כולם מלך בן מלך ואלו הן. שלמה, רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציה, עזיהו, יותם, אחז, יחזקיה, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויקים, יהויכין, צדקיהו. הם כ"ט איש כנגד ימות הלבנה. וכשם שהלבנה שוקעת אחר כ"ט יום כן מלכות בית דוד נפסקה וחרב המקדש בימי צדקיהו שהוא כ"ט לפרץ.
אבל במדרש ואלה שמות רבה סדרו חשבון זה בענין אחר, והוא שכנו ימות הלבנה בתוספת ופחת כנגד מלכי יהודה שהיו בהם מי שגברה מלכותם כנגד ימי התוספת, ומי שחלשה כנגד ימי הפחת עד שפסקה המלכות לגמרי, כמו שיארע ללבנה שהיא מוספת והולכת ואח"כ פוחתת עד ששוקעת לגמרי. והוא שדרשו (שמות יב) החדש הזה לכם, עד שלא הוציא הקב"ה לישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת לה אלא שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם, הלבנה שלשים יום ומלכות שלהם שלשים דור, הלבנה מתחלת להאיר יום ראשון של חדש וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו יום דסקוס שלה מתמלא ומט"ו ואילך מתחסר ובשלשים אינה נראית. כך ישראל מאברהם עד שלמה ט"ו דור, אברהם התחיל להאיר שנאמר (ישעיה מא) מי האיר ממזרח צדק וגו'. וכן הוא אומר (ישעיה מב) אני ה' קראתיך וגו'. בא יצחק אף הוא האיר שנאמר ויזרע יצחק, וכתיב (תהלים צז) אור זרוע לצדיק. בא יעקב והוסיף אור, שנאמר (ישעיה י) והיה אור ישראל לאש, ואח"כ יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד. כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר (דה"א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך, בכסאו של הקב"ה מה כתוב בו (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם ופני אריה. בשלמה כתיב (מ"א ז) ועל המסגרות אשר בין השלבים אריות, וכתיב (שם) ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה. בכסאו של הקב"ה אין דבר רע נוגע, שנאמר (תהלים ה) לא יגורך רע, ובשלמה כתיב (מלכים א ה) אין שטן ואין פגע רע וגו'. הקב"ה עשה ששה רקיעים והוא בשביעי, ובכסא שלמה כתיב (מלכים א ה) שש מעלות לכסא, ויושב על מעלה שביעית, הרי נתמלא דיסקוס של לבנה. ומשלמה ואילך התחילו המלכים פוחתים והולכים, רחבעם אביה וכן כולם עד צדקיה, כיון שבא צדקיהו (מלכים ב כה) ואת עיני צדקיהו עור, חסר אורה של לבנה. וכל אותם השנים אע"פ שהיו ישראל חוטאים היו האבות מתפללין עליהם ועושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (תהלים עב) ישאו הרים שלום לעם, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ, הה"ד (תהלים עב) ורוב שלום עד בלי ירח. עד ששקעה הלבנה וחרב בהמ"ק לשלשים דור, ע"כ.
נמצאת למד, מאברהם עד שלמה ט"ו דור, כי המלך דוד היה י"ד לאברהם וכן דו"ד עולה י"ד, ושלמה בנו היה ט"ו לאברהם כנגד גמר המלוי מהלבנה, וכן צדקיהו היה ט"ו לשלמה, אלא ששלמה כנגד מלוי הלבנה וצדקיה כנגד שקיעתה. וידוע כי רובן של מלכים היו עובדי ע"ז עד שבא צדקיהו שהיה המלך האחרון שמלך אחרי יהויכין והרשיע כמותם, ולא היה בנו של יהויכין, ואז שקעה הלבנה שחרב בהמ"ק בימיו ע"י נבוכדנצר, הוא שכתוב בירמיה (ירמיה לט) בשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה בחדש העשירי בא נבוכדראצר מלך בבל וכל חילו אל ירושלים ויצורו עליה. וכתיב (שם) בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר. וכתיב (שם) ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת י"ט שנה למלך נבוכדרצר בא נבוזראדן רב טבחים וישרוף את בית ה' ואת בית המלך וגו', ודרשו רז"ל במסכת הוריות פרק כהן משיח, הוא שלום הוא צדקיהו, למה נקרא שמו שלום ששלמה מלכות בית דוד בימיו, ומה שמו מתניה שמו, שנאמר (מלכים ב כד) וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו, ולמה נקרא שמו צדקיהו, אמר לו תהי מצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי. וכתיב (דה"ב לו) וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלהים וגו'.
וע"ד הקבלה יש בכתוב הזה בב' הילודים האלה סוד גדול בסוד מלכות בית דוד, אגלה ממנו לך קצת ממסתריו והט אזניך ושמע.
ידוע כי שם אלהים הנזכר בבראשית הוא מלך העולם והוא התשובה, וזה אנו אומרים בראש השנה שבו נברא העולם המלך הקדוש והמלך המשפט, לפי שהיום ההוא הוא תחלת מעשיו שאין מלך בלא עם, ואמר הכתוב (בראשית א) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, לבאר כי מכח מלכות שמים הנקרא אלהים נאצלו שני אורים הללו, וע"כ אמר ויהי אור, ולא אמר כן בשאר מעשה בראשית. ויש לך להתבונן שאין הכונה שהיו שני אורים ממש רק שני כחות היו בו, האחד כח זכרות והשני כח נקבות, אבל האור הראשון לא היה אלא אחד, והוא אחד כולל כח זכרות וכח נקבות, ומן האור הזה נאצלו חמה ולבנה ביום רביעי, וכמו שבארתי שם בסדר בראשית ונאצל כח הזכרות על החמה וכח הנקבות על הלבנה.
ומעתה התבונן בענין יהודה ותמר ושני הילדים האלה פרץ וזרח, יתבאר לך ממנו ענין מעשה בראשית, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, הנה נקרא יהודה בשם הזה על שם ההודאה, כענין שאמרה לאה (בראשית כט) הפעם אודה את ה', והוא הרביעי בשבטים, והשם המיוחד רשום בו, והיה מלך וראש מלכות בית דוד, וע"כ ראויה היתה תמר להזדווג ליהודה שתעשה המעשה ההוא, מפני שהיתה שמה תמר הכולל כח זכרות וכח נקבות, כי הלולב הוא הזכר והפרי שלו הוא התמר, שהוא זכר מבחוץ ובגרעינתו שבפנים הוא נקבה, מה שלא תמצא כן בשאר כל האילנות. וראוים היו פרץ וזרח להיותם נאצלים מתמר, כי הם כנגד חמה ולבנה הנאצלים מן האור הראשון הכולל זכר ונקבה, כי זרח כנגד החמה שזורחת תמיד בענין שוה, ופרץ כנגד הלבנה שהיא פעם מתמלאת פעם חסרה ונפרצת, ע"כ יתחייב מלכות בית דוד הבא מפרץ להיות בזמן מן הזמנים פעם קיים פעם בטל.
ואם תשכיל בכתוב תמצא כי כשם שהחמה מותאמת בלבנה כך זרח ופרץ מותאמים בבטן אחד, ומותאמים בבכורה, כי זרח היה הבכור בנתינת היד הוא שכתוב ויתן יד, ואמר עליו זה יצא ראשונה, ואמר ג"כ ויהי כמשיב ידו, ולא אמר וישב ידו. ופרץ היה הבכור בהפטרו מן הרחם, ומזה אמר ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני, כי היה זרח האחרון בפטר רחם אע"פ שהיה ראשון בנתינת היד. ודע כי הבכור הגמור משניהם היה פרץ שהוא הנפטר מן הרחם תחילה, כי הבכור בפטר רחם תלה רחמנא, וכן הכתוב יזכיר שמו תחלה, ומזה תמצא במלכות בית דוד (תהלים פט) אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. ולפי שמלכות בית דוד בא מפרץ ופרץ כנגד הלבנה הזכירו חכמי האמת בחדוש הלבנה ושלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים. והמאמר הזה ע"ד פשוטו כי קרא הלבנה בשם דוד לפי שדוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה ועוד שהלבנה נקראת המאור הקטן. וכתיב בדוד (ש"א יז) ודוד הוא הקטן. ובאמרו חי וקיים כונתו לומר נראית הלבנה.
וע"ד הסוד שאנו בו ירמוז המאמר הזה לכח הלבנה שקראו דוד מלך ישראל בלשון כנסת ישראל וע"כ הזכיר חי וקיים זהו שרמוז לנו בפנימיות דבריהם (דניאל ז) עד די כרסון רמיו, שתי כסאות, ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין גלו לנו חכמים דעתם בזה, יש מי שאמר אחד לו ואחד לדוד ויש מי שאמר אחד לצדקה ואחד לדין ויש מי שאמר אחד לכסא ואחד לשרפרף, כסא לישב עליו שרפרף להדום רגליו. והחכמים נראים כחולקים ואינו כן אבל כולן מסכימים לדעת אחת והכל ענין אחד ושורש אחד, וזהו שכתוב (הושע ג) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם, הוא כנסת ישראל. ועל כח זה דרשו רבותינו ז"ל ראוים היו ישראל שלא יגלו מן מקומם לעולם, ולא נגזרה גזרה עד שכפרו במלכות שמים ובמלכות בית דוד שנאמר (ש"ב כ) אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל. ויש לך להתבונן כי אין הכתוב כפל לשון כדעת בעלי הפשט, אבל הענין כי כפרו במלכות של מעלה וכפרו ג"כ במלכות בן ישי למטה, ועבדו ע"ז כי לכך אמרו איש לאהליו, ודרשו רז"ל איש לאלהיו, וזה מבואר.
והזכיר הכתוב בזרח ארבעה פעמים יד, והוא שכתוב ויתן יד, ותקשר על ידו שני, ויהי כמשיב ידו, אשר על ידו השני. והם כנגד ארבעה חרמים שפשט ידו בהן עכן בן זרח, והם חרם עמלק, חרם סחון ועוג, חרם כנעניים, חרם יריחו.