רבינו בחיי על בראשית לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · רבינו בחיי על בראשית · לז · >>


<< · רבינו בחיי על בראשית · לז · >>

Verse 1


אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב, כב)

שלמה המלך עליו השלום הודיענו בשני כתובים הללו (משלי כב) עונש הגוזל את הדל, וידוע כי ד' כתות הן שהזהירה התורה על האדם לרחם אותם ושלא להרע להם, ואלו הם עניים יתומים אלמנות גרים. וכן מצינו הכתוב שהזהיר על ארבעתם בפסוק אחד, הוא שכתוב (דברים טז) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה, ודרשו רז"ל ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, ואם אתה משמח את שלי אני אשמח את שלך. והזכיר הלוי כנגד העניים, שהרי לויים עניים הם שלא היה להם חלק בארץ, אבל היו זוכין על שלחן גבוה ונהנין מקדשי שמים והם חיל הקב"ה, כענין שכתוב (דברים לג) ברך ה' חילו. והקב"ה חלקם שנאמר (במדבר יח) אני חלקך ונחלך. עניים הם שהזהיר עליהם התורה במצות עשה ובמצות לא תעשה, במצות עשה שנאמר (דברים טו) נתון תתן. וכתיב (שם ח) פתוח תפתח את ידך לו. מצות לא תעשה שנאמר (שם י) ולא ירע לבבך בתתך לו, וכתיב (שם ז) ולא תקפוץ את ידך. ואחר שהתורה הזהירה על הגזל בלאו של לא תגזול לכל העולם לכך לא הוצרכה להזהיר על גזל העני, וחייב הוא לתת לו ואיך יגזול ממנו, ועל כן בא שלמה ע"ה והוסיף באור בעונש הגוזל את העני, כי אין דרכו בכל ספר משלי להזכיר מצוה מן המצות הכתובות בתורה אלא אם כן יוסיף באור או יחדש בה דבר, כי מי האדם שיבא אחרי משה אם לא לעשות סייג לדבריו. ועל כן אמר אל תגזול דל כי דל הוא, ואין צריך לומר לדל כי אפילו לעשיר אסור לגזול, ומה שהזכיר דל מפני שהוא מצוי שהכל גוזלין אותו לפי שאין לו עוזרים, ואין מי שידבר בעדו כאיש העשיר, אלא הכל שונאין אותו ומתרחקים ממנו ואפילו קרוביו, כענין שכתוב (משלי יט) כל אחי רש שנאוהו אף כי מרעהו רחקו ממנו. וע"כ יאמר אל תגזול דל מצד שהוא דל והוא חסר הכח ויודע אתה שאין לו עוזר וסומך כנגדך ואין מי יריב ריבו, אל תדמה בנפשך זאת כי הקב"ה יריב ריבו והוא הטוען שלו והוא יעניש את הגוזלים אותו לא עונש ממון רק עונש הגוף והנפש, זהו וקבע את קובעיהם נפש, שהיא מלה כוללת הגוף והנפש. יתומים ואלמנות הוא שהזהירה עליהן התורה בהרבה מקומות (שמות כב) כל אלמנה ויתום לא תענון. ודרשו רז"ל אפילו אלמנתו של מלך ואפילו יתומים של מלך. והטעם לפי שנפשם שפלה ודמעתם מצויה ודבר מצוי הוא שהכל מריעין ומענין אותם. ואמר הכתוב (שם) אם ענה תענה אותו, יחזור לכל אחד מהם ליתום ולאלמנה שהזכיר, וכפל הענוי להתמדת הבריות בענוים, וכשם שכפל הענוי כך כפל הצעקה גם שמיעת ה' יתעלה, זהו (שם) כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. ולפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, וע"כ הקב"ה שומע צעקתם ויריב ריבם. וכן דבר שלמה ע"ה על היתומים בפרשה זו בעצמו, הוא שאמר אל תסג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא, כי גואלם חזק הוא יריב את ריבם אתך. גרים הוא שהזהירה עליהם התורה בהרבה מקומות, והוא שכתוב (שמות כב) וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'. יזהיר שלא יונה אותו באונאת דברים ולא ילחצנו בגזלת ממון כי גרים הייתם בארץ מצרים. והוסיף טעם הכתוב האחר ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה'. וכן דרשו רז"ל היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, בא ללמוד תורה לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות שרצים ורמשים יבא וילמוד תורה שנתנה מפי הגבורה. כי גרים הייתם בארץ מצרים, מום שבך אל תאמר לחברך. וכן מצינו הצדיקים נקראים גרים.ולשון גר מלשון גרגיר הנפרד מעיקרו, וכן הצדיק רואה את עצמו יחידי אין דירתו בארץ כי אם דירת עראי, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) גר אנכי בארץ אל תסתר ממני מצותיך. המשיל עצמו לגר שהוא מזומן לנסיעה ואינו יודע העת, ולפי שאינו יודע העת הוא צריך שיקח צידה לדרך פן יבא עליו העת פתאום, ומה היא הצדה קיום המצות, זהו אל תסתר ממני מצותיך. וכן מצינו האבות כולם שנקראו גרים. אברהם הוא שכתוב (בראשית כג) גר ותושב אנכי עמכם. יצחק הוא שכתוב (בראשית כו) גור בארץ הזאת. יעקב הוא שכתוב.


וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הזכיר וישב ולא אמר ויגר יעקב, מפני שהזכיר למעלה בעשו וישב עשו בהר שעיר. כי תולדות עשו המלכים והאלופים שיצאו ממנו נתישבו בארץ אחוזתם, הארץ שיצאה להם לאחוזת עולם, לכך הגיד כאן ביעקב כי נתישב הוא בארץ הקדושה בארץ מגורי אביו. ואמר לשון מגורי כי מצינו שקראה הכתוב כן (שמות ו) לתת להם את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, כי לפי שהאבות היה עקרם מעבר הנהר היו עתה גרים בארץ שהיתה לכנען בזמן ההוא.


ובמדרש וישב יעקב כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער, (שמות לב) וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק. (בראשית לז) וישבו לאכול לחם וישאו עינים, ויראו וגו'. (מלכים א ה) וישב יהודה וישראל לבטח ויקם ה' שטן לישראל. (במדבר כה) וישב ישראל בשטים ויחל העם וגו'. אף כאן וישב בקש לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. מה כתיב למעלה ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, ואלה שמות אלופי עשו, ראה יעקב אלופי עשו נתירא אמר מי יוכל לעמוד כנגד כל המלכים והאלופים הללו. משל למה הדבר דומה לגמלים טעונים קש היה הצורף עומד ותמה היכן יכנס כל אותו הקש, היה שם פקח אחד אמר לו מה תתמה מן הקש ניצוץ אחד יוצא מכירתך ויכלה כל הקש. כך כשראה יעקב לעשו ואלופיו וגבוריו נתירא אמר לו הקב"ה ניצוץ אחד שלך יכלה אותם, הוא שכתוב (עובדיה א) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וזה שכתוב אלה תולדות יעקב יוסף, כלומר ניצוץ יוצא מתולדות של יעקב והוא יוסף שיכלה כל תולדותיו של עשו שהיה יעקב מתירא מהם.


Verse 2


אלה תולדות יעקב יוסף. היה ראוי שיזכיר תולדותיו כולן, אבל דרך הפשט כלל תולדותיו ביוסף להורות שהוא כלול מכל מעלות שאר אחיו. וכן דרשו רז"ל כל מעלות מדות השבטים היו בו. בכורתו של ראובן שנאמר (דה"א ה) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. מלכותו של יהודה שנאמר (בראשית מב) ויוסף הוא השליט על הארץ. נבואתו של לוי (שם מא) ויהי כאשר פתר לנו כן היה. חכמתו של יששכר שנאמר (שם) אין נבון וחכם כמוך.


וע"ד המדרש אלה תולדות יעקב יוסף הקיש יוסף ליעקב מפני שהיה דומה לו, שנאמר כי בן זקונים הוא לו, שהיה זיו איקונין שלו דומה לאביו, ועוד שהיה דומה לו בכל עניניו, מה יעקב היה נרדף מפני עשו אחיו שהיה מבקש להורגו כך יוסף נרדף מפני אחיו שהיו מבקשים להורגו. מה יעקב היתה אמו עקרה אף יוסף היתה אמו עקרה. מה יעקב נולד מהול שנאמר (בראשית כה) ויעקב איש תם שאינו נקרא תם אלא מהול, שנאמר (שם יז) התהלך לפני והיה תמים, אף יוסף נולד מהול, שנאמר יעקב יוסף, שהיה כמוהו בכל ענין. מה יעקב נתקשית אמו בשעת לידה אף יוסף נתקשית אמו בשעת לידה. מה יעקב ילדה אמו שנים אף יוסף ילדה אמו שנים. מה יעקב היה רועה אף יוסף כן. מה יעקב נשא אשה בחוצה לארץ אף יוסף נשא אשה בחוצה לארץ והוליד שם בנים. מה יעקב לוו אותו המלאכים אף יוסף לוו אותו מלאכים. א"ר ינאי שלשה מלאכים נזדווגו לו שנאמר, וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש. מה יעקב נתעלה על ידי חלום אף יוסף נתעלה על ידי חלום. מה יעקב נתברך בית לבן בגללו אף יוסף נתברך בית פוטיפר בגללו. מה יעקב ירד למצרים וכלה את הרעב אף יוסף ירד למצרים וכלה הרעב. מה יעקב מת במצרים אף יוסף מת במצרים. מה יעקב נחנט אף יוסף נחנט. מה יעקב עלו עצמותיו אף יוסף עלו עצמותיו.


וע"ד הקבלה יעקב יוסף, יעקב הוא הכרוב וכן יוסף, וזהו שאמר אפי רברבי ואפי זוטרי, וכל אחד מהם נקרא נער הוא שכתוב (הושע יא) כי נער ישראל ואהבהו. וכתיב ביוסף והוא נער.


ויבא יוסף. כל לשון מביא דבה הוא אומר אמת כי הוא מביא ראיה לדבריו, וכל לשון הוצאת דבה הוא שקר שמוציא דברי שקרים מלבו, כלשון האמור במרגלים (במדבר יג) ויוציאו דבת הארץ רעה. וכתיב (משלי י) מוציא דבה הוא כסיל. והם דברי כזב כלשון (איוב ח) ומלבם יוציאו מילים.


את דבתם רעה. ידוע כי כל דבה רעה אבל הזכיר רעה להפליג. את דבתם רעה. פירש רש"י ז"ל כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהם אוכלים אבר מן החי ומזלזלים בבני השפחות לקרותם עבדים וחשודין על העריות, ובשלשתן לקה. וכתב הרמב"ן שאם כן ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו, הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו מלבד ראובן הגדול שבכולם ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל כי על בני השפחות היה מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר אלה תולדות יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני זלפה נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך ויראו אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, ונמצא יוסף שנאוי מכולם, מבני בלהה ומבני זלפה מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה מפני שהיה יעקב אוהב אותו יותר מהם והם בני הגבירה כמוהו.


Verse 3


וישראל אהב את יוסף. מעת שקרא הקב"ה את שמו ישראל ינהגו הכתובים המנהג הזה לקרותו פעם יעקב ופעם ישראל, להורות כי מה שקראו ישראל מוסף על יעקב. וכן בסמוך ויאמר ישראל אל יוסף, ובתחלת הפרשה וישב יעקב, וכן בסוף הפרשה ויקרע יעקב שמלותיו.


ועשה לו כתנת פסים. בגד מעולה היה, כענין שכתוב (שמות כח) וכתונת תשבץ, ועליו נתקנאו אחיו. ומזה דרשו רז"ל לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים. והכתונת הזה היה תחלת הסבות, ועליו נתגלגלו הדברים בשעבוד גופותם במצרים, וכן לאחר זמן עשרה הרוגי מלכות, כי כן הגוף כתונת הנפש. ולשון פסים אמרו במדרש על שם שהיתה גדולה ומכסה שתי פסות ידיו. ד"א פסים על שהטילו פייס ביניהם באיזו מיתה ימיתוהו בארבע מיתות ב"ד, שנאמר ויתנכלו אותו להמיתו. כיון שמכרוהו הטילו פייס ביניהם מי יוליך הכתונת לאביהם נפל הפייס על יהודה, זהו שאמר לו הכר נא, ולכך נאמר לו (בראשית לח) הכר נא למי החותמת. וכשאמר לו הכתונת בנך פסקו חייו של יעקב, לכך פסקו חיי בניו מן העולם, זה ער ואונן שנאמר (ירמיה לב) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם. ד"א פסים כנגד ד' צרות שאירעו לו. פוטיפר, סוחרים, ישמעאלים, מדינים. דבר אחר כתונת פסים, שמסר לו סוד כ"ב אותיות ע"כ. והכוונה בזה שהלבישו ידיעת החכמה בשם כ"ב אותיות כמו שלמד מפי שם ועבר, והבן זה.


Verse 4


ולא יכלו דברו לשלום. זו מדה טובה בהם שהיו מראין השנאה שבלבם ולא היו מחניפין. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כט) גבר מחליק על רעהו רשת פורש על פעמיו. והנה הכתוב משבח לאבשלום, שנאמר (ש"א יג) ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון.


Verse 5


Verse 6


Verse 7


והנה אנחנו מאלמים אלומים וגו'. היו רואים בחכמתם כי הפתרון בחלום האלומות שהיו משתחוים לאלומתו היא מעלת המלכות, וזהו שאמר וגם נצבה, שהוא מלשון מלכות, כלשון הכתוב (מ"א כב) נצב מלך. ומפני שידעו זה בחכמת הפתרון אמרו לו כמלעיגים, המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, אבל נעלם מהם שע"י תבואה עתיד לבא אליו המלכות. ומן הידוע שכיון שהיו שונאים אותו היה ראוי להם לפתור לרעה, אבל הכל היה מאת הש"י כי זימן בפיהם הפתרון הזה למלכות. והנה זה כענין האמור בגדעון (שופטים ז) אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, לפי שאמר השי"ת רד אל מחנה מדין ואם ירא אתה לרדת רד אתה ופורה נערך אל המחנה, וכאשר ירד אל מחנה מדין שמע לאיש אחד ממחנה מדין שהיה מספר לרעהו חלום, וא"ל חלום חלמתי והנה צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין, וחברו השיבו אין זאת בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל, זימן הקב"ה הפתרון בפי חברו כדי שישמע גדעון החלום והפתרון ויתחזק בדבר וכן עשה. גם בכאן בענין יוסף זימן הקב"ה הפתרון בפי אחיו להוציאו למלכות, והוא שאמרו המלוך תמלוך עלינו.

ותמצא בכתוב ג' פעמים 

והנה כנגד ג' פעמים שהוצרכו לרדת למצרים להשתחוות לאלומתי, והיה להם הכנעה לפניו, פעם ראשונה כשהיה רעב בארץ כנען, ופעם שניה כשאמר להם יעקב (בראשית מג) שובו שברו לנו מעט אוכל שבו נתגלה יוסף, ופעם שלישית כשחזרו אליו עם יעקב אביהם ואז נתקיימו כל החלומות.

ותשתחוין לאלומתי. גם השמש והירח ואחד עשר כוכבים שהשתחוו לו, והם יעקב ובלהה ואחד עשר אחיו, כענין שכתוב באחיו וישתחוו לו אפים ארצה, וכתיב ביעקב (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה.

Verse 8


ויוסיפו עוד שנוא אתו על חלמותיו ועל דבריו. באר כי השנאה ששנאוהו היתה על שני דברים, האחד על חלום שחלם, והשני על ספור שהיה מספר אותו להם והיה מתהלל בו, כגוי אשר צדקה עשה, ואומר להם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי.


Verse 9


Verse 10


ויגער בו אביו. רצה לבטל החלום בפני אחיו, וע"כ גער בו לשכך חמתם מעליו.


ואמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך. והלא אמך כבר מתה כשם שאי אפשר באמך כך השאר בטל, ואעפ"כ ואביו שמר את הדבר, כי היה יודע גודל החלום וממתין שיתקיים, כענין שכתוב (דניאל ז) ומלתא בלבי נטרית. ובבראשית רבה ואביו שמר את הדבר, רוח הקדש אומרת שמור את הדבר.


Verse 11


ויקנאו בו אחיו. בידוע כי השנאה ברוב תבא מצד הקנאה, והשנאה שהזכיר למעלה וישנאו אותו, היתה מפני קנאת האהבה, כמו שכתוב ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו, וא"כ למה חזר בכאן ויקנאו בו אחיו. ויתכן לפרש כי מתחלה לא היו מקנאים בו מפני יתרון מעלה שהיה לו עליהם רק מפני קנאת אהבת האב שהיה אוהב אותו יותר מהם, ולמה יקנאו בו והם גדולים ממנו, והוא נער בן י"ז שנה, ואין אדם מקנא בחברו אלא בכיוצא בו ושוה לו, אבל עתה אחרי שספר חלומותיו והם חכמים מחוכמים בפתרונים ראו כי הוא מעותד למלוך והתלבשו קנאה בזה, זהו לשון ויקנאו בו לא אמר ויקנאו אותו כמו (בראשית כו) ויקנאו אותו פלשתים, אלא בו במעלה שהיו רואים בו.


Verse 12


Verse 13


Verse 14


ויבא שכמה. מקום הפורענות, בשכם ענו את דינה, בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד מישראל והמליכו לירבעם, שנאמר (מלכים א יב) וילך רחבעם שכם כי שכם באו כל ישראל להמליך אותו. כיון שנתחלקו השבטים המליכו שם לירבעם והיה שם בית מלכותו שנאמר (שם) ויבן ירבעם את שכם.


Verse 15


Verse 16


Verse 17


כי שמעתי אומרים. יחסר מלת אותם, כי שמעתי אותם אומרים. נלכה דותינה. עשאוהו רז"ל במדרשם מלשון נכלי דתות, כי המלאך רצה לגלות ליוסף מחשבתם הרעה. והנה יוסף לא הבין הנסתר שבתוך הלשון, שהוא נכלי דתות, והלך אחר הנגלה ורדף אחריהם וימצאם בדותן. והוא שאמרו במדרש נסעו מזה הסיעו עצמם מן האחוה והלכו לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. וזהו שאמר ויתנכלו אותו להמיתו, היו מחשבין תחבולות היאך יסבבו לו מיתה ושלא יצטרכו להמיתו הם עצמם בידיהם. ומזה דרשו רז"ל שאמרו נשסה בו את הכלבים. ואולי כי כן עשו בטרם יקרב אליהם ולא עלתה בידם, וע"כ כשנתקרב אליהם אמרו להרגו בידים והוא שכתוב הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו.

Verse 18


Verse 19


Verse 20


Verse 21


לא נכנו נפש. קשה היה לראובן עצת האחים והיתה כוונתו להצילו, ואילו אמר לא נכנו סתם, היה מראה עצמו בדבריו כי מניעתו זאת לחמלה עליו, וע"כ הוסיף להזכיר נפש כלומר שאינו מקפיד עליו רק עליהם, שלא יכו נפש שום אדם. וכן מה שאמר אל תשפכו דם ולא אמר דמו, כלומר גם אנכי ככם שנאתיו ואין אני מקפיד על דמו כלל כי אם עליכם שלא תהיו שופכי דם.


Verse 22


Verse 23


Verse 24


ויקחוהו דרשו רז"ל שמעון לקחו, ולכך כתיב (בראשית מב) ויקח מאתם את שמעון.

והבור רק אין בו מים. אפילו היה בו מעט מים יקרא רק. וע"כ כשאמר אין בו מים הכונה שלא היה בו מים כלל.

ודרשו רז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. והוצרכו החכמים לומר כן מפני שיש בכתוב שני מעוטין, והבור רק מעוט אחד, אין בו מים מעוט שני, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, ובא לרבות דבר המזיקו והוא נחשים ועקרבים.

ורבינו תם ז"ל פירש כי בא להם לרז"ל זה מדיוק הכתוב אין בו מים ממה שכתוב במדבר (דברים ח) וצמאון אשר אין מים, והיו שם נחשים כענין שכתוב נחש שרף ועקרב. וכתב הרמב"ן ז"ל היו בחורי הבור נחשים ולא ראו אותם כלל, כי אילו ראו אותם ולא יזיקוהו היה מתברר אצלם שיעשה לו נס וזכותו תצילנו מידם, ואיך יגעו במשיח ה' אשר חפץ בו ומצילו כענין שכתוב (דניאל ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני.

ובמדרש והבור רק, נתרוקן בורו של יעקב, אל בניו ולא ידעו התורה, שנאמר אין בו מים, אין בהם דברי תורה שנמשלה למים שנאמר (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים. ואינם יודעים מה שכתוב בתורה (דברים כד) כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא, והם מכרו את אחיהם.

Verse 25


וישבו לאכל לחם. לשון עכוב וקביעות, קבעו עצמם בסעודה.


ובמדרש תהלים וישבו לאכול לחם, אמר הקב"ה אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר וישבו לאכל לחם, הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך מאכל ומשתה שנאמר (אסתר א) בשנת שלוש למלכו וגו', והמן בא ולוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר (שם ג) והמלך והמן ישבו לשתות וגו'.


Verse 26


Verse 27


לכו ונמכרנו לישמעאלים. הוא סבור בחלומותיו שימלוך עלינו ושנהיה לו לעבדים, לכו ונמכרנו לעבד.


Verse 28


ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו. לפי הפשט העוברים משכוהו ומכרוהו לא האחים, ולפי זה מה שאמר להם יוסף אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, הענין כי השלכתם אותי לבור שהיתה סבת המכירה, וזהו שאמר מצרימה כלומר שנתגלגל מאדון לאדון ונמכר פעמים רבות עד שהורד למצרים, והחטא שנמצא עליהם המפורש בעשרה הרוגי מלכות הוא זה שהם היו סבת המכירה, וגדולי עולם כמותם ראויים להענש על השלכת אחיהם הנכבד לבור ולהחשב להם לרציחה כאלו הרגוהו בידם, כענין שכתוב (שמואל ב יב) ואותו הרגת בחרב בני עמון. כי אין הפרש בין ההורג את חברו בידים או המסבב לו מיתה אלא דינא רבה ודינא זוטא.


בעשרים כסף. נצטוינו בתורה בפדיון הבן שיהיה חמש סלעים, הוא שכתוב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים. והסלע ד' דינרים, וא"כ ה' סלעים ד' פעמים הם עשרים כסף, וזהו שתרגם אונקלוס בעשרים כסף, ולא תרגם בעשרין סלעין דכסף, והא למדת למצות פדיון הבן שהוא חמשה סלעים שהם עשרים כסף, לפי שבא לכפר על מכירת יוסף בכורו של רחל שנתנה לו הבכורה, שנמכר בכ' כסף.


Verse 29


Verse 30


Verse 31


Verse 32


וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם. השלוחים הביאוה. וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף. ויש שפירשו וישלחו מלשון (איוב לו) בשלח יעבורו. ויחזור ויביאו אל האחים וזהו אכזריותם.


Verse 33


כתונת בני. כלומר כתונת בני היא זו. חיה רעה אכלתהו. על דרך הפשט אם הרגוהו לסטים היו נוטלין הכתונת.


וע"ד המדרש חיה רעה אכלתהו, נצנצה בו רוח הקדש סופו שתתגרה בו אשת פוטיפר. ולמה לא גלה לו הקב"ה לפי שהחרימו וקללו כל מי שיגלה ליעקב ושתפו הקב"ה עמהם, כן כתוב בפרקי דר' אליעזר, ובאור הדבר כי הם היו תשעה ולכך שתפו להקב"ה להשלים לעשרה והחרימו הדבר. ואל יהי דבר קשה בעיניך, שכן עשה אברהם בענין סדום בקש צרופו של הקב"ה עם תשעה לכל כרך וכרך, אמר לו אתה צדיקו של עולם הצטרף עמהם וינצלו. ואם תאמר אינו דומה כי זה להצלה וזה לפורענות, אין זה פורענות כי אם הצלת כל ישראל וכבוד להקב"ה, כי פחדו לנפשם שאם ח"ו יתגלה הדבר ליעקב יקללם קללה עולמית, ונמצאו ישראל התלוים בזרעו של יעקב בטלים מן העולם, ואין מי יפרסם האלהות, וכענין שכתוב (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. ועל כן נראה להם כי הצרוף והשתוף ענין מוכרח היה צורך גבוה והצלת כל ישראל. וכן מצינו במשה שבקש צרופו של הקב"ה ובית דינו עמו בקבלת התורה. ואם אולי תשאל מנין ידע יצחק, שדרשו רז"ל ויבך אותו אביו ולא אבי אביו. יש לומר שהקב"ה הגיד לו, וכן הגיד לבנימין שידע ברוח הקודש שהרי אבנו של בנימן ישפה, ודרשו רז"ל יש פה, ואעפ"כ שתק ולא גלה מפני החרם שכן הסכימו כל התשעה והקב"ה בצרוף עמהם שלא יתגלה הדבר ליעקב, שאין הקפידה אלא על יעקב פן יקללם וכמו שהזכרתי.


Verse 34


ימים רבים. אלו שבעה ימי אבלו. ואין לתמוה אם קראם הכתוב רבים שהרי ג' ימים קרואים רבים ממה שדרשו רז"ל (ויקרא טו) ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. ימים שנים, רבים ג'.


ובמדרש ימים רבים, כ"ב שנה, משפירש יוסף ממנו ועד שירד יעקב למצרים, כיצד יוסף בן י"ז כשפירש מאביו, וכתיב ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני שבע, וכתיב כי זה שנתים הרעב, כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנצטער מיוסף כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם, והם עשרים שנה עם לבן י"ד בשתי בנותיו ושש שנים בצאן, וב' שנים בדרך שנה וחצי בסוכות וששה חדשים בבית אל.


Verse 35


כל בניו. אלו השבטים. וכל בנותיו. זו דינה וסרח בת אשר. וימאן להתנחם. לפי שאין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב לא על החי. כי ארד אל בני אבל שאלה. כלומר באבל אקבר ולא אתנחם כל ימי חיי.


ובמדרש שאולה, גיהנם, לפי שהיה בטוח שלא ימות אחד מהם בחייו, וכאשר היה יוסף נאבד בחייו פחד לנפשו מעונש גיהנם לפי שהיה זה מעיד על רשעו, שאילו היה זכותו שלם לא ימות אחד מבניו בחייו.


ויבך אותו אביו. זה יצחק, שהיה בוכה מפני צרתו של יעקב אבל לא היה מתאבל שהיה יודע שיוסף חי.