רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/ברכות/פרק ו

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין אומר בפה"ג ועל פירות האדמה אומר ב"פ האדמה חוץ מן הפת שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ועל הירקות אומר בורא פרי האדמה ר' יהודה אומר בורא מיני דשאין:

גמ' ת"ר קדש הלולים לה' מלמד שטעון ברכה לפניו ולאחריו מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך מסקינן דמסברא ידעינן שאסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וקרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא בא לנטע רבעי שצריך חילול ועוד דריש ליה דבר שטעון שירה טעון חילול דבר שאין טעון שירה אין טעון חילול ופליגי ביה תנאי חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי וקי"ל כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל כדאיתא לקמן בפירקין דף לו והלכתא אין נטע רבעי נוהג עכשיו וכרם רבעי צריך לפדותו אחר הקצירה נ"א הבצירה על שוה פרוטה ושוחקו ומטילו לנהר. ת"ר אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל ומאי תקנתיה אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודה אמר רב כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' וגו' לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה:

סימן ב

אמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק א"ר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ודוקא היכא דחושש בגרונו ושתי ליה על ידי אניגרון דהוי ליה שמן עיקר. דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן לכתחלה בשבת אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע אבל היכא דאכל ליה ע"י הפת הוה פת עיקר ושמן טפל ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה ואי שתי ליה משתא אזוקי מזיק ליה ולא מברך עליה. קימחא דחיטי רב יהודה אומר בורא פרי האדמה רב נחמן אומר שהכל נהיה בדברו רב יהודה אומר ב"פ האדמה הא פירא הוא ואע"ג דאישתני במילתיה קאי רב נחמן אומר שהכל נהיה בדברו הואיל ואישתני אישתני נראה דלא איירי בקמח הנטחן דק דק שעושים ממנו פת דאין ראוי לברך עליו ב"פ האדמה ולא דמי לכוסס חטה ואורז דהנהו ראויין לאכול בזה הענין אבל קמח לא מתאכיל כלל אלא איירי בקמח שלא נטחן כל כך ויש בו עדיין טעם חטים וראוי לאכול בזה הענין אי נמי אפי' בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות ואותו קמח ראוי לאכילה וכתב רב אלפס ז"ל דמסתבר כרב נחמן דלא רגילין אינשי לספויי קמחא וי"א מדקא"ל רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דשמואל ור' יוחנן קיימי כוותיה אלמא דהלכתא כרב יהודה ואע"ג דרב נחמן דחי ליה מסברא רבא לא קבל סברתו וגם רב נחמן גופיה לא אמר שהכל נהיה בדברו מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו דא"כ הוה ליה למימר מי דמי התם דרך הוא לאכול שמן ע"י אניגרון אבל קמחא אין דרך בני אדם לאכלו והיאך פסק כרב נחמן מטעמא דאיהו גופיה לית ליה ואפשר דרב אלפס ז"ל שפסק מטעם שאין דרך לאכלו ס"ל דנחלקו בקמח שאינו של קליות שנטחן דק דק וחושש סברתו מעצמו לפי שסברתו שדבר פשוט הוא שאין ראוי לאוכלו ולפי זה בקמח של קליות הלכתא כרב יהודה וכיון דפלוגתא הוא ראוי לברך עליו שהכל:

סימן ג

א"ר זירא א"ר הונא אמר שמואל קרא חייא וקמחא דשערי מברכין עלייהו שהכל קורא רב יהודה אמר בפה"א ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות וגם לא נטעי אינשי אדעתא למיכל קורא ולא דמיא להא דתני על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בפה"א דהתם נטעי אינשי אדעתא למיכל גם את העלין ואת התמרות והלכתא כוותיה דשמואל הלכך לולבי גפנים ושקדים דקין שאוכלין בקליפתן החיצונה דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי אלא כדי לאכול הפירות כשיגמרו מברכים עליו שהכל. שקדים המרים כתב בעל ה"ג קטנים ב"פ העץ גדולים ולא כלום דכיון דיותר הם ראויין לאכילה בעודן קטנים נטעי אינשי להו אדעתא דהכי ומיהו בפ"ק דחולין דף כה: אמרינן גבי מעשר שקדים המרים קטנים חייבים גדולים פטורים מתוקים גדולים חייבים קטנים פטורים ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו זה וזה לפטור ואמרי ליה זה וזה לחיוב א"ר אילעא הורה ר' חנינא בציפורי כמ"ד זה וזה לפטור זה וזה קאי אמרי' בין גדולים בין קטנים ודלא כפירש"י שפי' זה וזה לפטור קטנים מרים ומתוקים זה וזה לחיוב גדולים מרים ומתוקים דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד וסוגיא דשמעתין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה והלכך יראה דמברכין אקטנים שהכל מיהו אמרינן בשמעתין דר"א אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין אבל עלי צלף לא לכ"ע אע"ג דחשיבי לענין דמברכין עליהן בפה"א כדאיתא בשמעתין היינו משום דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק ובשקדים המרים נמי אפשר אע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירי כיון דלא נגמרו לענין ברכה חשיבי כיון דראוין לאכילה קצת ונהנין מהם אבל גדולים מרים אזוקי מזקי ואין מברכין עליהם כלל. ומיהו אם מיתק אותם ע"י מים או דברים אחרים מברך עליהם ב"פ העץ כמו אם היו מתוקין בתחלת ברייתן: אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחו"ל זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ומסיק דסבר כר"ע דאמר צלף אין מתעשר אלא אביונות בלבד והא דלא קאמר הלכה כר"ע משום דהוה משמע דהלכה כמותו אפי' בא"י קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אבל בארץ לא רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות דערלה ואכיל קפריסין אמר לו כמאן כר"ע וקסברת דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכו' וכתב רב אלפס ז"ל וכן כתוב במקצת ספרים נוסחא מבעל ה"ג והלכתא זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא גבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליהם ב"פ העץ אלא בורא פרי האדמה. ולא נהירא דמשמע דהא דאכיל מר בר רב אשי קפריסין לאו משום דהלכה כר"ע אלא משום דהמיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וכיון דבא"י פירא הוא לענין ברכה נמי פירא הוא ואין חילוק בברכה בין חו"ל לא"י וקי"ל כההיא ברייתא דעיקר היא דפרכינן מינה לרב לעיל ומשמע דרב ס"ל כוותיה אלא דמיקל כר"ע בחו"ל. וה"ר אליעזר ממיץ הקשה היאך אנו מברכים על היין ב"פ הגפן הא לא מיקרי פרי לענין בכורים דתניא בפ' העור והרוטב דף קכ: פרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא אלמא אי לאו יתורא דקרא הוה ממעטין יין מפרי והתם נמי לא מרבי אלא הביא ענבים ודרכן אבל יין גמור לא אלמא לא מקרי פרי ור' יהושע נמי פטר לקמן דף לח. דבש תמרים מתרומה דלא מיקרי פרי יש לומר משום דילפינן מערלה שנקרא יין פירי דתנן במס' תרומות פ"יא מ"ג ומייתי לה בפ' העור והרוטב שם אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הענבים ומן הזיתים והתם יליף פרי פרי מבכורים שמשקים הבאים מהם כמותם הלכך לענין בפה"ג נמי חשיב פרי ובערלה אי לא הוה כתיב ביה אכילה ה"א בלא קרא שמשקה היוצא ממנו נקרא פרי ובכורים נמי שמצריך פסוק דמשקה חשוב פרי היינו משום דהוה ילפינן מערלה דכתיב ביה אכילה והכי נמי מצרכינן קרא בפ' העור והרוטב שם לעיל להמחה את החלב וגמעו דחייב וכן חמץ וכן שרצים ונבלת עוף טהור אבל אי לא כתיב בהו אכילה ממילא הייתי חושב משקה כאוכל:

סימן ד

תניא קליפי רמון והנץ שלו או קליפי אגוזים והנץ שלו והגרעינין חייבין בערלה משום דהוו שומר ודרשינן את פריו לרבות את הטפל לפריו אבל גרעינין מדחייבין בערלה אלמא פרי נינהו. מכאן יש ללמוד על כל גרעיני פירות דמברכין עליהם בורא פרי העץ ובלבד שלא יהו מרים שיהא נהנה מהן:

סימן ה

תנן מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו וב"ה אומרים החרובין משישרשרו נ"א משישלשלו וגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גירוע ושיעורו כפול הלבן מכאן יש ללמוד שאין מברכין בפה"ע על הבוסר כשהוא פחות מפול הלבן אבל מברך עליו בפה"א כמו קפריסין דאמרינן לעיל בפה"א ושאר האילנות משיוציאו מיד חשוב הוא לברך בפה"ע ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן יברך בפה"א דקי"ל כמתני' אם בירך על פירות האילן בפה"א יצא יאע"ג דבגמ' מ. מוקי ליה כר' יהודה מ"מ קי"ל הכי כיון דסתם לן תנא כר' יהודה:

סימן ו

פלפלי רב ששת אמר שהכל נהיה בדברו רבא אמר ולא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר כס פלפלי ביומא דכפורי פטור מיתיבי ר"מ אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא מה ת"ל עץ מאכל עץ שטעם עצו ופריו שוה ואיזה זה פלפלין מלמד שהפלפלין חייבין בערלה ל"ק הא ברטיבתא והא ביבשתא וקי"ל כרבא ופלפלי וזנגבילא יבשתא וכן כל כיוצא בהן כגון גרופל"י ונגלי"ן ולא כלום וטעמא לפי שאין רגילין לאוכלן חיין כי אם לערבן עם שאר דברים ועל אגוז שקורין מושקט מברכין עליו בפה"ע ועל הקנה שקורין קניל"א צינמון מברכין עליו בפה"א וכן כל אותן שהוא ידוע שהוא פרי האילן מברך עליהם בפה"ע ושאינו פרי בפה"א ושאינו ידוע מברך שהכל ועל הסוק"ר כתב בעל ה"ג בפה"ע והוא יערת הדבש והמריח בקנה מברך אשר נתן ריח טוב בפרי האדמה כיון שעיקרו עומד לאכילה כדאמרי' לקמן דף מג: האי מאן דמרח אתרוגא אומר אשר נתן ריח טוב בפירות ולא מברך בורא פירות ס"א עצי בשמים כיון שעיקרן עומד לאכילה. רב אלפס ז"ל כתב פלפלי רטיבתא בפה"א ולא נהירא מדפריך מערלה ומשני הא ביבשתא והא ברטיבא מכלל דרטיבתא פרי העץ הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ אבל בזנגבילא רטיבא בפה"א ביבשתא לא כלום:

סימן ז

חביץ קדירה וכן דייסא כעין חביץ קדירה כגון דאיכא בהן דובשא רב יהודה אומר שהכל ורב כהנא אומר בורא מיני מזונות אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות וכן הלכתא דהא רב יוסף מייתי מינייהו ראיה הלכך כל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר כדאמרינן לקמן דף לט. האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא דעבידי ומברכין עליו בורא פה"א ואע"ג דהלכתא כוותייהו בהך מימרא קמייתא בהך מימרא תנינא דקאמר כל שהוא מה' מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות לאפוקי אורז לא קי"ל כוותייהו דאיתותבו דף לז. מהך ברייתא דתניא הכוסס את החטה מברך עליה ב"פ האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך בתחלה המוציא ולבסוף ג' ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג':

סימן ח

הכוסס את האורז מברך עליו בפה"א טחנו אפאו ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי"ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ"ר וכן פירש"י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ א"י אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אע"פ שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ"ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ"א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה"ג אבל אורז לא מברכין עליו במ"מ דלא קי"ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס"ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז"ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ"ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורז הלכך מברכין לפניו במ"מ ולבסוף בנ"ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ"ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על. האורז במ"מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע"י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות:

סימן ט

הכוסס את החטה מברך עליו בפה"א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב"נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן דף מד. מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר שלש ברכות וחכ"א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב"נ ואע"ג דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא ברכה נ"א אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר"ת ז"ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב"נ וכן כתב בה"ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ"ב דתנן על כולם אם אמר שהנ"ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה:

סימן י

אמר רב יוסף האי חביצא אי אית ביה פרורין כזית מברך עליו מתחלה המוציא למ"ה ולבסוף מברך עליו שלש ברכות דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג' ורב ששת אמר אפי' פרורין שאין בהן כזית אמר רבא והוא דאיכא עליהם תוריתא דנהמא וכן הלכתא חביצא פירש"י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א"כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי"ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש"י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר"ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע"י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע"י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אע"ג דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ"מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ"מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אע"פ שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז"ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז"ל שאמר דהא דאמרינן דף לט פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא:

סימן יא

כי אתא רבין אמר רבי יוחנן טרוקנין חייבים בחלה ה"ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא מאי טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ואמר אביי טריתא פטורה מן החלה ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש"י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו מאי טריתא איכא דאמרי מירתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדוקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני רבי חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאן כעבין חייב והאי כובא דארעא מברך עליה בורא מיני מזונות. ואי קבע סעודה עליה מברך עליה המוציא וג' ברכות מר זוטרא קבע סעודתיה עליה ובריך עליה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינן ביה:

סימן יב

ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברך עליה שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא וכתב בעל ה"ג והוא שנתן בו מים דאי לבדו הוא מברך עליו בורא פרי העץ דאישתני לעלויא כמו שמן זית ולא נהירא דהוי כמו היוצא מן הרמונים ומן התאנים דאמרינן בפרק כל שעה דף כד: דחשבינן להו זיעה בעלמא ואין סופג את הארבעים אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים גבי ערלה ולא עדיף מיין תפוחים ואפשר דטעמא דגאון משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים ואם כן קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל שבעת המינין הוא ומברך עליו בורא פרי העץ וברכה אחת מעין שלש ולא דמי ליוצא מן הרמונים ומן התאנים וליין תפוחים דהני יוצאים על ידי כתישה וסחיטה אבל הזב מאליו מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק ושכר העשוי מן התמרים או שכר שעורים מברכין עליו שהכל כדאיתא בפ' המוכר פירות דף צו: ואם תאמר בשכר שעורין אמאי מברכין שהכל והלא השעורים עיקר ומשתני לעלויא. וי"ל דאית להו עלויא אחרינא בפת כדאמרינן לעיל אי נמי כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ולא שייכא להא דרב ושמואל דכל שיש בו מה' המינים לפי שאין כאן כי אם טעם בעלמא מידי דהוה אשתיתא דאמרינן לקמן דעל רכה מברך שהכל. ותמרי דעבדינהו טרימו מברכים עלייהו בורא פרי העץ. מאי טעמא דבמילתייהו קיימי כדמעיקרא:

סימן יג

שתיתא רב אמר שנ"ב. ושמואל אמר בורא מיני מזונות אמר רב חסדא ולא פליגי הא ברכה הא בעבה עבה דלאכילה עבידא בורא מ"מ ורכה דלרפואה עבידא מברך שהכל:

סימן יד

חוץ מן הפת ת"ר על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ רבי נחמיה אומר מוציא לחם מן הארץ. ירושלמי רבי ירמיה בריך קומי רבי זירא המוציא לחם מן הארץ וקלסיה מאי כרבנן שלא לערב ראשי האותיות ואף על גב דלחם מן הארץ מעורב הוא התם אי אפשר לתקן לשון אחר לפי שהוא לשון המקרא להוציא לחם מן הארץ ירושלמי על דעתיה דרבנן הבורא פרי הגפן על דעתיה דר' נחמיה בפה"ג והאידנא נהוג עלמא לומר בפה"ג ואמרינן המוציא וסמכינן אהא דירושלמי שאין אומרים המוציא אלא שלא לערב ראשי האותיות:

סימן טו

על הירקות הוא אומר וכו' קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע"י האור אף ירקות שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכינן עליהן בפה"א וקי"ל הכי דהא רב ושמואל ור' יוחנן כולהו סבירא להו דשלקות בפה"א ותניא נמי הכי יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר יוצאים ברקיק השרוי ולא במבושל ואע"פ שלא נימוח ולא פליג ר' יוסי עליה דר' מאיר אלא במצה משום דבעי' טעם מצה וליכא אבל בעלמא אפי' ר' יוסי מודה דשלקות במלתייהו קיימי ומברך עליהן בורא פרי האדמה הלכך כל ירק ופרי ומיני קטניות שטובים חיין ומבושלין מברכין עליהן לאחר שנתבשלו ברכתן הראויה להן קודם בישול אבל קרא וסלקא וכרבא וכיוצא בהן שטובים מבושלים יותר מחיין כשהן חיין מברך שנ"ב וכשהן מבושלין דאישתנו לעילויא בורא פה"א ותומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין בורא פרי האדמה וכשהן מבושלין שהכל דאישתנו לגריעותא ואפי' יש מי שאוכל אותם יותר ברצון מבושלין מחיים בטלה דעתו והולכים אחר הרוב ואע"פ שאנו רגילין לאוכלן מבושלין זהו לפי ששומן הבשר ממתיק טעמו ואגוז המטוגן בדבש האגוז עיקר ומברכין עליו בפה"ע ויש שרוצים לומר כיון דאילו בשלו בלא דבש נשתנה לגריעותא והיה ראוי לברך עליו שהכל נמצא מעליותא ע"י הדבש והדבש עיקר ומברך עליו שהכל ולא מסתבר דאע"פ שנתעלה ע"י הדבש מכל מקום האגוז עיקר ורב ו אלפס ז"ל כתב דאפי' תומי וכרתי מברכי' עליהן בפה"א כשהן מבושלין ונראה דהיינו טעמא דידיה משום דסבר דרב חסדא פליג אדר"י ואדרב ושמואל ואין הלכה כיחיד במקום רבים ומיהו מסתבר דליכא מאן דפליג אהכרעה דידיה ורב נחמן אוקי פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי ולא מיתוקמא מילתיה דעולא דאמר משמיה דר' יוחנן דשבשתא הוא וכולהו אמוראי סברי שלקות מברכין עליהן בפה"א ואף על גב דלא צריכין השתא להכרעה דרב חסדא מ"מ סברא טובה היא דכיון שנשתנית לגריעותא נשתנית ברכתו:

סימן טז

א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מלוח ובירך עליו תחלה וסוף א"ל רבי ירמיה בר אבא לרבי זירא האי זית מלוח כיון דשקלתיה לגרעיניתיה בצר ליה שיעורא. אברכה אחרונה קבעי אבל ברכה ראשונה אפילו כל דהו מברך דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. וכן פירש"י בסוכה פרק הישן דף כו: גבי עובדא דרבי צדוק שהביאו לו פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו דמשמע הא לפניו בירך וה"נ אמרינן בירושלמי דפירקין דכל שאומרים עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ כל שאין אומרים עליו שלש ברכות אין אומרים לפניו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית שאין מברכין עליו שלש ברכות לא יברכו לפניו המוציא. א"ר יעקב ברבי אחא לשאר מינין נצרכה פי' לא אתי לפלוגי בין דבר שיש בו שיעור לדבר שאין בו שיעור אלא בין פת לשאר מיני מאכל כגון מעשה קדרה וכובא דארעא ופת הבאה בכיסנין היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו ופת אורז ופת דוחן שאין מברכין עליהם שלש ברכות אין אומרים לפניהם המוציא אף על גב דלעיל בריש פירקין דף לה נפקא לן ברכה לכתחלה ק"ו מלבסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו שבתחלה כמו שאינו מברך לבסוף דלאו קל וחומר גמור הוא דמה לבסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעיל תדע דברכה לפניו לאו דאורייתא היא דהא תנן לעיל בפרק מי שמתו דף כ: בעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו. וכן בפרק היה קורא דף טז. הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה: מי סברת ר' יוחנן זית קטן אכל זית גדול אכל וכו'. ובירושלמי מייתי עובדא אחרינא. רבי יוחנן נסב זית ובירך לפניה ולאחריה והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה אמר מאי הדין בבלאה מסתכל לית ליה כל שהוא ממין ז' טעון ברכה לפניו ולאחריו. אית ליה ומה צריכא ליה מפני שגרעיניתיה ממעטיה. ולית ליה לר' יוחנן מפני שגרעיניתיה ממעטיה מה עבד ליה ר' יוחנן משום בריה. מלתיה דר' יוחנן אמרה שכן אם אכל אפי' פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה והשתא אי הוה עובדא דגמרא דידן ההוא עובדא גופא דירושלמי א"כ חולק גמ' דידן על הירושל' וס"ל דאפי' בריה בעי כזית וגמ' דידן עיקר. אבל אפשר דשני מעשים הוו והאי דירושלמי הוי זית שלם כשהובא לפניו אע"ג שהשליך הגרעינים כיון שהובא לפניו שלם ונהנה מבריה שלימה מה שדרך לאכול ממנה יש כאן שיעור. אבל האי עובדא דגמרא דידן אפשר דהאי זית מליח דהובא לפניו בלא גרעין היה כי ההיא דסוף אין מעמידין דף מ: גבי זיתי גלוסקא דקתני רבי יוסי אומר השלחים אסורים. היכי דמי שלחים. א"ר יוסי בר חנינא כל שאוחז בידו וגרעיניתו נשמטת ובהך זית איירי הכא הלכך לא הוי בריה וירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור אם לאו דדילמא דוקא ברכה מעין שלש דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הוא דבעי שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה אבל בורא נפשות לא בעי שיעורא והא דפריך הכא היכי בריך ר' יוחנן על זית מליח משום דבצר ליה שיעורא אליבא דר' חייא בר אבא פריך דאמר במילתיה קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין שלש או דלמא לא נתקנה בורא נפשות שהיא דרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין ג' שהיא דאורייתא ומדר' צדוק בפ' הישן שנטל פחות מכביצה ולא בירך אחריו אלא לפניו אין ראיה דילמא ברכת המזון לא בירך הא בורא נפשות בירך ומתוך דברי ר"י משמע שאם אכל מז' מינים פחות מכשיעור שיברך אחריו בורא נפשות ולא נהירא לי דמסתבר דעל מין שראוי לברך עליו מעין ג' בשביל חסרון השיעור לא שייך ביה ברכה אחרת וכן משמע ההיא דרבי צדוק שלא בירך אחריו כלל דאילו בירך ברכה אחרת היה הספר מפרש איזה ברכה בירך וכן מצאתי בשם הרב ר' יונה ז"ל:

סימן יז

אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן האי תבשיל דסילקא דלא מפשי ביה קמחא בורא פרי האדמה דליפתא דמפשי ביה קמחא במ"מ הדר אמר אידי ואידי בורא פרי האדמה והא דשדו ביה קמחא טפי לדבוקי בעלמא הוא דעבידי ליה:

סימן יח

ומיא דסלקא ומיא דליפתא ומיא דשבתא בפה"א דקיימא לן מיא דכולהו שלקי כשלקי ומברכינן עלייהו בורא פרי האדמה אף על פי שאין בו כ"א המרק וטעם הירקות מברך עליהן כמו שמברך על הירקות עצמן ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן ב"פ העץ:

סימן יט

אמר רב חייא בר אשי אמר רב פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ פי' ר"ח ז"ל בדאיכא עלה תוריתא דנהמא לפי מה שכתבתי לעיל בשם ה"ר יונה ז"ל דהיכא שאינו מבושל ואינו מחובר יחד מחמת מרק או דבש תורת לחם עליו אפי' נתפרר דק דק אפי' אין בו תואר לחם תימה במאי מיירי אי ליכא קמיה אלא פת צנומה פשיטא שצריך לברך כדאמרינן לעיל דף לז גבי חביצא דאפי' פירורין שאין בהם כזית מברכין עליהם המוציא ואי איכא קמיה פת שלימה פשיטא שלא יברכו על פתיתין הקטנים וגם אם איכא פתיתין גדולים פשיטא שיברך על הגדולה ולא על הצנומה לד"ה ונראה דמיירי בשיש לו פת שלם או פתיתין גדולים ועושים מהן פתיתין דקין כדי לברך עליהן המוציא ולאכול וקאמר רב דאין צריך לברך המוציא בשעה שהוא בוצע ועושה מהן פתיתין דקין כיון שמפרר אותן כדי לברך עליהן המוציא ולאכול יכול לברך לאחר בציעה כמו קודם בציעה כיון שמתחלה לצורך בציעה נעשה ובלא צנומת פתיתין דקין היה יכול להשמיענו שיכול לבצוע ולברך על הפרוסה שבידו שבצע אלא לרבותא אשמעינן אע"ג שעשה אותם פירורין דקין ואי אפשר לעשות בם בציעה בשעת ברכה אפ"ה שפיר דמי ופליגא אדר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת כלומר שיכוין לגמור את הברכה בשעת בציעת הפת ורבא אמר מברך ואח"כ בוצע שלא יפריד הפרוסה מן הפת עד לאחר הברכה ויש שאינם רוצים לחתוך הלחם כלל עד לאחר הברכה ולא נכון לעשות כן משום דחשיב הפסקה מה שנתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואין מפריד הפרוסה עד לאחר הברכה ויראה לי שצריך לחתוך מעט שאם יאחז בפרוסה שיעלה הככר עמו דאם לא כן חשיב כפרוסה. וכן שנינו בפרק ג' מ"א דטבול יום ר"מ אומר אם אוחז בגדול והקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו ר' יהודה אומר אם אוחז בקטן והגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו והלכה כרבי יהודה:

סימן כ

ירושלמי ר' זריקא אמר ר' זירא בעי האי מאן דנסיב תורמסא ומברך עליה ונפל מיניה מהו לברוכי עליה זימנא תנייתא פירוש היו לפניו תורמוסין ונטל אחד מהן ובירך עליו ונפלה מידו ומבעי ליה אם צריך לברך עליה פעם שנית על האחרים. מה בינו לבין אמת המים אמרין תמן לכך כוון דעתו מתחלה ברם הכא לא כוון דעתו מתחלה: תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. אמר רב חייא בר בא הדא אמרה הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתא לידיה צריך לברוכי עליה זמן תנייתא אמר רבי תנחום בר' יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה מתוך הירושלמי משמע דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא בוצע היינו טעמא שלא יבצע קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל הפת אם תפול הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך אע"ג דגמרא דידן פליגא אירושלמי בהאי טעמא מ"מ למדים מירושלמי זה שאם היו פירות לפניו ודעתו לאכלם ונטל אחד מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך ברכה אחרת על הפירות שיאכל ויברך ויאמר תחלה בשכמל"ו על הברכה שעשה לבטלה וי"א שזהו לאחר שאמר אמה"ע אבל אם לא אמר אלא בא"י בלבד יסיים ויאמר למדני חקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה ופליגא אדר' חייא דא"ר חייא הכל מודים שצריך שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מ"ש צנומא דלא דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא עם הפת נמי בדכליא ברכה אפרוסה כליא אלא אמר רבא מברך ואח"כ בוצע וי"ס דגרסינן שצריך שתכלה ברכה על הפת ופי' א' להם והלכתא כרבא:

סימן כא

הביאו לפניו פתיתין ושלימין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין ר' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורים ד"ה מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלימה של שעורים והלכתא כרבי יוחנן לגבי רב הונא דרב הונא ליתא לגבי דרב שהיה תלמידו וכ"ש לגבי ר' יוחנן ליתא והכי אמרינן בפ' מי שהוציאוהו דף מו: במקום ר' יהודה ליתא במקום רבי יוסי מבעיא. הלכך מברך על השלימה ואפילו היא קטנה יותר מן הפרוסה דבהכי איירי פלוגתייהו מדנקט בפלוגתייהו פתיתין ושלימין ובתר הכי קאמר פרוסה של חטין ושלימה של שעורים דפרוסה משמע שהיא קטנה מן השלימה. דלשון פרוסה משמע חצי השלם כמו אחד שלא יטול פרוסה מנחות דף עז: וכמו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שבועות דף מב. ורבותא אשמעינן אע"ג דפרוסה של חטין קטנה צריך לברך עליה תחלה משום דכל הקודם בפסוק קודם לברכה ובפלוגתייהו נקט פתיתין ושלימין ובתר הכי קאמר פרוסה של חטין משום דאיירי בפתיתין גדולים ושלימים קטנים. ובהא קאמר רב הונא מברך על הפתיתין אם ירצה לפי שהם גדולים ואפ"ה קאמר ר' יוחנן שלימה מצוה מן המובחר ואפילו היו פתיתין מפת נקיה ושלימה מפת הדראה כיון דשניהם מחטין מברך על השלימה. ובתוספתא דמכילתין פ"ג תניא מברכין על הדגן שהוא מן המובחר. כיצד שלימה של גלוסקא ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של גלוסקא. פרוסה של גלוסקא ושלימה של בעל הבית מברך על השלימה של בעל הבית. פרוסה של חטין ושלימה של שעורים מברך על הפרוסה של חטין. פת שעורין ופת כוסמין מברך על של שעורים. והלא כוסמין יפה הימנה. אלא שזו מז' המינים וזו אינה מז' המינים. ואמרינן עלה בירושלמי רבי יעקב בר אחא בשם ר' זירא דר' יהודה היא דאמר אם יש ביניהם מז' המינים עליו הוא מברך. פת טמאה ופת טהורה. ר' חייא בר אבא אומר מברך על הטהורה. פת נקיה טמאה ופת קיבר טהורה ר' חייא בשם ר' אחא אומר על איזה שירצה יברך וכן הדין בפת של נכרים ופת של ישראל. אמר ר' נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהם כי הא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק פרוסה ושלימה מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע א"ל מה שמך אמר ליה שלמון א"ל שלום אתה ושלום משנתך ששמת שלום בין התלמידים נראה דקאי אפרוסה של חטין ושלימה של שעורין דלא קאי אפתיתין ושלימים פלוגתייהו דרב הונא ור' יוחנן מדקאמר מניח פרוסה בתוך שלימה והא דקאמר יוצא אדם ידי שניהם על שני הלחמים קאי ובהלכות דרב אלפס כתוב שתיהם והאי דקאמר ששמת שלום בין התלמידים משום דמוקי לה בפלוגתא דתנאי. מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע פירש"י בלשון אחד בוצע מן השלימה מכל מקום יוצא ידי שניהם קרינא ביה כיון שמניח שניהם יחד הוי כאלו בוצע משתיהם ולשון שני פירש בוצע משתיהם יחד וזה נראה עיקר מדאמרינן לקמן הכל מודים לענין פסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב משמע שבוצע גם מן הפרוסה שכן דרכו של עני:

סימן כב

אמר רב טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך הבא מלח הבא לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הבא מלח הבא לפתן א"צ לברך גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי אין צריך לברך דאמר רב הונא אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לפני בהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת הלכך מילי דסעודה הוא ולא חשיב הפסק וכן השוחט בהמות או עופות ואחר ששחט אחד אומר הביאו אחרים לשחוט וכל דבר שהוא מענין השחיטה לא חשיב הפסק אמר רבה בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח ולפתן לפני כל אחד ואחד. רבה בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה רפתא בצע לאלתר אמרו ליה הדר ביה מר משמעתיה אמר להו לית דין צריך בשש י"מ איחור עד שיביאו לליפתן מלשון כי בשש משה וי"מ אין זה צריך ליפתן מלשון היאכל תפל מבלי מלח מתרגמינן כמה דלא מתאכל בשש מדלית מילחא איוב ו:

סימן כג

מתני' בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שנ"ב. ועל החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי אומר שהכל נהיה בדברו ר' יהודה אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה נקרא עץ אבל כל דבר שצריך לזורעו בכל שנה נקרא פרי הארץ ועוד אומר סי' אחר בתוספתא דכלאים פ"ג כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא ומברך עליו בורא פרי האדמה וכל שמוציא עליו מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בורא פרי העץ ואם תאמר היכי מברכין על החומץ הא אמרינן בפרק בתרא דיומא דף פא השותה חומץ ביום הכפורים פטור דלית הלכתא כרבי דאמר חומץ משיב את הדעת ולעיל דף לו: גבי פילפלי יבשתא משוינן ברכה ליום הכפורים יש לומר דמיירי במזוג קצת כדמסיק התם דאז משיב הדעת אי נמי מיירי בחושש בשיניו ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה וחומץ עיקר מכל מקום אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כדאמרינן לעיל שם גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון:

גמ' בירך על פירות האילן וכו'. מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא ונראה דהלכה כרבי יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה ואם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא: ועל כולם אם אמר שהכל וכו'. אמר רב הונא חוץ מן הפת ויין רבי יוחנן אמר אפילו פת ויין וקיימא לן כרבי יוחנן לגבי רב הונא וכן נמי הא דפליגי רבי מאיר ורבי יוסי דרבי מאיר קאמר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראו יצא ורבי יוסי קאמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו קאמר עליה בירושלמי אמר רבי יעקב בר אחא בר שמואל הלכה כרבי מאיר וגם לכאורה ר' יוחנן כרבי מאיר סבירא ליה אלא דהגמרא קא דחי לה. הא דקאמר רבי מאיר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראו יצא מיירי בין בברכת המוציא ובין אחר אכילה ויצא בה ידי ברכה ראשונה כדאמרינן בנימין רעיא כרך ריפתא אמר בריך מריה דהאי פיתא אמר רב יצא. והא בעינן שלש ברכות. מאי יצא נמי דקאמר ידי ברכה ראשונה. והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה. דקאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. גופא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה. ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות שמים אינה ברכה. אמר אביי כוותיה דרב מסתברא. דתנן לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. ורבי יוחנן אמר תני מלברכך ומלהזכיר שמך ומלכותך עליו. רב האי פסק הלכה כרבי יוחנן. ולעיל גבי בנימין רעיא מיירי שהזכיר גם מלכות. וי"ס דגרסינן בהו בפירוש ולרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מלכא מריה דהאי פיתא. ור"י היה מסופק אם הלכה כרב מדקאמר אביי מסתבר כוותיה וגם ר' יוחנן צריך להגיה מתניתין דמעשר שני. ונ"מ שאם דילג מלכות שמים שלא יחזור ויברך דשמא הויא ברכה לבטלה. ואם תאמר ברכה מעין שבע שאומר ש"ץ בערב שבת אין בה מלכות. וי"ל דהאל הקדוש שאין כמוהו חשוב מלכות כדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה דף לב.דשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זה מלכות וברכה ראשונה של שמונה עשרה כיון דאית בה האל הגדול הוא חשוב כמו מלכות. ויש אומרים לפי שאמר אלהי אברהם הוה כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא אברהם אבינו והודיע טיבו בעולם והיינו דכתיב בראשית כד ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי:

סימן כד

ועל דבר שאין גידולו מן הארץ כו'. ת"ר על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועופות ודגים אומר שנ"ב ועל הפת שעיפשה ועל היין שהקרים ועל תבשיל שעיברה צורתו אומר שנ"ב ועל החלב ועל הגבינה אומר שנ"ב ועל המלח ועל הזמית ועל כמהים ופטריות אומר שנ"ב:

סימן כה

מתני' היו לפניו הרבה מינין ר' יהודה אומר אם יש ביניהם ממין ז' עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה:

גמ' אמר עולא מחלוקת בשברכותיהם שוות דר' יהודה סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף פי' אם אחד מהמינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב ויאכל ממנו קצת ואח"כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין שבע דלר' יהודה אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה פרש"י ואין הצנון. פוטר את הזית מתוך פירושו משמע דעל איזה מהם שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך על הזית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף וכן פירש ה"ר שמעיה בשם רב האי כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה יש לומר דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים מודו ליחיד וכן כתב רב אלפס ז"ל דעל איזה מהם שירצה יברך ותימה דמסתמא בורא פרי העץ חשיב מבורא פרי האדמה משום דמבוררת טפי דבורא פרי האדמה כולל כל הגדל באדמה אבל ב"פ העץ מברך דוקא על מה שגדל באילן ומהאי טעמא אמרינן לעיל דף לט. בעובדא דבר קפרא דברכת בפה"א חשיבא מברכת שהכל לפי שהיא מבוררת יותר י"ל דלא חשיב כל כך ברכת פרי העץ כנגד ברכת פרי האדמה כמו שחשובה ברכת פרי האדמה על שהכל לפי שהכל אינה מבוררת כלל לפי שכוללת כל דבר ואם תאמר היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף האמרינן לקמן המוקדם בפסוק מוקדם לברכה וכ"ש שיש להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר כלל בשבח הארץ ותירץ ה"ר שמעיה ז"ל דההיא דלקמן דכל המוקדם וכו' היינו כשאין חביב ליה זה יותר מזה אז יקדים אותו שכתוב תחלה אבל אם המאוחר חביב יקדים וקשה מהא דאמרינן בשמעתין דרב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתי קמייהו תמרי ורמוני קדים רב המנונא בריך אתמרי ברישא אמר ליה לא סבר לה מר כל המוקדם בפסוק כו' ומאי קא קשיא ליה דילמא תמרי חביבי ליה ע"כ צריך לומר דכל המוקדם דלקמן אתיא כר"י וכל הנך אמוראי דסברי לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה כר' יהודה סבירא להו וכן פסק בעל ה"ג כר' יהודה וכן כתב דבורא פרי העץ קודם לב"פ האדמה ולדידיה הא דקאמר אבל אין ברכותיהם שוין ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה לא בא להשמיענו דין הקדמה כלל אלא שאין האחד פוטר את חבירו ולישנא לא משמע הכי דא"כ הוה ליה למימר אין האחד פוטר את חבירו הלכך נראה דברי רב האי ודברי רב אלפס ז"ל ורש"י דמברך על איזה מהם שירצה ואין להביא ראיה לדבריהם מהא דאמרינן לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אלמא מברך על חטה ושעורה מקמי גפן דאיכא למימר דמיירי שעשאו פת או דייסא דודאי ברכת המוציא או במ"מ חשיב מב"פ העץ אבל כוסס את החטה דליכא אלא בפה"א לא תקדום לבורא פרי העץ ואף אם תרצה להעמידו בכוסס את החטה יש לומר כך כל המוקדם בפסוק הזה בדברים שברכותיהם שוות כמו חטה לגבי שעורה וענבים לגבי תאנים ורמונים. ואם תאמר מ"ש דלרבי יהודה כשברכתן שוה צריך להקדים ז' המינים וכשאין ברכתן שוה אין צריך להקדים וי"ל דודאי כשברכתן שוה דבברכה האחת פוטר את חבירו אז מסתבר לברך על שבעת המינים ולפטור את השני אבל כשצריך לברך על כל אחד ואחד לא שייכי זה לזה כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הלכך על איזה מהן שירצה יברך תחלה הלכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהן מז' המינים כמו אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ"ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש בהן מין שבע קיימא לן כרבי יהודה דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אע"פ שהאחר חביב לו ואם יש לפניו ב"פ העץ ושהכל יברך ב"פ העץ תחלה וכן ב"פ האדמה ושהכל ב"פ האדמה קודמת. וב"פ האדמה וב"פ העץ על איזה מהן שירצה יברך ול"נ מדלא קאמר מברך על זה וחוזר ומברך על זה וחביב עדיף אלמא אפילו אחד מהן חביב יכול לברך על השני כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זה לזה כלל ומה שתלו לרבי יהודה עדיפות במין שבעה ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרין בברכה אחת. אמר רב יוסף ואיתימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה שנאמר ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי אייתי לקמייהו תמרי ורמוני שקל רב המנונא ובריך אתמרי ברישא א"ל רב חסדא לא סבר לה מר להא דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק כל המוקדם בפסוק הוא קודם לברכה א"ל זה שני לארץ וזה חמישי לארץ אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך וחטה וזית שכל אחד ראשון לארץ חטה קודמת וכן שעורה ותמרים שעורים קודמין לפי שנכתבו בפסוק תחלה:

סימן כו

אתמר הביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא טעונין ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם וכן אמר רב נחמן ורב ששת אמר טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין בלבד ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ויין פוטר כל מיני משקה ואף על גב דפליגא עליה בפת ביין ליכא דפליג עליה והלכתא כוותיה ביין. אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריהם ולאחר הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם וקי"ל כר"פ. דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה פירש"י כגון בשר ופירות וכל דבר שהביאו ללפת בהן את הפת אין טעונין ברכה לפניהם משום דהוו להו טפילה וקשה לפירושו מאי קא משמע לן מתניתין היא מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בירך על הפת פטר את הפרפרת ועוד קשה הא דפריך בסמוך אי הכי יין נמי נפטריה פת מאי קשיא ליה והלא כששותה יין אינו טפל לפת ואנו במידי דטפל לפת איירי לפירש"י ואין לפרש דפריך ליפטריה פת כששורה פתו ביין דאין הכי נמי דודאי הפת עיקר ואין לומר משום דיין בא לשרות האכילה במעיו הוי כאילו שותהו עם הפת דמהיכא פשיטא ליה כולי האי דמהאי טעמא הוי כמו דברים שמלפתים בהם את הפת הלכך נראה לפרש דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה היינו כגון בשר ודגים וירק ודייסא שרגילין לקבוע עיקר הסעודה עליהם ולאכול בהן את הפת הלכך אפילו אכלן בלא פת אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כיון דעיקר הסעודה הם פוטרן ברכת הפת וכן ברכת המזון פוטרן וכן משקין הבאים בתוך הסעודה חשיבי באים מחמת הסעודה לפי שאין בני אדם רגילין לאכול בלא שתיה וחשיבי כעיקר סעודה ואין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם חוץ מן היין הואיל וגורם ברכה לעצמו טעון ברכה לפניו כדתנן במתניתין אבל לא לאחריו כדמוכח בשמעתתא דערבי פסחים דף קג: בעובדא דתלמידי דרב דחד מינייהו בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא ומפרש טעמא בפרק כיסוי הדם דף פו משום דברכת המזון הוי הפסקה אלמא דלא בירך לאחר היין שבתוך הסעודה דאי בירך לאחריו למה לי טעמא משום הפסקה דברכת המזון תיפוק ליה משום שבירך על היין ששתה וכן פירש בה"ג דברים הבאים מחמת סעודה כגון בשרא וכוורי וכל מיני בשולי דדרכייהו למיכל בהו ריפתא וכן ירקי ובוציני אין טעונין ברכה לא לפניהן ולא לאחריהן. שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה פירש"י כגון דייסא כרוב ותרדין שאינן ללפת והם למזון ולשובע טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולא יתכן כלל דעל דייסא צריך ברכה לפניו ולא יפטר בברכת המוציא דאין לך מחמת הסעודה יותר מזה דהוה עיקר סעודה ואמרינן נמי לקמן בפירקין דף מב בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ"ש מעשה קדרה ואמרינן לעיל דף לז. ואלו הן מעשה קדרה חלקא טרגיס וטיסני דהיינו דייסא ועוד הקשה הר"ר יוסף ז"ל דלעיל אמרינן דמברך על הצנון ופוטר את הזית משום דצנון עיקר כל שכן הכא דפת עיקר ואין לדחות ולומר דלעיל מיירי שאכל את הצנון והזית יחד דלא משמע הכי אלא שאכל זה אחר זה לבטל מרירת הצנון וכן פירש בערוך דדייסא אין טעון ברכה לפניו ולא לאחריו דממה נפשך אי חשיבא כנהמא כדאמרינן ביצה דף טז בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא פת פוטרת פת ואי לא חשיב כנהמא הוו כשאר תבשיל דפת פוטרה. לאחר הסעודה פירש"י דברים הרגילים לבא לאחר הסעודה כגון פירות אפילו הביאו בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו ולאחריהם דאין ברכת המזון פוטרתן דלאו מזון נינהו וכן פירש בה"ג דברים הבאים לאחר סעודה כגון תמרי ורמוני ושאר מגדים ואייתינון וקאכיל להו בתוך הסעודה טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ולפי דבריהם פסק רב פפא כרב ששת ועוד כתב בעל ה"ג מה שחביצא ודייסא נפטרין בברכת המזון משום דהוו מין מזון אבל תמרי ורמוני ושאר דברים לאו מין מזון הוא הלכך לא נפטרו בברכת המזון וקשה לפירושו דתלו הטעם משום דמזון נינהו ולכך נפטרו בברכת המזון דאי איתא להאי טעמא הוה ליה לגמרא לפרושי אלא דתלי טעם הפטור שבאים בתוך הסעודה ועוד כל מילי דזייני לבד ממים שייכא בהו ברכת הזן ונהי דמזון לא שייך בהו מ"מ ברכת הזן וברכת הארץ וברכת ירושלים דעדיף טפי ממעין שלש לפטרן ועוד דפירות דלאחר סעודה אינו שוה למה שאמר בתוך הסעודה שהרי גם בתוך הסעודה הן באין אלא שרגילין לבא לאחר סעודה והעיקר חסר מן הספר ועוד בתוך הסעודה גבי מחמת סעודה אמאי איצטריך לאמרו פשיטא שבתוך הסעודה אוכלין אותן כיון דבאים ללפת בהן ועוד בשר ודגים וביצים וגבינה וכיוצא בהן שלא באו ללפת אלא לאכול בפני עצמם לא השמיענו רב פפא מה דינם שהרי אינם דומים לא לדבר הבא בתוך הסעודה דהיינו מזון ולא לדבר הרגיל אחר הסעודה דהיינו פירות דאלו ודאי רגילים הן לבא בתוך הסעודה ואינם מזון הלכך נראה לפרש דדברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות ומקרי שלא מחמת הסעודה לפי שאינן כמו בשר ודגים ומינין מלוחין שרגילים לאכול ולבא לעיקר הסעודה לפניהם טעונים ברכה לפי שברכת המוציא אינה פוטרתן כיון דלאו מעיקר סעודה הן ולא לאחריהם דברכת המזון פוטר כל מה שאכלו בתוך הסעודה והיינו כרב הונא ורב נחמן ודלא כרב ששת. לאחר הסעודה פירוש דברים שהזכרנו למעלה בין הבאים מחמת הסעודה בין הבאים שלא מחמת הסעודה אם הביאן לאחר הסעודה קודם ברכת המזון כי היו רגילים בימיהם לאחר גמר סעודה וכבר משכו ידיהם מן הפת שהיו קובעים עצמם לאכול פירות ופרפרת ולשתות יין לאחר המזון והיינו דאמרינן במתני' בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון וכן בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון היינו לאחר שסילק המזון קודם בהמ"ז וכיון שמשכו ידיהם מן הפת כל מה שהביאו לפניו בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרין אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה ומה שפי' רשב"ם בפרק ערבי פסחים דף קג: דיין שבתוך המזון א"צ ברכה לאחריו משום דברכת המזון פוטרו מקל וחומר השתא ברכה אחת מעין שלש פוטרתו כל שכן ג' ברכות קל וחומר פריכא הוא דדברים הבאים מחמת הסעודה לאחר סעודה יוכיחו דטעונין ברכה לאחריהן ואין בה"מ פוטרתן אלא היינו טעמא דאין טעון ברכה לאחריו משום דהוי כדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה ואף לפניו לא היה טעון ברכה אלא משום דגורם ברכה לעצמו:

סימן כז

ועל היין של כוס ברכת המזון כתב בעל ה"ג שא"צ לברך אחריו על הגפן ומילתא דתמיה היא ושמא חשבו דבא מחמת סעודה אע"פ שהפסיק בברכת המזון ולא מסתבר כוותייה וגם העם לא נהגו כן ודין שלישי דרב פפא אין מצוי בינינו בזמן הזה לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון:

סימן כח

ואדם שאוכל בתחלת הסעודה פת ופירות יש להסתפק אם אכל מהן בלא פת אם יברך עליהם אם לאו וסברא הוא שלא יברך עליהם דלדידיה הוו השתא מחמת סעודה דעיקר סעודתו סמיך עלייהו ועלה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם הלכך כיון דעיקר סעודה הן פת פוטרתן אפילו אוכל מהן בלא פת ובירושלמי אמרינן רב הונא אכל תמרי עם פיתא אמר ליה רב חייא בר אשי פליג את על רבך שבקינהו בתר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף א"ל אינון עיקר נגיסתי פי' הם עיקר סעודתי והיאך אניחם לבסוף משמע דלאחר מזונא דקאמר היינו אחר סעודה קודם ברכת המזון כמו פטר את היין דלאחר המזון דמתני' וסובר כפסקא דרב פפא דכל מיני פירות לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן אבל בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לאחריהם אפי' אכלן בלא פת דאי בלא פת טעונים נמי ברכה לאחריהם כשאוכלן בתוך הסעודה למה ליה למימר שבקינהו לבתר מזונא יאמר לו אכול אותן בלא פת אפילו בתוך הסעודה ויברך עליהם תחלה וסוף ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביא פירות לאכול בהם פיתו ואכל מקצתן בלא פת באמצע הסעודה שלא יהא טעון ברכה לפניהם מדלא אמר ליה שיאכלם תוך הסעודה דכדי לברך עליהם גם בסוף אמר שבקינהו בתר מזונך:

סימן כט

שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בדברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם א"ל הואיל ופת פוטרתן אי הכי יין נמי נפטריה פת שהוא כדבר הבא מחמת הסעודה בתוך הסעודה לפי שא"א באכילה בלא שתיה ומטעם זה פוטר כל מיני משקה כדפרישית לעיל אבל בה"ג פסק שיש לברך על המים תוך הסעודה. ופי' ה"ר יו"ט ז"ל הטעם דכי פריך הכא יין נמי נפטריה פת ביין שייך לאקשויי הכי משום דזיין אבל מים לא זייני כדאמרינן בנדרים כל הזן עלי מותר במים ומלח ואין הפת פוטרתו ולא נהירא שהיין פוטר כל שאר מיני משקים אע"ג דברכת ב"פ הגפן לא שייכא מידי לשאר משקין לפי שהיין ראש לכל מיני משקין הוא עיקר לענין ברכה וכולן טפלין לו וכן נמי כיון דפת הוא עיקר הסעודה והמשקין אינם באים אלא בשבילו הפת פוטרתן ואע"ג דלא זייני דמים נמי מיקרו באים מחמת הסעודה כדאמרינן ב"ק דף צב: פת שחרית וקיתון של מים מבטלן וי"א שיש לברך על המים באמצע סעודה על כל פעם ופעם דנמלך הוי שאין אדם שותה מים אלא לצמאו ולא מסתבר לי כלל כי יודע הוא שאי אפשר לו לאכול בלא שתיה ואין מסיח דעתו משתיה כל זמן שהוא אוכל והרוצה להסתלק מן הספק קודם נטילת ידים ישב במקום סעודתו ויברך על המים אדעתא לשתות תוך הסעודה:

סימן ל

רב הונא אכל תליסר ריפתא והוא פת הבא בכיסנין מן תלת לקבא ולא בריך ברכת המוציא וג' ברכות אמר רב נחמן עדי כפנא הוא אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין סעודתן עליו צריך לברך המוציא וג' ברכות וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעין אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד ז"ל כתב ואם היה קובע עליו אפי' משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראין דברי רבינו משה ז"ל ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו מברך ג' ברכות אע"פ שלא בירך המוציא תחלה ומסקנא היכא דאכל ליה בתורת כיסנין בתחלה הוא מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש והיכא דאכלינהו בתורת קביעות מברך עליהם המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהם המוציא ואוקמי' בדקבע סעודתו עלוייהו: לחמניות פרש"י אובליא"ש ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא וברכת המזון ונראה לפרש לחמניות היינו נבלי"ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא בורא מ"מ אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואי אכל להו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהם:

סימן לא

רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא וכו' עד אמר ליה אנן אתכא דריש גלותא סמכינן מכאן משמע שהיו רגילים להגביה השלחן קודם בה"מ לאפוקי מהנהו שמקפידים להסיר הלחם מעל השולחן קודם בה"מ מיהו אין ראיה משם כי היו להם שולחנות קטנים וכל אחד שולחן לפניו ולא היו מסירין השולחן מלפני המברך אבל אנו דאוכלין על שולחן א' אין לסלק המפות והלחם עד אחר ברכת המזון ויש מקומות שנוהגים שלוקחין הבשר והלחם ומניחים אותו לפני המברך. ולית הלכתא הכי אלא כ"ז שלא נטל ידיו לברכה יכול לאכול דאמרי' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב חייא בר אשי אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנטילת ידים ברכה ואי אמר הב לן ונבריך כנטל ידיו דמי לפרש"י ולפרשב"ם ז"ל שפירשו כיון דאמריתו הב לן ונבריך אסור לכו למשתי עד דמברכיתו ברכת המזון ויש מחלקין בין שתיה לאכילה ולא מסתבר:

סימן לב

על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון בירך על הפרפרת שלפני המזון פטר את הפרפרת שלאחר המזון בירך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב"ש אומרים אף לא מעשה קדרה פי' רבינו חננאל ז"ל פרפרת פת הצנומא בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מ"מ והיינו דאיצטריך למימר על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהוי מין פת וכן מוכח בגמרא דחשיב פרפרת מעין מעשה קדרה שהן חלקא טרגיס וטסני כדאמרינן לעיל דף לז.:

גמ' אמר רבה בר בר חנה ל"ש אלא בשבתות וי"ט הואיל ואדם קובע סעודתו על היין אבל בשאר ימות השנה בירך על היין לפני המזון לא פטר היין שלאחר המזון במסכת נדרים דף לח משמע דיום הקזה וביום שנכנס למרחץ היו קובעין סעודה על היין ע"כ כתבו הגאונים ז"ל שבאלו הימים דינם כמו שבתות ויו"ט ועל פי דברי הגאונים הוגה במקצת ספרים ל"ש אלא בשבתות ויו"ט ושעת הקזה ושעה שהן יוצאים מבית המרחץ כתב הראב"ד ז"ל דוקא במקום שאין היין מצוי להן אבל במקום שהיין מצוי כגון מקומות הללו אין הפרש בין שבתות לימות החול ועוד אמרינן פטר את היין שלאחר המזון היינו יין ששותים אחר המזון ועדיין לא ברכו ברכת המזון. הוא הנקרא יין שלאחר המזון אבל ברכו ברכת המזון יין שלאחר המזון צריך לברך אחריו ואינו נפטר בברכה שבירך על היין שלפני המזון ל"ש חול ול"ש שבתות ויו"ט כדגרסינן בערבי פסחים דף קג: אמימר ומר זוטרא ורב אשי הוו יתבי בסעודה וקאי עלייהו רב אחא בריה דרב איקא אמימר בריך על כל כסא וכסא מר זוטרא בריך אכסא קמא ואכסא דברכתא רב אשי בריך אכסא קמא ותו לא בריך אמר רב אחא בריה דרב איקא ואנא כמאן אעביד אמימר אמר אנא נמלך אנא מר זוטרא אמר אנא סבירא כרב ברונא ור' חנינא תלמידי דרב דהוו יתבי בסעודה והוה קאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונבריך ולבסוף אמרו ליה הב לן ונשתי אמר להו הכי אמר רב כיון דאמריתו הב לן ונבריך איתסר לכו למישתי וכן הלכתא. רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביו"ט חזייה דבריך והדר בריך א"ל לא סבר לה מר להא דריב"ל אמר ליה נמלך אנא ומכיון שתלוי בדעת האדם יש ללמוד מכאן דאפי' בחול נמי אם דעתו נמי לשתות יין אחר המזון אין צריך לברך: איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון מי אמרינן התם הוא דזה לשתות וזה לשתות אבל הכא דזה לשרות וזה לשתות לא או דלמא ל"ש. נראה דיין שלפני המזון פוטר יין שבתוך המזון דע"כ לא קמיבעיא ליה אלא מזה שבא לשרות אם פוטר יין שבא לשתות אבל יין שלפני המזון שבא לשתות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון מזה הטעם יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון לא מיבעיא קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה אלא אפילו אם הבדיל על היין פוטר היין שבתוך המזון וראיה מהא דאמרינן בערבי פסחים דף קא. אותם בני אדם שקידשו בבהכ"נ רב אמר ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו ר' יוחנן אמר אפי' ידי יין יצאו ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום אין צריך לברך אלמא ר' יוחנן אית ליה יש קידוש שלא במקום סעודה אפילו הכי קאמר שאין צריך לברך על היין שיצא ביין של קידוש אע"ג דר' יוחנן איתותב בשינוי מקום מכל מקום באותו מקום עצמו אין צריך לברך. רב אמר פוטר רב כהנא אמר אינו פוטר רב נחמן אמר פוטר ורב ששת אמר אינו פוטר רב הונא ורב יהודה כולהו תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכן הלכה אע"ג דקי"ל דהלכה כרב באיסורי מסתמא כיון שכל תלמידיו נחלקו עליו שמעו מרב שחזר בו וקי"ל דרב נחמן ורב ששת הלכתא כרב ששת באיסורי:

סימן לג

מתני' היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסיבו אחד מברך לכולן בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אחר המזון אחד מברך לכולן והוא אומר על המוגמר ואף על פי שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר הסעודה בגמרא משמע דקאי אברכת המזון כעובדא דתלמידי דרב דקאמר בתר דכריכי יתבי וקמיבעי להו ומהא דקאמר אפילו ברכת המזון לא גמירנא מה שלא נסתפקו בברכת המוציא כי לא היו עדיין קבועים יחד בברכת המוציא ופלוגתא דר' יוחנן ורב דפליגי ביין פליגי בברכה ראשונה דאין זימון ביין. הלכך מתניתין איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה בברכה ראשונה אפילו בשנים אחד מברך והשני יוצא אם הסיבו אבל אם לא הסיבו אע"ג דשומע כעונה ואפילו אמר אמן לא יצא ובג' אחד מברך ברכת המזון לכולם אם הסיבו על המטות והאידנא שאין אנו רגילין בהסיבה ישיבה שלנו הוי קביעות כהסיבה דידהו ור"ח ז"ל פי' היו יושבים לעסק אחר ונזדמן להן לאכול מברך כל אחד לעצמו אבל הסיבו לאכול ולא לעסק אחר אחד מברך לכולן וי"מ היו יושבים זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה הסיבו שישבו סביבות השולחן כמו וישבו לאכול לחם דמתרגמי' ואיסתחרו למיכל לחמא ופירש"י עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב: אחד מברך לכולן ירושלמי ריב"ל אומר בשבועה כך היא מתניתין באורחים הא בעל הבית בתוך ביתו לא פי' דבע"ה שכל בני ביתו נגררין עליו אין צריכין הסיבה כי כולן סומכים עליו: דוקא הסיבו הוא שהאחד מברך לכולן ואם לא הסיבו לא ואי אמרי ניזיל וניכול לחמא בדוכתא פלן אע"ג דלא הסיבו אלא כל אחד ואחד אוכל מככרו כמאן דקביעי דמו ואחד מברך לכולן דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך ואף על פי שכולן אוכלין מככר אחד כל אחד מברך לעצמו ישבו אפילו שכל אחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן ואוקימנא כגון דאמרי ניזול וניכול נהמא בדוכתא פלן ונראה דהוא הדין נמי אם אמרו נאכל כאן שקבעו מקום ובשביל שאלו היו אוכלין בדרך נקט גמרא ניזול וניכל נהמא בדוכתא פלוני שכך מנהג הולכי דרכים:

גמ' הסבו אחד מברך לכולן אמר רב ל"ש אלא פת דבעי הסבה אבל יין לא בעי הסבה ור"י אמר אפילו יין בעי הסבה איכא דאמרי אמר רב ל"ש אלא פת דמהניא ליה הסבה אבל יין לא מהניא ליה הסבה ור' יוחנן אמר אפילו יין מהניא ליה הסבה ללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסבה ר' יוחנן סבר דיין נמי חשיב אבל שאר דברים כולהו לא בעי הסבה וללישנא בתרא מידי דחשיב ליה מהניא ליה הסבה לרבי יוחנן יין נמי חשוב ומהניא ליה הסבה ושאר כל הדברים כולהו לא מהני להו הסבה ונראה כיון דברכה דרבנן בשל סופרים הלך אחר המיקל והלכה כלישנא קמא וכן מוכח ממעשה דבר קפרא ותרין תלמידי דף לט דאייתו קמיהון תורמסקין שלקות ופרגיות ונתן רשות לאחד לברך וכ"כ הרמב"ן ז"ל דפת ויין בעי הסבה אבל שאר דברים לא בעי הסבה:

סימן לד

שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי פירש"י אין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע ובעי דעת שומע ומשמיע מתוך טעם זה יש שאומר שאם אומר המברך סברי רבותי והן מפנין בית הבליעה כדי לשמוע שפיר דמי ומיהו לא נהירא האי טעמא דאף על פי שאוכלין יכולין לשמוע הברכה ולצאת בשמיעה ונראה הטעם כמו שמפרש בירושלמי לפי שאינן יכולין לענות אמן דאין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט כדאיתא בתענית דף ה דגרסינן בירושלמי אין בית הבליעה פנוי א"ר מני הדא אמרה הדין דעטיש בגו מיכליה אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא ואפילו שומע כעונה ויוצא בלא אמן חיישינן שמא יענה אמן ויבא לידי סכנה:

סימן לה

והוא אומר על המוגמר אמר רבה אמר ר' ירמיה מאימתי מברכין על המוגמר משתעלה תמרתו א"ר חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש"ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים י"א שהמוש"ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק והר"ז הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה"ר יונה ז"ל פי' דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע"פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואע"ג שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר הכא נמי אע"פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע"פ שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה:

סימן לו

ומשחא דאפרסמון מברכין עליה בורא שמן ערב כשרתא ומשחא כבישא ומשחא טחינא כולהו מברכין עלייהו ב"ע בשמים פי' בערוך כשרתא עיקרו שמן ומערבין בו כמה מינים מעצי בשמים שמכשיר אותו מעשה רוקח מפוטם ומברכינן עליו ב"ע בשמים וכתב הראב"ד ז"ל דווקא כשהעצים בתוכו אבל אם הוציא משם העצים אין מברכין עליו אלא בורא מיני בשמים ואם היו מעורבים בתוכו עצי בשמים ועשבי בשמים מברך בורא מיני בשמים שברכת מיני בשמים כוללת הכל.

סימן לז

אמר מר זוטרא האי מאן דמרח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות כתב רב האי גאון דאותן ורדין שאנו קורין אותן רוז"א מברכין עליהם ברוך שנתן ריח טוב בפירות ורבינו משה ז"ל כתב ורד ומי ורד והלבונה והמצטכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים וכן נראה דודאי לאו פרי הוא שאין עיקרו לאכילה ומי הורד כיון שיצא מן הורד יש לברך עליהם בע"ב דלא גרע ממשחא כבישא:

סימן לח

אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזא אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בם בני אדם אמר מר זוטרא בר טבי אמר רב מנין שמברכין על ריח טוב שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח:

סימן לט

ת"ר הביאו לפניו שמן והדס ב"ש אומרים מברך על השמן וחוזר ומברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס וחוזר ומברך על השמן ורב אלפס ז"ל היה גורס ופוטר את השמן ולא נהירא דאין ברכותיהן שוות. אמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו א"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע ר"פ איקלע לבי רב חנינא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס בריך אהדס ברישא אמר ליה לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכה כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעביד רב אלפס כתב דהלכה כרבא ונראה שלא היה כתוב בספרו ולא היא לאשתמוטי וכו' וכן מסתברא דהלכה כבית הלל דהכרעה דר"ג לאו הכרעה היא אלא שנתן טעם לדברי ב"ש. ת"ר הביאו לפניו שמן ויין ב"ש אומרים אוחז את השמן בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן ואחר כך על היין וב"ה אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך מברך על השמן וטחו בראש השמש ואם ת"ח הוא טחו בכותל מפני שגנאי הוא לת"ח שיצא כשהוא מבושם בשוק:

סימן מ

ת"ר ששה דברים גנאי הם לת"ח אל יצא כשהוא מבושם בשוק ואל יצא יחידי בלילה ואל יצא במנעלים המטולאים ואל ידבר עם אשה בשוק ואל ישב בחבורה של עמי הארץ ואל יכנס באחרונה לבית המדרש וי"א אל יפסיע פסיעה גסה ואל יצא בקומה זקופה אל יצא כשהוא מבושם בשוק במקום שחשודים על משכב זכור ולא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זוהמא מעברא ליה ואל יצא יחידי בלילה משום חשדא ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא מידע ידיע דלעידניה קאזיל ואל יצא במנעלים המטולאים בטלאי על גבי טלאי ובפנתא ובימות החמה אבל בימות הגשמים לית לן בה ואל יספר עם אשה בשוק אפי' היא אשתו או אפי' היא בתו או אחותו לפי שאין הכל בקיאין בקרובותיו ואל ישב בחבורה של עמי הארץ דלמא אתי לאמשוכי בתרייהו ואל יכנס בבה"מ באחרונה דלמא חשדי ליה בפושעים ואל יפסיע פסיעה גסה דאמר מר פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם מאי תקנתיה להדריה בקידושא דבי שימשי ואל יהלך בקומה זקופה משום שנא' מלא כל הארץ כבודו:

סימן מא

מתני' הביאו לו מליח ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפל מברך על העיקר ופוטר את הטפלה:

גמ' מי איכא מידי דהוי מליח עיקר ופת טפלה אמר רב אחא בר עוירא באוכלי פירות גינוסר שנו:

סימן מב

מתני' אכל תאנים וענבים ורמונים מברך עליהם שלש ברכות דברי רבן גמליאל וחכ"א ברכה אחת מעין שלש ר"ע אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות:

גמ' א"ר יעקב בר אידי אמר רב חנינא כל שהוא מחמשת המינין בתחלה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אמר רבה בר מרי אריב"ל כל שהוא משבעת המינים מברכים עליו בפה"ע ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אמר ליה אביי לרב דימי מאי ניהו ברכה אחת מעין שלש אמר ליה על ה' מינים על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת את אבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך והעלנו לתוכה ושמחנו בה כי אתה טוב ומטיב לכל ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה דפרי על העץ ועל פרי העץ דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן. מיחתם מאי חתם רב חסדא אמר על הארץ ועל הפירות ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה אמר רב עמרם ולא פליגי הא לן והא להו וכן על היין הוא חותם על הארץ ועל פרי הגפן בירושלמי קאמר דצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבתות וימים טובים וראשי חדשים דגרסי' בירושלמי מהו להזכיר בהן מעין המאורע אמר רבא בר זבדא ר' זעירא הוה מזכיר בהן מעין המאורע והואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנו למיחש וקודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב לכל יאמר בשבת ונחמנו ביום המנוח הזה וביו"ט ור"ח וזכרנו לטובה ביום פלוני זה כתב ר"ח היכא דאכל מיני מזונות ושתה יין ואכל פירות מז' מינים שיכלול כולן בברכה אחת ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים שהרי היא מוציאה המחיה והיין והפירות ואם אכל פירות משבעת מינים ותפוחים א"צ לברך בנ"ר על התפוחים מפני שגם הם פרי העץ הם אבל אם שתה יין ואכל גם תפוחים צריך לברך על התפוחים וכן אם אכל בשר ושתה יין או אכל מז' המינים:

סימן מג

אמר ר' יצחק בר אבדימי על הביצים ועל הבשר בתחלה מברך שנ"ב ולבסוף ב"נ וכו' וכן על הירקות וכן על המים כרב אשי דאמר כי מדכרנא עבדינהו ככולהו:

מתני' השותה מים לצמאו אומר שנ"ב ר"ט אומר בנ"ר. לצמאו למעוטי מאי אמר רב אידי בר אבין למעוטי מאן דחנקתיה אומצא ודוקא שותה מים לפי שאין נהנה מן המים אבל שאר המשקין שנהנה משתייתן ובטעמן אפי' חנקתיה אומצא צריך לברך הואיל ונהנה כדאמרי' לעיל דף לו. מהו דתימא הואיל ולרפואה קא מכוין לא ליברך קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ובסדר רב עמרם ז"ל כתב היכא דחנקתיה אומצא דאמרי' לא בעי ברוכי שדרו ביה רב פלטוי בר אביי ראש ישיבה מקמי דלישתי לא לבריך שהכל משום דאניס לבתר דשתה מברך בנ"ר ולא נהירא דטעמא הוי משום דלא מיתהני וא"כ מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי א"צ לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו וגם קשה לדברי רב פלטוי מה הוצרך לשנות לצמאו למעוטי מאן דחנקתיה אומצא פשיטא אניס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אף מברכה אחרונה:

הדרן עלך כיצד מברכין