ראש השנה ו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שהיה חולה בעצרת רב אשי אמר מאי ואכלנו ולדה שלמים בחג דקתני חג השבועות ואידך כל היכא דתני פסח תני עצרת (אמר) רבא אכיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר מיתיבי אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר והאי מאי תיובתיה אמר רב כהנא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב מכדי תנא אלאוי קא מהדר ליתני בכל יום ויום עובר בבל תאחר ואידך תנא למיקבעיה בלאו קא מהדר בלאוי יתירי לא קא מהדר גופא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה הניחא למאן דאית ליה כסדרן משכחת לה אלא למאן דלית ליה כסדרן היכי משכחת לה בשלמא לרבי משכחת לה בשנה מעוברת דתניא (ויקרא כה, ל) שנה תמימה רבי אומר מונה ג' מאות וששים וחמשה יום כמנין ימות החמה וחכ"א במונה י"ב חדש מיום ליום ואם נתעברה שנה נתעברה לו משכחת לה לרבי דאקדשה בתר חג המצות דכי מטא שילהי אדר בתראה שנה מליא רגלים לא מלו אלא לרבנן היכי משכחת לה כדתני רב שמעיה עצרת פעמים ה' פעמים ששה פעמים שבעה הא כיצד שניהן מלאין חמשה שניהן חסרין שבעה אחד מלא ואחד חסר ששה ומאן תנא דפליג עליה דרב שמעיה אחרים היא דתניא אחרים אומרים גאין בין עצרת לעצרת אין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת חמשה בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר (דברים כג, כב) כי תדור נדר אמר רחמנא והא לא נדר או דלמא (דברים יב, ה) ובאת שמה והבאתם שמה והא מיחייב ת"ש דתני רבי חייא (דברים כג, כב) מעמך דפרט ליורש והאי מעמך מיבעי ליה זה לקט שכחה ופאה קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך בעי ר' זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה או דלמא הא איתה בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה הדהא איתה בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר' זירא קאמר איבעי' להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי והא בתם
רש"י
[עריכה]
שהיה חולה - הולד:
כל היכא דקתני פסח - דבעי למיתני בתריה שבועות תני עצרת ולא חג:
שנה בלא רגלים - לקמיה מפרש:
למיקבעיה בלאו קא מהדר - להודיעך כל צידי זמן התחלת בל תאחר שבו:
אלאוי יתירי לא מהדר - להודיעך לאוין הרבים שבו:
הניחא למאן דבעי כסדרן משכחת לה - דעברה שנה ולא עברו רגלים כסדרן ולמדך דכיון דעברה שנה אע"פ שלא עברו רגלים כסדרן חייב וסבר לה כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא:
בשלמא לרבי - דאמר חדש העיבור אינו מן השנה חוץ מי"א יום ששנת חמה יתירה על הלבנה משכחת לה בשנה מעוברת:
שנה תמימה - האמורה בבתי ערי חומה מונה שס"ה ימים ואפי' בשנה פשוטה ואף בשנה מעוברת כיון שעברו ג' מאות וששים וחמשה ימים משמכרה נחלט לו:
מיום ליום - מט"ו בניסן לחמשה עשר בניסן אם מכרה בט"ו בניסן נתעברה לו למוכר ועל כרחו של לוקח אינו נחלט עד שיגיע ט"ו בניסן:
בתר חג המצות - בתוך הרגל ואית דאמרי לאחר הרגל ושילהי אדר בתרא לאו דוקא אלא לאחר שיצא אדר קאמר:
שנה מליא - ג' מאות וששים וחמשה ימים:
פעמים ששה - שהוא ששה בסיון יום החמשים לעומר:
שניהם מלאים - ניסן ואייר הרי ט"ו ימים מניסן ול' דאייר מלא להו חמשים בחמשה בסיון:
א' מלא כו' - ומשכחת לה שנה בלא רגלים כגון שניהם מלאים ואירע עצרת בה' בסיון והקדישה למחרת בו' בסיון ולשנה הבאה היו שניהן חסרים ואירע עצרת בז' בסיון והשנה מלאה ביום ו' בסיון משהקדישה ועדיין לא עבר עצרת עליו:
מאן תנא כו' - ת"ק דלא איירי בשנה בלא רגלים:
אלא ד' ימים - קסברי לעולם כל חדשי השנה אחד מלא ואחד חסר ואין מעברין ואין מחסרין שום חדש לצורך והויא לה שנה שנ"ד ימים נמצאת כל השנה שבועים שלמים חוץ מד' הימים והן הדוחין קביעות השנה מקביעות חברתה:
ואם היתה שנה מעוברת חמשה - קסבר חדש עיבור לעולם חסר ואינו דוחה את המועדות אלא יום אחד שהוא יתר על ד' שבועות:
יורש מהו בבל תאחר - על נדר אביו:
קרי ביה עמך ומעמך - ודריש בה תרתי דעמך משמע ליה חלקו של עני ומ' יתירא למעוטי יורש:
מי אמרי' הא לא מיחייבא בראיה - דכתיב (דברים טז) כל זכורך וכיון דלא מיחייבא למיסק לא שייך בה זמן רגלים לבל תאחר או דלמא מיחייבא למיסק משום שמחה דכתיב (שם) ושמחת בחגך ואמר מר (פסחים דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם (ואכלת) ושמחת:
בעלה משמחה - בבבל בבגדי צבעונין בא"י בבגדי פשתן המגוהצים הכי איתא בקדושין (ד' לד:):
הא בתם - דקאי להרצאה משנראה להרצאה:
תוספות
[עריכה]
שהיה חולה בעצרת. דפסול להקרבה כדתנן בבכורות (דף מא.) זקן חולה ומזוהם ובפרק כל האסורים (תמורה דף כח:) דרשינן ליה מדכתיב מן הצאן מן הכבשים ומן העזים ועוד כתיב (מלאכי א) כי תגישו פסח וחולה אין רע:
אחד בכור ואחד כל הקדשים. להכי נקט בכור דעיקר שנה בבכור כתיב מדכתיב כל הבכור אשר יולד (דברים טו) מלמד שהבכור נאכל כל שנתו כלומר דכתיב ביה תאכלנו שנה בשנה ושאר הקדשים דריש התם מדכתיב כל:
בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה. כגון דאקדשה ערב פסח כך הפי' הניחא למ"ד דבעי כסדרן משכחת לה כגון דאקדשיה בתר חג המצות:
שנה בלא רגלים היכי משכחת לה. דאי באקדשיה בתוך הרגל דכי מטיא שתא אכתי ליכא שלש רגלים דשלימים בעינן כדלעיל ה"נ איכא רגלים שלימים דסוף רגל ראשון דאשתקד מצטרף (על) תחלת רגל דהשתא ובירושלמי מפרש תפתר כגון דאקדשיה כשהיה מחוסר זמן בפסח ולקמן אין משמע כן דאמרינן אין מונין שנה לבכור אלא משעה שראוי להרצאה:
בשלמא לרבי משכחת לה בשנה מעוברת. לר"מ דאמר לעיל ברגל אחד ולר"א בן יעקב דאמר שני רגלים לא משכחת לה אלא בחולה ברגלים והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכא לרבי ולרבנן:
כמנין ימות החמה. ופי' בקונט' וה"ה בכל שנים סתם לרבי דילפינן מתמימה דבתי ערי חומה כדמוכח בפרק (שני) דערכין (דף לא:):
בתר חג המצות. לאו דוקא דהוא הדין בתוך חג המצות כדמוכח לעיל דכולי רגל בעי:
יורש מהו בבל תאחר. דיורש חייב להביא כדתנן במסכת קינין (פ"ב משנה ה) ומייתי לה בכמה דוכתי האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה ומשמע בפ"ק דקדושין (דף יג:) דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כשהפרישה מחיים ולמ"ד דאורייתא אע"פ שלא הפרישה מחיים ובסוף יש בכור (בכורות דף נא:) נמי אמר מה להלן יורשים חייבים בעולת ראיה של אביהן:
הא ליתא בראיה. והוא הדין זקן וחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורים מן הראיה:
דהא איתה בשמחה. וקרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה:
אשה בעלה משמחה. פי' בקונט' בבבל בבגדים [צבעונים] ובא"י בכלי פשתן המגוהצין כדאיתא בקדושין (ד' לד: ושם) וקשיא לר"ת דהני מילי בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר כדאמר בע"פ (פסחים ד' קט. ושם) ועוד אמרי' פ"ק דחגיגה (ד' ו. ושם) אמתני' דאיזה קטן כל שאינו יכול לאחוז בידו [של אביו] לעלות מירושלים להר הבית עד הכא מאן אתייה ומשני עד הכא מיחייבה אמיה בשמחה משמע שזקוקה לעלות משום שלמי שמחה ומפרש ר"ת בעלה משמחה שהחיוב על בעלה ולא עליה לפיכך לא קרינא בה ובאת שמה והא דקאמר בחגיגה דמיחייבה אמיה משום בעלה ולא משום היא ומיהו אשכחן בפסחים פ' אלו דברים (ד' עא.) אפי' בזמן שבהמ"ק קיים היכא דלא אפשר משמחה בכסות נקיה ויין ישן כגון היכא דחל יו"ט ראשון של חג להיות בשבת דבעינן זביחה בשעת שמחה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]כט א מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ט"ו:
ל ב מיי' פי"ב מהל' שמיטין הלכה א' והלכה ה, ומיי' פ"א מהל' בכורות הלכה י"ב, סמג עשין ריא, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ו סעיף י':
לא ג סמג עשין ז:
לב ד ה מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה י"ד:
לג ו מיי' פ"א מהל' בכורות הלכה ח', סמ"ג עשין ריד, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"ו סעיף ז':
ראשונים נוספים
ודייקינן מדלא קתני בכל יום ויום עובר בבל תאחר ש"מ דבלאו אחד בלבד הוא דעבר.
ופרקינן למיקבעיה בלאו קמיהדר בלאוי יתירי כלומר בכל יום ויום עובר בלאו לא קא מחזר.
פי' בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה ואפילו למאן דבעי כסדרן כגון שנולד בתחלת ניסן דכד מטי ליה שלהי תשרי הרי ג' רגלים מלו להו פסח ועצרת וסוכות. שנה לא מליא. אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה.
בשלמא למאן דאית ליה כסדרן משכחת לה כגון דאקדשה באייר דכי מטי ליה אייר אחרינא שנה מליא ועדיין רגלים לא מלו דהא לא עבר עליו אלא חג המצות בלבד וצריך לעבור עליו עוד עצרת וחג הסוכות ואח"כ יעבור בבל תאחר אלא למאן דלית ליה כסדרן היכי משכחת לה. בשלמא אליבא דר' דתני ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה ודייק הלשון דכתיב תמימה ואמר שנה תמימה מונה ימים כמנין ימות החמה משכחת לה כגון דאקדשיה בתר יום חג המצות והוא ביום ט"ז בניסן דכי מטא שלהי אדר בתראה והוא יום (כ"ה) [כ"ז] באדר שני מלאו לה שס"ה ימים ולא עברו עליו אלא עצרת וסוכות בלבד ועדיין נשאר פסח למלאות שלש רגלים וזהו שנה מליא.
רגלים לא מלאו. הנה זה אליבא דר'. לרבנן דא' מונה י"ב חודש מיום ליום ואם נתעברה השנה נתעברה לו היכי משכחת לה ואמרינן משכחת לה כגון דהוה עצרת דההיא שתא בה' בסיון ואקדשיה בו' בסיון דהוא בתר חג עצרת ובשנה הבאה חל עצרת להיות בז' בסיון הנה בששה בסיון שלמה שנה ועדיין ג' רגלים לא מלאו להן כדרב שמעי'.
דתני עצרת פעמים בה' בסיון [פעמים בו' בסיון] פעמים בז' בסיון. כיצד שניהם מלאין ניסן ואייר עצרת בה' בסיון. ניסן מלא אייר חסר עצרת בו' בסיון ניסן ואייר חסרים עצרת בז' בסיון. (בירושלמי) אם הם שניהן מלאין מתחילין ספירת העומר מי"ו בניסן הנה ט"ו בניסן ול' מאייר. הנה מ"ה ימים בה' בסיון תשלום נ' יום והוא יו"ט של עצרת. ואקדשיה בששה בסיון דהוא אחר עצרת ובשנה הבאה חל עצרת להיות בז' בסיון כו' ופרשוהו בתלמוד א"י שנה בלא רגלים היכי [משכחת] לה. א"ר אבדימי שהיתה עצרת בה' בסיון ונולד הבכור בו' בסיון והיתה העצרת של שנה הבאה בז' בסיון כי מטי ו' בסיון שלמו לו י"ב חודש מיום ליום (ואם נתעברה השנה נתעברה לו) . ועדיין לא עברו עליו אלא ב' רגלים בלבד סוכות ופסח והנה שנה מליא. אבל ג' רגלים לא מלו.
מאן תנא דפליג עליה על רב שמעיה ואמרינן אחרים היא דתניא אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד. ואם היתה שנה מעוברת ה'. פירוש אחרים אין לו זו הסברא שניהן מלאין או חסרין אלא לעולם אחד מלא ואחד חסר שעולין י"ב חדש שנ"ד ימים. כשתשליכם ז"ז נשארו ד' ובשנה מעוברת מוסיפין לו אדר שני שהוא כ"ט יום כ"ח יוצאין ז"ז נשאר יום אחד וד' שנשארו מן השנ"ד ימים הרי ה' ימים במעוברת. נמצא בר פלוגתיה דרב שמעי' אחרים.
בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר. ואפשיטא דיורש אינו עובר בבל תאחר.
בעי' ר' זירא אשה מהו בבל תאחר.
א"ל אביי ותיפוק לי מהא דהא איתא בשמחה ושמחת אתה וביתך וקיי"ל ביתו זו אשתו. ואקשינן ומי אמר אביי הכי כי אשה איתה בשמחה. והא אמר אביי במסכת קדושין [בפ"א ד' ל"ד] אשה בעלה משמחה כלו' אזהרה על הבעל לשמח את אשתו ברגל ואין האשה מוזהרת. ופרקינן לדבריו דר' זירא דאמר או דלמא הא איתא בשמחה קאמר וליה לא סבירא ליה.
איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה. כלו' כיון דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה בעינן שנה שלמה שיהיה ראוי לאכילה או לא. ואסיקנא בבכור תם בעינן שנה משנראה להרצאה והוא מיום השמיני והלאה עד מלאת לו שנה תמימה. ובכור בעל מום משעה שנולד שראוי לאכילה והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. מונין לו שנה משעה שנולד.
מתוך: חידושי הרמב"ם על ראש השנה (עריכה)
בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה פירוש כגון שנדר קודם הפסח שעברו עליו פסח שבועות סוכות ועדיין לא נגמרה לו שנה עד ניסן הילכך רגלים מלאו ושנים לא מלאו אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה אליבא דרבנן אבל אליבא דרבי שמעון דסבר שלש רגלים [כסדרן] וחג המצות תחלה אפשר כגון שנדר בראש חדש אייר אחר חג המצות שנגמרה שנה ועדיין לא נגמרו רגלים ואין עמו רגל [אחר] חוץ מפסח אליבא דרבי שמעון דאינו עובר עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן.
אלא למאן דלית ליה כסדרן היכי משכחת לה. ולרבי (יהודה) נמי משכחת לה וכו׳ אלא לרבנן היכי משכחת לה ואהדרינן משכחת לה כדתני רב שמעיה עצרת [פעמים ה׳] פעמים ו׳ פעמים ז׳ הא כיצד שניהם מלאים פירוש ניסן ואייר שבעה כמו שפירשנו ר״ח ז״ל ושיילינן מאן תנא דפליג עליה דרב שמעיה ואהדרינן אחרים דתניא וכו׳ פירוש שאין להם לא חסרים ולא שלמים אלא לעולם ניסן מלא ואייר חסר (וכן שאר החדשים אחד מלא ואחד חסר) ושמעינן להו להאי סברא מהא דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ראש השנה לראש השנה אלא ארבעה ימים בלבד כגון אם היתה ראש השנה בשנה זאת יום א׳ יהיה לשנה הבאה יום חמישי ונמצא ביניהם ד׳ ימים יום א׳ יום ב׳ יום ג׳ יום ד׳ וכן עצרת אם היתה בשנה זו יום ד׳ תהיה לשנה הבאה יום א׳ נמצא ביניהם ד׳ ימים יום ד׳ ויום ה׳ ויום ו׳ ויום ז׳ ואי אתה מוצא שנים כסדר הזה אלא אם כן היו חדשים כסדרן וביאור דבר זה אם יהיה ראש השנה אליבא דאחרים יום א׳ מרחשון יהיה יום ב׳ ויום ג׳, כסלו ד׳, טבת ה׳ ו׳, שבט ז׳, אדר א׳ ב׳, ניסן ג׳, אייר ד׳ ה׳, סיון ו׳, עצרת ד׳, תמוז ז' א', אב ב׳, אלול ג׳ ד׳, לשנה הבאה תשרי ה׳, מרחשון ו' ז׳, כסלו א', טבת ב' ג׳, שבט ד׳, אדר ה׳ ו׳, ניסן ז׳, אייר א׳ ב׳, סיון ג׳, עצרת א׳, [תמוז ד׳ ה׳ אב ו׳ אלול ז׳ א׳] הנה נתבאר לך שאי אפשר שיהיה בין ראש השנה לראש השנה ובין עצרת לעצרת אלא ד׳ ימים בלבד אלא אם כן היו חדשים כסדרן חדש ב׳ ימים וחדש יום אחד. ואם היתה שנה מעוברת חמשה פירוש אם היתה שנה זאת יום ב׳ אליבא דאחרים והיא מעוברת תהיה השנה הבאה יום ז׳ נמצא ביניהם ה׳ ימים יום ב׳ יום ג׳ ויום ד׳ ויום ה׳ ויום ו׳ ובלבד שתעשה אדר שני (מלא) [וניסן] יום אחד מפני שניסן לעולם מלא, ואם תעשה ב׳ ימים לניסן נמצא אייר יום אחד ונמצא ניסן חסר. וצריך אתה לידע שזה שאמרנו ואם היתה שנה מעוברת המשה הוא בין עצרת של שנה שקודם המעוברת ובין עצרת של שנה המעוברת אבל בין עצרת של שנה מעוברת ובין עצרת של מוצאי המעוברת ד׳ ימים הן (וביאור דבר) זה אם היתה ראש השנה יום ב׳ מרחשון יום ג׳ ד׳ ,כסלו ה׳, טבת ו׳ ז׳, שבט א׳, אדר [ראשון] ב׳ ג׳, אדר שני ד׳, ניסן ה׳, אייר ו׳ ז׳, סיון א׳, עצרת ו׳, תמוז ב׳ ג׳, אב ד׳, אלול ה׳ ו׳, לשנה הבאה ראש השנה ז׳, נמצא בין ראש השנה זו לראש השנה שעברה ה׳ ימים ב׳ צ׳ ד׳ ה׳ ו׳. מרחשון א׳ ב׳ כסלו ג׳ טבת ד׳ ה׳, שבט ו׳, אדר ז׳ א׳, ניסן ב׳, אייר ג׳ ד׳, סיון ה׳, עצרת ג׳, נמצא בין עצרת לעצרת שעבר ד׳ ימים ו׳ ז׳ א׳ ב׳. הנה נתבאר לך לפי חשבון שבין ראש השנה שעברה ובין שנה המעוברת הוא החשבון אבל בין המעוברת ומוצאי המעוברת ד׳ ימים בלבד בין עצרת לעצרת אבל בין ראש השנה של מעוברת ובין ראש השנה של מוצאי מעוברת נמי המשה (נמצאת אומר) אם היתה שנה מעוברת בין עצרת שבה ובין עצרת שעבד ה׳ ימים (ובין ראש השנה זאת המעוברת ובין ראש השנה הבאה ה׳ ימים) כמו שיתבאר מן החשבון.
הא דאמרינן אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה - הוה מצי למימר משכחת לה כגון שהיה חולה ברגלים. ועל כרחין לר' מאיר דלא בעי אלא רגל אחד ולר' אליעזר בן יעקב דבעי שני רגלים לא משכחת לה אלא בהכין, ואם כן הוא הדין לרבנן. -אלא כל היכא דמצי לאשכוחי בבריא לא נסיב לה בחולה.
הא ניחא למאן דאמר כסדרן משכחת לה וכולי: ואם תאמר ולר' שמעון מי ניחא?! דאי לדידיה כי קא עברה שנה בלא רגלים כסדרן לא עבר אלאו דבל תאחר דהא קתני "פעמים שהן ארבעה, פעמים שהן חמשה". ואי "שנה בלא רגלים" - אפילו ארבעה נמי לא אשכחן! פרש"י ז"ל דסבר לה כר' שמעון בחדא ופליגי עליה בחדא. וזה נכון.
והרב בעל המאור ז"ל פירש כר' שמעון ממש דהאי דקתני בברייתא בבל תאחר- דוקא ב"רגלים בלא שנה" דסמיך ליה; אבל ב"שנה בלא רגלים" עובר משום "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" ואין שם בל תאחר. ומכל מקום כיון דבין בזה ובין בזה עובר אלאו, לא חשש התנא לפרש אלא על מאי דסליק מיניה. ואף על גב דאמרינן "מכדי תנא אלאוי קא מהדר" - חד לאו כמשמעו וחד לאו הבא מכלל עשה, וכמאן דאמר אאיסורי קא מהדר", עד כאן. ואינו נכון בעיני כלל. חדא, דאי לא חשש התנא לגלויי לאו דשנה בלא רגלים (דמסתם טפי, דלא מתפרש בהדיא. ועוד דליתיה לאו גמור אלא לאו הבא מכלל עשה), לאו דרגלים דמפרש - למה ליה לגלויי? הוה ליה לפרושי ולגלויי תרוויהו או לסתמינהו לתרוויהו וליתני "שנה בלא רגלים, רגלים בלא שנה- עובר". ועוד, דאי בלאו הבא מכלל עשה קאמר ומשום דכתיב "תאכלנו שנה בשנה" (ותידרוש מיניה "שנה בשנה) ולא תאחרנו" - אם כן אפילו בלא שנה אלא כל שעבר עליו רגל אחד דכתיב "ובאת שמה והבאתם שמה" ודריש ביה ולא תאחרנו. ועוד, דאי לאו הבא בכלל עשה קאמר - האי לא איקרי לאו בשום מקום אלא עשה. ועוד, דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם במקיים עני העשה אלא בהמפכו, דאילו היה בכור שעברה שנתו פסול הייתי יכול לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה- "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשה"- ולא בשנה אחרת", ואי עביד ליה לאחר שעברה שנתו הוה קא עבר בלאו הבא מכלל עשה; וכענין בעולה לכהן גדול דדרשינן "בתולה מעמיו יקח אשה"- ולא בעולה". אבל השתא מאי "לאו הבא מכלל עשה" איכא?! דאי לא תימא הכין כל עשה שבתורה ישנן בלאו הבא מכלל עשה! אלא מחוורתא כדשנינן לדעת רש"י ז"ל.
הא דאמרינן משכחת לה כגון דאקדשיה בתר חג המצות - לאו דוקא בתר חג המצות אלא הוא הדין בתוך חג המצות, דהא חצי רגל אינו כרגל כדכתבינן לעיל.
אשה בעלה משמחה: פרש"י ז"ל "בבבל בבגדי צבעונין. בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין". והקשה עליו רבינו תם ז"ל דהני מילי בזמן שאין בית המקדש קיים אבל בזמן שבית המקדש קיים קיימא לן דאין שמחה אלא בבשר כדכתיב (דברים כז, ז) "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת" וכדאיתא בפרק ערבי פסחים. ובפרק קמא דחגיגה נמי אמרינן אמתניתין ד"איזהו קטן? כל שאינו יכול לעלות להביא שלמיו ולעלות מירושלים להר הבית" "עד הכא מאן איתיתיה?", ומשני "עד הכא דהות אימיה בשמחה איתיתיה" - אלמא משמע דאשה זקוקה לעלות משום שלמי חגיגה.
ומפרש רבינו תם ז"ל "בעלה משמחה" שאין החיוב אלא על בעלה שהוא חייב להעלות כדי שישמח עמה כדכתיב "ושמחת אתה וביתך". והא דאמרינן בחגיגה דמיחייבא בשמחה - משום שהיא נגררת אחר בעלה ולא משום חיוב עצמה.
אמר רבא כיון שעברו עליו ג' רגלים בכל יום וכו': וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפי' לאלתר כל שעה עובר עליו וכן בנשבע סתם לפרוע או לתת לחבירו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר דבכל נדרים ושבועות איתיה ואפי' בנדרי איסר כדאיתא פ"ק דנדרים ומיהו כשקבע זמן לפרוע או לתת עד יום פ' מסתברא דאע"ג דקאמר עד יום פ' דלהכי קבע דהוא זימנא כדי שיהא פטור לגמרי עד אותו זמן:
מיתיבי אחד בכור וכו' עד ואידך כו': כלומר רבא וכן תלמודא דאמר מאי תיובתא לאקבועי בלאו כלומר לרבות (לו אין) [לאוין] הלוקין מהדר למימני אלאוי יתירה כלומר לאו אחד הנכפל פעמים רבות לא מהדרי והלכתא כרבא:
גופא א' בכור וכו': י"מ דכיון דלא נקט אלא בכור וקדשים דדוקא בקדשים הוא שעובר עליהם בשנה בלי רגלים משום דאתקוש לבכור דכתיב ביה שנה כדכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו והיכן אתקוש דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך וכו' ובכורות בקרך וכו' וכל נדריך אבל מעשרות ושאר דברים אין לנו עליהם אלא בל תאחר דרגלים אלא שבמעשרות עובר עליהן בשנה ג'.
וא"ת דהא בההוא קרא דואכלת שם כתיב ביה מעשר דגנך וכו' ומקשינן להו לעיל מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה וכו' וי"ל דאפי' הכי סברא היא שלא הקיש הכתוב לענין שנה שנאמרה בבכור אלא קדשי מזבח דרמי ליה טפי אבל לא מעשרות שהרי תלאן הכתוב עד שנה שלישית תדע דהא לעיל דהוה מקשינן בכור למעשר ואפ"ה ה"א דדוקא בכור (דבר הרצאה) [דלאו בר הרצאה] אבל קדשים (דלאו בני הרצאה) [דבני הרצאה] ואע"ג דכתיבא בקרא אמרינן דהיקישא לבכור בלחוד הוא דאתא כ"ש הכא דאיכא למימר דהיקישא דבכור לנדרים ונדבות דקדשים נינהו אבל לא למעשר שקבע לו הכתוב זמן בשנה שלישית ומיהו אפשר דעירכין וחרמין וכל קדשי בדק הבית בכלל כל הקדשים נינהו דכולהו איקרו קדש וכולהו איתנוהו בכלל נדרים ונדבות דאתקישו לבכור ואין לך יוצא מן הכלל אלא מעשרות שזמנן קבוע לשנה שלישית או כל דבר שאינו בא בנדר ונדבה או שאינו קדשי מזבח א"נ קדשי מזבח דלאו בני אכילה נינהו כבכור דכתיב ביה לפני [ה'] אלהיך תאכלנו כנ"ל שיטה זו והיא שיטת מורי הרב נרו והיא הנכונה בעיני:
בשלמא רגלים וכו' הניחא וכו': מהכא משמע דב' חצאי רגל הרי הם כרגל כגון שנדר תוך הפסח ועבר עליו חצי הפסח הנשאר ועצרת וסוכות וחצי פסח הבא חשיבי ג' רגלים דאי לא הא משכחת לה שנה בלא רגלים בכה"ג דאמרן וזה ברור וקשי' להו לרבנן ז"ל מאי האי דאמרינן דלמאן דאית ליה כסדרן ניחא דהא ודאי מתני' לא אתיא כוותיה דאלו במתני' קתני שהוא עובר בשנה בלא רגלים ואלו לר"ש אינו עובר בשנה בלא רגלים דהא אמר רגלים פעמים ד' פעמים ה' שאינו עובר עד ה' רגלים ורש"י ז"ל נשמר מזה שכתב וס"ל כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא ואחרים פי' דר"ש לא איירי אלא לבל תאחר וכי אמרינן הכא שעובר בשנה בלי רגלים היינו בעשה דלפני ה' [אלהיך] תאכלנו (והוא) [והא] דנקט תנא בל תאחר לישנא בעלמא נקט כלומר שמאחר עשה שלו ומשום דגבי רגלים שייך בל תאחר ממש נקט הכא בל תאחר וכן פי' הרב בעל המאור ז"ל וקשי' ליה הא דאמרינן לעיל דתנא לאקבועי בלאוי קמהדר אלמא אפילו בשנה בלא רגלים עובר בלאו והוא ז"ל תירץ דה"נ (האיכא) [הא איכא] לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא תאחרנו ואין זה נכון דכה"ג לא חשיב לאו כיון שהוא מקיים העשה ג"כ אח"כ שאין זה לאו הבא מכלל עשה אלא (בשהכירו) [בשעבר] כענין בעולה לכה"ג וכגון כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה לנכרי תשיך ולא לישראל וה"נ אלו היה בכור שעברה שנתו פסול היינו יכולין לומר דלאחר שנתו הוא לאו הבא מכלל עשה שנה בשנה תאכלנו ולא אח"כ אבל הכא שאפי' לאחר שנה יאכלנו בהכשר אלא שאיחרו ובטל העשה דהקדמתו לא השיב לאו הכא מכלל עשה שאל"כ כל מ"ע שבתורה אנו (נוכלין) [נכלול] אותן בלאו הכא מכלל עשה והנכון לפי שיטה זו דהא דאמרינן אלאוי קמהדר לאו דוקא אלא לומר אאיסורי קמהדר ולא דק אלא דנקיט ליה אגב מאי דאמר דאלאוי יתירא לא מהדר ומיהו אכתי ק"ל להאי פי' כיון דאאיסורי דקמהדר היינו עשה מאי איריא שנה בלא רגלים אפי' בכל רגל ורגל עובר בעשה וכ"ת דאה"נ אלא דההוא בכלל רגלים כיילי ולא אתא אלא למימר דאפי' בקדשים דעלמא איכא חיובא דשנה דכתיב בבכור דילפי קדשים מינה משום דאתקוש א"כ אדדייקי' עלה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה תקשי לן שנה בלא רגל א' או ב' היכי משכחת לה ותקשי לן בין למאן דבעי רגלים כסדרן ובין למאן דלא בעי כסדרן שאפי' ברגל א' עובר בעשה וי"מ דמאי דאמרינן לעיל רגלים פעמים ד' פעמים ה' לאו למימרא שאינו עובר עד ה' אלא מלתא בעלמא קאמר דזמנין דלא משכחת כסדרן בפחות מה'.
ואחרים פי' דהתם לא מיירי אלא בדין רגלים בלחוד למילי דלית בהו משום שנה כגון מעשרות ולקט שכחה ופיאה דאלו בבכור וקדשים (בד') [בלי] רגלים עובר לעולם משום שנה ואפי' בל תאחר ממש דאכולהו עשה דכתיבי בהו כתב בהו רחמנא לא תאחר ומיהו קשיא כיון דגבי שנה דבכור ליכא אלא עשה מנלן דאית ביה בל תאחר לאלתר (ומא"ש) ול"ל מובאת שמה והבאתם שמה דהא מתניתא לאו ר"מ הוא דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר דלדידיה ודאי ליכא שנה בלא רגלים וכ"ת דמשכחת לה לר"מ כגון שהי' חולה ברגלים א"כ לרבנן נמי ולר' נפרש הכי אלא ודאי מתניתא לאו ר"מ וי"ל דקים להו דרגל א' לא אתי אלא לעשה אבל שנה כרגלים חשיב לבל תאחר דלהכי קפיד ביה קרא בפרט לומר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה לעכב שלא יאחרנו יותר כנ"ל. ובעיקר קושייתנו נ"ל דאנן לא ניחא לן לאוקמי מתניתא כמאן דאית ליה כסדרן דא"כ מאי מהדרינן תו לאשכוחה למאן דלית ליה כסדרן וכי עכ"פ אתיא לכ"ע מסתיין דאתיא כסתם מתני' וכר"ש דהלכתא כותיה. ותו לא אפשר לן לאוקמי כר"מ וכראב"י כדאמרן אלא שבזו היה אפשר לומר דלאו בדרך קושי' אמרינן לה אלא בעיא ושקלא וטריא אי משכחת לה כותיהו או לאו וכדהוה אורחא דתלמודא בכמה דוכתי.
ומיהו אין אנו צריכין לכך אלא לומר דהכא ה"ק הניחא למאן דאית ליה כסדרן משכחת אלו אפשר דאתיא מתניתא כותיה ומיהו הא לא אפשר וא"כ למאן דאית ליה שלא כסדרן דמתניתא ודאי רהטא כותיהו ולדידהו היא היכי משכחת לה ושקלי' וטרי' עד דפרישנא לה שפיר והוה הא כעין מאי דאמרינן בעלמא הא מני. ומיהו לאו דההיא ממש דההיא דהכא ידעינן ודאי דמתני' כמאן דלא בעי כסדרן אלא דבעינן לברורי היכי משכחת לה לרבנן דאלו לר' הא משכחינן לה שפיר (דנ"ל) [זנ"ל] שהוא ברור:
בשלמא לר' וכו' שס"ה וכו': פי' שהיא יתירה על ימות הלבנה י"א ימים ולהכי נקט תמימה ובין בפשוטה בין מעוברת כך הוא נידון ואלו אמר שנה סתם אינו אלא י"ב חודש ואפי' במעורבת הילכך משכחת לה שנה בלא רגלים כגון דאקדשה בתר חג המצות. פרש"י בתוך הרגל. והוצרך לפרש כן דאי לאחר הרגל ממש הא אמרי' דכי מטי שלהי דאדר בתראה שנה מליא דהא ליכא שס"ה ימים ויפה דקדק ומיהו תמי' מלתא אמאי נקט תלמודא האי לישנא ואפשר הי' לומר דלימים ראשונים של פסח קרי חג המצות ולפי זה שמעינן מאי דכתיבנא לעיל דחצי רגל אינו כרגל דהא אמרי' דרגלים לא מלו ואפשר הי' לי לומר בתר חג המצות ממש. והא דאמרינן דבשלהי אדר שנה מליא שנה פשוטה של שנות הלבנה שהם י"ב חדש דהא לר' כל היכי דלא אמרי' שנה תמימה לא משמע אלא שנה פשוטה משנות הלבנה והא דאמרי' לכי מטי שלהי דאדר בתראה לאו כוליה אדר ממש אלא לימים אחרונים של אדר כדי שתפחות מהם מה שנטלו מחודש ניסן של אחר המצות א"נ שלאחר חג המצות בעינן למימר ר"ח אייר ומשום דלא מסיימי' ליה נקטי' באידך שלהי אדר אלא דקשי' לי אם איתא דשנה האמורה בבכור שנה פשוטה מנינן ולא גמר משנה האמורה לענין בתי ערי חומה הא לרבנן נמי משכחת לה שנה בלא רגלים בשנה מעוברת דלגבי בכור כיון דלא כתיב ביה שנה תמימה אין חדש העבור בכלל ואין לו אלא למנות י"ב חדש הילכך כיון דאקדשה בתר חג המצות כי מטי שלהי אדר בתראה שנה מליא רגלים לא מלו אלא ודאי ש"מ דהכא כשנה האמורה בבתי ערי חומה דיינינן לה בין לר' בין לרבנן וזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן לפי דעתי. ועכ"ז אפשר לי לפרש לשון התלמוד כפשוטו בתר חג המצות כדכתיבנא וההיא דרבנן לא קשי' דלרבנן כיון דאזלי בתר שנות הלבנה אף לגבי בכור אם נתעברה השנה נתעברה לו דלישנא שנה בשנה הכי משמע כמות שהיא אבל לר' כיון דגבי בתי ערי חומה לא דריש הכי ה"נ לא דריש הכי אלא שמנה י"ב חדש בלבד כנ"ל:
אלא לרבנן וכו': פי' פעמים שהוא בה' לסיון פעמים בו' פעמים בז' בו:
הא כיצד שניהם מלאים: פי' ניסן ואייר ה' לפי שאנו מונין מיום שני של פסח עד עצרת חמשים יום ט"ו מניסן שהוא מלא ושלשים של אייר נשארו ה' בסיון:
שניהם חסרין ז' א' מלא וא' חסר ו': פי' משכחת לה כגון שהי' עצרת שנה זו בה' בסיון ונדר לאחר עצרת בו' ולשנה הבאה חל עצרת (בו') [בז'] בסיון וכי מטי ערב עצרת שנה מליא ורגלים לא מלו:
ומאן תנא וכו' אחרים היא: פי' דס"ל שכל החדשים סדר א' להם א' מלא וא' חסר ולעולם לא הוה ניסן ואייר מלא (וא') [או] חסר ועצרת לעולם ו':
כדתני' וכו': פי' כשתחשוב י"ב חדש א' מלא וא' חסר ותעשה מהם שבועות ישארו ד' ימים וזה כי מן הו' חדשים המלאים יותר על השבועות ב' ימים לכל חדש שהכ"ח ד' שבועות ומן הששה החסרים יום א' לכל חדש הרי ימים העודפים י"ח שהן ב' שבועות וד' ימים ואם היתה שנה מעוברת ה' פי' כי חדש העבור לעולם חסר ונשאר לנו ממנו יום א' עודף על הכ"ח ימים:
בעי ר' זירא יורש וכו': י"מ דלאו דוקא משום בל תאחר לשלמו דההוא ודאי ליתיה אלא לנודר ממש כדכתיב כי תדור נדר אלא משום קרא דוהבאתם שמה קמבעיא ליה (אלא) שאין לו לאחרו מי אמרינן דההוא נמי לא קאי אלא אנודר דכתיב ביה בל תאחר או לא. ואינו מחוור אלא מימרא כפשטא לבל תאחר דוקא וקמבעיא ליה מי אמרינן כי תדור נדר דוקא הוא או דילמא ובאת שמה והבאתם שמה כתיב והא מיחייב בעשה זה וכל דמחייב בהאי מחייב בבל תאחר לשלמו וכי תדור נדר לאו דוקא הוא והיינו דאמרינן ת"ש (דא' רב חנינא) [דתני רבי חייא] מעמך פרט ליורש פי' שאינו בבל תאחר ממש דהא דהאי מעמך גבי בל תאחר כתיב ולעולם בעשה דוהבאתם שמה איתיה כנ"ל:
והאי מעמך מבעי ליה וכו' [קרי ביה עמך]: פי' דהוה לעני דכתיב ביה את העני עמך פי' למדרש לקט שכחה ופיאה וקרי ביה מעמך פרט ליורש וכן הלכה:
בעי (רבא) [ר' זירא] אשה וכו': פי' בבל תאחר דרגלים וכדמוכח בעיא בהדיא דתליא משום דלא מחייבא בראיה ומחייבא בשמחה אבל בצדקה דלא שייכי ברגלים דהא קיימי ענים כדכתיבנא לעיל הא ודאי מחייבא לד"ה וכופין אותה לקיים מוצא שפתיה לבל תאחר ולאידך פי' נמי כופין אותה משום עשה דאית בה כנ"ל:
א"ל אביי כו': פי' ושייכי ברגלים משום חיוב שלמי שמחה כדכתיב ושמחת אתה וביתך ופרכינן ומי אמר אביי הכי והאמר אביי (שמחה) [אשה] בעלה משמחה פרש"י בבבל בבגדי צבעונין ובא"י בכלי פשתן המגוהצים כלומר והרי אין לה לעלות לרגלים ואפי' משום שמחה והקשה עליו ר"ת ז"ל דהאמרינן לה פ' ערבי פסחים דה"מ בזמן שאין בהמ"ק קיים אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם לפני ה' אלהיך.
ולפי פי' ר"ת אשה בעלה משמחה שאין החיוב עליה אלא על בעלה שהוא חייב להעלותה עמו כדי שישמח עמה ותשמח עמו וכיון שאין עליה החיוב מעצמה ואלו לא רצה בעלה אינו עולה לא חשיבא דאיתא ברגלים ומיהו קשה לי דהאמרי' פ"ק דחגיגה אמתני' דאיזהו קטן כל שאינו יכול (לעלות שלמים ולעלות) [לאחוז בידו של אביו] לעלות מירושלם להר הבית דאמרינן עלה מתקיף לה ר' זירא ועד האידנא מאן אתייה אמר אביי עד [הכא] דהוה אימיה מיחייבה בשמחה איהי איתיתיה וי"ל דלדבריו דר' זירא קאמר כדאמר הכא. ואחרים פי' דהתם ה"ק כיון דהוה אימיה מיחייבה בשמחה שהרי בעלה חייב לשמחה בבשר לא סגיא דלא סלקא מן הסתם הילכך איהי איתיתיה ומיחייבא לאו דוקא:
אבעיא להו בכור כו' להרצאה: פי' מיום הח' והלאה כדכתיב ירצה:
ולא פליגי כו': פי' בתם מונין משעה שנראה להרצאה ובבעל מום משעה שנולד דלאו בר הרצאה ותם ולבסוף הומם נראה מדברי רש"י שדינו כתם שכתב כן בעל מום שנולד במומו ונראה טעם דבריו דכיון שהתחלנו למנות לו משעה שנראה להרצאה אין משנין מנינם ואפי' הומם תוך ח' מ"מ לא התחלנו למנות לו משנולד וכן נראה מדבריו ז"ל ואפשר שאם הומם תוך ח' משעה שנולד מונין לו ופרכינן ובעל מום מי מצי אכיל ליה פי' תוך ח' כדי שנמנה לו משעה שנולד והא ספק נופל הוא ופרקינן כגון דקי"ל בגויה שכלו לו חדשיו הילכך אי לא קים לן בגויה אין מונין לו אלא מח' ואילך וק"ל א"כ אמאי לא אמרינן הא והא בבעל מום ולא קשיא הא דקי"ל בגויה הא דלא קי"ל בגויה וי"ל דלישנא דמשעה שנראה להרצאה לא משמע אלא בתם כנ"ל ומ"מ נראה דתם דאמרינן דומיא דבעל מום דאע"ג דקי"ל בגויה שכלו לו חדשיו אין מונין לו אלא משעה שנראה להרצאה ותדע עוד דאי לא לוקי תרויהו בתם והא דקי"ל בגויה הא דלא קי"ל מכאן ראיה לר"ת ז"ל שכתב דאע"ג דקי"ל בגויה שכלו לו חדשיו אינו ראוי להרצאה דגזרת הכתוב הוא בהקרבה ולא משום ספק נפל דא"כ למה לי קרא מי איכא מידי דלהדיוט (שרי) [אסור] ולגבוה (אסור) [שרי] ורבותי' בעלי התוס' מביאין ראי' מהכא דהא הכא כשאנו מונין לו שנה כבר יצא מספק נפל לאחר ח' מונין לו ואיגלאי מלתא למפרע דיצא מספק נפל ואפ"ה אמרינן משעת הרצאה ואיני מבין ראי' זו שהרי שני הכא דאע"ג דאיגלאי מלתא למפרע אינו מעלה ומוריד כלום לעלות לו במנינו דמ"מ הרי מחמת ספק לא הי' נראה להרצאה והאיך מונין לו משם דאי לא תימא הכי אמאי אצטריכנן למימר גבי בעל מום דקי"ל בגויה שכלו לו חדשיו תיפוך לי' דמח' ואילך יצא מספק נפל ואיגלאי מלתא דחזי לאכילה ונמנה לו מיום שנולד והיכי מתמה תלמודא מעיקרא בעל מום מי מצי אכיל ליה אלא ודאי כדאמרן אבל הראיה שכתבתי נ"ל נכונה.
וכתבו רבותי' בעלי התוס' דכי היכי דגבי קרבן אע"פ שכלו לו חדשיו לא חזי להרצאה [כן גבי אדם עד שלשים יום לא חזי לפדיון] מדתנן כל שלא שהא שלשים יום באדם ושמנה ימים בבהמה הרי זה נפל אלמא דשלשים יום באדם דומיא דשמנה ימים בבהמה ודינם אמת וכההיא דאפליגו בבכורות גבי פודה את בנו בתוך שלשים יום ונתאכלו המעות אם הוא פדוי לאחר שלשים יום ואיכא מ"ד דאינו פדוי דההיא שעתא לא חזי לפדיון ומ"ד שהוא פדוי מידי דהוה לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום כדאיתא התם אבל מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ"ק דב"ק וכן בבכורות גבי בכור שנטרף בתוך שלשים יום נראה שסובר דכל היכא דקי"ל בגויה שכלו לו חדשיו ראוי הוא לפדותו תוך שלשים יום:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/ראש השנה (עריכה)
אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת כו' עיין מה שכתבתי עליו בפ' ר"ע בשבת במהדורא תליתאה:
או דילמא הא איתא בשמחה פי' וכיון דהיא חייבת בשמחה כדאמרי' בפ"ק דחגיגה ובפ"ק דקידושין אי אפשר לה שלא תעלה שאין שמחה אלא בבשר שלמים וקרינא בה ובאת שמה והבאת שמה א"ל אביי ותיפוק לי מיהא דהא איתא בשמחה פי' וכיון דחייבת לעלות מה לי משום שמחה מה לי משום ראייה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה פי' בפ"ק דקידושין אמר הכי למימרא דאשה לא מחייבא בשמחה דבעלה משמחה שאינה חייבת היא להביא שלמי שמחה אלא בעלה חייב להביאם והיא עולה ואוכלת עמו והיא אינה חייבת להביא שלמים וכיון שאינה חייבת בקרבן לא קרינא ובאת שמה והבאתם שמה דלא מיקרי ובאת שמה אלא בעזרה שכל ישראל מביאין קרבנותיהן שם ולא בירושלים ואשתו של יונה שהיתה עולה ברגל ולא מיחו בידה חכמים צריך לפרשו שהיתה עולה ונראה בעזרה בזכרים אבל בירושלים כל הנשים נתחייבו לעלות אבל אינן חייבות קרבן וכיון שאין חייבות בקרבן אין חייבות לבא בעזרה שהמתחייב להביא קרבן מיטפל בהבאתו בעזרה כדכתיב אל פתח אהל מועד יקריב אותו ותניא בסיפרא מיטפל בהבאתו עד העזרה ומתרץ לדבריו דר' זירא קאמר ולי' לא ס"ל פי' דשמעי' לר' זירא דאמר או דילמא הא איתא בשמחה וא"ל אביי אי סברת דאיתא בשמחה פשיטא דהיא בבל תאחר דקרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה ואמאי קא מבעיא לך אבל מיהו אביי ס"ל דגם בשמחה אינה חייבת אלא בעלה משמחה:
ולא פליגי הא בתם והא בבעל מום ובירושלמי מוכיח שאפילו מונין לו משעה שנולד דגרסי' התם אמר ר"ה זאת אומרת ימים שהבכור מחוסר זמן בהם עולין מתוך כוונתו א"ר מנא ר' יונה אבא שמע לה מן הדה כל הבכור אשר יולד בבקרך בצאנך הזכר תקדיש משעת לידתו את מונה לו שנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה