ראש השנה ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתניתין ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה ר' אלעזר ור"ש אומרים אבאחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים בולשמיטין גוליובלות דלנטיעה הולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים ובחמשה עשר בו:
גמ' למלכים למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות דתנן זשטרי חוב המוקדמין פסולין חוהמאוחרין כשרין תנו רבנן מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה ואם לא עמד אלא באחד בניסן אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר אמר מר מלך שעמד בעשרים ותשעה באדר כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה הא
רש"י
[עריכה]
מתני' ארבעה ראשי שנים: למלכים - רגילים היו למנות זמן שטרותיהם לשנות המלך משנה שעמד בה המלך כדאמרינן במסכת גיטין (ד' פ.) משום שלום מלכות וקבעו חכמים אחד בניסן לתחלת שנתו ואפילו עמד בשבט או באדר כלתה שנתו משהגיע ניסן ויתחילו למנות לו שנה שניה:
ולרגלים - מפרש בגמרא (ד' ד.):
למעשר בהמה - שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בחבירתה דכתיב (דברים יד) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ואמר מר בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נג:) בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:
לשנים - מפרש בגמ' (דף ח.):
לשמיטין וליובלות - משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מן התורה:
לנטיעה - למנין שני ערלה ואפילו נטעה באב כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול ובכולהו מפרש טעמא בגמרא:
לירקות - למעשר ירק שאין תורמין ומעשרין מן הנלקט לפני ר"ה על של אחר ר"ה:
לאילן - לענין מעשר שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט שבאילן הולך אחר חנטה ובגמ' מפרש מאי שנא שבט:
גמ' למאי הלכתא - כלומר למה הוקבע יום מיוחד למנין המלכים אימא שעל כל מלך ומלך תתחיל שנתו מיום שעמד בו:
לשטרות - להבחין איזה שטר חוב מוקדם למלוה ואיזה מאוחר:
דתנן - במסכת שביעית (פ"י מ"ה):
שטרי חוב המוקדמין פסולין - לפי שרצה לטרוף לקוחות שלקחו שדה מן הלוה מזמן שבשטר ושלא כדין הוא שהרי קדמה מכירה להלואה ובשטר מעיד שהלואה קדמה לפיכך קנסוהו מלגבות בו ולא יטרוף אפילו מזמן המלוה ואינו אלא כמלוה על פה שאינו גובה מן המשועבדים ואם לא קבעו יום לתחילת שנות המלך אלא כל מלך ומלך לפי יום שעמד אין להבחין אם השטר מוקדם או מאוחר כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית לוה פלוני מפלוני מנה והעדים אמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו עלי שאני חייב לפלוני מנה כאותה ששנינו (ב"ב ד' קסז:) כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כן אבל ראינו שהלוהו מנה בתמוז בשנה שלישית למלך פלוני ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו אם כסליו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו ושטר מוקדם הוא ואם עמד בין כסליו לתמוז שלאחריו נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסליו:
עלתה לו שנה - כלומר כלתה לו שנתו ומעתה מונין לו שנה שניה:
תוספות
[עריכה]
מתני' ארבעה ראשי שנים הן. בכל דוכתי תני הן כדאשכחן הכא ובפ' בתרא דשבועות (ד' מט.) ארבעה שומרים הן ובפ"ק דחולין (ד' יז:) ג' פגימות הן ובפ' אין מעמידין (ע"ז ד' ל.) ג' יינות הן ובפ' כל הצלמים (שם ד' מז:) ג' בתים הן ג' אבנים הן ג' אילנות הן אבל בריש ב"ק (ד' ב. ושם) תנן ארבעה אבות נזיקין ולא תני הן משום דקאי אבתריה כלומר ארבעה אבות נזיקין הללו לא ראי זה כראי זה ותדע דבגמרא במניינא דרבי חייא ורבי אושעיא תני הן:
למלכים. פי' בקונטרס משום שלום מלכות ואינו דהכא למלכי ישראל קמיירי ודוקא גבי גיטין אמרינן הכי פרק הזורק (גיטין ד' פ. ושם) אמר עולא מפני מה תקנו מלכות בגיטין משום שלום מלכות וגבי גיטין פסולין ודאי אפי' מלכות שאינה הוגנת כמלכות מדי ויון אבל מתני' דהכא פירוש לשטרות ובפ"ק דע"ז (ד' י.) אמרינן דבגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד ומסקינן נמי התם דלמלכים דהכא למלכי ישראל וכן אמרינן לקמן (ד' ג.) בגמר' לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי אומות העולם מתשרי מנינן וצריך לפרש דאין צריך שלום מלכות אלא בגט אשה לפי שהוא דבר גדול ומילתא דחשיבות לפי שעל ידי גט מותרת לכל אדם וחשיב משאר שטרות:
לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמים. פירש בקונטרס שאם לא קבעו יום לתחילת שנת המלך אלא לכל מלך לפי מה שעמד פעמים שאין להבחין כגון אם כתוב בו בכסליו בשנה שלישית ובאו עדים ואמרו כשחתמנו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או אחר כך אבל ראינו שהלוהו בתמוז שנת שלש למלך ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו ואם כסליו קודם לתמוז אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם לתמוז בכל שנותיו ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם לכסליו בכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסליו וצריך לפרש שהודו המלוה והלוה שהלואה אחת היא דאי לאו הכי מנא ידעי והשתא משמע לפי' הקונטרס מספק היינו חושבין אותו מוקדם אי לאו דקבעו ניסן ר"ה שע"י כן אנו יודעין בו שהוא מאוחר ואי אפשר לומר כן דאין לנו לפסול שום שטר מספק כדמוכח בריש אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב. ושם) דקאמר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו הרי שאנו תולין להכשיר מספק וכן בגט פשוט (ב"ב דף קעא. ושם) דקאמר שטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי כשר שאני אומר אחרוהו וכתבוהו ומיהו יכול לפרש פירוש איפכא שיפרש שכתוב בשטר בתמוז בשנת שלש והעדים החתומים אומרים שבכסליו בשנת ג' היתה המלוה והייתי מכשיר מספק וע"י שקבעו בניסן ר"ה אנו יודעין שהוא מוקדם דלעולם תמוז קודם לכסליו ומיהו עיקר פירושו תימה גדולה שעשו תקנה פן ישכחו כל העולם מתי עמד המלך וכן סופר שכותב כל היום שטרות האיך ישכח ועוד דא"כ הוי מצי למימר דנפקא מינה טובא לכל שטרות שלא ידעו מה לכתוב בו ביום דאין יודעין מתי מתחלת שנת המלך ועוד דכי האי גוונא לאו מוקדם לאביי דאמר בפ"ק דב"מ (דף יג. ושם) עדיו בחתומיו זכין לו ולרב אסי דפליג עליה למה הוצרכו לעשות תקנה זו הא אמרינן אין כותבין שטר ללוה אא"כ מלוה עמו אלא בשטרי הקנאה ונראה דנפקא מינה לשטרי חוב המוקדמין היינו כגון אם עמד המלך באחד בניסן כשיגיע אחד בניסן אחר ישכח הסופר ויסבור דאשתקד עמד המלך בשנים בניסן דעביד איניש דטעי חד יומא ויכתוב באחד בניסן בשנה ראשונה למלך ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה שהיא שנה שניה וכתוב ראשונה ונמצאו ב"ד טורפין מן הלקוחות של שנה זו שלא כדין אבל עכשיו שקבעו ניסן ר"ה תו לא אתי לידי תקלה דאפי' עמד אשתקד בשנים בניסן כשמגיע ניסן אחר מתחילין למנות לו שנה אחרת וא"ת אכתי אתי לידי תקלה דאם עמד בכ"ט באדר בשנה ראשונה למלך כשיגיע כ"ט אחר יטעה הסופר ביום אחד ויסבור שעמד באחד בניסן ויכתוב עכשיו בכ"ט באדר (בשנה ראשונה למלך) ונמצא מוקדם שנה שלימה לאו פירכא היא דכשעמד בכ"ט באדר מיד שיגיע לאחד בניסן מתחיל למנות שנה שניה ויודע הסופר שכל השנה כתב בכל השטרות שנה שניה הלכך לא טעי ויש שיטה אחרת בירושלמי בין מ"ד מניסן מנינן בין מ"ד מתשרי מנינן מה ביניהן א"ר יצחק שטרות יוצאות ביניהן לוה באייר וכתב ביה שנה שניה למלכות מכר מכירה במרחשון וכתב בו שנה שניה למלכות מ"ד מניסן מנינן. מלוה קדמאה מ"ד מתשרי מנינן מכירה קדמאה ומילתא אחריתי היא ולא אתי לפרושי מאי טעמא קבעו ניסן ראש השנה:
שטרי חוב המוקדמין פסולין. בשלהי איזהו נשך (ב"מ ד' עב. ושם) פי' בקונטרס פסולין לגבי משעבדי אבל מבני חרי גבי ולא יתכן וכמו שפירשנו שם (ד"ה שטר).
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]א א מיי' פ"ז מהל' בכורות הלכה ו', סמ"ג עשין ריב:
ב ב ג מיי' פ"ד מהל' שמיטין הלכה ט', ומיי' פ"י מהל' שמיטין הלכה ד', סמ"ג עשין קמז ולאוין רסח:
ג ד מיי' פ"ט מהל' מעשר שני הלכה ח', סמ"ג עשין קלז, טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד סעיף ד':
ד ה ו מיי' פ"א מהל' מעשר שני הלכה ב', ומיי' פ"ה מהל' תרומות הלכה י"א, סמ"ג עשין קלו, טור ושו"ע יו"ד סי' של"א סעיף נ"ז וסעיף קכה:
ה ז מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ג סעיף ז':
ו ח מיי' פכ"ג מהל' מלוה ולוה הלכה ב', טור ושו"ע חו"מ סי' מ"ג סעיף י"ב וסעיף יג:
ראשונים נוספים
ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים.
ואמרינן למלכים למאי הלכתא בעינן למידע ר"ה שלהן. אמר רב חסדא לשטרות כלומר כיון שזמן השטרות למנין שנות המלכים מונין כדאמרינן בשנת כך וכך לינאי המלך בשנת כך וכך ליוחנן כ"ג. צריכין אנו לידע ר"ה שלהן איזה יום ואיזה חודש הוא. שאם יצא לפנינו שטר יודעין כמה שנים יש לו ומאותו הזמן שנכתב השטר נשתעבדו לו כל הנכסים של לוה ואם מכר הנכסים אח"כ בעל חוב בא וטורף ומוציא מידו. וכיון שר"ה של מלכים ניסן עד ניסן אחר תשלום השנה וכסדר הזה מונין והולכין וכן שני שטרות היוצאין על אדם אחד מן הזמן של זה ושל זה מתברר איזה קודם ולו משפט לטרוף הנכסים קודם. ואם ילוה אדם לחבירו מעות בניסן בשנת ה' לינאי המלך ויקדים זמן השטר ויכתב בניסן בשנת ד' לינאי המלך. אם נתברר בב"ד כי העדים הקדימו זמנו של אותו השטר פסול הוא כדתנן בסוף מס' שביעית שטרי חוב המוקדמין פסולין דאתי למיטרף לקוחות שלא כדין אבל המאוחרין כשרין.
מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע יום אחד בניסן עלתה לו שנה דקיי"ל יום אחד בשנה חשוב שנה ומונין לו מניסן שנה שניה.
ארבעה ראשי שנים, באחד בניסן ראש השנה למלכים: אוקימנא לה בגמרא למלכי ישראל, ואף על פי שלא היו מלכי ישראל מקפידין אם יכתבו לבריאת עולם או ליציאת מצרים (ואין בזה משום שלום מלכות כמלכי האומות שהיו מקפידין) - מכל מקום פעמים שהיו רגילין לכתוב לשם המלכיות ומשום כך קבעו להם זמן ידוע משום חשש הלקוחות וכדמפרש טעמא בגמרא.
גמ' למלכים למאי הלכתא? אמר רב חסדא - לשטרות דתנן שטרי חוב המוקדמין פסולין וכולי: פרש"י ז"ל שאם לא קבעו זמן ידוע אלא כל מלך לפי מה שעמד, פעמים שאין להבחין כגון אם כתוב "כסלו בשנה שלישית" ובאו עדים ואמרו "כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלווה אמר לנו "חתמו!" (כאותה ששנינו "כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו") "ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או לאחר כן אבל ראינו שהלוהו בתמוז בשנה השלישית למלך". ואם אין הדיינין יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסלו או כסלו קודם לתמוז. אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסלו- נמצא כסלו קודם תמוז בכל שנותיו, ואם עמד בין כסלו לתמוז- נמצא תמוז קודם לכסלו בכל שנותיו. ועכשיו שקבעו ניסן ראש השנה, לעולם תמוז קודם לכסלו. ונראה לפי פירושו שבעלי הדין מודים שלא הלוהו אלא פעם אחת, שאם לא כן אף על פי שיעידו העדים שלא ראו נתינת מעות בשעת כתיבת השטר אלא שבשעה אחרת ראו שמנה לו מעות - אין בכך כלום. ואפילו העידו בפירוש שלאחר כתיבת השטר בכמה[3] ראו שהלוהו, שאני אומר הלואה אחרת היא.
ועם כל זה אין פירוש זה מחוור,
- שאם כתבו בשטר יום שהיו עומדין בו כמו שהוא מפרש אי אפשר להיות השטר מוקדם בדינו; שאם כתבוהו שלא בפני המלוה וכאותה ששנינו "כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו" וכמו שהוא ז"ל מפרש - האי לאו מוקדם הוא. ואף על פי שלא נתן לו מעות עד לאחר זמן מרובה, דהא אוקימנא בפרק קמא דבבא מציעא דכי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן אלא בשטרי אקניאתא ובשטרי אקניאתא הא שעבד נפשיה מהשתא, בין ילוה בין לא ילוה. ואי בשטרי דלא אקניאתא ומלוה בהדיה ומסרו ליה השטר כדינם - משעת מסירת השטר נמי זכה לכשיתן לו מעות מיהא לכולי עלמא. ואם אין מלוה עמו הא אין כותבין. ולאביי דאמר התם בפרק קמא דמציעא בשמעתא ד"מצא שטרי חוב דעדיו בחתומיו זכין לו אפילו כי ליכא מלוה בהדיה" - נמי זכה משעת כתיבה. הלכך לא משכחת לה אלא בשאמרו העדים שעשו שלא כדין, שכתבו ונתנו ביד הלווה אף על פי שלא היה מלוה עמו, ואין מן הדעת שהוצרכו חכמים לקבוע זמן משום חשש שמא יעשו העדין שלא כדין; וכל זה שלא כאביי.
- ועוד, לפי מה שכתב הוא ז"ל שהיה השטר כתוב בכסלו והעידו העדים שהמלוה היתה בתמוז נראה שהצריכו חכמים לקבוע זמן כדי להכשיר את השטר ולהוציאו מספק מוקדם (שאילו לא כן, היינו אומרין שהוא מוקדם מן הספק, שלא נטרוף לקוחות אלא בראיה ברורה, ועכשיו שניסן ראש השנה נמצא דתמוז קודם בכל שנותיו ושטר מאוחר הוא וכשר) -וליתא, דחזקת השטר[4] ומאוחר הוא. וגדולה מזו אמרו בסנהדרין (פרק אחד דיני ממונות) "שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין והלא עמנו הייתם במקום פלוני- שטר כשר ועדיו כשרין, חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו". ובגט פשוט נמי אמרו "שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי- כשר, שאני אומר אחרוהו וכתבוהו". וכל שכן הכא שאני אומר שהם ראו המלוה בתמוז הקודם וכשהגיעו לכסלו ואמר להם הלוה לכתוב את השטר מפני שלא היו רשאין לכתוב מזמן נתינת המעות כתבו בו זמן שנכתב בו השטר כדינם. [ומכל מקום יכול לישב פירושו בהפך - כגון שכתוב בו בתמוז ואמרו העדים שהלוהו בכסלו דעכשיו היינו מכשירין אותן מן הסתם; וכשקבעו חכמים זמן ניסן נודע שהוא מוקדם. אלא שעדיין קשה עליו מה שהקשינו לו למעלה.]
- ועוד, שלא יתכן בזה לשון "מאוחרין" אלא שטר שנכתב כדינו.
ויש מפרשים כגון שבאו העדים ואמרו "בכסלו היינו עומדין, אף על פי שהיה כתוב בו תמוז, לאו אדעתנו" כמו שאמרו בירושלמי גבי שטרי חוב המוקדמין "מאן מודע? ר' שמעון בר בא בשם ר' יוחנן הן הן עדיו", כלומר עדי השטר עצמן ובשלא היה כתוב ידן יוצא ממקום אחר. ופריך "והאמר ר' שמעון בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. התם באומר לא חתמנו אבל הכא באומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו".
ודבר זה דחוק, אף על פי שאמרנו בירושלמי, לפי שאחד מעיקרי השטר הוא הזמן משום טרפת הלקוחות ודבר שהוא מוטל על העדים לדקדק בו הרבה יותר משם הלוה והמלוה! ונאמר שלא דקדקו בו, וחתמו בהפכו ונאמינם; והלא משימין עצמן כעין רשעים, וכ-"אנוסין היינו מחמת ממון" שאינן נאמנין, וכשטר אמנה שאני אומר "עלוה היא ואעלוה לא חתימי". אלא שיש לישב הפירוש בשלא אמרו העדים עצמן כן אלא עדים אחרים וכאותה שאמרו שם בפרק האשה שנתאלמנה "העדים שאמרו כתב ידן הוא זה אבל אנוסין היו, קטנים פסולי עדות היו- אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנין".
ומצאתי לר"מ ב"ן נ"ר שפירש הירושלמי הזה בפירוש איזהו נשך בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר והם בעצמן אומרים אנוסים היינו. ואקשינן "והאמר ר' שמעון בן לקיש עדים החתומים על השטר וכולי" ואין נאמנין לומר קטנים היינו אנוסין היינו ואף על פי שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כדאמרינן נמי בגמ' דילן בכתובות אליבא דר' מאיר. ופריק, התם בשבאו לחקור כל העדות ולומר שלא ניתן ליכתב, אבל הכא נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון - ניתן ליכתב מזמן שני, וכיון שכן בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר- נאמנין לדברי הכל, עד כאן. ומכל מקום דבר דחוק הוא שהוצרכו לתקן מחמת עדים שחתמו שקר.
והנכון שיראה לי שהוא להבחין בין שטר מלוה לשטר מקח, איזה מוקדם מהם ואיזה מאוחר; שאילו היו מונין למלך מיום עמידתו, פעמים שילוה בתמוז של שנה שלישית וימכור בכסלו של שנה שלישית וישכח באיזה חדש עמד המלך, ומן הספק לא היינו טורפין את הלקוחות ועכשיו שקבוע ניסן ראש השנה לכל המלכים- שטר מלוה קודם וטורף. ומה שהביאו כאן "שטרי חוב המוקדמין פסולין" - לאו בדוקא מחמת פסול-מוקדמין והכשר-מאוחרין, אלא מחמת דין מוקדמין ומאוחרין, כלומר משום טירפת הלקוחות מחמת שטר מוקדם להן או מאוחר מהן; דדין מוקדמין ומאוחרין אינו אלא מחמת טירפת הלקוחות וכענין שאמרו בירושלמי דגרסי' התם "בין כמאן דאמר מניסן מנינן בין כמאן דאמר מתשרי מנינן מה נפיק מביניהון? א"ר יונה שטרות יוצאות ביניהון ליה בהמלוה באייר וכתב שנייה למלכות ומכר מכירה במרחשון וכתב בה שנייה למלכות. מאן דאמר מניסן מנינן- מלוה קדמה, ומאן דאמר מתשרי מנינן- מכירה קדמה".
ארבעה ראשי שנים הן: פי' הכא דוקא איכא למתני הן אבל התם בב"ק ליכא למתני הן וכן הוא בנוסחי דוקני וטעמא דמלתא משום דהכא תנא נחת למנינא אבל התם לא נחת למנינא כלל אדרבה ס"ל דאיכא אבות אחריני טובא אלא דאיהו בעי לאשמעינן שאותן ד' שהן נראין מסגנון א' לא ראי זה כראי זה לגמרי וצריכי למכתב להלכותיהן והיינו דאמרי' עלה בגמרא בנוסחי דוקני מנינא מכלל דאיכא דבי רבי חייא ורבי אושעיא כלומר כיון דלא קתני הן וקתני ד' ודאי גלי לן דאיכא אחריני אלא שאלו הד' צריך ללמדנו דלא ראי זה כראי זה אבל הכא אע"ג דאיכא ראשי שנים אחריני דמודה בהו תנא כדאיתא בגמרא מ"מ תנא למימני הני נחת דאידך לא בעי למימנינהו מטעמא דמפרש בגמרא ולהכי קתני הן וכן לשון הגמרא מוכיח דאלו הכא בתר דכייל ותני שהן ד' לא פי' מידי אחרינא בדידהו אלא דמני להו בלחוד הי נינהו הני ד' אבל התם דבתר דמנינהו איירי ופריש בהו שלא ראי זה כראי זה ודאי לאו למנינא נחת.
ומיהו איכא נוסחי דגרס התם בגמרא מנינא למעוטי דבי רבי חייא ורבי אושעיא ולפי ההיא נוסחי משמע לכאורה דתנא למנינא נחת וא"כ התם נמי במתני' גרס הן והכי איתא לכולהו נוסחי אבל מה שכתבנו הוא הנכון.
עי"ל דהא דקתני הכא הן היינו לפי שהם הדשים מקרוב שראשי שנים אלו אינם מפורסמין לכל אלא מחודשים או מדין תורה או מתקנת חכמים דאלו ראש השנה הברור לכל אינו אלא או תשרי או ניסן שהוא ר"ה לבריאת עולם ולתקופה לפום פלוגתא דר"א ור"י בגמרא אבל אבות נזיקין דהתם הם נזיקין טבעיים מפורסמים וידועים לכל ולהכי לא מבעי למתני בהו הן:
באחד בניסן ר"ה למלכים: פר"י בגמרא למנין שהיו מונין לשטרות למלכים ואוקי למתני' למלכי ישראל אבל למלכי או"ה מתשרי מונין ואע"ג דמוכח בגיטין דהא דמנינן שטרות למלכים אינו אלא משום שלום מלכות ולמלכי ישראל ליכא למיחש להכי מ"מ נראה כי מנהג קדמון היה למנות בשטרות למלכים וזהו שלום מלכות דשייך באו"ה הילכך אם במלכי ישראל פעמים שהיו נוהגין כן ולפיכך קבעו להם חכמים ר"ה מ"מ גבי מלכי ישראל אין קפידא אם לא מנו להם ומנו לחשבון אחר ולא מפסיל שטרא בהכי אבל במלכי או"ה איכא קפידא ומפסיל שטרא בין בשטרות בין בגיטין ומיהו אף למלכי או"ה כל שכתבו לבריאת עולם כמו שאנו נוהגין אינם מקפידין וליכא משום שלום מלכות ולא מפסיל שטרא או גיטא בהם:
ולרגלים: בגמרא מוקי לה לבל תאחר וכר"ש דבעי ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחילה:
באחד באלול: פי' שאין מעשרין מן הנולדים קודם אלול על הנולדים אחר אלול מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ובשני מעשרות הכתוב מדבר כדכתיב עשר תעשר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן ואומר הכתוב שנה שנה שיעשר כל הנולדים בשנה מיניהו ובהו ולא יעשר משנה על חבירתה וגזירת הכתוב הוא ולהכי לא כתב רחמנא שנה בשנה כדכתיב כשכיר שנה בשנה דדרשינן שכירות של שנה זו משתלמת בחבירתה ואע"ג דגבי בכור כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ובעי למימר תוך שנתו לא דק קרא משום דמלתא דפשיטא הוא שלא בא לפסלו תוך שנתו דהא בכור קדשים הוא שנרצים לשמונה ימים וקרא נמי אקיש להו בקרא דוהבאתם שמה כן פי' בתוס' ומוקי בגמרא לסתם מתני' כר"מ דסבר דאלול ר"ה למעשר בהמה ור"א ור"ש סברי בא' בתשרי ובגמרא מפרש פלוגתיהו והלכתא כסתם מתני'.
ואיכא מרבנן ז"ל דבעי דהכא משמע דלכ"ע ליכא אלא חד זימנא בשתא למעשר בהמה ואלו התם בבכורות משמע דלר"א ור"ש ג' זמנים למעשר בהמה כדתנן ג' גרנות הם למעשר בפרס הפסח ובפרס עצרת ובפרס החג דברי ר"ע בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר בא' בסיון בכ"ט באב ר"א ור"ש אומרים בא' בסיון בכ"ט באלול ולא אמרו בא' בתשרי מפני שהוא י"ט ואי אפשר לעשר בי"ט רמ"א בא' באלול ר"ה למעשר בהמה וי"ל דהא לא קשיא כלל דהתם מלתא אחריתא היא דכי היכא דאיכא לתבואה גורן למעשר דמההיא שעתא אסור לאכול ממנה אפי' אכילת עראי עד שיעשר כגון מירוח וראיית פני הבית להן וכן שעת גלגול לענין חלה כך עשו הכמים גורן למעשר בהמה שאסור לשחוט ולמכור עד שיעשר כדי שלא ישהא מעשרותיו ואלו הן גרנות הנז' שם וקבעו בהם ג' זמנים אלו כדי שתהא בהמה מצדה לעולי רגלים כדמפרש בגמרא וגרן האמור שם לשון מושאל הוא מגורן האמור לענין תבואה אבל הא דהכא מלתא אחריתי שהבא לעשר לא יעשר מן הנולדים קודם ר"ה על הנולדים אח"כ ולא מאלו על אלו וכדפסיק ותני ר"מ התם בסיפא ולא בא ר"מ לחלוק בדין ג' גרנות אלא לפי שקבע א' מן הגרנות בא' בתשרי מפני שהוא ר"ה למעשר בהמה לפי דעתם בא ר"מ ואמר דר"ה של מעשר בהמה היינו בא' באלול והכי מתפרש התם בסיפא דתנן כל הנולדים בא' בתשרי עד כ"ט באלול מצטרפין ה' לפני ר"ה וה' לאחר ר"ה אין מצטרפין ה' לפני הגרן וה' לאחר הגרן הרי אלו מצטרפין א"כ למה אמרו ג' גרנות לענין מעשר בהמה שעד שלא הגיע הגרן מותר למכור ולשחוט הגיע הגרן לא ישחוט ואם שחט פטור והרי זה מבואר שם כדברינו:
גמ' למלכים למאי הילכתא: עיקר הפי' כדפרש"י ז"ל למאי הילכתא הוקבע יום ידוע למנין מלכים אלא כל מלך תתחיל שנתו מיום שנולד בו ומהדרינן דאצטריך הא לענין שטרות וכדאמ' ואזיל אבל ליכא לפרושי למאי הלכתא לאיזה ענין אנו צריכים מנין למלכים חדא דמלתא פשיטא שאנו צריכין זה לענין השטרות ותו דאם איתא כיון דמהדרינן לשטרות למה לי למימר תו וכדתנן ש"ח המוקדמין פסולין:
דתנן שט"ח וכו': פרש"י פסולין מדין השטר שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפילו מזמן שני אבל מבני חרי גבי כדין מלוה ע"פ ואינו יכול לומר שלא לוה וכן עיקר כדמוכח בב"מ דאפי' ממשעבדי הוה ס"ד דליגבי מזמן שני אי לא דגזרו דלמא אתי למגבי מזמן ראשון ודאי מתני' לא איירי בשהקדימו הזמן שעבר דא"כ עדים פסולים נינהו ושטרא חספא בעלמא אלא כגון שלוה בניסן בשטרי דלאו אקנייתא ונתאחרה כתיבתם ולא כתבינהו עד תשרי וכתב זמנו מניסן והיו סבורים דמשעת הלואה שעביד נפשי' א"נ שכתבוהו וחתמוהו ביום ההלואה אבל לא מסרוהו למלוה עד תשרי כסבורין דעדיו בחתומיו זכין לו כסברא דאביי ודומיא דשטרי אקנייתא לדידן א"נ שכתבו וחתמו ומסרו ללוה בו ביום דהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו מיירי בשטרי דלאו אקנייתא דעידיו בחותמיו זכין לו וכל חד מהני הוה מוקדם מן הא דקיי"ל דבשטרי דלאו אקנייתא לעולם אינו זוכה עד שיגיע השטר ליד הזוכה ואין להם לכתבו אלא א"כ נמסר בפניהם לזוכה ביום שנכתב ונחתם כי מה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו הא פרישנא בפ"ק דמציעא דמיירי בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה כדפרש"י ומשכחת לה נמי דמקדמי ליה כגון שטעו בקביעא דירחא כגון שנקבע החודש בשני בשבת וכסבורין העדים שנקבע בא' בשבת וכשכותבין בשטר בכך וכך ימים בחודש הם מונין מניסן וא"ת ומי יודיע לנו שהשטר הוא מוקדם דאלו סהדי גופיהו כיון שהגידו וחתמו בשטר שוב אינן חוזרין ומגידין ודעדים החתומים נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וי"ל דאתיא כשבאו עדים אחרים והעידו שהוא מוקדם.
ובירושלמי אמרינן שאפילו עידי השטר נאמנין במכילתין ובפרק בתרא דשביעית מי מודיע פי' ששטר זה מוקדם שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר עידי השטר מודיעין ולא כן אר"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ופריק תמן כשאומרין לא התמנו כל עיקר ברם הכא על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ורבינו ?נרו פי' הירושלמי בשם רבו רבינו הגדול הרמב"ן דמיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר דאי לא הא ודאי אין נאמנין לפסלו כלל וה"ק דכי אמר ר"ל כשבאו לעקור כל העדות ולומר שלא ניתן השטר ליכתב כלל כגון שאומרין קטנים היינו פסולי עדות היינו דבהא ודאי אין נאמנין אע"פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל הכא נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון הרי ניתן ליכתב מזמן שני וכגון שטוענין דבטעות עשו כן דאכוליה שטרא קמסהדי והרי הוא כאלו אמרו אנוסין היינו שטעו בשטרי דלאו אקנייתא כדאביי או בפי' המשנה דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו או שטעו בשיפורא דירחא דלאו משוה נפשיהו רשיעי דחשבינן להו (דאלו) [כאלו] אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות שהן נאמנין כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר מיהת דהא ניתן ליכתב להציל נפשן כדאיתא בהאשה [שנתארמלה] וכך הן אומרין על עקר הממון חתמנו מדעתנו באמת וכראוי אבל על הזמן לא חתמנו כראוי ולא מדעתנו הן שהיינו אנוסין מחמת נפשות הן מחמת שטעינו וסמכנו על דעתנו ולא דקדקנו בדבר המשנה ולא בשיפורא דירחא.
ורבינו נר הי' אומר דנראין דברי רבינו ז"ל כשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות (שאין) [שהן] נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל כשטעו בשיפורא דירחא או בדאביי לא מהימני דכל שטר שנמסרת לעדים חזקה דדייקי מעיקרא מנפשיהו או ע"פ חכמים וכתבי ליה כראוי בכל דיניו וכדאמר חזקה על העדים שאין חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול ומייתי ליה במוכר נכסי אביו פחות מבן עשרים כדאיתא בגט פשוט וכן בזה בורר גבי אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לן כתובו וחתומו למימר' דחזקה על העדים דידעי היכי אבעי להו למכתב שטרא וכדין כתבא ליה וכ"ש הכא לענין שעבוד השטר וזמנו דאית להו למידק מפי שזהו עיקרו של עדות בשטר ולא מהימני אינהו גופיהו למימר לא דקדקנו בדבר ואפי' במקום דאיכא מגו שאין כתב ידן יוצא ממקום [אחר] דמגו במקום חזקה אלימתא קרובה לעדות ובמקום חזקה זו לא אמרי' מגו הילכך לא משכחת לההיא דירושלמי אלא בשאומרין אנוסין היינו מחמת נפשות ומורי נר היה מפרש דמשכחת לה שהעדים נאמנים ואפי' בשכתב ידן יוצא ממקום אחר וכגון שאינן מעידין כלום כנגד מה שהעידו הם בשטר וכגון שאומרין האמת היה שבאו שניהם אלו במרחשון ואמרו לנו כתבו שאני ראובן חייב לשמעון מנה היום ועשינו כדבריהם וכתבנו וחתמנו להן שטר דלאו אקנייתא ומסרנו לו [בו] ביום ואחר כך ראינו שהמלוה לא היתה עד כסליו ושכך הודו שניהם לפנינו זה לזה והרי הן נאמנין בכך כשם שהיו נאמנין לומר שמחלו אח"כ או שפרעו שהרי אינן אומרים כלום כנגד מה שחתמו וז"ש בירושלמי שיכולין לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו כלומר על מה שכתוב בשטר חתמנו וע"ז שאנו אומרין עכשיו לא חתמנו שלא היינו יודעין בו באותה שעה ומיירי בשטר ראייה שאין בו קנין ושעבוד נכסיו הם מחמת הודאתו וכל כיוצא בזה אם המלוה חזר והודה שלא הלוהו כלום באותו היום הרי הוא נאמן ג"כ והוי כזה אומר הלויתני וז"א לא הלויתיך הילכך כשבא והודה לפני העדים האלו שלא לוה בו ביום אלא לאח"כ הרי הוא מוקדם על פיו ונאמן בכך ואף עידי השטר יכולין להעיד שכך הודה בפניהם. והא דתנן והמאוחרין כשרים יש מקשים אמאי לא חיישינן שמא לוה וקנה ומכר דלא משתעבד וכי משוה לי' מאוחר אפשר דכתבי ליה בתוך הזמן שיש בין קנה ומכר דה"ל קנה ולוה ומכר דמשתעבד וטורף ללקוחות שלא כדין וי"ל דהב"ע בדכתב ליה דאקנה דהשתא אפי' לוה קנה ומכר משתעבד כדאיתא בפרק מי שמת. ולמאי דאייתי' בשמעתין להאי מתני' צריכינן לברורי מאי ענין מתני בכאן דר"ה למלכים לשטרות פרש"י דתקנתא דמתני' להבחין בין שטר מוקדם למאוחר שאלו לא קבע יום ידוע לתחלת שנות המלכים שמונין לכל מלך מיום שעמד פעמים שאין להבחין כגון שכתוב בשטר (בפסח) [בכסליו] בשנה שלישית למלך ובאו עדים ואמרו כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו אלא הלוה אמר לנו חתמו כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה אע"פ וכו' ואין אנו יודעין אם הלוהו קודם לכן או לאח"כ אבל ראינו שלוה בתמוז בשנה ג' למלך ואם אין הדיינים יודעין באיזה חדש עמד המלך אין להבחין אם תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז כי אם שנתו מתחלת בין תמוז לכסליו נמצא כסליו קודם תמוז ואם עמד בין כסליו לתמוז נמצא תמוז קודם כסליו לכל שנותיו ועכשיו שקבעו ניסן ר"ה לעולם תמוז קודם לכסליו ע"כ ולפי' יש לנו לומק עכ"פ דמיירי כשהמלוה מודה שלא הלוהו אלא פעם אחת (ואל"כ) [דאל"כ] אע"פ שיעידו העדים שלא ראו נתינת המעות בעת הכתיבה אין בכך כלום ואפי' העידו בפי' שהמעות שנתן לו בפניהם היו לאחר זמנו של שטר מה בכך דילמא הלואה אחרת היא.
ובתוס' הקשה על פי' זה דלמה לן למימר הכי כדתנן שט"ח המוקדמין וכו' שאפי' היו כשרים צריכין אנו לקבוע זמן לשטרות להבחין בין ב' שטרות איזה מהן קודם לגבות וי"ל דאה"נ מיהו ניחא לן למימר הכי לאלומי צריכותא לתקנתא דרבנן לתקון זמן למלכים ותו דילמא משום קדימה לא הוי טרחי רבנן לתקוני זמן למלכים משום חששא דלא ידעי באיזה יום עמד המלך ורבותי הקשו על פרש"י חדא דהא דקאמרי סהדי שהם לא ראו שהלוהו בכסליו אלא שכתבו שטר כאותה ששנינו כותבין שטר ללוה א"כ לאו מוקדם הוא כלל דהא מתני' אוקמינן בשטרי אקנייתא דהא שעביד נפשיה בין ילוה בין לא ילוה וכדפרש"י גופי' התם וכי תימא דהכא בשטרי דלאו אקנייתא אליבא דמאן אי אליבא דאביי ומסרוהו ללוה הא לדידיה כשטרי דאקנייתא דאמרינן דעידיו בחתומין זכין לו ואצ"ל אם מסרוהו למלוה בו ביום דכדין עשו ולאו מוקדם הוא ואם לא מסרוהו אלא ללוה אליבא דהילכתא הרי עשו שלא כדין ואין הדעת סובלת שהוצרכו חכמים לתקן זמן לשנות המלכים מפני חשש שטר שנעשה שלא כדין ועוד הקשו דהא בתקנה זו לא הרווחנו כלום דאפי' לא תקנו יום ידוע למלכים כשבא המעשה לפנינו שהי' ספק אם הוא מוקדם או מאוחר כך היינו דנין בו שהוא מאוחר וכשר מן הסתם וכההיא דתניא בגט פשוט בשטר שהי' זמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי וכההיא דאמרינן נמי בסנהדרין שטר שהי' כתוב בא' בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים והלא אתם הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו וכ"ש הכא שאני אומר שראו המלוה בתמוז הקודם ונתאחרה כתיבת השטר עד כסליו והוצרכו על כרחן לכתוב זמנו מכסליו הילכך מה שאנו דנין אותו עכשיו במאוחר לאחר התקנה כך הי' נדון בלאו הכי. ולפי שיטת רש"י הי' לו להפך הדברים כי זמן השטר הי' כתוב בתמוז והם אומרים שראו ההלואה בכסליו דאי לא תקנת חכמים היינו דנין אותו כמאוחר מן הסתם ועכשיו שאנו מונין מניסן הא בודאי תמוז קודם לכסליו והקדים זמן להלואה.
והנכון כפי' התוס' שאם לא תקנו יום ידוע ר"ה למלכים פעמים שיעמוד המלך בג' בניסן משנה זו וכשיגיע שלשה בניסן אחר יש לנו למנות שנה שניה למלך והסופר ישכח הדבר ויכתוב בשנה ראשונה. כסבור שלא עמד המלך אלא בד' בניסן ונמצא השטר מוקדם שנה א' והא ודאי מילתא דשכיחא היא דטעי אינש חד יומא בין ג' לניסן או ד' בניסן ואפי' חד דלא שכיחא כיון דאיכא חשש חורבה דטריף לקוחות שלא כדין ראוי לתקנו כל כמה דאפשר:
ת"ר מלך שעמד בכ"ט באדר כיון שהגיע יום א' בניסן עלתה לו שנה כו' קמ"ל: יש גורסין עלה מאי קמ"ל הא קמ"ל וכו' ורש"י כתב דל"ג ליה אלא ה"ג קמ"ל דניסן וכו' והדין עמו דהכא ליכא למבעי כלל מאי קמ"ל דהא ודאי טובא קמ"ל דניסן ר"ה למלכים ואין מונין (אלא) מיום שעמד בו ועוד אשמעינן דיום א' בשנה חשוב שנה ואע"ג (דממפנין) [דממתני'] שמעינן לה דהא רובא דמתנייתא איתנוהו במתני' ועוד מאי קא מהדרינן הא קמ"ל דניסן ר"ה למלכים הילכך אי [גרסינן] מאי קמ"ל הא קמ"ל י"ל דלאו קושיא היא אלא ביאור ודברי התלמוד ואפי' כר"א דאמר שלשים יום חשובין שנה ה"מ כדיני דאורייתא אבל הכא כך תקנת חכמים והיינו דלא אמרינן מתני' דלא כר' אליעזר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה