קידושין טז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
למטה דתניא אבן תשע שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד בן י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא ר' יוסי בר' יהודה אומר סימן בן י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן מתיב רב ששת ר' שמעון אומר ד' מעניקים להם ג' באיש וג' באשה ואי אתה יכול לומר ד' באחד לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה ואם איתא ניתני נמי מיתת אב וכ"ת ה"נ תני ושייר והא ארבעה קתני וכי תימא תנא דבר שיש לו קצבה קתני ודבר שאין לו קצבה לא קתני והא סימנין דאין להם קצבה וקתני וכי תימא ה"נ כדרב ספרא והאיכא מיתת אדון דאין להם קצבה וקתני מיתת אדון נמי לא קתני ואלא ארבעה מאי ניהו שנים ויובל ויובל של רציעה ואמה העבריה בסימנים ה"נ מסתברא דקתני סיפא אי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה ואם איתא באשה מיהא משכחת לה ארבעה שמע מינה מתיב רב עמרם בואלו מעניקים להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנים ואם איתא ניתני נמי מיתת אב וכי תימא תנא ושייר והא אלו קתני וכי תימא דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני והא סימנין דאין להם קצבה וקתני וכי תימא ה"נ כדרב ספרא האיכא מיתת אדון תיובתא דריש לקיש תיובתא והא ריש לקיש ק"ו אמר קל וחומר פריכא היא משום דאיכא למיפרך מה לסימנין שנשתנה הגוף תאמר במיתת אב שכן לא נשתנה הגוף גתני חדא ענק עבד עברי לעצמו וענק אמה העבריה לעצמה ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד מאי לאו הא דנפקא בסימנים והא דנפקא לה במיתת אב לא אידי ואידי דנפקא לה בסימנין ולא קשיא דהא דאיתיה לאב הא דליתיה לאב בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה הלמעוטי אחין דתניא (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם ומכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו אלא ענק ע"ע לעצמו פשיטא אלא למאן אמר רב יוסף יו"ד קרת קא חזינא הכא אביי אמר הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי הוא דתניא תוטאי אומר לו ולא לבעל חובו גופא אלו מעניקים להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון ואמה העבריה בסימנין אבל בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו ר"מ אומר בורח אין מעניקין לו ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו ר"ש אומר ארבעה מעניקים להם שלשה באיש וג' באשה ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן לפי שאין סימנין באיש ורציעה באשה מנה"מ דת"ר יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין ת"ל (דברים טו, יב) תשלחנו וכי תשלחנו יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף ת"ל וכי תשלחנו חפשי מעמך מי ששילוחו מעמך זיצא בורח חויוצא בגרעון כסף שאין שילוחו מעמך רמ"א בורח אין מעניקין לו דאין שילוחו מעמך אבל יוצא בגרעון כסף ששילוחו מעמך בורח השלמה בעי דתניא מנין לבורח טשחייב להשלים ת"ל (שמות כא, ב) שש שנים יעבד
רש"י
[עריכה]
למטה - אם הביאה לפני זמנה אינן סימנין: ה"ג להא מתניתא בפרק יוצא דופן בן תשע שנים שהביא שתי שערות שומא מבן ט' שנים ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו שומא רבי יוסי בר' יהודה אומר סימן בן י"ג שנה ויום אחד דברי הכל סימן. והתם פריך ליה בנדה אמאי נקט י"ג ולא נקט י"ב ומתרץ לה:
בן ט' שנים - הכל מודים שומא:
מבן תשע ועד בן י"ב שנה ועודן בו - כשהגיע לי"ב ולא נשרו פלוגתא אבל אם נשרו קודם י"ב לא פליג ר' יוסי דאיגלאי מילתא דלאו סימן הוי ומבן י"ג שנים ויום אחד מודו רבנן דהוי סימן ואפילו נשרו:
שומא - ורוא"ה (וירוא"ה: יבלת) בלע"ז ודרכה לצמח בה שער אלמא המביאה קודם תשע אינו סימן ויש לה קצבה למטה:
ד' מעניקים להם - תנאי פליגי לקמן איכא למ"ד בורח ויוצא בגרעון כסף אין מעניקים לו ואיכא למ"ד יוצא בגרעון כסף מעניקים לו לפיכך קבע בהן ר' שמעון מנין ארבעה ואין בורח וגרעון אחד מהן וקס"ד השתא שהן היוצא בשש שנים והיוצא ביובל ונרצע שיוצא במיתת אדון וסימנין דאמה העבריה:
שלשה מהן באיש - שנים ויובל ומיתת אדון דנרצע ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין:
ואין רציעה באשה - ולקמיה פריך בלא רציעה נמי אמה העבריה יוצאת במיתת האדון:
כדרב ספרא - דיש לה קצבה למטה:
מיתת אדון - לא קתני בהני ד':
שנים ויובל - הפוגע בתוך שש:
ויובל של רציעה - ויובל המוציא את הנרצע והני חפושי דיובל כל חד חשיב באפי נפשיה:
ה"נ מסתברא - דמיתת אדון לא קתני בהו:
ואם איתא - דתנא מיתת האדון ותרתי יובלי כחד חשיב להו הא איתא נמי באשה ומאי ניהו דקאמר אין רציעה באשה דבלא רציעה נמי הוו בה ארבעה ענק:
ואין לרבה - במציאתה אלא שכר בטלה כמה שבטלה ממלאכתה כשהגבהתה ולקמיה פריך ענק ע"ע לעצמו פשיטא:
הא דנפקא בסימנים - ואביה קיים הוו דאב:
והא דנפקא במיתת האב - דהואיל דליתיה לאב זכייה איהי בענק:
זכות בתו - זכות שזכתה לו תורה בשבח בתו:
יו"ד קרת - יו"ד שהיא קטנה עשאה עיר גדולה כלומר האריך משנתו חנם:
ולא לבעל חובו - ומדסבירא לן כרבי נתן אתא לו אפקיה כדפרישית לעיל (דף טו.):
אלו מעניקין להן כו' - ולקמן ילפינן כולהו לטעמייהו:
אלא ליוצא בשש - דהענק בדידיה כתיב:
תשלחנו וכי תשלחנו - תרי זימני תשלחנו ולרבות שאר שילוחין להענק:
שאין שילוחו מעמך - מדעתך אלא מאליהם:
ששילוחו מעמך - שיהא מקבל גרעון ומשלחו:
השלמה בעי - להשלים שש ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו:
תוספות
[עריכה]
והא ארבעה קתני. נראה דדייק מהא דקתני ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן דמשמע דנחית לפרושי כולהו וליכא למימר דדייק מדקתני ארבעה מעניקים להן דהא אמר בפ"ב דסוטה (דף טז.) תנא ושייר אע"ג דתנא מניינא גבי הא דאמרינן בג' מקומות הלכה עוקרת את המקרא.:
מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. ואם תאמר מכל הני איכא למידק ק"ו ומה סימנין שאע"פ שנשתנה הגוף אינו מוציאה מרשות אב ואפ"ה מוציאה מרשות אדון מיתה שאע"פ שלא נשתנה הגוף מוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וי"ל דודאי גבי אדון שייך לומר שינוי הגוף גורם הוצאה משום דאין זה הגוף שקנה אבל גבי אב לא שייך טעם דשינוי הגוף דלעולם הוא אביה אחר השינוי כמו קודם השינוי וא"ת נעשה ק"ו משנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב ומוציאין מרשות אדון מיתת אב שמוציאה מרשות אב אינו דין וכו' וכ"ת מה לשנים ויובל שכן מוציאין בע"ע תאמר במיתת אב וכו' סימנין יוכיחו וי"ל דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף וא"ת תיתי מבינייהו דמאי אמרת מה לסימנים שכן נשתנה הגוף שנים ויובל יוכיחו מה לשנים ויובל שכן מוציאין בע"ע סימנין יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כו' הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא שנים ויובל בע"ע וסימנין נמי מוציאין בעלמא שהרי מוציאין האיש מידי קטנות ומוציאין כאן אף אני אומר כו' וי"ל דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמוציאין מעבדות תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה מעבדות ואע"ג דהיא גופא בעי למילף מ"מ כל כמה דלא ילפינן פירכא היא וא"ת נעשה ק"ו ממיתת אדון שאינה מוציאה מרשות אב שאם מת אדון בעודה קטנה חוזרת לרשות אב עד בגרות ומוציאה מרשות אדון מיתת אב שמוציאה מרשות אב אינו דין וכו' וי"ל מה למיתת אדון שכן מוציאה בנרצע תאמר במיתת אב וכו':
והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם מכאן שאין אדם מוריש כו'. הר"ר יהודה מקורבי"ל הקשה למה לי והתנחלתם שאין מוריש זכות בתו לבנו פשיטא דמהיכא נפקא לן (כתובות דף מו:) דמעשה הבת לאב מלאמה ואמה גופה אינו יכול להוריש לבנו כדדייק לקמן (דף יז:) דאמה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וי"ל ה"מ גדולה הוא דנפקא לן מלאמה אבל קטנה לא נפקא מלאמה אלא מסברא דהשתא זבוני מזבין לה וכו' ולהכי איצטריך והתנחלתם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
קנה א מיי' פ"ב מהל' אישות הלכה י"ח, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף ו', וטור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף י"ד:
קנו ב מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה י"ד:
קנז ג ד ה ו ז מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט"ו, סמג עשין פד:
קנח ח מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה י"ד:
קנט ט מיי' פ"ב מהל' עבדים הלכה ד', סמ"ג עשין פב:
ראשונים נוספים
הא דתניא ר' שמעון אומר ארבעה מעניקין להם שלשה באיש ושלשה באשה. פי' רש"י ז"ל דקס"ד שלשה באיש שהם יוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין וא"ת היינו ת"ק ואיכא למימר פרושי קא מפרש ללמד שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.
ומיהו קשה לן היכי קס"ד לתרוצי ואין אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן הא איכא ארבעה באשה שנים ויובל ומיתת האדון וסימנין ואי ס"ד שאין אשה קונה את עצמה במיתת אדון כי אמרינן לקמן הכי נמי מסתברא הוה לן למימר דע"כ כך הוא ועוד דהוה לן לפרושי ואם איתא משכחת לה באשה ד' שהרי אמה קונה את עצמה במיתת אדון וכו' דכיון דמעיקרא קס"ד שאינו קונה ועכשיו אנו אומרים שקונה היה לו לפרש ולא לסתום.
ויש לדחות ולפרש דמעיקרא קס"ד שלשה באיש שנים ויובל בין של רציעה בין שאינו של רציעה ומיתת אדון ושלשה שבאשה שנים ומיתת אדון וסימנין ואלו יובל כיון דלית בה יובל של רציעה לא קתני ולבסוף נמי אמרינן ה"נ מסתברא דמית' אדון לא קתני דאי קתני לי' ד' באשה משכחת לה שהרי מ"מ יובל נוהג בה.
קשיא לי, (ל) רב ששת אמאי לא אקשי מרישא דקתני מיתת אדון והויא תיובתיה דר"ל לגמרי ואי גמרא אותבינהו תרוייהו ה"א אורחא דתלמודא הוא אלא השתא דרב ששת אקשי מסיפא ושתיק ליה קשיא אמאי לא אקשי מרישא דאסיקנא תיובתה איכא למימר ברייתא אחריתי היא והא לא שמיעא ליה:
ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. ק"ל אכתי איתיה לק"ו ומה סימנין שאין מוציאים מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף מוציאין מרשות אדון וכו' דהא ק"ו לאו מסימנין אמיתת אדון הוא עקרו אלא מאב לאדון ואפשר דהכי קאמר סימנין שמוציאין מרשות אדון מפני שנשתנה הגוף הוא ואיהו קטנה זבן נערה לא זבן ואיהו נמי קטנה זבן ליה ולא נערה שאין מכירה זו עולמית שהרי מ"מ סופה לצאת מרשו' שניהם בבגרותיה הלכך לא מכרה אלא בעודה כמות שהיא היו' אבל מיתת אב שלא נשתנה הגוף לא ומרשות אב אינה יוצאה בסימנין דאב ממילא הוא זוכה ואין שינוי גופה מוציאה מזכותו הראשון שזכתה לו תורה ומצאתי בפר"ח שפירש כן נשתנה הגוף מקטנות לנערות ולפיכ' יוצאה דאמרינן קטנה מכר ולא נערה אבל במיתת אב הגוף במקומה עומד שהרי קטנה היא עדיין ע"כ.
והא דאמרינן בריש פרקין ומה סימנין וכו' משום דבבגרות נמי נשתנה הגוף כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז ע"א) צמל כיון דבגרה וכו' איזהו סימנה משיעלה הקמט תחת הדד ושאר הסימנין השנוין שם.
ואכתי לא ניחא לן דהא שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון ואיכא למימר דפרכינן התם מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי וא"ת סימנין יוכיחו ותהדר דינא ותיתי במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת אב שלא מצינו שמוציא בעבדות ואע"ג דהיא גופה בעי' למילף כל כמה דלא גמרינן לה פרכה היא כך מצאתיה בתוספות.
ונ"ל בקושיא ראשונה דק"ו דריש לקיש ממיתה לסימנין פירכא הוא ודאי ואי קאמר ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף הוה ק"ו מאב לאדון כלו' ומה במקום שאין אב מוציא אדון מוציא מקום שאב מוציא אינו דין שאדון מוציא ולזה הק"ו אין דין מיתה להוציא אלא במיתה דנפשיה כגון מיתת אב מרשות אב ומיתת אדון מרשות אדון אבל מיתת אב מרשות אדון לא:
ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. איכא למידק קש' הא לרבא דאמר בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ב ע"ב) במגביה מציאה עם מלאכת פירוש כי אמרי' מציא' עבדו ושפחתו הא"ש במגביה עם מלאכתו שכיון שהו' עוסק במלאכתו של בעה"ב ואינו בטל ממנה מלאכה שניה שלו היא אבל בבטל ממנה כלל של בעל הבית היא והיאך אמרו כאן אין לרבה אלא שכר בטלה לבד שאלו נתבטל' דאדון בעי למהוי.
איכא למימר רבא מוסיף התם ומודה אדרבי יוחנן דאמר בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת הרי אלו שלו אלא שרבא הוסיף ואמר אף בכל עבד נמי משכחת לה במגביה עם מלאכתו וברית' זו לרבי יוחנן ורבא בנוקב מרגליות וכיוצא בה ומיהו לרב פפא ניחא טפי דאמר כי אמרינן מציאתו לבעל הבית כגון שכרו ללקט מציאות ואי לאו הכי הרי אלו שלו ומשמע נמי דהלכתא כותיה, וכן פסק שם ר"ח ז"ל:
הא דתניא ארבעה מעניקין להן ג' באיש ושלשה באשה: פירש רש"י דקס"ד "שלשה באיש" שהן היוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון. ו"שלשה באשה" שנים ויובל וסימנין. וא"ת היינו תנא קמא -- איכא למימר ר' שמעון היינו תנא קמא ופרושי קא מפרש ללמדך שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.
ומיהו קשה היכי הוה סלקא דעתיה דמקשה לתרוצי "ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהן", והא איתנהו באשה שנים ויובל וסימנין ומיתת האדון? וכדתניא בבריתא דלקמן דאמה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת.
ויש מפרשים דמעיקרא קא ס"ד ד"שלשה באיש" היינו שנים ומיתת האדון ויובל -- בין שפגע בתוך שם בין של רציעה -- דכל יציאת היובלין חדא הוא, דבין הכא ובין הכא יובל הוא דמפיק ליה. ו"שלשה שבאשה" - שנים ומיתת האדון וסימנין. ואילו יובל כיון דל"ש בה יובל של רציעה - לא מנו ליה ביציאת האשה. ולבסוף אמרינן דכיון דיובל נוהג בה (כגון שפגע בה בתוך שש) קתני ליה באשה, אבל מיתת אדון כיון דלית ליה קצבה - לא קתני; דאי קתני ליה משכחת להו ארבעה באשה.
תיובתא דריש לקיש תיובתא: ורב ששת דאקשי מסיפא דברייתא אית לה פירוקא ולא אקשי מרישא דהויא תיובתיה -- איכא למימר דלאו חדא ברייתא היא אלא ברייתא אחריתי ולא שמיע ליה, ותלמודא הוא דערבינהו ותני להו בסמוך. ועוד מסבתרא דזמנין דלא בקיאי בברייתא ואיכא מאן דשמיע ליה רישא דברייתא ולא שמיע ליה סיפא אי נמי איפכא. ואיכא דכותה בתלמודא.
ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף: וא"ת מכל מקום ק"ו מיהא איתיה -- ומה סימנין --שאף על פי שנתשנה הגוף אין מוציאין מרשות אב-- מוציאין מרשות אדון, מיתה --שמוציאה מרשות אב-- אינו דין שמוציא מרשות אדון?. וי"ל דהכי פירוקא -- מה לסימנין שכן נשתנה הגוף ואין זה הגוף שמכר לו, דהא קטנה מכר - נערה לא מכר, והלכך דין הוא שתצא; שגוף זה לא נמכר. אבל במיתה הגוף במקומו עומד, שלא נשתנה כלל שהרי קטנה היא עדיין. וכן פירש ר"ח(?). וכן פירשו בתוספות.
וא"ת אמאי לא מייתי' ליה משנים ויובל ותהדר דינא ותיתי במה הצד ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה וכולי וכי תימא מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד ערי א"ל סימנין יוכיח מה לסימנין שכן נתשנה גוף - שנים ויובל יוכיחו. לא ראי זה כראי זה - הצד השוה שבהן וכולי.
ותירץ הראב"ד לפי שאי אפשר לומר שמוציאין בעלמא דהא סימנין אין מוציאין בעלמא. ולא מחוור. דהא מכל מקום איכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין ומוציאין כאן, וכדאמרינן לקמן "הצד השוה שבהן שנגאלין ואינו לוה וגואף אף אני אביא מקדיש שדה אחוזה שנגאל ואינו לוה וגואל".
ובתוספות תירצו דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוציאין בעבדות - תאמר במיתת האב שלא מצינו שמוציאה בעבדות. ואף על גב דהיא גופא בעיא למילף -- מכל מקום כל מה דלא ילפינן פירכא היא, דלא נוכל ללמוד במה הצד.
הא דאמרינן אין לרבה אלא שכר בטלה בלבד קשיא לן דכל היכא דאיכא בטלה מציאתה לרבה הויא כדמשמע בפרק קמא דבבא מציעא דאמרינן התם מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן, ופרכינן לא יהא שכיר כולי, ופרקינן אמר רבא במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן כלומר דאינו בטל ממלאכת רבו כלל. דאלמא כל היכא דמתבטל ממלאכת רבו כל מציאתו דרבו היא דהגבהת מציאתה היינו מלאכתה.
איכא למימר דהכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת וכדמשני ר' יוחנן התם ומיהו שכר בטלה יהיב לרביה. ורבה לא פליג אדר' יוחנן בדינא אלא דאוקמתא דברייתא לא משמע ליה דמיירי בעבד נוקב מרגליות משום דקתני התם "בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים" -- דמשמע דעבדו ושפחתו העברים דומיא דבנו ובתו הגדולים; מה בנו ובתו הגדולים דלא יהבי שכר בטלה אף עבדו ושפחתו דלא יהבי שכר בטלה. ואילו עבד נוקב מרגליות שכר בטלה יהיב. אי נמי משום דלא קתני בההיא ברייתא "ואין לרבו אלא שכר בטלה" כדקתני הכא.
יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא שש מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין. תלמוד לומר תשלחנו: (??) תשלחנו, ואיכא למידק אמה העבריה מ"ואף לאמתך תעשה כן" נפקא לן לקמן בסמוך.
י"ל דתרוויהו צריכי. דאי לאו "ואף לאמתך" לא מרבינן אמה להענקה מ"תשלחנו" הואיל ולא אשכחן לה הענקה בשום מקום. ואי כתב "ואף לאמתך" ולא כתב "תשלחנו" -- לא הוה שמעינן שמעניקין אלא ליוצא בשש בלבד (דעליה כתיבא), אבל ביוצא ביובל ובמיתת האדון -- בין בעברי ובין בעבריה -- לא שמעינן. כתב רחמנא "תשלחנו" יתירה למילף הני מניה.
ואכתי לא ניחא לי דהא כתיב "אחיך העברי או העבריה" הקיש הכתוב עבריה לעברי -- אם כן "אף לאמתך" למה לי? ואפשר לומר דאי לאו דכתיב "ואף לאמתך" הוה אמינא דרחמנא מיעטה מדכתיב בהענקה "לא תשלחנו ריקם" ולא כתיב "לא תשלחנן ריקם". ואף על גב דברישא כתב נמי "ועבדך שש שנים" ולא כתב "ועבדוך" -- התם על כרחין בין עברי בין עבריה קאמר דאי לא לאיזה ענין כתב "עבריה"? אבל להענקה אפשר דקאי אעברי בלחוד. לפום כן אצטריך למיכתב "ואף לאמתך". וצריך עיון.
מנין לבורח שחייב להשלים? תלמוד לומר שש שנים יעבוד. יכול אפילו חלה? (כלומר חלה בבית רבו ולא ברח) יהא משלים? תלמוד לומר "ובשביעית יצא"
אבל ברח וחלה, ואף חלה בבית רבו וברח -- חייב להשלים כדגרסינן בירושלמי ברח ואחר כך חלה -- משלים. דיכיל למימר ליה אלו גבי הוית לא אבאשית. אמר רב חנינא אפילו על קדמאה אתיא היא חלה ואחר כך ברח משלם דיכול למימר ליה אלו הוית גבי אתנשית(?) בפריע.
מתיב רב ששת ר"ש אומר ד' מעניקים להם ג' באיש כו' עד הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה ואם איתא באשה מיהת משכחת לה ארבעה פי' שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין. וקשיא לן למאי דקס"ד מעיקרא דמיתת אדון קתני היכי הוה מתרצא לי' מתניתא כלל דלא מבעיא אי חשיב יובל בתרתי יובל ויובל של רציעה שאפי' באיש משכח' ארבעה שנים ויובל ויובל של רציעה ומיתת אדון אלא אפי' לא חשיב יובל אלא בחד נהי דבאיש ליכא אלא תלת שנים ויובל ומיתת אדון מ"מ הא איכא באשה ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין והיינו הוה טעי בהא כלל וליכא למימר דס"ל שאין אשה יוצאת במיתה אדון דהא לא אשכחן דאמר ליה הכי כלל אדרבה מוכחי' לעיל מקרא שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וליכא מאן דפליג. ותו כיון דמעיקרא ס"ד הכי והשתא הדר ביה למימרא שאשה יוצאה במיתת אדון הוה ליה לפרושי. ותו היכי קאמר הכי נמי מסתברא דהא הכרח הוא. ואיכא למימר דאיהו קס"ד דיובל לא חשיב ליה אלא בחד באיש ובאשה לא חשיב ליה כלל כיון דלית בה יובל של רציעה והשתא הדר ואמר דהא ליתא דכיון דאיכא יובל באשה דין הוא למחשביה וכיון דכן אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה מיהת ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין תדע דיובל שאינו של רציעה מני לה באשה מדקתני סיפא ואין רציעה באשה אלמא לא מיעט מינה תנא אלא רציעה שאינה בה אבל יובל שאינו של רציעה דשייך בה מני ליה. ואפשר עוד לפרש דאיהו קס"ד מעיקרא דיובל חשיב בחד ואין הכי נמי דאיכא באשה ארבעה אלא דלא מני ליה תנא כיון דלית בה יובל של רציעה והיינו דקתני שלשה באשה וכן קתני רישא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם דמשמע לא איפשר דלהוה ארבעה היינו שאינו בכל אחד ואחד מהם אלא באחד בלבד א"נ לאו שאי אתה יכול לומר כן בשום א' מהם אלא באיש שהוא אחד מהם דבאיש ליכא אלא שלשה שנים ויובל ומיתת אדון והשתא הדר ביה מסיפא דודאי כי קתני שאין ארבעה באחד מהם בכל א' וא' מהם קאמר לא באיש ולא באשה מדקא יהיב טעמא למילתיה לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה לאשה ומדקא יהיב טעמא נמי לאשה מכלל דאפי' באשה קתני דליכא ארבעה הילכך אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה ארבעה וגם זה נכון. וכי תימא דקס"ד דארבעה דקתני הייני שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין א"כ ר"ש היינו תנא קמא דידיה דקתני ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ויובל ומיתת אדון ואמה העבריה בסימנין כדאיתא לקמן. וא"ל דאה"נ ולא בא ר"ש אלא לפרש לפי שאין סימנין באיש ולא רציעה באשה:
מתיב רב עמרם ואלו מעניקים להם כו'. וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא אלו קתני. פירוש דאלו משמע דוקא אלו ולא אחריני ואע"ג דתנן ביבמות אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן ואיכא אחריני דלא מני להו במתני' כדמפרש התם בגמ' שאני התם דמפליג תנא במילתיה אלו מותרות לאלו ואלו מותרות לאלו אבל כל היכא דליכא פלוגתא במילתיה כי הכא אלו דקתני דוקא הוא כך פי' בתוס':
תיובתא דריש לקיש תיובתא קשיא לן רב ששת דפריך לעיל מסיפא דרבי שמעון דמיפרק מינה ריש לקיש שפיר לפרוך מהאי רישא דפריך רב עמרם דהוי תיובתא דבשלמא אי הוה פריך להו חד אמורא או תלמודא הוה אמינא דפריך מעיקרא מקולתא ובתר הכי אסקיה בתיובתא מחמירתא דהכי אורחא דתלמודא אבל הכא דרב ששת פריך מסיפא בלחוד קשיא לן היכי שבקא לרישא ופריך מסיפא ואיכא למימר דמתניתא דאותי' לרב ששת לעיל מדרבי שמעון לאו היינו סיפא דמתני' דלקמן דההיא לא שמיעא ליה דאי שמיעא ליה מרישא הוה פריך אלא מתניתא אחריתי דרבי שמעון בלחוד הוא דשמיעא ליה כרב ששת ופריך מינה. ובתוס' תירצו דרב עמרם פריך מעיקרא מרישא ואסקיה בתיובתא ובתר הכי אתא רב ששת ואמר דמסיפא נמי איכא לאותוביה ולא קמה תיובתיה ומשום הכי רב אשי (ששת) דסדר תלמודא כתב מעיקרא פירכיה דרב ששת ובתר הכי דרב עמרם דאסקיה בתיובתא ויש כיוצא בזה בתלמוד:
והא דאמרינן ק"ו פריכא היא דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת אב שלא נשתנה הגוף קשיא להו לרבנן דמכל מקום ק"ו אכתי איתיה דנהי דלהוי טעמא דסימנין מ"מ סימנין אין מוציאין מרשות אב ומיתת אב מוציאה מרשות אב ושפיר א"ל ומה סימנין שאף ע"פ שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת אב שלא נשתנה הגוף שמוציא מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. והנכון דכל היכא דאמרינן קל וחומר כי האי גונא הוה ליה עיקרו מאב לאדון ולא מסימנין למיתה ואף על גב דנקטינן לישנא דסימנין מיתה דכיון דנקטה בהדי סימנין הוה ליה שאין מוציאין מרשות אב טעמא דשכן נשתנה הגוף המחזיק כחן של סימנין שהיה נותן שיהו מוציאין כל כי האי גוונא לאו משום כח סימנין אתיא דמאן דאתיא לאדכורי קולא דמילתא לית ליה לאודועי כלל אלא ודאי משום כח אב אתיא עלה והכי קאמר ומה סימנין שאף על פי שמסייע להם שנשתנה הגוף אעפ"כ אין מוציאין מרשות אב מפני חומרו אבל מוציאין מרשות אדון מפני קולו מיתה שמוציאה מרשות אב חמור אינו דין שתוציא מרשות אדון הקל וכל היכא דהוי קל וחומר מאב לאדון איכא עליה פירכא אחריתי שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מצינו מיתה שתוציא אלא מרשות המת ולא מרשות אחרת ולהכי לא אייתי ריש לקיש האי קל וחומר כלל אלא דנקטיה מסימנין למיתה ובהא איפריך ליה במאי דקאמר תלמודא מה לסימנים שכן נשתנה הגוף אבל ל"ל דר"ל בק"ו דידיה נקיט סימנין ומיתה אבל עקרו מאב לאדון ובתרווייהו רמז ואתרווייהו איפרך בתלמודא דהא ליתא אלא כדאמרן ולכשאת"ל כן יש לתרץ כדפירשו בתוספות דאנן הכי קאמרינן דסימנין שמוציאין מרשות אדון לאו משום קולא דסימנין הוא אלא משום דאיהו לא זבנה ניהליה אלא בעוד שהיא כמות עכשיו שלא נשתנה גופה וקטנה זבין לה ולא נערה דכיון דעכ"פ יוצאה ממנו בשנוי גופה בבגרות לא נחיתו בהני זביני אלא בעודה בלא שנוי הגוף וכמאן דפרוש דמי הילכך סימנין שנשתנה הגוף יוצא ממנו מיתת אב שלא נשתנה גופה אינה יוצא ממנו ומרשות אב אין סימנין מוציאין דאיהו ממילא זכי ואפילו כי גדלה זכי ליה רחמנא דהיינו עד שתבגר אבל מיתת אב מוציאה מרשותו דלדידיה זכי ליה רחמנא לבריה לא זכי ליה רחמנא ויש תירוצים אחרים בזה אבל זה שכתבנו לבדו הנכון. וכי תימא אכתי ליתי עלה בקל וחומר משנים ויובל ולימא הכי ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת האב שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוצאה מרשות אדון א"ל דלאו ק"ו הא דהא איכא למפרך מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי ול"ל סימנין יוכיחו דהא פרישנא דסימנין טעמא אחרינא הוא דקטנה זבין לה ולא נערה וסימנין מילתא אחריתי היא ולאו משום חומרא דידהו מוציאין מרשות אדון ובלקוטים הארכתי יותר:
ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבדאיכא למידק דהכא תניא דמציאת עבד עברי לעצמו אע"פ שמתבטל ממלאכתו ואין לרבו אלא שכר בטלה ואלו התם בפרק קמא דבבא מציעא תנן מציאת עבדו ושפחתו העבריה הרי אלו שלהם אוקמא רבא במגביה מציאה עם מלאכתו כלומר שאינו מתבטל כלום ממלאכת רבו דמשמע הא אלו מתבטל ממלאכתו אין המציאה שלו אלא של רבו ואיכא למימר דהא אוקמא התם רבי יוחנן למתני' בעבד נוקב מרגליות שמלאכתו יקרה דמסתמע לא נחית אדון אלא לזנות במלאכתו ואחולי אחיל גביה מציאותיו הא בעבד בעלמא מודו רבנן כדינא דמתני' דהכא ולא איירי בה כלל וכי אתא רבה ואמר במגביה מציאה עם מלאכתו לא אתי לאפלוגי באוקמתא דרבי יוחנן אלא להוסיף על דבריו ולומר דבלאו האי דינא דאיירי מתני' בעבד נוקב מרגליות משכחינן עבד דהוי מציאתו לעצמו דהיינו במגביה מציאה עם מלאכתו הא כל שמתבטל כלום ממלאכתו הוי לרבו שכר בטלה והשכר שלו ולא אוקמה למתני' דהתם בהא משום דמציאתן לעצמן לגמרי משמע ואפי' שכר בטילה ליכא הילכך לא משכח אוקמתא אלא בעבד נוקב מרגליות דאפי' שכר בטילה ליכא לרבו מיהו לית הלכתא התם לא כרבא ולא כרבי יוחנן אלא כרב פפא דאמר דכל עבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטילה בלבד ומתני' דהתם בכל עבד איירי ואע"ג דאמרינן שפועל ששכרו לעשות מלאכה סתם מציאתו לבעל הבית כששכרו ללקוט מציאות דאקפי אגמא בכוורי הא לאו הכי מציאתו לעצמו חוץ מניכוי בטילתו הכא נמי בעבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטלה ואתיא לדידיה מתניתא דהכא שפיר:
גרסת רש"י זכרונו לברכה אמר רב יוסף יוד קרת קא חזינא הכא ופירוש תנא זה האריך בדברים שלא לצורך כעושה מיוד קטנה עיר גדולה. אבל הראב"ד ז"ל גורס אמר רבה יוד קרת קא חזינא הכא והוא שם אדם קשה מאד שלא היה חס אפילו על בניו ובני ביתו כדאיתא בתעניות ולדוגמא הביאו לכאן לומר שאף זו קושיא קשה היא וזה יותר נכון:
והא דאמרינן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח יש מפרשים היינו דנקט תוטאי הוא לומר דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה וליתא כמו שכתבנו למעלה אלא משום דתוטאי הוא דאמרה בהדיא נקט לה בשמיה:
בורח השלמה בעי. פי' קס"ד כשברח תוך שש שכן סתם הבורחים ולהכי פריך למה לי קרא דלא נעניק ליה דהא פשיטא דאי תוך זמן זה שברח היכי מעניקין ליה שהרי לא יצא לחירות ואילו איתא כייפינן ליה להשלים והיכן מצינן הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ויצא הא ודאי הענקה יש לו כשאר עבד היוצא בשש ואוקימנא כגון שברח ופגע בו יובל פי' דודאי יובל מפיק ליה שאין לך עבד שלא יצא ביובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל תשלחנו והענק קרינן ביה ונעניק קמ"ל דכיון שברח קודם זמנו ולא עבד כראוי אף על פי שיוצא ביובל קנסינן ליה ולית ליה הענקה שאין שלוחו מעמך והתורה קנסתו ואפ"ה את"ל דבתר יובל כייפינן ליה להשלים מה שברח ההיא לאו בתורת עבדות הוא אלא מדין תשלומין כפורע חובו וכי משלים ליכא שלוח עבד דנעניק ליה דבן חורין גמור הוא מקודם לכן. מ"מ נראין הדברים דכיון שפגע בו יובל ויצא לחירות שוב אינו משלים ואפי' מדין פרעון חוב ותשלומין דמה דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ביתו ושדהו של חבירו שהוא פטור וכן הוא דעת מורי רבינו נר"ו:
דתניא מנין לבורח שחייב להשלים. פי' בורח תוך שש שחייב להשלים כשלא פגע בו יובל ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא י"מ דאבורח קאי שאם ברח וחלה אינו משלים דאמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא נהום כריסאי לא שוינא לך אבל בירושלמי פי' דבלמא קיימין שחלה ולא ברח כלל וה"פ יכול כשם שהבורח שנתבטל ממלאכתו משלים כך החולה שנתבטל ממלאכתו משלים ת"ל ובשביעית יצא הא בורח שחלה בין חלה ואח"כ ברח בין ברח ואח"כ חלה חייב להשלים מה שנתבטל בזמן בריחתו ובלשון הזה אמרו שם ברח ואח"כ משלים מצי למימר ליה אלו הוית גבאי לא אבאשת אמר רב הונא אפי' על קדמה וחלה ואח"כ ברח משלים דיכול למימר ליה אלו גבאי הוית אנשמתי בכריע פי' נתרפ' מיד:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
גופא אילו מענינקין להן כול' עד רבי שמעון אומר ארבעה מעניקין להן: נראה לי דבהא פליגי תנא קמא ורבי שמעון דתנא קמא סבר היוצאין במיתת האדון היורש חייב להעניק להם ורבי שמעון סבר דוקא אילו ארבעה שהן יוצאין בחיי אדון והן היוצא בשש ויובל, שפגע בו קודם שש דרציעה וסימני דאמה (וסמני דאמה כצ"ל.) מעניקין להן אבל היוצאי במיתת האדון אין היורש מענין להן דלא הזהירה תורה להעניק אלא לו ולא ליורש.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה