המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
"את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" - כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו
"ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה" - היא המצוה שאמר לו מאמש עלה אל ה' ונגש משה לבדו אל ה' (לעיל פסוקים א-ב) ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר והיה שם ואתנה לך כי יתעכב בהר עד כי יתן אליו לוחות האבן והתורה והמצוה ו"אשר כתבתי" יחזור על הלוחות ו"להורותם" על התורה והמצוה ושיעור הכתוב ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי והתורה והמצוה להורותם והוא כאשר אמר במשנה תורה (דברים ה כח) ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם ורש"י כתב אשר כתבתי בתוך לוחות האבנים להורותם שכל שש מאות ושלש עשרה מצות בתוך עשרת הדברות הם ור"א אמר התורה הדבור הראשון והשני והמצוה השמונה הנזכרים ואינו כלום כי הכתוב במשנה תורה (שם) ואדברה אליך יעיד כי על כל המצות כולן ידבר ועל דעת רבותינו (דב"ר ג יב) יתכן כי יהיה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם כאשר הזכרתי בתחלת ספר בראשית (בהקדמה)
עלה אלי ההרה. גם פרשה זו קודם מתן תורה נאמרה והלשון מוכיח כן ואתנה לך את לחות האבן והתורה והמצוה. והיה שם. פי' רש"י ז"ל מ' יום.
אשר כתבתי. פי' קודם שנברא העולם שהרי התורה היתה כתובה לפני באש שחורה על גבי לבנה. או יחזור אשר כתבתי אל לוחות האבן שהזכיר שהיו כתובים באצבע אלהים.
להורותם על דרך הפשט למדך שהתורה והמצות מסלול ודרך לשוב הנפש לשרשה, וזהו להורותם כלומר להורותם הדרך לעוה"ב, כן אמר שלמה ע"ה (משלי ד) ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה.
וע"ד המדרש להורותם, זה תלמוד. וכן דרשו בברכות את לוחות האבן אלו הלוחות, והתורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי זו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד מלמד שכלן נתנו למשה מסיני. ועוד תמצא להורתם הלמ"ד והמ"ם שבעים ובאמצע תורה וזהו שבעים פנים לתורה.
וע"ד הקבלה להורתם כתיב והוא ראיה למה שפירש כי התורה והמצוה ידריכו האדם אל המדה הזו היא כנסת ישראל ומשם תתעלה הנפש אל העוה"ב כטעם הכתוב (תהלים עג) ואחר כבוד תקחני, אתה, והבן זה, ויהיה להורתם כענין (שיר ג) ואל חדר הורתי.
"עלה אלי ההרה" לראש ההר, שאחר שנגש יותר מן העולים עמו, כאמרו ונגש משה לבדו ועם כל זה לא עלה אל ראש ההר, ובאותו המעמד השיגו הזקנים את המראה הגדול. אמר למשה שיעלה אל ראש ההר, ששם היה מראה כבוד ה', כאמרו ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וכך במתן תורה אמר אל ראש ההר ויקרא ה' למשה אל ראש ההר:
" והיה שם" עמוד שם איזה זמן ארוך, כמו ויהיו שם כאשר צוני ה':
" והתורה" החלק העיוני ממנה:
" והמצוה" הוא חלק המעשי ממנה:
" אשר כתבתי" כי לולא חטאו בעגל היתה כל התורה נתונה חתומה מיד הבורא יתברך כמו הלוחות, כמו שהעיד באמרו ואתה מרבבות קדש וכו'. ומאז שחטאו בעגל לא זכו לכך, אבל כתבה משה במצותו, כאמרו אחר כך כתוב לך את הדברים האלה ולא הביא משה רבינו את הלוחות אלא כדי לשברם לעיניהם, לשבר את לבם הזונה, כדי שיחזרו בתשובה:
" להורותם" אתנם לך כדי שתורה אותם. כי אף על פי שהכל בכתב, כאמרם זל (תענית פרק קמא) מי איכא מידי בנביאי וכתובי דלא רמזה משה באורייתא וכמאמר קצתם זל (גטין) רב בכתב, ומעוט בעל פה הנה הרמזים אשר בה בעיון ובמעשה לא יובנו אצל רוב ישראל זולתי על ידי מורה צדק, ובזה צדק גם כן מאמר קצת רבותינו זל באמרם רוב בעל פה ומעוט בכתב:
ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה וגו' עד ויבא משה בתוך הענן ספר הכתוב שהי"ת לא שלח ידו אל האצילים להשפיע עליהם נבואתו גם לא לזקנים להביאם חדריו ולהעלותם להר מקום קדשו כי הנה לא יכנס אדם בחצר הפנימית לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט זהבו ולכן לא צוה אותם שיעלו לראש ההר רק שישתחוו מרחוק. אבל לאדון הנביאים שלח ידו והושיט את שרביטו אשר בידו להעלותו לראש ההר לפני לפנים וזה הוא עלה אלי ההרה. ואמר והיה שם לשלש כונות. הא' היא להודיעו שישב בהר ימים רבים ויקנה שם שלמות עליון נפלא כאחד מצבא המרום ויצטרך לקנין זה השלמות ימים. ולכן אמר לו עלה אלי ההרה והיה שם רוצה לומר שיעלה במעלה גדולה מהשלמות והדבוק בו ית' וישב בזה שם ימים ומזה לקח משה רבינו עליו השלום מה שאמר לזקנים שבו לנו בזה עד אשר נשוב בדעתו שיתאחר שמה וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שבפירוש נאמר לו שישב בהר מ' יום ומ' לילה שכן אמר הוא עליו השלום לישראל. והכוונה השנית שכיוון באמרו והיה שם הוא שבהיות משה בהר יקבל ההווה השנית ויתהוה בטבע חדש מטבע העליונים. וזה הוא והיה שם רוצה לומר ותתהווה שם. והודיעו שמלבד מה שיקנה לעצמו מהשלמות עוד יקנה לשלמות עמו מעלה עליונה והיא התורה האלהית וההנהגה הקדושה בכתב ובעל פה כי לוחות האבן ירמזו לתורה שבכתב שהיו כתובים כלליהם על הלוחות מלבד ספר התורה שכתב אחר כך והתורה והמצוה היא המקובלת מפה אל פה. ואמרו אשר כתבתי להורותם חוזר על שני הדברים אשר זכר שעל הלוחות אמר אשר כתבתי שכתב בהן על דרך הפלא עשרת הדברות ועל הפרוש המקובל אמר להורותם רוצה לומר שילמדהו זה כדי שהוא עליו השלום מפיו ילמד את העם ויורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. ואפשר שאומרו להורותם חוזר למעלה ואתן לך להורותם את לוחות האבן כדי שיראה לישראל הפועל הנפלא ההוא. והנה ראתה החכמה האלהית לכתוב כללי המצות ועיקריהן על שני לוחות האבנים להודיע שהם יהיו נצחיות ושכל דברי התורה לנו ולבנינו עד עולם לא יחליפם ולא ימיר אותם ויכתבון מליו מי יתן בספר ויוחקו בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון. ואמר ויקם משה ויהושע משרתו להגיד כי כאשר בא הצווי לעלות להר קם משה ממקום מושבו שהיה יושב לשפוט את העם וללמדם כי עם היות שכבר יעצו יתרו על ענין השופטים הנה לא מנה אותם בעוד שישבו לפני הר סיני כמו שביארתי במקומו אלא ויקם ויעל כי משה הוא הקם והוא אשר עלה להר ויהושע הלך אחריו נפרד ממנו וקבע שבתו בשפל ההר עומד ומשמר עד בא משה וכן נמצא ברדתו שנאמר וישמע את קול העם בריעה וכמו שאחז"ל שלוה אותו עד התחום ודרשו עליו נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד ואין לשאול מה היה אוכל יהושע שם כל אותם הימים כי הנה הנותן לחם לכל בשר מן בבקר בבקר גם לחם יוכל תת אל יהושע שהיה יורד המן במקום מושבו והנה אמר משה רבינו עליו השלום אל הזקנים שבו לנו בזה עד אשר נשוב להזהירם שלא יעלו אחריו כי עם היות שעלו שם פעם אחרת הנה בפעם הזאת לא ניתן להם רשות לעלות. ומפני כבודם שלא ישארו שם כאנשים רקים צוה שישבו במקומו לשפוט את העם וללמדם דעת ויראת ה' כמוהו ואמנם בענין הדבר הקשה שהיה מיוחד למשה. אמר והנה אהרן וחור עמכם שהם יודעי דת ודין מי בעל דברים יגש אליהם על כל הדבר הקשה. וחור י"א שהיה אבי בצלאל למטה יהודה וי"א שהיה בנה של מרים. ואמנם אומרו שנית ויעל משה אל ההר ענינו וכאשר עלה משה אל ההר כסה הענן את ההר וישכון גם כן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים כי הנה כבוד ה' אינו הענן. אבל היה הכבוד אש נוגה נראה על ראש ההר ועליו היה הענן דומה לעשן העב הסובב את האש ועולה ממנו ולזה ביארה תורה מה היה כבוד ה' באומרה ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל כי היה כבוד דומה לאש לא שהיה אש ממש לא יסודי ולא אש מורכב אלא דבר אחר נברא שם על דרך הפלא שהיה נראה אש לעיניהם ומה טוב אומרו כאש אוכלת כי מפני שישראל יראו מן האש ואמר כי תאכלנו האש הגדול' הזאת אמר הכתוב שהיה הכבוד ההוא בעיניה' כמו אש אוכלת. אבל לא היה כן בעיני משה כ"א שמש צדקה ומרפא ונוגה לו סביב ולכן נגש הוא עליו השלום אליו וישראל ברחו ממנו ויעמדו מרחוק. והנה חכמינו ז"ל חלקו באמרו ויכסהו הענן ששת ימים מהם אמרו שכסה הענן את ההר ששת ימים ומהם אמרו ויכס הענן את משה. ועוד מה טעם ששת ימים כי ימים רבים כסה הענן את ההר עד שנבנה המשכן ואם כן ויכסהו חוזר למשה שכסהו הענן ששת ימים קודם עלותו בעליונו של הר והטעם שעדין לא הפשיט מעליו הנטיות הגשמיות והמזון שהיה בגופו מהימים שאכל קודם עלותו אך מיום השביעי והלאה היה ניזון מזיו השכינה וסר מעליו ענין החומרי ותאוותיו ולכן ויקרא אל משה ביום הז' מתוך הענן שיעלה למקום הנוגה והזיו. ומפני זה אמרו במסכת יומא (דף ד') שאותם ששת ימים עמד משה רבינו בפרישות להכין עצמו להכנס במקום הקדושה והאלהית ולמדו מזה שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים. האמנם למה זה לא הוצרך לפרישות ולהכנה ההוא ביום מתן תורה כשנאמרו הדברות והוצרך עליו עתה הוא לסבות. הראשון לפי שכבר היו כל העם נכונים שלשת ימים וכל שכן שהיה מוכן אדון הנביאים כפי רוב שלמותו. הב' לפי ששם היה משה בין ה' ובין העם עולה מן העם אל השם ויורד מהשם אל העם והיה זה סבה להפסק דבקותו. הג' ששם היה הדבקות קצר ומעט רוצה לומר ביום ההוא בלבד. אבל עתה כשהוצרך לשבת בהר ארבעים יום וארבעים לילה הוצרך להכנה יותר. והד' גודל המושג ועומקו וזה כי במתן תורה השיג עליו השלום כמו שהשיגו ישראל הדברות בקול מוחש. אבל עתה בישיבת ההר השיג סודות המציאות ומעשה הבריאה טעמי המצות כלליהם פרטיהם ודקדוקיהם וכ"ז בסבותיהם העצמיות ולכן היה צריך עתה ההכנה המחודשת הזאת. ומפני זה כלו הספיקה הכנת אדון הנביאים להתבודדות יום מתן תורה ולא הוצרך בו אל פרישות אחר. אבל בישיבתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה מבלי מאכל ומשתה ולא שינה ולא יציאת המותרות ושאר הדברים כלם ההכרחים לחי כפי הפלגת השפע ומעלתו הוצרך להתבודד יותר ולהכין עצמו ולהתפרש מכל עניני הגוף כי כפי מעלת המעמד נצטרך הפרישות. והיה הפרישות ששת ימים בלבד להסכים עם הבריאה הראשונה אשר ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום הז' שבת וינפש ככה אדוננו משה עליו השלים ששת ימים עשה הכנתו ופרישותו וביום הז' שבת וינח מכל עמלו וזה הוא ויקרא אל משה ביום הז'. ואמנם בשאר הפעמים שעמד בהר על עון העגל ולקבל הלוחות אחרונות לא הוצרך אל התבודדות ופרישות כזה לפי שבפעם הראשונה הזאת קנה משה תכונה נכבדת ונרדמו כחותיו הגופיות ומתו תאוותיו החומריות. באופן שנשאר מוכן תמיד להדבק באלהיו מבלי פרישות ולא הכנה אחרת כי היה התבודדותו בפעם הזאת כל כך עצום שנפרד שכלו ולא נשאר לו הקשר כלל עם הגוף אבל היה יחס שכלו אל גופו יחס השכל הנבדל המניע את הגלגל עם היותו מניעו הוא נבדל ממנו וכן נשארה נפש אדון הנביאים בלתי נקשרת עם גופו ההקשר ההוא אשר לשכל האנושי עם שאר בני אדם. ומזה תדע שהיות מרע"ה מוכן להנבא בכל עת לא היה לו מתחלת נבואתו כמו שחשב רבינו נסים. אבל קנה המעלה העליונה ההיא בישיבתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה בפעם הראשונה הזאת כי אז קנה גופו תכונת הגרמים השמימיים וקנה שכלו תכונת השכלים הנבדלים והשגתם ומפני זה סמכו חז"ל היותו תמיד מוכן לנבואה אל פסוק עמדו ואשמעה שהיה אחרי זה ומפני זה ג"כ נפרד מאשה אחרי הישיבה הזאת בהר כי לא נשאר לו כח משתוקק לדבר גשמי וכן אחשוב שאחרי זה לא היה רעב ללחם ולא צמא למים ולא היה מתפעל משאר הפעולות הטבעיות ולא היה משתמש בהן אלא כפי השכל להזנת גופו לא לתאוה גוברת עד שבהיותו בן ק"כ שנה לא כהתה עינו ולא נס לחו כי נעדרו ממנו מקרי הטבע והזקנה כלם. ולכן היתה מיתתו בלי צער וכאב כי היו כבר הכחות באופן כך מההפשט וההפרד והנפש כל כך נפרדת מגופו שלא הרגיש כאב וצער בשעת המיתה ולכך נאמר בו שמת על פי ה' רוצה לומר בגזרתו ולא כפי הכנתו הטבעית. הנה התבאר שמשה רבינו הוצרך לפרישות כשעלה להר לקבל הלוחות הראשונות בעצם ואמת כפי עומק המושג והתמדת הדבוק וההשגה ולכן למדו חז"ל מכאן שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה ששת ימים והוא מהקושי כי אם משה רבינו נצטרך לפרישות ששת ימים ק"ו לכל הנכנס למחנה שכינה שראוי שיהיה טעון פרישה לא ששת ימים כמוהו אבל י"ב יום או יותר מזה כפי ערך מעלת משה רבינו ע"ה על כל בן אדם זולתו וכמו שאמרו (ב"ק דף כ"ה) על שאביה ירוק ירק בפני' הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה תכלם י"ד יום. אבל תשובת זה היא שאם היתה מעלת משה גדולה ומופלגת על כל שאר בני אדם גם כן היתה השגתו גדולה מבלי ערך ודמיון להשגת כל אדם שיכנס לעיין באלהיות או לעבוד במקדש שהוא אשר תאר בכל הנכנס למחנה שכינה ומפני זה היה ראוי שיספיק לכל אדם פרישות ששת ימים לענין קטון או גדול כמו שהספיקו למשה רבינו בהשגתו הנפלאה ויהיה ערך המשיג אל המשיג כערך ההשגה אל ההשגה. ולכ"א כל הנכנס למחנה שכינה ר"ל יהיה מי שיהיה קטון או גדול טעון פרישה ששת ימים כמו שנצטרך אליה אדון הנביאים בהשגתו העליונה. והותרה במה שפרשתי בזה השאלה הי' ובסוף סדר אלה פקודי אכתוב דעת אחרת בויכסהו הענן:
"ויאמר ה' אל משה". אחר שירד מן ההר עם הזקנים צוהו ה' שיעלה שנית. והיה שם ר"ל תתעכב שם ימים, ולדעת חז"ל הודיע לו שישב שם ארבעים יום והוא הודיע זה
לישראל כמ"ש על וירא העם כי בושש משה. והרי"א פי' והיה שם ששם יתהוה בריה חדשה, כי שם הזדכך חמרו עד שלא הוצרך לאכילה ושתיה ולכל צרכיו הגשמיים ונפשו לא
היתה קשורה עוד בגופו דבוק מזגי רק דבוק שכני כמו שהיה קודם החטא, ומאז נעשה מוכן תמיד לדברות אלהים, והיה ראוי שישיג קירון עור פנים במ' יום הראשונים רק החטא
גרם, וע"כ הוצרך להיות שם מ' יום כשעור יצירת הולד כי נעשה בריה חדשה. ואתנה לך את לוחות האבן והתורה זו מקרא והמצוה זו משנה כפי' חז"ל, כי כל המצות נכללו בעשרת
הדברות, ופי' ואתנה לך את לוחות האבן אשר כתבתי, והתורה והמצוה להורותם, ולדעת הרע"ס, אלמלי לא חטאו היתה כל התורה כתובה מהשי"ת כמו שהיתה כתובה לפניו באש
שחורה ע"ג אש לבנה, ועז"א אשר כתבתי:
