קכא. וכל פטר חמור תפדה בשה . זה הוכפל בפרשת תשא, וזה מפני שבפקרשת קרח אמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה , שמשמע שיפדה כל בהמה טמאה, לכן אמר רק פטר חמור תפדה. ועדיין יכולנו לאמר שפטר חמור יפדה בשה דוקא, ובכור שאר בהמה טמאה יפדה בכל דבר, כמו בכור אדם, על זה כפל שנית בפ' תשא, רק פטר חמור תפדה. ששם הבא שנית בא לדייק ולמעט, כמו שאמרנו באיילת השחר (כלל קלז קמג ).

והגהתי הנוסח עפ"י גרסת הספרי והילקוט, כי מה שכתוב בנוסח דידן -תלמוד לומר אך, אין לו פי', שגם לחכמים בבכורות (דף ו) למד מכל מקנך תזכר כלל ופרט, ועולה נוסחתנו בין לרבי יוסי הגלילי בין לחכמים. שגם לחכמים למד ממה שנאמר שנית ופטר חמור תפדה שהוא פרט שאחרי הכלל, עיין בגמרא שם.

קכב. ואם לא תפדה וערפתו . כל מקום שכתוב כן, הקודם הוא המצוה העקרית, כמו אשר לא יעדה והפדה, ואם לא יחפוץ ליבם וחלצה, ואם לא יגאל באלה, היעידה והיבום והגאולה קודמים כמו שנאמר במשנה דבכורות (דף יג).

ומה שאמרו אף נכסיך יאבדו, ושאסור בהנאה, מובא בבכורות (דף יב ע"ב) ושם מפלפל אי כר"י אי כר"ש.

קכג. וכל בכור אדם בבניך תפדה. הנה בבכורות (דף נא) ושביעית (דף ד) אמר, ופדויו מבן חדש כלל, בערכך כסף שקלים, פרט תפדה חזר וכלל. ומסיק לרבנן כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט. ופה אמר שפדויו מבן חדש תפדה הוא כלל אחר.

וקשה הא הוא כלל ופרט המרוחקים זה מזה, ואף למאן דאמר דנים, מסיק בפסחים (דף ו) דהני מילי בחד ענינא, אבל בתרי עניני לכולי עלמא אין דנים. ונראה דהגמרא בבכורות דשם מיירי רבי ורבנן, שרבי דרש בריבה ומיעט, ורבנן דרשי בכלל ופרט, לא רצה לאמר שהכלל הוא וכל בכור בניך תפדה. שאם כן הוא הדין שלרבי יהיה זה הריבה, ורבי סובר בבק (דף פח) דכלל ופרט המרוחקים אין דנים בכלל ופרט, והוא הדין שאין דנים בריבה ומיעט. וכמו שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין. ור' אליעזר דרוש ריבה ומיעט וכו' אי הוה מקרבי אהדדי, וכ"כ התוס' במנחות (דף נה). וע"כ פי' ששני הכללים סמוכים זה לזה.

אבל המכילתא אזיל אליבא דמאן דאמר דכלל ופרט המרוחקים דנים. שכן סבירא ליה לבן עזאי בב"ק שם. לכן אמר שכל בכור בניך תפדה הוא הכלל. ואף שהגמרא מסיק דבתרי עניני לכולי עלמא אין דנים, כבר כתבו התוס' במנחות (דף נה ד"ה כלל) דלרב אדא בר אהבה דנים אף בתרי עניני. ועוד שהטעם מה שבתרי עניני אין דנים הוא מפני שאין מוקדם ומאוחר בתורה, וי"ל דהפרט המאוחר הוא מוקדם, והוי ליה פרט וכלל. וזה לא שייך כאן, דפ' קדש והיה כי יביאך, נאמר ביום יציאת מצרים כמו שנאמר היום אתם יוצאים, ואין ספק אם הכלל מוקדם.

ויש לומר עוד, שהמכילתא סובר כמאן דאמר בזבחים (דף ז') דכלל שאינו מלא, אין דנים בכלל ופרט. ומה שנאמר ופדויה, הוא כלל שאינו מלא שעוד לא גמר את דבריו עד שבא הפעל תפדה, והגמרא אזיל בשיטת רבינא שם דכלל שאינו מלא דנים בכלל ופרט.

קכד. וכל בכור אדם . מלת כל מלמד שאף שיש לו כמה בכורים, חייב לפדות את כולם.

וממה שנאמר ויהרג ה' כל בכור וכו' על כן כל בכור בני אפדה , מבואר שהטעם אינו מסבת האב, רק מסבת הבנים שהיו בסכנה וצריכים פדיון. מבואר שאם לא פדאו האב חיב לפדות את עצמו. ורבי יוסי הגלילי למד שכן בכל מצוות האב על הבן, עיקר החיוב חל על הבן עצמו.