המהדורה המוטעמת מציגה את נוסח המקרא על פי המסורה. יתר מהדורות המקרא בוויקיטקסט מציגות את נוסח כתב יד לנינגרד (מהדורת וסטמינסטר). לפרטים מלאים ראו את ויקיטקסט:מקרא.
"וחתכם" - ואימתכם כמו תראו חתת (איוב ו) ואגדה לשון חיות (סנהדרין צח שבת קנא) שכל זמן שהתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשומרו מן העכברים עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים
[א] ואגדה לשון חיות. ואף על גב דאין תיבת "וחתכם" דומה לחיות, שאין חיות בלא יו"ד, אפילו הכי לשון נופל על לשון הוי, מפני שהיראה הוא בשביל החיות כתב לשון "וחתכם", לשון נופל על לשון, אף על גב שאינו לשון אחד לגמרי:
(ב) "ומוראכם וחתכם יהיה". שיהיה להם מפניו יראה טבעיית, ויש הבדל בין מורא ובין חתת שהמורא הוא שלא יעשה לו רעה, וחתת הוא ההכנעה הטבעיית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול, ובאשר בימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה' שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בידכם נתנו לעשות עמהם כחפצכם. והוסיף עוד. כי
"ומוראכם וחתכם וגו'". אע"פ שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו'. מ"מ הוסיף כאן המורא והחתת לפי שהתיר להרגם ולאכול מהם ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו אם לא כי יד ה' עשתה זאת כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם, ולפי שהתיר הריגת הבעלי חיים סד"א שגם הריגת אדם הותרה ת"ל ואך את דמכם לנפשותיכם וגו'. ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים נזון מעצמותו. והצומח נזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי נזון מן הצומח והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים, והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלימות אל החי לבא במדריגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל. ובדרך זה נאמר (דברים ז.טז) ואכלת את כל העמים וכתיב (במדבר יד.ט) כי לחמנו הם כי אתם קרוין אדם ולא האומות.
ומוראכם וחתכם. תניא, ר"ש בן אלעזר אומר: תינוק בן יומו חי אין צריך לשמרו מן החולדה ומן העכברים, שנאמר: ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ; כל שאדם חי, אימתו מוטלת על הבריות, וכיון שמת אדם נטלה אימתו:
מורא וחתות חזרו, ורדייה לא חזרה; ואימתי חזרה? בימי שלמה: "כי הוא רודה בכל עבר הנהר". תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת, אפילו כדוד מלך ישראל שמת אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי אינו צריך שמור מן הנחשים ומן החולדה שלא ינקרו את עיניו, ארי רואה אותו ובורח. אבל כעוג מלך הבשן שמת, משמרין אותו שלא ינקרו את עיניו.
