פסחים ז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כי פליגי בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומ"ס להבא משמע מיתיבי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה התם היכי נימא נימא למול לא סגיא דלאו איהו מהיל אבי הבן מאי איכא למימר אין הכי נמי מיתיבי ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה התם נמי היכי נימא נימא לשחוט לא סגיא דלאו איהו שחט פסח וקדשים מאי איכא למימר אין הכי נמי מיתיבי העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב שאני התם דבעידנא דאגבהה נפק ביה אי הכי לצאת בו יצא בו מיבעי ליה אין הכי נמי ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו דקתני סיפא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה אוהלכתא על ביעור חמץ דכולי עלמא מיהא מעיקרא בעינן לברוכי מנלן דאמר רב יהודה אמר שמואל בכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אמר ר"נ בר יצחק דאמר קרא (שמואל ב יח, כג) וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי אביי אמר מהכא (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם ואבע"א מהכא (מיכה ב, יג) ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם בי רב אמרי חוץ מן הטבילה ושופר בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי אלא שופר מ"ט וכי תימא משום דילמא מיקלקלא תקיעה אי הכי אפילו שחיטה ומילה נמי אלא אמר רב חסדא גחוץ מן הטבילה בלבד איתמר תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה:
לאור הנר וכו':
מנא הני מילי אמר רב חסדא למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר מציאה ממציאה כתיב הכא (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב התם (בראשית מד, יב) ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא ומציאה מחיפוש דידיה וחיפוש מנרות דכתיב (צפניה א, יב) בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ונרות מנר דכתיב (משלי כ, כז) נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חופש כל חדרי בטן תנא דבי ר' ישמעאל לילי י"ד בודקים את החמץ לאור הנר אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר שבעת ימים שאור לא ימצא ואומר ויחפש בגדול החל ובקטן כלה ואומר בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם חופש מאי ואומר וכי תימא האי בעת ההיא קולא הוא דקאמר רחמנא לא בדיקנא לה בירושלים בנהורא דאבוקה דנפיש נהורא טובא אלא בנהורא דשרגא דזוטר נהורא טפי דעון רבה משתכח ועון זוטר לא משתכח תא שמע נר ה' נשמת אדם:
תנו רבנן דאין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה הולא לאור האבוקה אלא לאור הנר
רש"י
[עריכה]
מעיקרא משמע - על ביעור שביערתי והרי עדיין לא בדיק דהא ברכה קודם בדיקה היא ביעור היינו נמי בדיקה:
נימא למול - בתמיה משמע דאותו רופא המל את כל בני העיר (צווה) למול את התינוק הזה:
וכי לא סגי דלאו איהו מהיל - עליו המצוה מוטלת והלא על אביו מוטל כדאמרן בקדושין פרק קמא (קרוב לסופו) אבל ביעור מצוה על בעל החמץ מוטלת וכל איש ואיש בודק ביתו והיכא דיכול לומר לבער לא נימא על ביעור:
ופרכינן אבי הבן מאי איכא למימר - אי על המילה לשעבר משמע וזה אפשר לו לומר למול מאי איכא למימר היכי שרינן ליה למימר על המילה:
אין הכי נמי - צריך לומר למול:
פסח וקדשים - הבעלים נצטוו דכתיב (ויקרא א) וסמך ידו ושחט:
נפק ביה - ומברך על שעבר:
והלכתא על ביעור - נמי להבא משמע וגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאינש דעלמא דהא להבא משמע ועל המילה נמי כלמול דמי:
עובר - קודם כמו ויעבר את הכושי קדמו במיתת אבשלום:
ויעבר מלכם לפניהם - יקדים לילך בראש:
דאכתי גברא לא חזי - כגון טבילת בעלי קרי דקיימא לן בברכות (ד' כ:) שאסור בדברי תורה ובברכה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה ומשום ההוא טבילה תקון בכל הטבילות ברכתן לבסוף:
למדנו מציאה - האמורה בחמץ ממציאה האמורה בגביע דבנימין:
ומציאה מחיפוש - כלומר ואותה מציאה של בנימין מחיפוש האמור אצלה דמה מציאה של גביע ע"י חיפוש אף מציאת חמץ ע"י חיפוש:
וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות - לאחר שלמדת שהיא ע"י חיפוש חזור ולמוד זה החיפוש מחיפוש שכתוב בירושלים שהוא בנרות כדכתיב בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות:
ונרות מנר - דכתיב בנר יחידי נר (אלהים) נשמת אדם חופש כל חדרי בטן ולקמיה מפרש הא למה לי:
זכר לדבר - כדפרשינן והשתא מפרש קראי היכא וראיה ממש ליתא אלא אסמכתא בעלמא דדברי תורה מדברי קבלה נינהו:
קולא הוא - דאקיל רחמנא גבי ירושלים דלא נבדקיה באבוקה אלא באור קטן הילכך לא ילפינן חמץ מיניה להקל:
תא שמע - מהאי קרא דבדיקה מעלייתא היא דכתיב חופש כל חדרי בטן:
תוספות
[עריכה]
כי פליגי בעל ביעור מר סבר לשעבר משמע. פירש ר"ת לשעבר משמע טפי מלהבא אבל מ"מ משמע נמי קצת להבא דאי לא משמע כלל להבא אלא לשעבר א"כ היכי קאמר בסמוך נימא למול לא סגי דלאו איהו מהיל וכי בשביל שאין אנו יודעין לתקן יאמר שקר:
לא סגי דלאו איהו מהיל. דעל האב מוטל כדפירש הקונטרס אבל המל גרים מברך למול את הגרים שהמברך חייב למול כמו האב המל:
בעידנא דאגבהה נפיק ביה. וא"ת כיון דנפק היאך יברך והלא צריך לברך עובר לעשייתו ואומר ר"י אע"ג דנפק אכתי עוסק במצוה שצריך לנענע בקריאת הלל (סוכה לז:):
לצאת יצא מיבעי ליה. לצאת משמע שלא יצא עדיין באותה נטילה ומשכחת לה כשהפכו כדאמרי' בסוכה (ד' מב.) דאינו יוצא אלא דרך גדילתו או שנטלו שלא לצאת בו באותה נטילה וכשאדם נוטל לולב אין צריך להופכו כדפי' ר"י כיון שצריך לנענע בהלל או משום שאינו רוצה לצאת באותה נטילה:
והלכתא על ביעור חמץ. יכול הוא לומר כן שאף זה הלשון משמע להבא או שמא דוקא על ביעור חמץ ויש טעם בברכות ור"י לא מצא טעם לכל הברכות:
על הטבילה. אומר ר"ח בשם הגאון דוקא בטבילת גר דלא חזי קודם טבילה דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא אבל שאר חייבי טבילה כגון בעל קרי וכיוצא בו מותר לברך כדאמרינן בפ' מי שמתו (ד' כב.) נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יהודה בבעל קרי שיכול להתפלל ולברך וללמוד קודם טבילה אעפ"כ אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו וכן בנטילת ידים לא חילקו בין נטילה של אחר בית הכסא דלא מצי לברך קודם מיהו בנטילה יש טעם אחר לברך אחר נטילה קודם ניגוב כדאמרינן (סוטה דף ד:) האוכל לחם בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דקודם שירד למים אינו צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר שיורד אז הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה:
ונרות מנר. וקשה דהוה ליה למימר חיפוש מנר ולא נרות מנר וי"ל דחיפוש לא קאי אנר לכך יש לפרש דיליף חיפוש דנר מחיפוש דירושלים שהיא בנרות ואותן נרות מנר ואתי שפיר דהשתא צריך לאתויי קרא דחיפוש נרות ולא סגי בקרא דנר ה' נשמת אדם וגו':
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק א (עריכה)
מד א מיי' פ"ג מהל' חמץ ומצה הלכה ו', סמג לאוין לט, טור ושו"ע או"ח סי' תל"ב סעיף א':
מה ב מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה ג', ומיי' פי"א מהל' ברכות הלכה ג', ומיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה ז', סמ"ג עשין כג, [ טור ושו"ע או"ח סי' כ"ה סעיף ח', וטור ושו"ע או"ח סי' קנ"ח סעיף י"א, רב אלפס בהל' תפילין דף עג: ]:
מו ג מיי' פי"א מהל' ברכות הלכה ז', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף ב':
מז ד מיי' פ"ב מהל' חמץ ומצה הלכה ד', סמ"ג עשין לט, טור ושו"ע או"ח סי' תל"ג סעיף א':
מח ה מיי' פ"ב מהל' חמץ ומצה הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תל"ג סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק א (עריכה)
אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך קודם שיתחיל לבדוק מאי מברך ואסיקנא והלכתא אקב"ו על ביעור חמץ וכל המצות כולן מברך עליהן קודם עשייתן חוץ מן הטבילה בלבד כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה יש מי שאומר דבטבילה דגר בלבד הוא זה הדבר דתנן עלה וב"ה אמר הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין דגרסי' נדה קוצה לה חלה ויש אומרין כל טמא אינו מברך אלא אחר הטבילה דתנן בתרומות פ"א חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי ואמרי' בגמ' הללו חמשה אין תורמין לכתחלה יש מהם מפני הברכה והוא האלם והערום ובעל קרי מפני שאינן יכולין לברך ולתרום ויש מהן שאין מכוונים את המובחר והן הסומא והשכור:
שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תחנונים כלומר ידי תפלה יצא שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו גידופין איזהו שתוי זה ששתה רביעית שכור ששתה יותר מרביעית. ר' זירא בעי קמיה דר' אסי שכור מהו לברך א"ל ואכלת ושבעת אפי' מדומדם וכו':
אמר רב חסדא למדנו מציאה ממציאה הכא כתיב שאור לא ימצא והתם כתיב ויחפש בגדול החל וגו' והכא כתיב מציאה בחפוש וכתיב קרא אחרינא בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות נמצאת זו המציאה בשאור כאלו כתיב בה חפוש בנר ואם [תאמר] חפוש ירושלים בנרות קולא הוא כלומר שבנר אינו חפוש יפה הנה הפסוק אמר נר ה' נשמת אדם וגו' כלומר הנר חופש כל מה שבחדרים:
ת"ר אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר מפני שאור הנר יפה לבדיקה.
והלכתא על ביעור חמץ: מה שנשתנו הברכות מקצתן בלמ"ד ומקצתן בעל, רבו הסברות בתוספות, וכתב הרי"ט הטעם הנכון והאמיתי בזה כי כל מצוה שברכתה אחר עשייתה לעולם היא בעל, כגון מילה ולולב דמדאגבהיה נפיק ביה וכגון טבילה דאכתי גברא לא חזי בגר, וממנה תקנו בנוסח אחד (ליל) [לכל] הטבילות, וכן נטילת ידים דלפעמים אין הידים נקיות ולא מצי לברוכי עד לאחר ניגוב, ואף על פי שלפעמים מברך תחלה בטבילה ונטילה היכא דגברא חזי לא חילקו בנוסח בין חזי (אלא) [ללא] חזי, וכל שאר המצות שמברכין עליהם עובר לעשייתן הם על [ג'] דרכים, יש מהן (שאין) [שהן] קבועות חובה על העושה פעמים שאינו יוצא אלא ע"י עצמו ממש ופעמים שיוצא בהן ע"י שלוחו אבל שלא ע"י שלוחו אינו יוצא כלל, ובכל שהם מן המין הזה לדברי הכל הן בלמ"ד משום דלמ"ד משמע לשון חיוב טפי, ומזה המין ציצית וסוכה ומצה ומרור והפרשת תרומה ומעשרות ושמיעת קול שופר והדלקת [נר חנוכה, אינו יוצא בהדלקת] אחרים שלא מדעתו, [ו]הרי הוא חייב להשתתף בפריטי, (וכונת) [וברכת] ההלל ג"כ מצוה לענות ראשי פרקים כדאיתא בפרק לולב וערבה (סוכה ל"ח ב'), וברכת תפלין הראשונה היא בלמ"ד בדינא שהיא מזה המין, והאחרונה בעל לפי שאינה לגמרי עובר לעשייתן שהתפילין של יד ושל ראש מצוה אחת הן אף על פי שאין (מכוברות) [מעכבות] זו את זו דהא אמרינן (מנחות ל"ו א') דכל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים והשח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, ויש דרך אחר שני בברכות והן המצות שאינן חובה על הנפשות כלל ואף על פי שיש מצוה בעשייתם כגון שחיטה ומילת בן חבירו, ובאלו דברי הכל בעל, והמין השלישי שבו נחלקו הוא מן המצות שהן חובה עליו אבל יוצא בהן ע"י אחרים אפי' שלא בשליחותו, כגון ביעור חמץ ושחיטת פסח וקדשים ומילת בנו ומקרא מגילה, דמר סבר כיון שהן חובה עליו ראוי לאומרם בלמ"ד דמשמע חובה ומשמע להבא, ואידך סבר דעל עדיף כיון דלהבא נמי משמע, דלא מיבעי לן למיקבע למ"ד אלא בהנהו שהם חובה עליו לעשותם בעצמו ובשליחותו ועדיף טפי למיתקן על שהוא לשון משותף כדי להוכיח על זה, ואיפסיקא הלכתא על ביעור ולא לבער, מעתה הוא הדין לשחיטת פסח וקדשים ומילת בנו שהן בעל כדקס"ד דמקשה, ומאן דסבר לבער הוא דדחי, וכיון דלית הלכתא כותיה אף באלו אין הלכה כמותו, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ג מה' מילה ה"א) שהמל את בן חבירו מברך על המילה והמל בנו מברך למול את הבן.
ולפי זה ראוי לברך בזמן הזה לאכול מצה ולאכול מרור, ולא כמו שנהגו בעל וכמו שכתוב בנוסחי הראשונים ז"ל בעל, וכן כתב הרא"ש ז"ל +א"ה, בגליון הכת"י כתוב וז"ל, אמר המעתיק, הטור בנו כתב לברך על ובאמת צריך עיון, עכ"ל.+ בערבי פסחים (בתוספותיו קט"ו א') כי עיקר הברכה בלמ"ד לאכול מרור ולאכול מצה, ע"כ, והא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במסכת בכורות (לקמן קכ"א ב') משום דהתם אם פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הוא, וכן כיסוי הדם, וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חילקו ג"כ אף בעירובי תחומין, וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו.
ומה ש(מ)קשה לפי שיטה זו היינו ספירת העומר שהיא בעל ואף על פי שהיא חובה (קודמת) על כל יחיד ויחיד, והיה אומר הראב"ד כי לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד וגם הספירה היא על העומר שכבר קרב כי ממנו אנו מונין לפיכך היא בעל, ועדיין צריכה תלמוד, ועוד קשה ברכת התורה שהיא ברוב הנוסחאות במסכת ברכות (י"א ב') על דברי תורה, וי"ל לפי שדברי תורה אין להם הפסק ומצוה להגות בהן תמיד עשאוה כאילו אין לה התחלה אלא שהיא גמר ולפיכך היא בעל, ומיהו מצינו נוסחא מדוייקת וכן היא בכל נוסחי ספרד לעסוק בדברי תורה, וברכת להכניסו שאנו נוהגין לאומרה אחר המילה והיה ראוי להיות בעל וכן המל את הגרים (שבת קל"ז ב') שברכתו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, וכתב ר"ת ז"ל שהברכות הללו אינן באות על מצוה זו לגמרי הנעשית עכשיו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו לעשות מצוה זו כשתבא לידו ותיקנוה כאן להודיע שזאת המצוה נעשית לשם יוצרנו, זו שיטתו של ר"ת בתוספות ועולה יפה עם הכלל שכתבנו, וכן נמצא עיקר הכלל הזה לראשונים ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל יסד ותקן אותו והשלימו על אופניו והוא הנכון, ע"כ כתב הרי"ט ז"ל מפי רבו הרא"ה ז"ל.
והא דאמרינן גבי לולב שאני התם דכיון דאגבהיה נפיק ביה: יש אומרים שהנוטל לולב דהוא חייב לברך בעוד שמונח בקרקע קודם שיגביהנו או ש[י]היה הפוך בידו שלא כדרך גדילתו כדי שיהא מברך עובר לעשייתה, וכתב הרי"ט ז"ל דאינו כלום דא"כ למה אמרו בשמועתינו כי לכך מברכין בעל משום דכיון דאגבהיה נפיק ביה, אלא ודאי נראה שדעת התלמוד שאין ראוי לעשות כן, והטעם כי בעודו בקרקע שלא נתלבש במצוה ואינו ניכר יפה שהוא בא לעשותה אין לברך, ומכאן למדנו לתפילין וציצית וכיוצא בהן שלא יברך עד שיטלנו בידו, וגם בהפיכה אינו ראוי לברך שנראה כיוצא שלא כדרך גדילתו, הלכך לא סגי דלא מגבה ליה קודם ברכה ולפיכך הוכרחו לתקנו בעל, (והא) [והוי] עובר לעשייתה שהרי עדיין מצות נענוע דרבנן קיימא והיא שיורי מצוה, ואפשר דלמ"ד דמצות אינן צריכות כוונה לצאת שהלוקח לולבו כדי ללכת לבית הכנסת אין לו לסלקו מידו ליתנו לאחרים או להניחו בשום מקום עד שיברך בו, [כי] כשסילקו מידו וכבר יצא בהגבהתו לגמרי מן התורה כשחוזר ונוטלו ומברך נמצא שאין הברכה באה על מצות התורה כלל אלא על נענוע שאינו אלא שיורי מצוה מדבריהם, ואין העולם נזהרין בזה וסומכין לפי שאפילו לדברי האומרים מצות אינן צריכות כוונה לצאת הני מילי בעושה בסתם אבל במתכוין שלא לצאת אינו יוצא, ובודאי שזה הדין צריך בדיקה בשמע' אלא שכן כתבו בתוספות, ונראין דבריהם במצוה הנעשית ע"י אחרים כגון הבדלה וכיוצא בו שאינו מוציאו בעל כרחו, ולפיכך סומכין להבדיל כל אדם בביתו ואף על פי ששמע בבית הכנסת ואף בשאין צריך להוציא אחרים בביתו וכמו שכתוב בתוספות בשם רש"י ז"ל וכן דעת הרב ר' יונה ז"ל, ומ"מ ראוי ליראי מצוה לחוש לענין שאמר[נ]ו ע"כ.
הא דאמרינן הנכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה: כתב הרי"ט ז"ל כבר כתבנו במקומו במסכת סוכה (עי"ש מ"ו א') שאינו צריך לברך מעומד כדי שתהא ברכה קודמת לעשייה כי בכל המצות הנמשכות כגון תפילין וציצית וסוכה וכל כיוצא בהן אף על פי שהתחיל בהן עדיין נקרא עובר לעשייתן ולא הקפידו אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא וכמו דאמרנו גבי לולב, ולשון לישב בסוכה שתקנו בברכה אינו לשון ישיבה אלא לשון עיכוב ודירה, ולשון הכתוב בסוכות תשבו, מעתה יכול לישב בסוכה ומסדר ברכתו על הכוס כשהוא מיושב ושלא כדברי הר"מ במז"ל (פ"ו מה' סוכה הי"ב), ע"כ.
כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן: פירשו דלהכי נקיט האי לישנא ולא נקיט קודם לאשמועינן שלא יתעסק ויתעכב בין ברכה למצוה אלא א"כ שוהה בדבר מצוה שיכול לשהות אפי' הרבה ואפי' שיחה שהיא מצורכי המצוה אינה הפסק כדאמרינן התם (ברכות מ' א') טול ברוך וכו', אבל אם שח בינתים דברים בטילים ושהה שלא לצורך כתב הרא"ה ז"ל שאם שהה בין ברכה למצוה בחנם כדי לגמור כל הברכה חוזר לראש, ומיהו ביחיד שהוא מוציא את הרבים בברכת הנהנין כיון שנהנה אחד מהם וסילק הברכה רשאין השאר לשיח, ולענין ברכה שהיא אחר עשיית המצוה צריך שיברך בתוך כדי דיבור דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב, וכן אמר הרא"ה ז"ל בשם הירושלמי (עי' לק' ד"ה והא), ומיהו משעה שראוי לכך, דטבל ועלה אינו ראוי עד שילבש, וכן נוטל ידיו אינו ראוי עד שינגבם, ע"כ להריטב"א ז"ל.
והרבה מן הראשונים ז"ל כתבו שהבודק אסור לשיח עד שיגמור בדיקתו, ואין לזה סמך של כלום שאין שיחה אסורה אלא בין ברכה למעשה אבל כיון שהתחיל לעשות כלום רשאי הוא לשיח כמו שהוא בברכת הנהנין, גם זה לו ז"ל, וכן כתב הרא"ש ז"ל, וכתב הר"י קרהקושא ואם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת כדאמרינן גבי שחיטה (חולין פ"ו ב') שאינו מברך אלא ברכה אחת על כמה בהמות ע"כ, וכתב עוד הרי"ט ז"ל וכבר כתבנו בפרק כיסוי הדם (חולין שם) שאם בירך אדם על המצוה והתחיל בה כשם שיכול לשהות ולחזור למצוה [כך] כשאחד בירך על המצוה ובא חבירו אחר שזה התחיל בה לגומרה אינו צריך לברך, וכל זמן שאינו נמלך (כך) אם בא אחר לסייעו וא"ל לגמור אותה מצוה הרי זה גומר ואינו צריך לברך בין בבדיקה בין בשחיטה וכיוצא בה, וגבי תפילין הוצרכו לומר שאם שח בין תפלה לתפלה שהיא עבירה בידו וחוזר ומברך משום שרצון הכתוב שיהיו שניהם כעין מצוה אחת כמו שאמרנו (מנחות ל"ו א' ולעיל ד"ה והלכתא) כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים, שכך ראוי לעשות כל זמן שדעתו להניחן שניהם, מה שאין כן בשאין לו אלא אחד או שיש לו מיחוש או מניעה אחרת שאינן מעכבות זו את זו ואפי' לכתחילה מניח האחד לבד, כמו שמפורש בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ב) בההוא דחייש רישיה בסיתוא ולא מ(ו)נח אלא בדרעא. +א"ה, עי' עוד במש"כ רבינו בר"ה ל"ד א'.+
והא דקאמר הכא כל המצות כולן, לא כדי למעט ברכת הנהנין דההיא (פרשי') [פשיטא] דאסור ליהנות עד שיברך, ולא בא למעט אלא קצת ברכות השבח כגון הרואה את הים הגדול ועל הזיקים ועל הזוועות דוודאי לא סגיא שיברך אלא לאחר ראייה או שמיעה, ובאלו אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) שמברך תוך כדי דיבור.
ומה שאין אנו מברכין על הקידושין ברכת המצות כתב הרי"ט ז"ל בפרק קמא דכתובות (ז' ב') בשם הרמב"ן ז"ל לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה (מנחות מ"ב ב') וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפי' (קדושין) [קידש] וכנס כאחד (דמשמ' אין הקידושין גומרין בלא חופה) והיה להם לתקן ברכה (ש)על שניהם, מחזי כי חוכא אם היו מתקנים לזו ולא לזו, והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון [שניהם] ודילמא הדר ביה חד מינייהו, ואין טעם זה נכון, ובירושלמי פרק הרואה (ברכות פ"ט ה"ג) אמר כל המצות כולן מברך וכו' חוץ מן התקיעה ויש אומרים אף חוץ מן הקידושין בבעילה אלמא בקידושי כסף ושטר מברכין עליהם, ומהמנהג הפשוט משמע שאין זו שיטת התלמוד שלנו ולא נמצא לשום גאון שהזכיר ברכה [זו] בשום מקום ומנהגן של ישראל תורה היא, ובתוספות כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהיה מנהיג לברך על פי הירושלמי, ומה שאמרנו בפרק התכלת (מנחות שם) כל מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה וכו' נראה דלא קשיא עליה דרבינו ז"ל שלא אמרו כן אלא כגון עשיית סוכה ועשיית ציצית שאין העשייה עושה כלום בעיקר המצוה, אבל הקידושין עושין מעשה גמור להתירה ע"י חופה ולאוסרה לכל העולם ולמה לא יברך עליה, אלא שהמנהג מכריע, ואמרו בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה) כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר בשוקא ונהוג כותייהו, ע"כ להרי"ט ז"ל במסכת כתובות, והרמב"ם ז"ל סובר כי ברכת הארוסין שאמרו בפ"ק דכתובות היא ברכת המצות ולפיכך כתב (פ"ג מה' אישות הכ"ג) שהמקדש מברך אותה קודם הקידושין, וכבר נדחו דבריו בתוספות ובחידושין כי אינה אלא ברכת השבח לזה נהגו לברך אותה שליח ציבור אחר הקידושין.
וכתב הרי"ט ז"ל וטעם זה שאמרו חז"ל לברך על המצוה עובר לעשייתן כדי שיתקדש תחלה בברכה ויגלה ויודיע שהוא עושה אותה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות מעבודת הנפש וראוי להקדים עבודת הנפש למעשה שהיא עבודת הגוף.
תנו רבנן אין בודקין לאור החמה וכו': שאלו בירושלמי (ה"א) וכי יש חמה בלילה, ואמרו מי שלא בדק בי"ד יבדוק ביום י"ד שחרית הכא אמרו אפי' ביום צריך לאור הנר ע"כ, וכתב הרי"ט ושמעינן כל היכא דאפשר אין לו לבדוק אלא בלילה דלא אשכחו התם אוקימתא בבודק בי"ג או ההולך בשיירא או מפרש בים, וכן עיקר.
והא דאמרינן ולא לאור הלבנה, כתב הוא ז"ל דהא קמ"ל דאפי' במקום שהלבנה מאירה (בחצר) [בחדר] ממש בודק לאור הנר, משא"כ באור החמה שלא נצרכה אלא לארובה (שבחצר) [שבחדר] ולצדדין.
והא דאמרינן שאין בודקין לאור האבוקה. כל שאורו גדול ושלהבתו גדולה קרי אבוקה בין משעוה בין מעצים, ולהבדלה מצוה מן המובחר, לפי שאמרו (ברכות נ"ב ב') הרבה מאורות יש באור, וכולן נראין יפה באבוקה, (ומטעה) [ומיעטוה] לבדיקה מן הטעם שאמרו בגמרא, אבל כל דזוטר נהוריה הרי הוא בכלל נר ובודקין בו כגון נרות של שעוה, לא אסרום אלא לשבת דאית למיחש שמא יטה (שבת כ' ב'), וכן נהגו גדולי הדור (שאסור) לבדוק בהן, וכן העידו משמו של הרמב"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה