פסחים מ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מנקטא ליה אימיה בארבי:
ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא שריא רבא לזבוני לנכרים איתיביה רבה בר ליואי לרבא אבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה בו מרדעת לחמור אבל עושין אותו תכריכין למת לנכרי מאי טעמא לא לאו משום דהדר מזבין לישראל הדר אמר רבא בלזבינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פיסחא תנו רבנן אין מוללין את הקדירה בפסח והרוצה שימלול נותן את הקמח ואח"כ נותן את החומץ ויש אומרים אף נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח מאן י"א א"ר חסדא רבי יהודה היא דתנן גהאילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי רבי יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ונוקמה כר' יוסי (דתנן) ר' יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ צומתן כי אשמעינן ליה לרבי יוסי הני מילי דאיתיה בעיניה אבל על ידי תערובת לא עולא אמר דאחד זה ואחד זה אסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב רב פפי שרי ליה לבורדיקי דבי ריש גלותא הלממחה קדירה בחסיסי אמר רבא איכא דשרי כי האי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי א"ד רבא גופא מחי לה קידרא בחסיסי:
מתני' אין נותנין קמח לתוך חרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ורבי מאיר אוסר ואין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות זאבל סכין ומטבילין אותו בהן מי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין:
גמ' אמר רב כהנא מחלוקת לתוך החרדל אבל לתוך חרוסת דברי הכל ישרף מיד ותניא נמי הכי חאין נותנין קמח לתוך החרוסת ואם נתן ישרף מיד לתוך החרדל ר' מאיר אומר ישרף מיד טוחכמים אומרים יאכל מיד אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כדברי חכמים א"ל רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהודה
רש"י
[עריכה]
מנקטא לה אימיה - חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא:
בארבי - מלא עריבה או עריבות הרבה ומצניעתן לבדם לצורך הפסח:
חישתא - שם הנהר. טבעה קודם הפסח והיו בה חיטין:
שאבד בו כלאים - שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:
הרי זה לא ימכרנו לנכרי - דהואיל ואין כלאים שבו ניכרים אתי לזבוניה האי נכרי לישראל ולביש להו ישראל ולאו אדעתיה:
ולא יעשנו מרדעת - דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו באחד מבגדיו:
אבל עושה אותו תכריכין למת - דמהתם תו לא שקיל ליה דבגדי המת אסורין בהנאה ומת אין מצות נוהגות בו דכתי' במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות (שבת ל.) והני חיטי כיון דלא מינכר חימוץ דידהו אתי האי נכרי והדר מזבין להו לישראל:
קבא קבא - קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש אחד:
מוללן - בקמח קרי מלילה כשנותנין קמח לתבשיל:
ואחר כך נותן את החומץ - דאין החומץ מניחו להחמיץ לפי שמבשלו:
ויש אומרים אף נותן חומץ תחלה - דאף על גב דחומץ כבר מעורב בתבשיל הוא מבשל את הניתן בתוכו:
שהעבירן מעל האור - מרותחין ערב שבת עם חשיכה:
לא יתן לתוכן תבלין - דכלי ראשון מבשל ונמצא מבשל תבלין בשבת:
לתוך הקערה - דכלי שני אינו מבשל:
לכל הוא נותן - לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהחומץ מבשלן ואע"ג שקדם:
הני מילי בעיניה - כשהחומץ בעין אבל כשהוא מעורב בתבשיל אין כחו חזק:
אחד זה ואחד זה - בין חומץ תחלה בין חומץ בסוף אסור:
לבורדקאי - נחתומין:
בחסיסי - קמחא דאבשונא: בדוכתא דשכיחי עבדי כגון בי ריש גלותא שהעבדים מזלזלין בדבר איסור יותר ויותר:
מתני' חרוסת - אייגרו"ס (איגרו"ם: חמיצוּת (מאכל שיש בו טעם חמוץ)) ויש בו חומץ ועשוי לטבל בו בשר ורגילים לתת בו קמח וכל דבר שמקהה את טעמו וקמח לאחר זמן מחמיץ ומקהה את הטעם:
אין מבשלין - דכתיב (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל וגו':
לא במשקין - אע"ג דכתיב במים וטעמא מפרש בגמרא:
סכין - בשעת צלייתו:
ומטבילין - בשעת אכילתו:
מי תשמישו של נחתום - שמצנן בו ידיו בשעה שהוא עורך ומקטף את המצה ישפכו:
גמ' מחלוקת - דשרי ליה תנא קמא לאוכלו מיד בנותן לתוך החרדל לפי שהוא חזק ואין מניחה מהר להחמיץ:
תוספות
[עריכה]
לא יעשנו מרדעת לחמור. אומר ר"י דדוקא בכלאים אבודים אסור לעשות מהן מרדעת שמא יעשנו טלאי על בגדו ולא יזהר נמי שלא יגע בבשרו אבל בכלאים ידועים שרי כדאמרי' במסכת כלאים (פ"ט מ"ד) מרדעת החמור אין בה משום כלאים ומותר לעשות מהן כר וכסת ובלבד שלא יגע בבשר אע"ג דאמרינן בפ"ק דביצה (דף יד:) אפי' עשר מצעות זו על גב זו אסור שמא תכרך לו נימא על בשרו שמא כר וכסת ומרדעת אין רגילין ליכרך כל כך:
אבל עושהו תכריכין למת. וא"ת והא איכא לועג לרש וגו' ובפרק התכלת (מנחות דף מא.) אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית (אמר רב) ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש ומהאי טעמא נמי לא יעשה כלאים למת ואומר ר"ת דציצית שקולה כנגד כל המצות לכך איכא לועג לרש טפי כדאמרינן בהתכלת (שם דף מג:) וזכרתם את כל מצות ה' מלמד ששקולה ציצית כנגד כל המצות והא דאמר בפ' מי שמתו (ברכות דף יח.) רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוי שדיא תכלת דרבי יונתן אמר ליה ר' חייא דלייה שלא יאמרו למחר באים אצלנו והיום מלעיגים אותנו ואף על גב דמתים נמי יש להם ציצית אומר ר"ת דמכל מקום שייך בהן ליעוג לפי שמראין עצמן כמצווין במצות והן אינן מצווין ואינו דומה מצווה ועושה למי שאין מצווה ועושה ומה שמסירים בזמן הזה מטליתות של מתים סומכין אהא דתניא במסכת שמחות (פי"ב) "אבא שאול בן בטנית ציווה לבניו קברוהו תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מפליוני" ובכמה דברים אנו סומכין על ספרים חיצונים ומניחין גמרא שלנו, דבפרק בתרא דמגילה (דף לא:) אמרי' "ראש חודש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם" - דהיינו "חזון ישעיה", ואנו מפטירין השמים כסאי. וכן הוא בפסיקתא ובפר' ויחל אנו קורין בתענית שלנו אע"ג דתנן במגילה (גם זה שם) שקורין בתענית בקללות וברכות ואנן סומכין על מס' סופרים (פי"ז ה"ז):
האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין. מכאן אין להוכיח דעירוי ככלי שני מדלא אשמעינן רבותא שלא יערה על הקערה שהתבלין בתוכה דאדרבה דוק מסיפא איפכא דקתני אבל נותן הוא לתוך הקערה ולא קתני אבל מערה על הקערה שיש בה תבלין ונראה דאפילו שמואל דאית ליה תתאה גבר ותניא בכיצד צולין (לקמן דף עו.) כוותיה אפ"ה מבשל העירוי כדי קליפה דאמר התם תניא כוותיה דשמואל חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח ואם עירו רותחין על התרנגולת צריך קליפה וכלי שנשתמשו בכלי ראשון לא יוכל להגעילו ע"י עירוי דאין מבשל אלא כדי קליפה והוא בלע יותר מכדי קליפה והא דאמרינן בפרק כירה (שבת דף מב.) דשרי חם לתוך צונן יש לומר כיון שאינו מבשל אלא כדי קליפה הואיל והצונן של מטה מים שהוא דבר המתערב אינו יכול להתבשל מחמת צנינות המים אבל דבר שאינו מתערב לא ובשילהי ע"ז (דף עו.) אמר מר עוקבא זבן יורה מנכרי ואהדר ליה גדנפא וכו' ומסיק כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות ואי עירוי ככלי ראשון הוא מאי איריא משום דבלע בניצוצות אפילו בלע בליעה גמורה פליט בניצוצות דהיינו עירוי אלא ודאי לא בשיל אלא כדי קליפה והא דתנן בפרק חבית (שבת דף קמה:) כל שלא בא בחמין לפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת וכו' צריך לאוקמא בכלי שני דבכלי ראשון אפילו הדחה אסורה וקשה דקתני דוקא מדיחין אבל שורין לא והכא גבי תבלין קתני אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דהיינו אפילו שורין ואומר ר"י דהתם מיירי במידי דבר בישול וכששורין אותו אפילו בכלי שני מיחזי כמבשל אבל תבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ובירושלמי בפרק כירה בעי מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אומר אסור דעירוי ככלי ראשון הוא חיליה דר' יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח ודחי ר' אסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל התיב ר' אסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כך אית לך למימר כלי נחשת בלע בתמיה:
רבא מחו ליה קידרא בחסיסי. פ"ה קימחא דאבישונא וקשה דהא לעיל (דף לט:) אסרינן וליכא מאן דפליג ונראה לר"י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/פסחים/פרק ב (עריכה)
קע א מיי' פ"י מהל' כלאים הלכה כ"ז, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"א סעיף ח':
קעא ב מיי' פ"ה מהל' חמץ הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' תס"ז סעיף א':
קעב ג מיי' פכ"ב מהל' שבת הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' שי"ח סעיף ט':
קעג ד ה מיי' פ"ה מהל' מצה הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תס"ג סעיף ג':
קעד ו מיי' פ"ח מהל' קרבן פסח הלכה ז', סמג לאוין שנ:
קעה ז מיי' פ"ח מהל' קרבן פסח הלכה ח':
קעו ח ט מיי' פ"ה מהל' מצה הלכה י"ט, טור ושו"ע או"ח סי' תס"ד:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/פסחים/פרק ב (עריכה)
פי' בעיקריתם היתה משמרת אותם לשם מצה מתחלה:
ההיא ארבא דטבעא בחישתא. כלומר טבעא ספינה בנהר התיר רבא למכור החטים שבספינה לנכרים ומותבינן ליה [מהא דתניא] הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי חיישי' שמא יחזור הנכרי וימכרם לישראל אחר ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושין אותו תכריכין למת הדר ביה רבא ושרנהו לזבונינהו קבא קבא לישראל כי היכי דניכלו קמי פסחא:
ת"ר אין מוללין את הקדרה בפסח. פי' מלילות הקמח בקדרה והרוצה שימלול נותן הקמח ואח"כ החומץ ויש אומרים נותן החומץ ואח"כ נותן הקמח ואוקימ' יש אומרים ר' יהודה הוא דתאני בענין נתינת תבלין בשבת ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר כלומר החומץ והציר מבשל ומדלענין שבת מבשל ואסור לענין חמץ בפסח שרי דקדים ומבשיל ליה ולא אתי לידי חימועא ונוקמה מאן יש אומרים ר' יוסי דאמר שורן בחומץ וחומץ צומתן ודחי' אימור דאמר ר' יוסי בחומץ לבדו שצומת אבל על ידי תערובת מים וחומץ מי קאמר עולא אמר בין החומץ מקודם בין אחרי כן הכל אסור למלול משום הרחק איסור כמו שאמר לנזיר התרחק מן הכרם שלא תאכל מן הענבים ר' אבא מיחי ליה בחסיסי כעין ותיקא ולא מיחה על רב פפי דשרי לדבי ריש גלותא אלא משום דעבדי דלא מעלי ועבדי איסורא:
אין נותנין קמח לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל ואם נתן לתוך החרדל יאכל מיד ור"מ אוסר אבל לתוך חרוסת דברי הכל ישרף מיד.
תניא נמי הכי אין נותנין קמח לתוך חרוסת ואם נתן ישרף מיד לתוך החרדל ר' מאיר אומר ישרף מיד וחכמים אומרים יאכל מיד ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כחכמים:
איתביה בגד שאבד בו כלאים. פי' שאפי' חוט א' אוסר בגד גדול ולא דמי לבשר בחלב דבעי נותן טעם דהתם דרך בישול אסרה תורה דהיינו נתינת טעם. לא ימכרנו לגוי פי' דכיון דאבד לא מינכר אבל אם היה ניכר מותר למוכרו לגוי וכן בגד צמר תפור פשתן מותר למוכרו לגוי דכי מזבן ליה בחזקת שעטנז זבין ליה ישראל מיניה הרי"ט ז"ל:
ולא יעשנו מרדעת לחמור. פרש"י ז"ל דילמא הדר שקיל ליה מהתם ותופרו בא' מבגדיו. וכתב הרי"ט ז"ל אבל משום חשש ישיבתו כדי לא נאסרה דהא תנן מרדעת החומר ותכריכי המת אין בהן משום כלאים. ועוד כתב הרי"ט ז"ל דיני כלאים בסוף פ"ק דביצה ביארתים באר היטיב כתבתים בילקוטים:
אבל עושה אותן תכריכין למת. יש שהקשו אמאי לא חיישינן משום לועג לרש כדאמרינן במס' ברכות פרק מי שמתו גבי תכלתא דר' יונתן דהויא שדיא אקברי וכתב רת"ם ז"ל דמתים פטורין מן המצות וליכא משום לועג לרש אלא במצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות. ואחרים תירצו דבכל המצות איכא משום לועג לרש אבל כלאים דדרך הנאה אסרה תורה כדכתיב לא תלבש והרי אינן נהנין ודכוותיה אפי' בחיים שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ועדיין יש מחלוקת גדולה בין המפרשים על הא דאמרינן במס' מנחות פ' התכלת אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית אמר רבא דמודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה מן הציצית וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו כי יש למדין משם להטיל ציצית בתכריכי המת משום לועג לרש וקשיא להו א"כ למה אמרו בפ' מי שמתו דליוה וכתב ז"ל כי מעולם לא היה היתר לקשר זה כי הקשו ממה שמצאו במס' שמחות אבא שאול בן בטנית ציווה את בניו קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפליוני והרמב"ן ז"ל בירר הדברים לאמיתן לפי שמצא במס' ציצית משבע מסכתות קטנות דתנינא התם אין מתירין ציצית על המת אבא שאול בן בטנית מתיר אמר אבא שאול אמר לי אבא כשאמות התיר לי ציצית מאפליוני לפי שיש בה משום קדושה אלא נעשית תכריך למת ומרדעת לחמור ע"כ בברייתא וכתב הוא ז"ל דבהא פליגי דאבא שאול סבר כל מצוה שעבר זמנה כגון סוכה ולולב שעבר זמנה וחוטי ציצית שבלו נזרקים כדקי"ל תשמישי מצוה נזרקין אבל טלית מצוייצת שראוייה למצותה קסבר יש בה משום דחויי מצוה להטילו לאיבוד ולבטלו ממצותו ומשום הכי אין לקוברו עם המת והיינו דקאמר יש בו משום קדושה ורבנן סברי אין בו משום קדושה אלא כל זמן שרוצה לקיימו שמתחילה לא הקצהו אלא לכך ומעתה אפי' אבא שאול מודה בציצית חדשה שלא נשתמשו בה מעולם מתירין למת ואיהו ה"ק התירו תכלת מאפליוני ליתן אותו בטלית אחרת ורבנן סברי אין צריך והדבר פשוט שהלכה כחכמים דאבא שאול יחידאה הוא זו משיטת הרמב"ן ז"ל כפי מה שקבל הרי"ט מפי הרא"ה רבו ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל ומ"מ ברוב המקומות ראינו מנהג פשוט מלפנים שלא להטיל ציצית בתכריכי המתים אלא שעכשיו מקרוב התחילו לנהוג בדבר בקצת המקומות ואילו מההיא דמנחות משמע דמצוה להטיל לו וא"כ על מה סמכו הראשונים במנהגם ובתוס' תירץ דבר זה כי מתוך שמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות היא כעדות לבעליה שקיים כל התורה כולה ואין אנו ראויים לעדות זה כמו שהיו ראויים רבותינו ועוד כי בימי רבותינו היו כולם לובשים טליתות מצוייצות מחיים ולפיכך מטילין להם כן במתים אבל עכשיו שיש הרבה בני אדם שאין להם ציצית מחיים האיך מטילין לו לאחר מיתה אין זה כבוד כי אם לועג גדול ומפני המחלוקת והבושה נמנעו מלהטילו אף למי שהוא זריז בו מחיים ועכשיו תהלה לאל כי רוב בני אדם זריזין במצות ציצית מחיים חזרו לדין התלמוד להטיל אחר מיתה למי שזריז בו מחיים ואין למחות בשום מנהג שנהגו בדבר זה והכל לפי מה שנהגו ע"כ:
הדר אמר רבא ליזבנהו קבא קבא לישראל. יש שפי' שמוכר סתם ואין צריך להודיעו אחר שהוא דבר מועט וזה דעת בעל העיטור ז"ל. וכתב הרי"ט ז"ל דאינו מחוור כי האיך סומך באיסור גדול כזה על חזקה שיאכלנו לאלתר אחר שהוא דבר מועט ואפי' אמרו בפי' שלוקחו לשעתו יש לחוש שמא ימלך להצניעו לאוכלו בפסח ופי' ודאי צריך להודיעו ודקאמר קבא אורחא דמילתא נקיט דליכא דזבין מיניה טובא ובמס' ע"ז איכא כי האי גונא בביתא דחיטי דנפל עליה יין נסך ושרייא רבא לזבוני לגוים ואותביה רבא בר לואי מהא מתניתא והדר אמר רבא ליעביד מיניה פיתא ונזבניה לעכו"ם שלא בפני ישראל. וכתב הרי"ט ז"ל ובדין הוא דהכא מצי למימר נמי רבא הכי אלא דהך תקנתא לזבוני קבא קבא לישראל רויחא טפי והתם דלא איפשר למיעבד כי הכא אמר למפייה ולזבוני לגוים שלא בפני ישראל ומיירי במקום שיש פלטר ישראל דפת של גוים אסור ואפי' של פלטר. א"נ אפי' במקום שאין פלטר ישראל. ובמוכרו לגוים בעלי בתים (של אותו חזקה למכור) בודאי לא חיישינן כולי האי שימכרם לפלטר ויחזור הוא וימכרם לישראל ומיהו בפני ישראל אסור דהשתא אתי ההוא ישראל למיכל מיניה כיון דידע דישראל אפייה שלא גזרו כלום בפת של ישראל אעפ"י שהוא ברשות גוי כיון שאפייתו ועשייתו בהיתר גמור אבל בפת של גוים גמור אעפ"י שעשאו פלטר במקום שאין פלטר ישראל אם בא לרשות גוי בעל הבית אסור הוא לישראל שלא התירו פת של פלטר אלא בשנוטלו ברשותו ואיפשר נמי בפת בעלי בתים אם נתנו לפלטר למכור מותר דלא פלוג רבנן וכן דעת הרא"ה ז"ל והרשב"א סובר דכולא מילתא תליא במקום אפייה וכשהיה פת של פלטר מותר אפי' מיד בעל הבית (דשם מותר הירה פת (נ"ל דצ"ל כשם שמותר תהיה בפת של ישראל, המעתיק) של ישראל וכתב הרי"ט ז"ל ואין הנדון דומה לראיה אבל נראה ודאי דפת של ב"ה שהוא ברשות ישראל אסור לישראל אחר ליטול מידו דאי לא משוית לגזרת חכמים כי חוכה ומיהו בשלא טרח ישראל אחריו אלא ששלחו לו דורון אפשר שלא גזרו שלא יוכל לשלחו לישראל או למוכרו לו ושלא יודיענו כלום אלא שיש להחמיר: ולענין חיטין שנפלו מים על מקצתן והוא מיעוט אם ניכרין נוטלן ואוכלן קודם הפסח ואם אינן ניכרין ודאי אסורין באכילה בפסח דלית לה ביטול בכי האי גונא שהרי החמץ שם ולזמנו מחמיץ השאר אבל מ"מ מותר להניחם עד אחר הפסח שהרי שמא לא החמיצו ואם החמיצו שמא לא החמיץ מהם כזית בכדי אכילת פרס ע"כ להרי"ט ז"ל:
הא דתנן האילפס והקדרה שהעבירן ברותחין. כתב הרי"ט ז"ל ליכא למידק מהכא אי עירו מכלי ראשון רותח לתוך שני מבשל לענין שבת או לא דאילו מרישא דייק דלא מבשל ומסיפא דייק דמבשל. וכבר כתבנו במקומו דעת רת"ם ז"ל בזה דעירוי ככלי ראשון ואעפ"י שלא מצינו ראיה גמורה לדברי רת"ם ז"ל מ"מ כדאי הוא לחוש לדבריו לחומרא לענין שבת ומ"מ לענין הגעלה אין להביא ראיה כלל מכאן ואפי' להכשיר כלי הראשון במי חם שהעבירו מרותח מע"ג האור וכ"ש בעירוי מכלי ראשון וברור ושלא כדברי רת"ם ז"ל ומיהו לענין בליעת איסורין יש דין אחר שאפי' שני יש לחוש וכדחזינן בפ"ק דחולין לענין בית השחיטה ויש שלשה דינים בדבר דלהגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולענין שבת כלי ראשון מרותח שהיד סולדת בו מבשל אפי' שאינו ע"ג האור אבל כלי שני אינו מבשל ואפי' הוא רותח כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה אבל לענין בליעת האיסורין אינו כן אלא אפי' כלי שני מבליע כדי קליפה ושלא כדברי האומרי' דכיון דכלי שני אינו מבשל אף אינו מבליע. ע"כ להרי"ט ז"ל:
רבא מחי לה קידרא בחסיסי עיקר הפי' שהוא קמח הנטחן ממצה אפויה וקמ"לן דאפוי שבשלו מותר ואפי' לכתחילה ולא גזרינן ביה מידי אלא היכי דשכיחו עבדו דגזרינן דילמא אתי למיעבד בקמחא דעלמא:
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/פסחים (עריכה)
אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת פ'י אע"ג דאמרן לעיל בבריית' והרוצ' שימלול נותן את הקמח ואח"כ עושין את החומץ דמשמע שהחומץ מעכב החימוץ והכא משמע שממהר להחמיץ יש לומר דל"פ דהתם כשהקדרה ע"ג האור מפני שהקמח מתבשל אינו מחמץ ואע"ג דאיכא למימר אדמבשל לי' מחמע כיון שהחומץ אגב דחריף ממהר בישולו אינו מחמיץ כיון שהיא מתבשל מהרה אינו יכול להחמיץ אבל לעולם בחומץ צונן ממהר להחמיץ ביותר ומש"ה ישרף אבל ודאי ר' יוסי דאמר דאף חומץ צונן צומת ואינו מחמיץ פליג עם מתני' דאיהו אמר צומת ואינו מניח להחמיץ ובמתני' אמרינן דאדרבה ממהר להחמיץ מיד כ"ש דאינו צומת:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה