עיקר תוי"ט על בכורות ד

משנה בכורות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ופרכינן אדרבה דסמיך ליה לדסמיך ליה. אמר רבה אמר קרא תעשה, הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. ואימא שיתין. לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י, הואיל ולא גילה לך שיעור עשיה שהוסיף, ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם, ואחריהם תלך כו'. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכמ"ש הר"ב במ"ו פ"ג דתרומות:

(ג) (על הברטנורא) קשה, שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח והיאך אפשר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא הוא כי השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה כו'. ולכן נראה לי שרוצה לומר כהתוס' שם שכתבו, שגמר זמן בישול התבואה עד. העצרת שמביאין כו'. תוי"ט. ועת"ח:

(ד) (על המשנה) בדקה כו'. צ"ל דר"י לית ליה דרשא דקרא, אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה וכדכתיב למשחה בהם. ועתוי"ט:

(ה) (על המשנה) שנאמר כו' בשנה. וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הר"מ:

(ב)

(ו) (על המשנה) שנתו. דלשנה דידיה מנינן, דאם נולד בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר. ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה הני מילי, דאמר קרא שנה בשנה, איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור, כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה, דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסת שניה למנין עולם מתשרי. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) שלשים יום. מפרש בברייתא, מפני השבת אבידה לבעלים. ופירש"י דהיינו כהן. דזמנין דלא משכח כהן למיתביה ליה, ואם ישחטנו מיד יסרח, לפיכך רשאי לקיימו שלשים יום אחר שנתו. והתו' פירשו דמיירי ביד כהן וא"צ עכשיו לבשר, ונתנו לו חכמים זמן שלשים יום. אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן. ע"כ. וברישא נמי דתנן מותר לקיימו כל י"ב חודש, אי נפל ביה מום סמוך לי"ב חודש כגון ט"ו יום, משלימין לו עוד ט"ו יום אחר שנתו שיהא לו שלשים יום מיום שנפל בו מום. כדאיתא בגמרא:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) ולא משום קנס. דהא לא קתני הואיל ושחטו, אלא הואיל ונשחט, משמע אפילו שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא. הרמב"ן. ועתוי"ט:

(ט) (על המשנה) מומחה. פירש הר"ב במתניתין דלקמן, והשם נגזר מן ומחה על ים, שהוא לשון מיושר:

(ד)

(י) (על הברטנורא) הוא הראש שבארץ ישראל:

(יא) (על הברטנורא) לאו משום דתיתי כסומכוס. אלא תקנת חכמים בעלמא היא. ואע"ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו, מ"מ חשיב ליה ספק קצת, דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום למום. ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי. תוס':

(יב) (על הברטנורא) היינו ר"מ, ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד. בגיטין דף נ"ג. תוס'. ולפיכך חייב אע"פ שלא נשא ונתן ביד. ועתוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) ורישא דמתניתין דקתני ונשחט דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד, התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למישרי מי שאינו מומחה, לפי שראית מומין חכמה יתירה הוא, וכדאיתא בגמרא. הרא"ש:

(יד) (על הברטנורא) ולמה היה לו לעשות כך, הלכך הוי כמו מזיד דמ"ד פ"ה דגיטין. תוס':

(טו) (על הברטנורא) וכיון דאי קיימא פרה הוי מצי למיהדר ביה ולמשרייה, משתכח שמה שאמר לאו כלום הוא זה, וזה שהאכילה לכלבים איהו דאפסיד אנפשיה. רש"י. אבל מדברי הר"ב ריש פרק ג' דסנהדרין משמע אפילו נשא ונתן ביד פטור. ועיין מה שכתבתי שם:

(ה)

(טז) (על הברטנורא) ופרכינן בגמרא, אי הכי כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא, והאי דלא קשרי, סבר כי היכי דלישקל אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס'. וא"ת אכתי אמרו האי תם הוא ושרי ליה כי היכי שלא יטריח פעם אחרת. וי"ל כו' ועוד דבזה לא יחשדוהו שיתיר האסור בשביל טרחתו של פעם שנייה:

(ו)

(יז) (על הברטנורא) ועמ"ש פ"ד דאבות מ"ה. וכתבו התוספ'. וא"ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא הוא, דתרי מילי נינהו. דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו, אפילו לזכות הזכאי כו' ע"כ:

(יח) (על הברטנורא) וכל הפוסקים המליצו בעדם. ועתוי"ט באריכות. ועיין בראשית חכמה בפ"ג משער הקדושה:

(יט) (על המשנה) דיניו. ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל. משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטלה אלא כל עדיות שהעיד וכל דיניו שדן אלא אם כן ידוע שלא נטל בהן שכר. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) דאלו להביא ולמלאות שרי:

(כא) (על המשנה) מערה. אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. הר"מ:

(כב) (על המשנה) וטמאהו. גמרא, איהו גופיה היכי אזיל, הא קעבר על לנפש לא יטמא. ומשנינן בשאר טומאה דלא מוזהר עלייהו, כגון נבילות ושרצים:

(כג) (על הברטנורא) ואע"פ שנמצא מגיע לו שכר לדון, כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כך פסקו התוס'. ועתוי"ט:

(ז)

(כד) (על הברטנורא) ויקנסוהו כפי רשעו. הר"מ:

(כה) (על הברטנורא) לפי שהחיתוך ניכר, ואינו דומה ממש לנקבות. ובגמרא, ואידך בי עכברי מידע ידיע:

(כו) (על המשנה) ור"ל דבר מחובר דומה לאריג ר"ל הלבדים:

(ח)

(כז) (על המשנה) פשתן. ירושלמי, ופשתן לאו קסמין הוא. אר"ח מפני זרעה:

(כח) (על המשנה) ופירוש, כעין בגדים כגון הגדילים שהן מעשה עבות מן הפשתים עצמו:

(ט)

(כט) (על המשנה) ר"ש כו'. טעמיה נמי משום קנס הוא דהא רבא דעביד עובדא כותיה וקאמר טעמא, באסורא דגופיה קנסינן ליה:

(ל) (על המשנה) זיקת. שייכות. וכבר ביארנו אותו ביבמות. הר"מ:

(לא) (על המשנה) והר"מ העתיק תרומה ומעשר. וכתב, וכן החשוד למע"ש כו'. ופירש הכ"מ, דהכי משמע מדקתני ר' שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומות ומעשרות, דאשני מעשרות קאי. ועתוי"ט שהאריך, ומסיק, לכך נראה לי שהר"מ לא נתכוין אלא למע"ש, והאי ובן כו' הוא פירוש דבריו הראשונים. והא דתני מעשרות, ר"ל דגן ותירוש ויצהר. והשתא, ניחא נמי גירסת הספר תרומות:

(י)

(לב) (על המשנה) אינו כו'. גמרא, זו דברי ר"ע. אבל ר' יהודה אומר החשוד על השביעית חשוד על המעשרות, דבאתריה דר"י שביעית חמ. רא להו כדתנן סוף פרק ג' דדמאי:

(לג) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים. וזה לשונו בפ"ח מהלכות שמיטה שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור, אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים:

(לד) (על המשנה) ויש כו'. לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג"כ חשוד על השביעית ומעשרות, ולפיכך אמר יש שהוא חשוד על הטהרות. [ולא אמר החשוד על הטהרות]. הר"מ:

(לה) (על המשנה) זה הכלל. קצת קשה לשון זה הכלל, כיון שאינו כולל השנויין כבר אלא מלתא אחריתא קפסיק ותני. ועתוי"ט: