עיקר תוי"ט על בבא מציעא ה

משנה בבא מציעא, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך. ובמרבית לא תתן אכלך. ולא כתיב את כספך לא תתן לו בנשך ואכלך במרבית. קרי ביה הכי את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית ובנשך ובמרבית לא תתן אכלך ולמה חלקן הכתוב לעבור עליה בב' לאוין. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) רש"י. נראה לי דלא טעמא דקרא קאמרי ולא קאי אפירות אלא אהלואת כסף וכלומר דמרבית דקרא קאי נמי עליה וכן בגמרא מי איכא נשך בלא תרבית. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) וחלקן בשמות דלרבית דאורייתא קורא נשך דכתיב ברישא ולרבית דרבנן קורא תרכית שכתוב אחר כך.:

(ד) (על הברטנורא) רש"י. ולא קאי אסור אלא איין. ונקט רישא לרבותא דסיפא דיין אסור, אע"ג שבא מכח פסק הראשון של חטין שהיה דרך מקח וממכר ולא דרך הלואה. והתוספ' הקשו עליו ופירשו דלקח חטים דתנן נמי בהעמדת מלוה שהיתה לו עליו כבר ואסור קאי גם אחטין:

(ה) (על הברטנורא) ואע"ג דלא משך לא הו"ל רבית הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו במי שפרע. רש"י. ועתוי"ט:

(ב)

(ו) (על הברטנורא) ואע"פ דקיי"ל בקדושין פ"ג מ"ו דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח כנגד יום. נ"י:

(ז) (על המשנה) שדהו ולא תני חצירו כמו ברישא. דמלתא אגב אורחיה קמ"ל שאם הגיע לידי כך למכור קרקעתיו שימכור שדהו ולא חצרו. כדמוכח קראי בסוף פרשת בהר ומכר מאחחתו וגו'. והדר כי ימכור בית מושב:

(ג)

(ח) (על הברטנורא) ורישא וסיפא שוין אלא רישא מיירי בזביני הוה רבותא למנקט בגוונא דאיסורא וסיפא דבהלואה הוה רבותא למנקט בגוונא דהתירא. ועתוי"ט:

(ד)

(ט) (על המשנה) מעות כו'. וצריכא דאי תנא חנוני חנוני הוא דסגי ליה כפועל בטל משום דלא נפיש טרחיה אבל מעות ליקח בהן פירות דנפיש טרחיה אימא לא. ואי תנא מעות כו' ה"א התם הוא דבעי כפועל בטל משום דנפיש טרחי' אבל חנוני דלא נפיש טרחיה אימא סגי להו במשהו בעלמא דאפילו לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו, צריכא. גמרא:

(י) (על הברטנורא) רש"י. והקשו בתוספ' דהא אמרן דלהכי אצטריך למתני מעות משום דנפיש טרחיה. אימא לא סגי ליה כפועל בטל. והלא למה שהיא כבדה נוטל יותר אמאי ס"ד דלא תסגי כפועל בטל. ופירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי. ופירוש דבריהם דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שעורו שוה. ב"י ועתוי"ט:

(יא) (על המשנה) תרנגולין. איצטריך לאשמעינן דיהיב ליה מזונות דאפרוחים אע"פ שהוא דבר מועט ולא תימא דלא קפדי ביה אינשי. והיינו טעמא שהקדימו רש"י והר"ב לפרש מזונו שלא במקומו:

(יב) (על המשנה) ואין כו'. משום סיפא דאבל מקבלין כו' תני ליה:

(יג) (על המשנה) שכר עמלו. הכא לא שייך למתני כפועל בטל דאין מתבטל להאכילם ולהשקותם אלא רגע אחד ביום. אבל חנוני כל עסקו בכך. דתניא בתוספתא המושיב חנוני אם הוא אומן לא יעסוק באומנתו:

(יד) (על הברטנורא) וקמ"ל דבסתמא אין מקבל עליו שום אחריות. ולא הוי עיסקא כיון דבתחלה כשקבל עגלים לא שמו אותם אלא לאחר שגדל ובאין לחלוק השבח אז שמין אותה כמה השביחו. ולהכי תני ברישא שמין ובסיפא מקבלין וכששמין בשעת קבלה בסתם מקבל עליו חצי האחריות כמו בשאר עיסקא. תוספ'. וכן הדין בביצים ובכל דבר שלא קבל עליו אחריותו. נ"י:

(טו) (על הברטנורא) שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו.:

(טז) (על המשנה) טוענת. וכן מצינו בכמה מקומות במשנה ששונה חמור והכונה לנקבה כו'. וכן בכתוב. וכתב הרד"ק דחמור כולל זכר ונקבה:

(ה)

(יז) (על הברטנורא) דאיכא גללים. ואירך. גללים אפקורי מפקיר להו. גמרא:

(ו)

(יח) (על הברטנורא) ונ"י פירש דהכא אתא לאשמועינן דאין מקבלין כלל. ואפילו יהיב ליה אגרא הואיל דכולה מלוה:

(ז)

(יט) (על המשנה) ופרכינן בגמרא דהא אין שליחות לנכרי. מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ולכל התורה כולה ילפינן לה. ומסקינן כגון שנטל הנכרי ביד וקבלן מן הראשון. וקמ"ל דלא תימא נכרי גופיה כי עביד. אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) אבל כו'. כגון נכרי שלוה מישראל ברבית ובקש להחזירו לו. מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר:ואם העמידו אצל ישראל אסור. גמרא. ולרש"י ולר"ח טעמא דאסור משום דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן. ור"ת מוקי הכא ג"כ בנטל ונתן ביד:

(כא) (על הברטנורא) אין כו'. אין נותנין מעות לישראל חבירו ע"מ ליתן לו בהם פירות לסך כך לזמן פלוני. דכיון שלא יצא השער בבמה נמכרים. שמא יתיקרו כשיצא שער שלהם. נמצא שהיה משתכר זה בהמתנת מעותיו. שיתן לו פירות כפי מה שפסקו בזול. נ"י:

(כב) (על המשנה) ואע"פ כו'. בגמרא דא"ל שקל לטיבותך ושדיא אחיזרא. מאי אהנית לי. אי הוה לי זוזי בידי הוי מזבנינא בהיני ושילי. והתוספ' כתבו אע"ג דלא משך אין זה רבית. כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוה קאי במי שפרע. ולכן חשיבי כנתייקרו ברשות לוקח ע"ב. נראה שדעתם שאין להוציא מידי איסור רבית אא"כ שנוכל לומר שהיו קנוים לזה שנתן המעות וברשותיה אייקר. וזה כדעת רש"י שכתב בריש פרקין. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) רש"י. וכלומר הואיל ולענין מי שפרע מיהא קנה:

(ח)

(כד) (על המשנה) ופוסק וכו'. ארישא קאי, יצא השער פוסקין. ואע"פ שיש נוסחא דלא גרסינן לאותה בבא כמ"ש תוספ'. מ"מ מדיוקא שמעינן לה ועלה קאי ופוסק עמו:

(כה) (על הברטנורא) ואע"פ שאין לו. וגם מתחלה בשנתן לו המעות לא התנה. לא תוה כרישא גבי יין אין לו. דהתם זקפו עליו בהלואה אבל הכא בתורת מקח נותן לו וכ"ב התוספות:

(ט)

(כו) (על המשנה) ביוקר כו'. שאם היה הסאה בב' סלעים, והוזלו. שסאה עומדת בסלע היה נוטל רק סאה, אע"פ שבשעה שנתן היה נותן לו מה ששוה ב' סלעים. ואם כשנתן היה סאה בסלע ואח"כ עמד סאה בב' לא היה נוטל אלא חצי סאה שבשעה שנתן לו לא היה נותן אלא מה ששוה סלע אחד:

(כז) (על הברטנורא) בבא הראשונה נקט אבל בזול ותוקרו הוא רבותא טפי דהשתא מקבל חטין מועטין ממה שנתן וכן הוא בנ"י.:

(כח) (על הברטנורא) לגורן. דחיישינן שמא תתייקר אע"פ שאז אין רגיל להתיקר. תוספ':

(כט) (על המשנה) דסאה בסאה דרבנן הוא ולא נשך דאורייתא. רש"י:

(י)

(ל) (על הברטנורא) ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק (כלומר על פירות אחרים) וזו פנויה ללות עליה. וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אלו לוה סאה ואכלה. ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה. ישלם חטין. ה"נ כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת. רש"י. ועתוי"ט:

(לא) (על הברטנורא) וכן כו'. משום דשמעינהו לרבנן בסאה וסאה ביש לו, וככר בככר אפילו שאין לו. וטעמייהו דשאלת ככר שהוא דבר מועט לא בעינן שער בשוק שאע"פ שאין לזה יש לזה. אי נמי משום דלא קפדי שכנים בהא מלתא. ואתא למיפלג עלייהו בתרתי. ב"י. ועתוי"ט:

(לב) (על הברטנורא) בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהוא קשה מזו. רש"י:

(לג) (על המשנה) וז"ל רש"י גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין.:

(לד) (על המשנה) וז"ל הר"מ הקרקע בימות החמה קל לחפור ולתקן למעוט הטנוף ואורך היום:

(יא)

(לה) (על המשנה) יש כו'. לשון הר"מ מה שאמר ר"ג ור"ש הכל הלכה. אבל צריך שתדע שהדברים האלה וכיוצא בהם הם הדברים שראוים להתרחק מהם בלבד. וכלומר שאין בהם איסור דאורייתא. אבל הם רבית דרבנן:

(לו) (על המשנה) לא יאמר כו'. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו שבא איש פלוני כו'. כל לא יאמר דמתניתין בלוה הם אמורים. ומיירי שמבשרו בכך וטעמא כדתניא רשב"י אומר מנין לנושה בחבירו ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום. ת"ל. כל דבר אשר ישך. אפילו דבור אסור. ונוסחא אחרת דע אם כו'. ופירושו שהם דברי המלוה ללוה. ועתוי"ט:

(לז) (על הברטנורא) הסופר. משום לא תשימון. הר"מ. ונ"ל דה"ה בלפני עור כשלא הלוהו בלא שטר:

(לח) (על הברטנורא) לא תתן. את כספך לא תתן לו כנשך:

(לט) (על הברטנורא) בכל הני דחשיב במתניתין דהוא נותן בנשך בשעת הלואה, והוא לוקח בשעת פרעון. והוי לו כנושה כשתובעו ודוחקו (ר"ל שכן רגילות כשתובעו דוחקו) והוא שם עליו בנשך בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעכירו על לא תשיך לאחיך שהיא אזהרה ללוה. רש"י. ועתוי"ט: [מ] לא תשיך לאחיך: [מא] זמנין דעברי נמי אלפני עור לא תתן מכשול, כגון שלא היה מלוה בלא ערב ועדים. אבל לא תשימון פסיקא ליה כו'. תו':