עיקר תוי"ט על בבא מציעא ד

משנה בבא מציעא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) כלומר שיתחייב לו בדינרי כסף שהתנה עמו. ולא בתורת חליפין דהיינו שכשמשך זה נקנים לו דינרי כסף וברשותו הם. שאין קונין בפירות, ואין המטבע נקנה בחליפין. אלא בתורת דמים איירינן, כלומר לחייבו בדינרי כסף. ותני הזהב מחייב. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) כמו שאמר לו. אי א"ל מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אע"ג דעדיפי מינייהו וכו'. גמרא:

(ג) (על המשנה) הנחושת כו'. אע"ג דכ"ש הוא מרישא. איצטריך סד"א הני פריטי באתרא דסגיא אנהו חריפי טפי מכספא אימא טבעא הוי קמ"ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגייא בה פירי הוו. גמרא:

(ד) (על הברטנורא) כתבו התוספ', תימה דכ"ש היא מרישא. לכך נראה דמעות הרעות היינו שיוצאות קצת:

(ה) (על הברטנורא) איצטריך אע"ג דאינו חסר כי אם מעט ובדבר מועט יטביעו הרבה מהם. תוספ':

(ו) (על המשנה) מטלטלין כו'. אשמעינן דקונין אפילו מטבע כמו מעות רעות ואסימון. דמקרי פירא לגבי כספא. והם אינן קונין מטלטלין דמקרי טבעא לגבי מטלטלין. תוספ':

(ז) (על הברטנורא) דאינו מוסיף אדלעיל דלאו במטלטלין בלבד הוא אלא במטלטלין ומטבע ביחד. וכ"נ גירסת רש"י דכתב והאי כל כו' ולא כתבו והאי זה הכלל. ועתוי"ט:

(ב)

(ח) (על המשנה) כיצד. הוא פירושא דזהב ונחשת קונים לכסף. וכסף אינו קונה אותם. ומפרש משום שאלו פירות לגבי כסף. ובפירות עושין המשיכה. נ"י:

(ט) (על הברטנורא) וגמר הדיוט מהקדש. רש"י. והנ"י כתב דלא גמר כו' והכא לאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא. דבדין הוא שיהו קונות. כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) כלומר באונס דליכא לאשתלומי מבעל הדליקה. גמרא:

(יא) (על הברטנורא) אבל במעות לא יוכל לומר נשרפו דלכל הפחות יהיה עליהן כשומר חנם ואין להם שמירה אלא בקרקע א"נ דאין טורח בהצלתן. תוספ':

(יב) (על הברטנורא) ומש"ה הפקיעו חכמים קנין דאורייתא כדקתני רישא משך ולא נתן מעות קנה. ולא הצריכו מעות ומשיכה. דאי משיכה לבדו לא תקנה יאמר לוקח למוכר נשרפו חטיך בעליה. תוספ':

(יג) (על הברטנורא) וטעמא דלוקח יכול ג"כ לחזור בו. דכ"ש כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל. שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי. רש"י. והר"ב תחלת התקנה נקט. ועתוי"ט:

(יד) (על המשנה) שפרע. לפי שהש"י אינו מקבל הפרעון שאם חטאו לפניו מה פעלו לו לפיכך לא אמרו מי שנפרע כו' אלא שפרע. כלומר שפרע מהם חובו ולא לו:

(טו) (על הברטנורא) וקשה מאי תיבת כל ונ"ל דה"ק כל נושא שיזדמן מן הראוי הוא מי שהכסף בידו כו' הלכך מוכר שהכסף בידו מצי הדר ביה. ב"י:

(טז) (על הברטנורא) כל דבריו דברי תימה הם. ריש דבריו שכתב דזמנין בו' ומשמעות לישנא דר"ש דלעולם כל שהכסף כו'. ועוד קשה ולמה יוכל המוכר לחזור בו כיון דבטל טעמא דגזירה. וגם במ"ש ואין הלכה כו' אלא כו' יכול לחזור בין לוקח בין מוכר, קשה, אמאי, כיון דליכא טעמא דגזירה. ואפשר דת"ק לא ס"ל כוותיה דזמנין כו' אלא שניהם יכולין לחזור כו', ובגמרא מוכח דהכא לאו בעלייתו שכורה כו' אלא דר"ש ס"ל דהתקנה לא היתה אלא על המוכר אבל הלוקח א"י לחזור בו (דהיינו בתקנה זו) אבל בעלייה מושכרת כולי עלמא ס"ל דשניהם אינם יכולים לחזור בהם. ועתוי"ט:

(ג)

(יז) (על המשנה) ד' כו'. הוי מצי למתני כסף משש כסף לדינר. וי"ל משום מתניתין ז' דפוחת והולך ע"ש. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) כלומר שהוא שוה סלע. וליכא לפרושי דזבניה בעשרים דלפ"ז נתאנה המוכר ובסיפא תנן עד מתי מותר להחזיר ומפרשים לה בלוקח דמוכר לעולם חוזר אלא דזבני' בכ"ח. דבכלל שתות למקח בין שנתאנה מוכר דזבין שוה כ"ד בכ' ובין דנתאנה לוקח דזבין שוה כ"ד בכ"ח הכי מסקינן בגמרא אליבא דרב דסבר שתות מקח דוקא. אבל שמואל סבר שתות מעות נמי שנינו. ולפי דלישנא דייק טפי אליבא דרב, פירש רש"י והר"ב אליביה אע"ג דהלכה כשמואל בדיני:

(יט) (על המשנה) שתות. דאלו פחות משתות הוי מחילה. לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולים לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעות עד שתות. טור:

(ד)

(כ) (על הברטנורא) מפרש בגמרא דהיינו תגר ספסר (שהוא קונה ומוכר מיד תמיד) דמידע זבינתיה כמה שוה (שהרי לא שהה בין קנייתו למכירתו. רש"י). ואחולי אחיל כו':

(כא) (על הברטנורא) וה"ה למוכר ושיורי שייריה. גמרא:

(ה)

(כב) (על המשנה) הסלע. דלא דמי לטלית דכיון דלא סגי לא מחל. גמרא:

(כג) (על המשנה) ב' כו'. והא דלא אמר מעה לדינר משום דר"י נקט פונדיון קאמר איהו ב' פונדיון:

(ו)

(כד) (על המשנה) עד כו' דלא דמי לטלית דכל אינש קים ליה בגויה. גמרא:

(ז)

(כה) (על הברטנורא) אבל בגמרא פריך הא נמי תנינא כו'. ומשני ה' פרוטות איצטריך ליה ור"ל דמציאה. דאינך כולהו תנינא. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) כלומר יודה לו כל השאר:

(ח)

(כז) (על המשנה) ה' כו'. כולהו מתניין בדוכתייהו אלא לאשמעינן דתו לא:

(כח) (על המשנה) של דמאי. בגמרא אמרינן טעמא דמתניתין ר"מ היא דאמר עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה אבל הר"מ והר"ב דלא כתבו שאין הלכה (דהא בריש פ"ב דערלה השמיט הר"מ ותרומת מעשר של דמאי) נראה דס"ל דכ"ע היא. וטעמא כדפירש בירושלמי משום גזירה שלא ינהגו בה בקדושה. ועתוי"ט:

(כט) (על הברטנורא) לא ידעתי אמאי הוצרכו לפרש שחייב קרבן. ועתוי"ט:

(ל) (על המשנה) והגוזל כו'. וכן כופר בפקדון כדתנינן להו במ"ז פ"ט דב"ק. והואיל ובחד קרא כתיבי בהדי הדדי לא הוצרך לשנותן כלל. ועתוי"ט:

(ט)

(לא) (על המשנה) והשטרות. המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכן. רש"י:

(לב) (על המשנה) והקרקעות. במשיג גבול. א"נ שגנב גפנים טעונות. תוס':

(לג) (על הברטנורא) ובריש מרובה ממעט מוגונב מבית האיש. וי"ל כו'. א"נ התם בגנב עצמו והכא איצטריך לטוען טענת גנב. תוספ'. ועתוי"ט:

(לד) (על המשנה) אינו נשבע. ה"ה נמי שאינו משלם כו' אם פשע בה. אלא משום דבכתוב לא נאמרו תשלומין כלל בש"ח מש"ה לא הזכירו במשנה אלא אינו נשבע. פוסקים:

(לה) (על המשנה) אונאה. וכן חולק בתשלומי ד' וה' במ"ד פ"ז דב"ק. וממילא דחולק נמי בכפל דאי ליכא כפילא ליכא ד' וה':

(י)

(לו) (על הברטנורא) שיכול הוא לומר לא עשיתי כי אם לטובה שהייתי חפץ לקנות מקח זה. ואין דייני ב"א יכולין לדון עליו. לפיכך נאמר ויראת מאלהיך. הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:

(לז) (על המשנה) מעשה אבותיך. היינו זו אף זו דאפילו מעשה אבותיו אין לו להזכיר. תוספ':

(יא)

(לח) (על הברטנורא) שמתקיים יותר. הרא"ש. ובגמרא דבין הגתות שנו. ופרש"י שתוססין זה עם זה ונעשין טעם אחד. אבל לאחר הגתות שכבר כל אחד קלט ריחו וטעמו, אין משביחו אלא פוגמו. ומ"מ אמרינן בגמרא דמקום שהכל טועמים קודם שיקנו שרי, שהרי יטעמנו תחלה:

(לט) (על הברטנורא) לפי ששמרי חבית זה מקלקלין חבית אחר. טור:

(מ) (על הברטנורא) שאז קולטות המים טעם היין אבל שלא בין הגתות הוא נחשב באלו הוא מזוג:

(יב)

(מא) (על המשנה) מתירין. דא"ל אנא מפליגנא אמגוזי. ואת פליג שיסקי. גמרא:

(מב) (על המשנה) כגונב. אפשר דלהכי לא קרי ליה גונב העין ממש לומר שאע"פ שמודיעו שלא בירר אלא מע"פ מגורה דאפ"ה אסור לפי שאפשר שע"י שרואה בשעת המכירה ע"פ המגורה שכולן יפות ואין בהן פסולת מתוך כך לא יעלה על לבו תמיד שיש פסולת בו ולפיכך לא קוראו אלא כגונב כו':