משנה בבא מציעא ד רמבם

נוסח הרמב"ם

(א) הזהב - קונה את הכסף,

והכסף - אינו קונה את הזהב.

הנחושת - קונה את הכסף,

והכסף - אינו קונה את הנחושת.

מעות הרעות - קונות את היפות,

והיפות - אינן קונות את הרעות.

אסימון - קונה את המטבע,

והמטבע - אינו קונה את אסימון.

המיטלטלין - קונין את המטבע,

והמטבע - אינו קונה את המיטלטלין.

זה הכלל -

כל המיטלטלין - קונין זה את זה.

(ב) כיצד?

משך ממנו פירות -

ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו.

נתן לו מעות -

ולא משך ממנו פירות - יכול לחזור בו.

אבל אמרו -

מי שפרע - מאנשי דור המבול,

עתיד להיפרע - ממי שאינו עומד בדבורו.

רבי שמעון אומר:

כל שהכסף בידו - ידו על העליונה.

(ג) ההונאה -

ארבעה כסף - מעשרים וארבעה כסף לסלע,

שתות - למקח.

עד מתי מותר להחזיר?

עד כדי שיראה לתגר, או לקרובו.

הורה רבי טרפון בלוד -

ההונאה - שמונת כסף לסלע, שליש למקח,

ושמחו תגרי לוד.

אמר להם:

מותר להחזיר - כל היום כולו.

ואמרו לו:

יניח לנו רבי טרפון מקומנו,

וחזרו - לדברי חכמים.

(ד) אחד הלוקח, ואחד המוכר - יש להם הוניה.

כשם שהוניה להדיוט - כך הוניה לתגר.

רבי יהודה אומר: אין לתגר הונייה.

מי שהוטל עליו - ידו על העליונה,

שהוא אומר לו:

תן לי את מעותי - או תן לי מה שהוניתני.

(ה) כמה תהא סלע חסרה - ולא יהא בה אונייה?

רבי מאיר אומר:

ארבעה איסרות - מאיסר לדינר.

רבי יהודה אומר:

ארבע פונדיונות - מפונדיון לדינר.

רבי שמעון אומר:

שמונה פונדיונות - משני פונדיונין לדינר.

(ו) עד מתי מותר להחזיר?

בכרכים - עד כדי שיראה לשולחני,

ובכפרים - עד ערבי שבתות,

אם היה מכירה -

אפילו לאחר שנים עשר חודש - מקבלה הימנו,

אין לו עליו אלא תרעומת.

ונותנה למעשר שני - ואינו חושש,

שאינה אלא נפש רעה.

(ז) האונאה - ארבעה כסף.

והטענה - שתי כסף.

וההודיה - שוה פרוטה.

חמש פרוטות הן -

ההודיה - בשוה פרוטה.

והאשה מתקדשת - בשוה פרוטה.

והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש - מעל.

והמוצא שוה פרוטה - חייב להכריז.

והגוזל את חברו שוה פרוטה, ונשבע לו - יוליכנו אחריו אפילו למדי.

(ח) חמישה חומשין הן -

האוכל תרומה, ותרומת מעשר,

ותרומת מעשר של דמאי,

והחלה, והבכורים - מוסיף חומש.

הפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו - מוסיף חומש.

הפודה את הקדשו - מוסיף חומש.

והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש - מוסיף חומש.

והגוזל את חברו שוה פרוטה, ונשבע לו - מוסיף חומש.

(ט) אלו דברים שאין להם אונאה -

העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות.

אין בהן -

לא תשלומי כפל,

ולא תשלומי ארבעה וחמישה,

שומר חינם - אינו נשבע,

ונושא שכר - אינו משלם.

רבי שמעון אומר:

קדשים שהוא חייב באחריותן - יש להם הוניה,

ושאינו חייב באחריותן - אין להם הוניה.

רבי יהודה אומר:

אף המוכר ספר תורה, ובהמה, ומרגלית - אין להם אונאה.

אמרו לו:

לא אמרו - אלא את אלו.

(י) כשם שהונאה במקח וממכר - כך הונאה בדברים.

לא יאמר לו - בכמה חפץ זה,

והוא אינו רוצה ליקח.

ואם היה בעל תשובה -

לא יאמר לו - זכור מעשיך הראשונים.

ואם היה בן גרים -

לא יאמר לו - זכור מעשה אבותיך,

שנאמר: "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב כ).

(יא) אין מערבין פירות בפירות -

אפילו חדשים בחדשים,

ואין צריך לומר - חדשים בישנים.

באמת, ביין - התירו לערב קשה ברך,

מפני שהוא משביחו.

אין מערבין שמרי יין ביין,

אבל נותן לו את שמריו.

מי שנתערב מים ביינו -

לא ימכרנו בחנות - אלא אם כן הודיע.

ולא לתגר - אף על פי שהוא מודיעו,

שאינו אלא לרמות בו את אחרים.

מקום שנהגו להטיל מים ביין - יטילו.

(יב) התגר נוטל מחמישה גרנות - ונותן לתוך מגורה אחת.

מחמש גתות - ונותן לתוך פיטס אחד,

ובלבד שלא יתכוון לערב.

רבי יהודה אומר:

לא יחלק החנווני - קליות ואגוזים לתינוקות,

מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו.

וחכמים - מתירין.

לא יפחות את השער,

וחכמים אומרין: זכור לטוב.

ולא יבור את הגריסין - כדברי אבא שאול,

וחכמים - מתירין.

ומודים - שלא יבור על פי המגורה,

שאינו אלא כגונב את העין.

אין מפרכסין - לא את האדם,

ולא את הבהמה, ולא את הכלים.

הדף הראשי של משנה בבא מציעא ד

משנה בבא מציעא, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב