משנה בבא מציעא ד רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) הזהב - קונה את הכסף,

והכסף - אינו קונה את הזהב.
הנחושת - קונה את הכסף,
והכסף - אינו קונה את הנחושת.
מעות הרעות - קונות את היפות,
והיפות - אינן קונות את הרעות.
אסימון - קונה את המטבע,
והמטבע - אינו קונה את אסימון.
המיטלטלין - קונין את המטבע,
והמטבע - אינו קונה את המיטלטלין.
זה הכלל -
כל המיטלטלין - קונין זה את זה.


(ב) כיצד?

משך ממנו פירות -
ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו.
נתן לו מעות -
ולא משך ממנו פירות - יכול לחזור בו.
אבל אמרו -
מי שפרע - מאנשי דור המבול,
עתיד להיפרע - ממי שאינו עומד בדבורו.
רבי שמעון אומר:
כל שהכסף בידו - ידו על העליונה.


(ג) ההונאה -

ארבעה כסף - מעשרים וארבעה כסף לסלע,
שתות - למקח.
עד מתי מותר להחזיר?
עד כדי שיראה לתגר, או לקרובו.
הורה רבי טרפון בלוד -
ההונאה - שמונת כסף לסלע, שליש למקח,
ושמחו תגרי לוד.
אמר להם:
מותר להחזיר - כל היום כולו.
ואמרו לו:
יניח לנו רבי טרפון מקומנו,
וחזרו - לדברי חכמים.


(ד) אחד הלוקח, ואחד המוכר - יש להם הוניה.

כשם שהוניה להדיוט - כך הוניה לתגר.
רבי יהודה אומר: אין לתגר הונייה.
מי שהוטל עליו - ידו על העליונה,
שהוא אומר לו:
תן לי את מעותי - או תן לי מה שהוניתני.


(ה) כמה תהא סלע חסרה - ולא יהא בה אונייה?

רבי מאיר אומר:
ארבעה איסרות - מאיסר לדינר.
רבי יהודה אומר:
ארבע פונדיונות - מפונדיון לדינר.
רבי שמעון אומר:
שמונה פונדיונות - משני פונדיונין לדינר.


(ו) עד מתי מותר להחזיר?

בכרכים - עד כדי שיראה לשולחני,
ובכפרים - עד ערבי שבתות,
אם היה מכירה -
אפילו לאחר שנים עשר חודש - מקבלה הימנו,
אין לו עליו אלא תרעומת.
ונותנה למעשר שני - ואינו חושש,
שאינה אלא נפש רעה.


(ז) האונאה - ארבעה כסף.

והטענה - שתי כסף.
וההודיה - שוה פרוטה.
חמש פרוטות הן -
ההודיה - בשוה פרוטה.
והאשה מתקדשת - בשוה פרוטה.
והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש - מעל.
והמוצא שוה פרוטה - חייב להכריז.
והגוזל את חברו שוה פרוטה, ונשבע לו - יוליכנו אחריו אפילו למדי.


(ח) חמישה חומשין הן -

האוכל תרומה, ותרומת מעשר,
ותרומת מעשר של דמאי,
והחלה, והבכורים - מוסיף חומש.
הפודה נטע רבעי, ומעשר שני שלו - מוסיף חומש.
הפודה את הקדשו - מוסיף חומש.
והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש - מוסיף חומש.
והגוזל את חברו שוה פרוטה, ונשבע לו - מוסיף חומש.


(ט) אלו דברים שאין להם אונאה -

העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות.
אין בהן -
לא תשלומי כפל,
ולא תשלומי ארבעה וחמישה,
שומר חינם - אינו נשבע,
ונושא שכר - אינו משלם.
רבי שמעון אומר:
קדשים שהוא חייב באחריותן - יש להם הוניה,
ושאינו חייב באחריותן - אין להם הוניה.
רבי יהודה אומר:
אף המוכר ספר תורה, ובהמה, ומרגלית - אין להם אונאה.
אמרו לו:
לא אמרו - אלא את אלו.


(י) כשם שהונאה במקח וממכר - כך הונאה בדברים.

לא יאמר לו - בכמה חפץ זה,
והוא אינו רוצה ליקח.
ואם היה בעל תשובה -
לא יאמר לו - זכור מעשיך הראשונים.
ואם היה בן גרים -
לא יאמר לו - זכור מעשה אבותיך,
שנאמר: "וגר לא תונה, ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב כ).


(יא) אין מערבין פירות בפירות -

אפילו חדשים בחדשים,
ואין צריך לומר - חדשים בישנים.
באמת, ביין - התירו לערב קשה ברך,
מפני שהוא משביחו.
אין מערבין שמרי יין ביין,
אבל נותן לו את שמריו.
מי שנתערב מים ביינו -
לא ימכרנו בחנות - אלא אם כן הודיע.
ולא לתגר - אף על פי שהוא מודיעו,
שאינו אלא לרמות בו את אחרים.
מקום שנהגו להטיל מים ביין - יטילו.


(יב) התגר נוטל מחמישה גרנות - ונותן לתוך מגורה אחת.

מחמש גתות - ונותן לתוך פיטס אחד,
ובלבד שלא יתכוון לערב.
רבי יהודה אומר:
לא יחלק החנווני - קליות ואגוזים לתינוקות,
מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו.
וחכמים - מתירין.
לא יפחות את השער,
וחכמים אומרין: זכור לטוב.
ולא יבור את הגריסין - כדברי אבא שאול,
וחכמים - מתירין.
ומודים - שלא יבור על פי המגורה,
שאינו אלא כגונב את העין.
אין מפרכסין - לא את האדם,
ולא את הבהמה, ולא את הכלים.


הדף הראשי של משנה בבא מציעא ד