עבודה זרה לו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(מלאכי ג, ט) במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו אין אי לא לא גופא אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה דרב פיתן ושמנן יינן ובנותיהן כולן משמונה עשר דבר הן בנותיהן מאי היא אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על בנותיהן נידות מעריסותן וגניבא משמיה דרב אמר כולן משום עבודת כוכבים גזרו בהן דכי אתא רב אחא בר אדא א"ר יצחק גזרו על פיתן משום שמנן מאי אולמיה דשמן מפת אלא על פיתן ושמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר ועל דבר אחר משום ד"א בנותיהן דאורייתא היא דכתיב (דברים ז, ג) לא תתחתן בם דאורייתא ז' אומות אבל שאר עובדי כוכבים לא ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים ולר"ש בן יוחי דאמר (דברים ז, ד) כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירות מאי איכא למימר אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות זנות נמי בבית דינו של שם גזרו דכתיב (בראשית לח, כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף אלא דאורייתא עובד כוכבים הבא על בת ישראל דמשכה בתריה אבל ישראל הבא על העובדת כוכבים לא ואתו אינהו גזור אפי' ישראל הבא על העובדת כוכבים ישראל הבא על העובדת כוכבים הלכה למשה מסיני היא דאמר מר *הבועל ארמית קנאין פוגעין בו (א"ל) דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתו אינהו גזור אפילו בצינעא בצינעא נמי בית דינו של חשמונאי גזרו [דכי אתא רב דימי אמר ב"ד של חשמונאי גזרו] ישראל הבא על העובדת כוכבים חייב משום נשג"א כי אתא רבין אמר משום נשג"ז כי גזרו בית דינו של חשמונאי ביאה אבל ייחוד לא ואתו אינהו גזור אפי' ייחוד ייחוד נמי בית דינו של דוד גזרו דאמר רב יהודה באותה שעה גזרו על ייחוד אמרי התם ייחוד דבת ישראל אבל ייחוד דעובדת כוכבים לא ואתו אינהו גזרו אפי' אייחוד דעובדת כוכבים ייחוד דבת ישראל דאורייתא היא דאמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק רמז לייחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים יג, ז) כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה ייחוד דאורייתא דאשת איש ואתא דוד וגזר אפי' אייחוד דפנויה ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור אפי' אייחוד דעובדת כוכבים מאי על ד"א משום ד"א אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על תינוק עובד כוכבים שיטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור דא"ר זירא צער גדול היה לי אצל ר' אסי ור' אסי אצל ר' יוחנן ור' יוחנן אצל ר' ינאי ור' ינאי אצל רבי נתן בן עמרם ור"נ בן עמרם אצל רבי תינוק עובד כוכבים מאימתי מטמא בזיבה ואמר לי בן יומו וכשבאתי אצל ר' חייא אמר לי בן ט' שנים ויום אחד וכשבאתי והרציתי דברי לפני רבי אמר לי הנח דברי ואחוז דברי רבי חייא דאמר תינוק עובד כוכבים אימתי מטמא בזיבה בן תשע שנים ויום אחד
רש"י
[עריכה]במארה אתם נארים - אתם מקבלין עליכם גזירה בארור ובקללה ונאסר עליכם ואח"כ אותי אתם קובעים גוזלים שאתם נהנים שוב מן הארורים:
מעריסתן - מקטנותן שהן שוכבות בעריסה שקורין בריי"ץ:
משום יינן - שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהן:
ובנותיהן אסורין משום דבר אחר - עבודת אלילים:
ועל דבר אחר שלא הוזכר כאן גזרו משום דבר אחר - ולא משום עבודת אלילים לקמן מפרש לה:
קנאים - בני אדם המקנאין קנאתו של מקום לנקום נקמותיו:
פוגעין בו - בשעת בעילה לפי שאינו במיתת ב"ד וכמעשה שהיה דזמרי וכזבי:
נשג"א - גזרו עליהן משום נדה דרבנן ואע"ג דעובדת כוכבים אין דמה מטמאה מן התורה שהרי היא כבהמה חכמים גזרו עליה ומשום שפחה משום עובדת כוכבים כאילו מתחתן בה דרך אישות ומשום אשת איש דבעולת בעל יש להן לבני נח דכתיב והיא בעולת בעל וישראל הרגיל בכך הואיל ובא עליה בנדתה אתי למיבעל נמי נדה ישראלית ואתי למינסב שפחה ועבר משום לא יהיה קדש ואתי למנסבה לעובדת כוכבי' ועבר אלא תתחתן ואתי למיבעל אשת איש ישראל:
משום נשג"ז - נדה שפחה עובדת כוכבים זונה שאם כהן הוא יש כאן משום לאו דזונה ולא לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה:
דאורייתא - דמייחדא בהדיה כו' לא גרסי' וה"ג כי גזור רבנן בית חשמונאי ביאה אבל ייחוד לא כו' ואתו אינהו תלמידי שמאי והלל:
באותה שעה - מעשה אמנון ותמר והא דרב יהודה בסנהדרין בפ' כ"ג:
שיטמא בזיבה - אפי' לא ראה גזרו עליו להיות כזב:
צער גדול היה לי כו' - כלומר טורח גדול היה לי אצלו בשאילה זו ששאלתיה ממנו כמה פעמים ולא היה בידו:
תוספות
[עריכה]אי איכא גוי כולו אין אי לא לא. פי' אינה חלה כשאר גזירות ויכולה להתבטל אף בב"ד קטן מיהו חלה היא לענין שצריכה שום היתר שהרי שמן נהגו בו איסור עד שבא רבי יהודה והתירו:
גזרו על בנותיהן שיהו נדות מעריסותן. וגם על בנות כותים גזרו ושתי גזירות הוו ותרוייהו צריכי כמו שפי' בפ"ק דשבת (טז:):
דכתיב לא תתחתן בם. אסיפא דקרא סמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך דאילו לאו דלא תתחתן מיירי בגיורת כדאמרינן בהערל (יבמות עו.) וכי האי גוונא פי' הר"ר אלחנן בפרק הערל (שם עט.) גבי בני שאול שהוקעו דפריך והכתיב לא יומתו אבות על בנים וע"כ אסיפא דקרא סמיך דכתיב איש בחטאו יומתו אבל רישיה דקרא מוקמי ליה (בסנהדרין דף כז:) בעדות אב על הבן [וע"ע תוס' כתובות כט. סד"ה אלו]:
כי יסיר לרבות כל המסירין. ע"כ הך דרשא לא קיימא אלא אבתו לא תקח לבנך דסליק מיניה דאילו שאר עובדי כוכבים בגירותן שרו ולר"ש דאסר פי' רשב"ם הך דר"ש ליתא בכולהו תנאי אלא משום דשמעינן ליה לר"ש דדריש טעמא דקרא אם כן כי יסיר קרא יתירא הוא דכי נמי לא כתיב דרשינן האי טעמא מנפשיה [ועי' תוס' קידושין סח: ד"ה הניחא וכו']:
משום נשג"ז. פירוש כהן הבא עליה חייב משום זונה ומפ' בפ' הנשרפין (סנהדרין דף פב.) ואידך דאמר משום נשג"א קסבר נשייהו לא מפקרי בזנות ומשום הכי לא מחייב משום זונה והקשה הרב רבי משה מפושטוי"ש דאמר הכא בבית דין של חשמונאי גזרו בעובדת כוכבים משום זונה ותנן בפרק הבא ביבמות (דף סא:) וחכ"א אין זונה אלא גיורת או משוחררת ושנבעלה בעילת זנות וזו היא זונה האמורה בתורה ומפרש טעמא לפי שבאין עליה בנכריותה אלמא בעובד' כוכבים שייך זנות ויש לדחות דהתם בגיורת שאני משום דהשתא היא בת קיחה וקיימא באיסור חללה וזונה לא יקח אבל בעובדת כוכבים דלית בה קיחה ליה בה משום זונה לא יקח ולא משום חילול זרעו שאינו מתייחס אחריהן אכן קשה דאמרינן פרק כל האסורין (תמורה דף כט: ושם ד"ה ורבא) אמר אביי כהן הבא על העובדת כוכבים (אפי' א"א) אינו לוקה ורבא אמר לוקה אלמא מדאורייתא הוא מלקי עלה משום זונה ואפילו בעובדת כוכבים ואמר בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף עח.) דפליגי רבי אלעזר בר יעקב ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בגיורת לכהן ואפילו ר' שמעון לא שרי אלא בנתגיירה פחותה מבת ג' שנזרעו בתוליה בישראל אבל בעובדת כוכבים ודאי שייך זונה וי"ל דההיא דרבא דתמורה וכן ההיא דפ' י' יוחסין וההיא דיבמות דמשמע דבעובדת כוכבים שייך זונה היינו ודאי ליאסר לכהן ואף הכהן לוקה עליה כבעולה ודאי ואביי דפליג ואמר אינו לוקה היינו משום דקסבר דהא דמתסרא עובדת כוכבים זונה לכהן מדאורייתא לאו משום זונה דכתיב בקרא מתסרא אלא מגזרת הכתוב דכתיב בתולה מעמיו ולא גיורת ולאו הבא מכלל עשה עשה ולהכי לא לקי והך גזירה דב"ד של חשמונאי הוי בסתם עובדת כוכבים שאין ידוע לנו שנבעלה דמספיקא לא לקי ואפי' לרבא ומיהו לרבין גזרו חכמים לחייבו משום זונה ולרב דימי נשייהו לא מפקרי הלכך משום זונה לא גזרו ומפ' נמי התם בפ' הנשרפין מ"ד נשג"ז לא אמר נשג"א דאישות ליה להו וק' דהא מצרכינן בפ"ק דקידושין (דף כא:) גבי יפת תואר אשת לרבות א"א אלמא איכא בהו אישות וי"ל דודאי עשה מיהא איכא ולכך הוצרך לרבות אשת איש והא דדרשינן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) אשר ינאף אשת רעהו פרט לאשת אחרים פי' עובד כוכבים אלמא לא שייך בהו אישות כלל היינו לענין חיוב מיתה והא דאמרינן (בריש) [בירושלמי בפ'] אין עומדין י' באו על הזונה ראשון קנאה ואחרים חייבים עליה משום אשת איש הדא אמר בעילה קונה בבני נח היינו דוקא גבי בני נח אבל בישראל אינו חייב בעשה אלא בעולת בעל ואשתו גמורה:
צער גדול היה לי לפני רבי אסי כו'. מדאמרינן ופלוני אצל פלוני משמע שכולם היו בדור אחד וכולם בימי רבי:
ראשונים נוספים
כדכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו. אי איכא הגוי כולו וקא עבר עליה האי גברא אותי אתם קובעים ואי לא לא.
גופא אמר באלי (נותאה) [אמר אבימי נותאה] משמיה דרב פתן ושמנן ויינן ובנותיהן כולן מי"ח דבר הן. בנותיהן אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על בנותיהן שיהו נדות מעריסותיהן.
גניבא משמיה דרב אמר כולהו משום עבודת כוכבים גזור בהו רבנן. גזרו על פתן ושמנן משום יינן. וגזרו על יינן משום ייחוד בנותיהן. אבל חתנות בבנותיהן מדאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן בם ואע"ג דהאי קרא מז' אומות הוא.
דכתיב כי יסיר את בנך מאחרי מרבינן כל המסירות ואפי' דשאר אומות מן התורה. ודרך זנות בית דינו של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף.
ישראל הבא על העובדת כוכבים הלכה למשה מסיני הוא דתנן הבועל ארמית קנאין פוגעין בו והנ"מ בפרהסיא וכמעשה זמרי. אבל הבא על העובדת כוכבים בצנעא בית דין של חשמונאי גזרו. הבא על העובדת כוכבים חייב משום נש"א פי' נדה שפחה אשת איש. נשג"ז נדה שפחה עובדת כוכבים זונה. גזרו תלמידי שמאי והלל אפילו ייחוד דעובדת כוכבים פנויה.
אבל ייחוד דבת ישראל אם היא אשת איש מן התורה הוא. שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם שאר כל העריות שבתורה. ייחוד דבת ישראל פנויה בית דינו של דוד גזרו בה.
דאמר רבא באותה שעה שבא אמנון על תמר אחותו גזרו על ייחוד דפנויה בת ישראל. וגזרו על ייחוד בנותיהן משום דבר אחר. דאמרינן דבית דינו של חשמונאי גזרו שלא תהיה עובדת כוכבים מיוחדת לו בזנות אתו אינהו גזרו אפילו אקראי בעלמא:
ועל דבר אחר משום דבר אחר מאי היא. אמר רב נחמן בר יצחק גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור. אסיקנא עובד כוכבים מבן ט' שנים ויום אחד מטמא בזיבה.
ועל יינן משום בנותיהן. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם אבל יין שנתנסך ממש לע"ז מדאורייתא אסור כדמפורש לעיל מאשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וא"ת סתם יינן נמי ליתסר משום שמא נתנסך לע"ז מיעוטא הוא ומילתא דלא שכיחא ולא חיישינן לה כלל, זה פי' הרב ז"ל.
והראב"ד ז"ל פירש דמשום חששא דשמא ניסך לא הו"ל למגזר ביה הנאה ודיו אם אסרוהו בשתיה ואין זה נכון שהרי שנינו א"כ למה לא אסרוה בהנאה אלמא אי חיישינן בהנאה נמי מתסרא.
ולי נראה בזה כמ"ש בריש פירקין אם איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה הכא נמי אם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה הילכך ליכא למיחש לאיסור נסוך אלא משום בנותיהן הוא דגזור ביה רבנן ואע"ג דאמרינן בכולה מכילתין דטרחי ומזיפי לנסוכי נמי של ישראל התם חשיבא להו תלתא טפי ליהנות ע"ז שלהם בשל ישראל א"נ איכא למימר דאהני גזירה להיכא דידעינן ודאי דלא ניסך כגון מגעו שלא בכונה דניסוך כדאי' בהשוכר ומשום בנותיהן גזרו ביה שלא יהא שותה מיינו במסבה שלהן.
והא דאמרינן אפיסקא דיין וחומץ של עכו"ם מנ"ל ומייתי לה מקראי משום דכל דתקון רבנן אדאורייתא סמכי לה ולא גזרו הנאה אלא מפני שסמכו על דין יינם שנתנסך ממש לע"ז שהוא אסור בהנאה מן התורה תלו לומר שמא נתנסך משא"כ בפתן ושמנן ושלקותיהן וזה שלא גזרו במבושל לפי שאינו מתנסך ואינו מצוי כ"כ לחוש לו לבנותיהן אלא כל גזירתן ביין אחשש ניסוך סמכו אותו כדפרישית.
ואד"ל והא גזירה לגזירה היא וא"ל כדמפרקינן בגמ' אי לא עבדא הא לא קיימא הא וא"ל כיון דבדידהו כלומר בפת ושמן איכא משום חתנות אע"ג דלא שכיח למיגזר עליה בפ"ע גזרו עליו משום לתא דיין וחששא דידהו א"נ בדישראל לא גזרינן גזרה לגזירה אבל בשל עכו"ם גזרינן טובא ועבדינן הרחקי יתירי, כן נ"ל.
וי"מ גזרינן על פתן ושמנן משום יין נסך שנתנסך ודאי לע"ז ועל סתם יינן משום בנותיהן כלו' משום חתון דהיינו דאורייתא ועל בנותיהן כלומר ייחוד בנותיהן משום דבר אחר ע"ז ועל דבר דהיינו תינוק עכו"ם משום דבר אחר דהיינו זכור דאורייתא.
ולא נהירא דהיאך אפשר לומר שגזרו על פתן משום יין שנתנסך לע"ז מה ענין זה לזה ועוד משום פתן שנתקרב לע"ז מצו למגזר ועוד ליגזר על סתם יינם משום יינן שנתנסך לע"ז ממש ועוד יינן של שאר האומות משום מאי גזור אי משום בנותיהן דז' עכו"ם לאו גזירה היא שאין יין של אומה זו מרגילתו לבנותיהן של אומה אחרת אלא ודאי ליתיה להאי פירושא כלל.
וק"ל דהתניא בפרקי ר' אליעזר הגדול שאליהו ז"ל גזר על היין על דבר פעור וא"ל גזר איהו שתיה ואתו אינהו גזוראפר בהנאה וגדר גדול גדרו בו יותר מן הכל שמפני שתקלתו גדולה הוצרך לתקנה גדולה א"נ לא פשטה תקנת אליהו ז"ל ודניאל חזר והורה עליה והוסיף בה פת ושמן ואף ממנו לא קבלו עד שבאו תלמידי שמאי והלל וגזרו כדפרישינן לעיל.
בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם. א"ל דהא אמרינן ביבמות בגיותן לית להו חתנות וכבר פירשתי שם עיקרה בס"ד.
במארה אתם נארים: פר"שי ז"ל אתם מקבלים עליהם גזירה בארור ובקללה ונאסר' עליכם ואחרי כן אותי אתם קובעים גוזלים שאתם נהנים שוב מן החרם אי איכא הגוי כולו אין ואי לא לא.
כתוב בשם הרב רבינו יונה ז"ל ושמעינן מהכא דכשמחרמין חרמות בבית הכנסת אם רוב הצבו' שם חייבין האחרים לקבל עליהם ואם לאו אין חייבין לקבל עליהם אלא אם כן יש שם גדול בין כולם לקבל נדוי וחרם שנדה והחרים ותקנה וגזרה וחרם דין אחד יש להם כדכתיב במארה אתם נארים וכדפירש ר"שי ז"ל וכן היה אומר מורי הרב ז"ל דכל תקנה שרוב הצבור והוא החשוב במנין ובחכמה הסכימו בה אעפ"י שהמיעוט עומדין וצווחין הרי הם חייבין במה שהסכימו הרוב ובלבד שיהא נראה לרוב ההוא דיש בגזרה ההיא תקנה לצבור מתקנין כן על הכל בשוה ואם יש בעיר חבר עיר צריכין לעשות כן מדעתו ואם לאו אין במעשיהם כלום כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא.
והשלקות: פירוש כל דבר שבשלו גוי ואפילו בכלים כשרים ומסקנא דגמרא דאיסורא דרבנן הוא משום חתנות והא ודאי מדקתני הפת והשמן והשלקות מכלל דכל חדא גזרה באנפי נפשה הות ולא נגזרו פת ושלקות ביחד ולהכי עייל תנא שמן בנתים. ודעת ר"ת ז"ל כי על השלקות גזרו תחלה תדע שהרי היו סבורין בגמרא דאיסור תורה הן אלמא גזרה קדמונית היתה ואעפ"י שגזרו על השלקות לא נכלל פת בכללם דאף על גב דפת יש בו משום בישול אעפ"י כן אינו נכלל בלשון שלקות ולא בלשון בשולי גוים וכדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואחרי כן בימי תלמידי שמאי והלל גזרו על הפת בכלל י"ח דבר והביא ר"ת ז"ל עוד ראיה לדבריו שאין פת בכלל שלקות מדאתינן לומר בגמרא דאיסור שלקות מדאורייתא מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ומים בכסף תתן לי מה מים שלא נשתנו מבריתן על ידי האור כו' ופרכינן מידי אור כתיב ואמאי לא פרכי' דאם כן אף פת נמי יהא אסור מן התורה אלא ודאי מדלא פרכינן הכי מכלל דאפיה אינה בכלל בשול ואין זו ראיה דהא אפילו לדברי ר"ת ז"ל נמי תקשה לך אמאי לא פרכינן מפת דהא בקרא לא כתיב שלקות ולא בשול אלא אוכל ופת אוכל הוא אלא על כרחין יש לנו לומר דבדין הוא דמצינן למפרך הכי אלא דניחא ליה למיפרך טפי מידי אור כתיב וגם ה"ר רבינו יונה ז"ל כך פירש בשם רבותיו ז"ל כפירושו של ר"ת ז"ל ויהיב טעמא למילתא כי בתחילה לא רצו לגזור על הפת מפני חיי נפש כי הרבה סומכין על הפלטר מה שאין כן בשלקות ואחרי כן כשראו שצריך לגדור בדבר יותר ושהיה לו קירוב עם הגוים מחמת הפת גזרו עליו והא דקתני תנא מעיקרא גזרת פת מפני שהית' גזרה חדשה וקרובה יותר חביבה ליה ואקדמה אבל רבינו הר"ם ז"ל פירש שאין צורך לכך אלא ודאי על הפת גזרה תחלה כדרך ששנו במשנתינו ומשום דשכיח קירוב דידיה ועל השלקות לא גזרו דלית ביה קירוב כולי האי ואחרי כן ראו שהיו צריכין לגזור גם השלקות וגזרו עליהם ומה ששאלו בגמרא על השלקות מנא הני מילי ולא שאלו כן על הפת טעמא דמילתא משום דשלקות ליכא קירוב כולי האי והיה נראה להם שאין ראוי לגזור עליהם משום תקנות ונכון הוא.
ומיהו מה שכתב הרב ז"ל שאילו גזרו על השלקות בתחל' אף הפת היתה בכלל דההוא גם כן מתבשילי של גוים וכדאמרינן בירושלמי ופת לאו מתבשילי גוים זה ואינו מתחוור שאין דרך העולם לכלול פת בכלל שלקות ולא בכלל לשון בשול וגם אין טעמם שוה דשלקות גזירה שהיו יכולין לעמוד בה טפי מפת שהיא חיי נפש ורגילות בני אדם לסמוך בו על של אחרים.
מה אוכל שלא נשתנה מברייתו: פי' מצורתו שהיה בתחלת ברייתו אף אוכל שלא נשתנה מצורתו מה שאין כן בקליות דלא חשיב שנוי ברייתו על הדרך שפירשנו ואעפ"י שאי אפשר לחזור לברייתו אבל חטין ועשאן קמח הוי שנוי מבריתו ולהכי פרכינן מינה כן פירש רבינו והוא הנכון.
אלא כמים כו': וכל הסוגיא הזאת מלשון המפרש משמע כי כשאמרו בתחילה מה מים שלא נשתנו כך היה דעתינו לומר שלא נשתנו על ידי האור אלא דנקטינן לישנא קיטא וכיוצא בזה בפרק כל הצלמים בשמעת' דדמות צורות לבנות ואחרים הרבה בתלמוד.
כל שנאכל כמות שהו חי: פי' שראוי לאוכלו כמות שהוא חי ואעפ"י שאין הרגילות לאוכלו אלא מבושל והכי רהיט כוליה פרקין.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
אמר [אבימי נותאי] משמי' דרב פיתן ושמנן ויינן כו' וקא סבר רב דיין ופת נמי דניאל גזר אליהן בעיר דהא תלתייהו כתיבי בי' ושמואל לא ס"ל דפת הוא מי"ח דבר דכי הוה מקשה לרב מר' יהודה נשיאה שהתיר השמן תיקשי נמי לדידי' היכי מצא לבטל ב"ד של הילל ושמאי אלא איהו ס"ל דמשום זליפת הכלים נאסר:
משום נשג"ז מה שפירש המורה בכהן ואינו לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה אינו נראה לי דאי בכהן מיירי לאו גמור מדאורייתא אית בה כדתנן ביבמו' וחכ"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בעילת זנות א"ו בישראל קא מיירי שאי בו לאו מדאורייתא אלא מדרבנן:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם פי' לית לי' לתלמודא מאי דאמר רב' בפ' הערל בהלכתא פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת כו' בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. דהו"ל לתרוצי דאורייתא בגירותן אתי אינהו גזור אפי' בגיותן אלא ס"ל לתלמודא דלא אזהר רחמנא אלא בגיותן אבל בגירותן שרי ונתינים דוד גזר עליהם כדאמרי' בפ' הערל גם מאי דאמרי' לרבות שאר המסירין לית ליה לרבה דא"כ אסור לקבל גרים ולהתחתן בהם מכל האומות כדכתבית התם בפ' הערל:
דאורייתא גוי הבא על בת ישראל פי' לבית דינו של שם קרי דאורייתא מפני שהוא כתוב בתורה:
דאורייתא מאי היא תראי קראי כתיבי כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ה"ג ולא כדכתב בספרים הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים דהאי קררא לא משתמע אלא הנוגע במת ולא דיקרב בדיקרב אבל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא הוא דיקרב בדיקר' כדאמרן לעיל וסתם יטמא שבעת ימים משמע ובתר הכי כתיב והנפש הנוגעת באותו טמא מת תטמא עד הערב ותו לא אלא הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ויש כאן להקשות דהכא אמרי' דטומאת חיבורין שבעה היא דאורייתא ובנזיר בפ' שלשה מינין בהלכ' היה מטמא למתים כל היום מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא ומסיק דהיא מדרבנן ומפני שראיתי בפירוש אותה השיטה פירושים שלא נראו בעיני אני רוצה לפרשה. הכי תני התם הי' ונטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והיא ממטמא חייב על כל אחת ואחת ואמרי' בגמרא איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה אבל טומאה טומאה לא אמר רב הונא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב. פי' רבה סבר דלא מחייב רב הונא שתים אלא על טומאה ועל ביאה שנגע תחלה במת וניטמא ואח"כ נכנס באהל המת ומפני שכתובין שני לאוין חד על טומאה וחד על ביאה חייב שתים אבל טומאה וטומאה שנגע תחלה במת ועוד חזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת ורב יוסף סבר דאמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דכשהי' עומד בביה"ק מגע היא דטומאה רצוצה בוקעת ועולה שאם הי' לה פותח טפח ולא היתה רצוצה הי' האדם טהור אלא מפני טומאת רצוצה היא טמא וכשנגע עוד במת אחר הוא חייב ואותיב אביי לרב יוסף ממאי דתניא נזיר שהי' מת מוטל על כתפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר לי' ותיקשי לך מתני' דתנן הי' מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא כו' ואמאי האי מטמא וקאי אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' ברייתא דופטרה על טומאה שניי' מיירי בחיבורין שהמת הי' מוטל על כתפו ובעוד הטומאה הראשונה מחוברת עליו נגע בטומאה שניי' והילכך אינו חייב אלא אחת דכיון דכד נגע בטומאה שניי' טומאה ראשונה מחוברת בו כאלו נגע בשני מתים ביחד דמי ואינו חייב אלא אחת ומתני' דמחייבא על כל טומא' וטומא' כגון שנג' במת ופרש ממנו ועוד חזר ונגע במת שני דהוו שלא בחיבורין והילכך חייב על כל אחת ואחת ומאי דאמר ר"ה נמי נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר הכי בעית לפרושי שלאחר שפירש מביה"ק נגע במת אחר תו מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא והאמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועוש' פסח לא אי אמרת בשלמא טומאה בחיבורין דרבנן משום הכי שני בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח אא"א דאורייתא מ"ש פי' מקשה על מאי דאמרן שבעוד הטומאה מחוברת על האדם ונגע בשניי' כאלו שתי הטומאות מחוברות ביחד דמי ממאי דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין כגון ראובן שנגע במת וקודם שפירש ממנו בא שמעון ונגע בראובן שיהא שמעון טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים שאכילתן הוא עשה אבל לעושה פסח שהוא בכרת לא העמידו דבריהן במקום כרת ואינו טמא אלא טומאת ערב דל"ש חיבורין משלא בחיבורין וכן לנזיר נמי אם נגע בראובן בעודו ראובן מחובר במת אינו טמא טומאת שבעה ואינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה שאין הנזיר סותר אלא בטומאת שבעה והאי אינה אלא טומאת ערב אלמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקס"ד השתא דכי היכי דכד הוה מת מוטל על כתפו ונגע בטומא' אחרת חשבינן לטומאה שניי' כאלו הוה מיחברא בטומאה ראשונה ואין כאן שתי טומאות אלא טומאה אחת הה"נ כד מיחבר ראובן בטומאה ונגע שמעון בראובן חשבי' לי' לשמעון כאלו נגע בטומאה שראובן הוא מחובר בה ומדהא לאו דאורייתא הך נמי לאו דאורייתא ואמאי בנזיר לא מחייב אלא חדא ומשני לא קשיא כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת פי' היכא אמרי' טומאה בחיבורין דאורייתא היא מיחשבא כחדא בחיבורין אדם במת ועוד נוגע בטומאה אחרת ההם ודאי חשבי' לשתי טומאה כחדא אבל חיבורי אדם באדם כגון שמעון שנגע בראובן בעוד שראובן מחובר במת לא חשבי' להו כחדא ולמימר דכאלו נגע שמעון במת דמי אלא דוקא ראובן שנגע במת טמא טומאת שבעה אבל שמעון שנגע בראובן אינו טמא אלא טומאת ערב כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פירשנו אותה השיטה נחזור לענינו הרי משם מוכיח [דטומאה] בחיבורין אינה אלא מדרבנן והיכי אמרי' הכא דמדאורייתא טומאה בחיבורין שבעה וננ"ל לתרץ דודאי טומאה בחיבורין שבעה אינה אלא מדרבנן כדאמרי' התם מש"ה א"ל רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקו בר"נ הכי אמר ר"נ כו' פי' דלעולם לא אמר ר"נ דבר זה דטומאת חיבורין שבעה הוא דאורייתא שאינה אלא מדרבנן כדאמרי' בנזיר ותראי קראי. הכי מתרצי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע טומאת שבעה מיירי בכלים דאדם הנוגע במה וכלים באדם טמאים טומאת שבעה כדתנן בריש אהלו' אבל והנפש הנוגעת באדם שנגע במת אינו טמא אלא טומאת ערב בין שלא בחיבורין בין בחיבורין ורבי' ברוך זצוק"ל כתב בחיבור טהרות שחיבר בהלכות וטא מת שטומאת חיבורין הוא מדאורייתא ופירש השיטה של נזיר בפתרון שאין לה פנים כלל:
וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא פי' דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת ע"י קבורתו אבל קודם שהוסק התנור אין קבורתו מועלת כלום והילכך אי נתכוין גוי לבשולי אסור:
אי לא הו הבשיל אמאי מותר בשולי גוים נינהו כו' מהכא מוכח אע"ג דישראל הניח הבשר ע"ג הגחלים וגוי בא והיפך. ואם לא פי' נצלה כ"א ע"י היפוכו אסור כ"ש אם לא היו מספיקים העצים ובא גוי והוסיף עצים וכן נמי ישראל ששפת את קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא והאי דשרינן לקמן בפת בחיתוי ישראל בעלמא בכה"ג בעי' לפרושי כגון דבלאו האי חיתוי לא היתה נאפת ומש"ה שריא אבל אלו היתה נאפת בלא חיתוי אסורה עיין בפסקיי שסתרתי זו הסברא:
דג מליח פי' המורה שמלחו גוי ובמליחתן היא נאכל בלא בישול חזקי' שרי דלאו בישול היא ור"י אסור דזהו בישולו ק"ל להאי פירושא טובא ר' יוחנן לית לי' מתני' דתנן וכבשין שדרכן לתת להם יין וחומץ אבל אותן שאינן דרכן לתת בהם יין וחומץ שרי ואע"פ שהן מלוחין ע"י גוים ונאכלין מחמת מולחן בלא בישול דדווקא בישולי גוים ע"י האור אסרו חכמים ולא מלוחי גוים ונ"ל לפרש דג מליח הנאכל מחמת מולחו חי וצלאו הגוי וא"ת היינו דגים קטנים מלוחים דאמרן שאין בהם בישול גוים התם רוב העולם אוכלים אותם חיים מחמת מולחן ומש"ה ליכא דפלוג בהו אבל דג מליח שהוא גדול נאכל היא חי מחמת מולחו אבל רוב העולם מבשלין אותו ומש"ה פליג ר"י ואסר משום דאזל בתר רובא דעלמא וחזקי' סבר אע"פ שרוב העולם מבשלין אותו כיון שיכול לאוכלו חי אין בו משום בישולי גוים דומיא דשמן דרוב העולם מבשלין אותו ומפני שנאכל גם חי אין בו משום בישולי גוים וכך מצאתי שכתב ר"ת זצוק"ל בס' הישר:
והקפריסין פי' המורה שבישלן הגוי ומפני שנאכלין חיין הם מותרין ואינו נ"ל שהפקריסין נאכלין חיין והילכך אם בישלן גוי אסורין הם ואין לפרש אלא כגון שמלחן גוי או כבשן וכן הקפליטות שהן כרישים גדולים והחמין והכליות אע"פ שעל ידי האור עשאו הגוי (חסר כאן איזה תיבות):
אמר רב חב"ית אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם [אחד] המורה תלה הטעם מפני שחבי"ת דמיהן יקרים וראיתי שנתנו טעם אחר שחבי"ת עומד האיסור בעינו אם החליף אבל חמפ"ג אינו אלא ע"י תערובת וק"ל לתרווייהו ממאי דאמר רב אשי לעיל שהחומץ והמבושל כיון דלא מנסכי להו לא בעי חותם בתוך חותם ולמורה קשיא ממבושל שהרי דמיו יקרים יותר מן היין ולמ"ד מפני שהאיסו' עומד בעינו קשיא חומץ ומבושל ונ"ל דר"א ל"ל דרב דאיהו סבר דוקא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם אבל מידי אחריני לא ואע"פ שדמיו יקרים והאיסור עומד בעינו ובשר ותכלת סגי להו בחותם אחד:
פיסקא ואלו מותרין באכילה חלב שחלבה גוי וישראל רואהו פירש מדלא קתני ישראל עע"ג ש"מ דלא בעינן שישמור ויראה היאך הוא חולב אלא אע"פ שאין רואה היאך הוא חולב לבד שעומד בצד א' ורואה את הגוי מותר ולא חיישי' שמא היה לו דבר טמא ומערב בו והיינו דאמרי' בגמ' תנינא להא דת"ר דלא בעינן שיעמוד ע"ג ומיהו בברייתא מוסיף יותר שאע"פ שאינו עומד אלא יושב כיון דכי קאי חזי לי' שפיר דמי:
והדבדבניות פי' אשכלות של ענבים ממסקות שהיין זב מהן ועל זה נקוראי דבדבניות ואתא למימ' שאינן חשובין אותן חטיפין יין שיאסרו משום מגע גוי:
אמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה של כ"א ואחר ניכר. פי' שאם יש בחבית הרבה דגים חתוכים לחתיכות חתיכות מצאנו בה ראש ושדרה של דג א' ניכר ושל שאר אינו ניכר לא אמרי' מדהאי הוה טהור כולן נמי טהורין הן אלא צריך שיהיו ניכרין כל הדגים ששם הראש והשדרה שלהן וכיון שהן ניכרין כל החתיכות מותרות דסתמא דמליתא מאלה הדגים נחתכו ולא חיישי' שמא מדגים טמאים נחתכו מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו א' ממאה שבה מותר ומעשה בגוי א' שהביא גרב מלא חתיכות בציפרי ומלא אחת שיש בה סימן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. פי' אם יש סימן טהרה בחתיכה בין בכולה חבית בין במקצתה ואפילו יש מאה חתיכות בחבית ונמצאת סימן באחת מהן כולן מותרות דתלינן ואמרי' כמו שזה טהורה כך כולן טהורות לוא מספקינן למימר שמא תערובת דגים טמאים יש שם וקשיא לר"פ דבעי ראש ושדרה של כ"א וא' תרגם רב פפא כשחתיכות שוות ולעולם צריך ראש ושדרה של כ"א וא' אבל אם הי' דג גדול בראש ושדרה שהן ניכרין מותרות כל החתיכות הילכך החביות הבאות מלאות טונינא כיון שנוכל להכיר הראש והשדרה כולן הן מותרות ולא חיישי' לדג טמא ואע"פ שיש חבית שאין שם ראש יש להתיר מטעם החזקה שחזקה יש לנו שאינן עושין שם אלא מטונינא ולא מדג טמא כדאמרן לעיל מכריז ר' אבהו קירבי דגים ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ופמיא ובלחנתא דפוס נהרא:
ההיא ארבא דלחנתא דאתא למחוזא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קילפי על ספיני ושרייה אמר רבא מי איכא מאן דשרי כי הא באתרא דשכיחי קילפי המורה פירש לעיל בלחנתא דפוס נהרא שהוא סולתנית וקשיא לי היכי דמי הכא דפליגי אי איכא למיחש לתערובת דגים טמאים שעולים עמה מה מועילים הקילפי שמא יש ביניהן דלית להו קילפי ומה זה שאמר באתרא דשכיחי קילפי אפילו אם ראה הקילפי על הדגים עצמן יש לאוסרן מפני התערובת וא"ת שהיו הטהורין ניכרין ע"י הקשקשים א"כ מאי טעמא דמאן דאסר יאכל כל מי שיש לו קשקשים ואם הי' מין שמשיר הקשקשים יהו כולן אסורין כמו החילוק ובנדברים בפ' הנודר מן המבושל תנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס וראיתי לאחד שפירש שם דצחנה היא או בשר מהותך או עופות או דגים ישים אותם עם מלח וחומץ ויטרפם בכל עת ויניח אותם עד שיתמסמסו ויהיו כמו מרק עבה וכך נ"ל לפרש כאן צחנתא שאינם הדגים שלמים שיהיו ניכרין ע"י קשקשים ויש לחוש לדגים טמאים וצחנתא דפוס נהרא שריא מפני החזקה שיש לנו דלא מרבי ההיא טינא דג טמא וזאת שבאה לפום נהרא התיר רב הונא משום קילפי דחזיא בארבא ומוכיח שאלה הקילפי מאלה הדגים הם ודמי לגרב מלא חתיכות שבעבור סימן הנמצא בחתיכה אחת התרנו כל הגרב ורבא אסר משום דבההיא אתרא שכיחי קילפי תמיד בבספינה הנושרים מדגים טהורין ושמא אלה הקילפי אינם מדגי צחנה זו אלא מדגים אחרים וסולתנית היא מין דגים קטנים שאין להם קשקשים עכשיו ועתידין לגדל לאחר זמן ואנו חוששים לתערובת דגים קטנים כיון שאין להם קשקשים אבל כל דגים קטנים שיש להן קשקשים אין אדם יכול לאוסרן מפני שהוא בודק ע"י קשקשים וצחנתא אין לה בדיקה שהדגים הן נימוחין בתוכה:
ונמצאת כילבית באחת מהן פתוחו' כולן מותרו'. פי' וכגון שנמצא בה שתי כילביות דהכי אוקימנא לעיל דבפתוחות בעינן תרתי:
אמר רב ברונא אמר רב קירבי דגים ועוברן אינן נקחין אלא מן המומחה יש לומר דפליגי אדר' אבהו דאמרן לעיל מכריז ר' אבהו בקיסרי קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באין אלא מפלוסא ומפמיא ויש לומר דל"פ דלא שרא ר' אבהו אלא בקיסרי שלא היו באין שם אלא מפלוסא ומפמיא באותן המקומות היתה חזקה שלא היו לוקחין אותן אלא מדגים טהורים אבל שאר המקומות לוקחין אותן גם מדגים טמאים הילכך אינן נקחין אלא מן המומחה:
וזה משריץ מבחוץ שמעתי שמוציא הבצים מבחוץ ונכנסין גרעיני הבצים בין הקשקשים ושם הוא משריץ עד שיוצאין הדגים קטנים מהן:
למה לי מומחה ליבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים כו'. פי' ואע"ג דאמרי' בפ' אלו טרפות דלא סמכי אסימני בצים עד שיאמר הגוי של עוף פלוני וטהור הוא התם כדמסיק טעמא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל בדגים סימן מובהק הוא:
אין שם מומחה מאי פירש המורה כשנימוחו העוברין קא בעי לה ויש לומר דבקירבי דגים קמבעיא לי' שאין יכול להכירן ע"י סימנים שלא נאמרו הסימנים אלא בעוברין ודייק אנמי דאמרי' אלו דגים ואלו קרביהן ואי קשיא ומ"ש מבצים דאמרי בפ' ואלו טרפות עד שיאמר של עוף פלוני וטהור וה"נ נימא הכי ואמאי מצרכינן לי' שיראה לו הדגים שהוציאן מהם תשובה התם בבצים מינכרי וידיעי ביצי כל עוף ועוף והילכך כשאמר של עוף פלוני היא לא משקר דמילתא דעבידא לגלוי הוא ואע"פ שהוא גוי סמכי' עילוי' אבל קירבי דגים לא מינכרי שכל הדגים קירביהן שוין הילכך אי מחזי לן הדגים שהוציאן מהן אין ואי לא לא דשמא הוא סבור שהן מדג פלוני ואינן אלא מדג טמא ואע"פ שהוא ישראל לא מהימנינן לי':
ר' יוסי אומר השלחין אסורין ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן מין [זיתים] הוא והן נותנין לתוכו חומץ שיהו חולצין את גרעיניהן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה