ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קפט א
קמוצה והכ"ף בשוא, וכן גם בלא הפסק: "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָ֗ךְ" (משלי ו כב), אוֹתוֹ, אוֹתָם או אוֹתְהֶם, אוֹתָנוּ, אֶתְכֶם, ונשתנה אֶתְכֶם מחבריו לרוב התנועות, וכן אֶתְהֶם. ופעם בא עם חולם: "עַד הַשְׁמִידוֹ אוֹתְכֶם" (יהושע כג טו). ולנקבה: אוֹתָהּ, אוֹתָךְ בקמץ והוא שוה לזכר ולנקבה. ובא מורכב מן אוֹתְךָ ואוֹתָךְ: "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה" (שמות כט לה), והה"א נוספת. ונכתב בנו"ן אוֹתָן, ובתוספת ה"א: "אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה" (שמות לה כו) או אֶתְהֶן, אֶתְכֶן. ופעם בא בחולם: "וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם" (יחזקאל כג מז). ובא במ"ם לנקבות: "הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה נָּא אוֹתָם" (שופטים יט כד), "וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם" (יחזקאל כג מה), והוא בחולם.
וכשיבא אֵת בענין עִם, יתחבר במשקל אחר ברוב: אִתּוֹ, אִתְּךָ ובהפסק אִתָּךְ – "וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּֽךְ" (משלי ג כח). וכן בזקף: "אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּ֔ךְ" (מ"א ב כ), "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ֙" (מ"ב ב י). אִתִּי, אִתָּם, אִתְּכֶם, אִתָּנוּ, אִתָּהּ, אִתָּךְ בקמץ התי"ו ושוא הכ"ף, ובא אחד בצרי התי"ו: "וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ" (ישעיהו נד י). אִתָּן, אִתְּכֶן, והדגש בהם תמורת הנח.
אֵין – בצרי בהסמך ענינו אל מלה אחריו: "אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל" (מיכה ז א), "אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה" (ירמיהו ח יג) וזולתם. ובא בחירק: "וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב" (ש"א כא ט). ובהפסק ענין בפתח האל"ף ובחירק היו"ד: "וְאָדָם אַיִן" (בראשית ב ה). ובאתנח וסוף-פסוק קמוץ: "וְאָמְרוּ אָ֑יִן" (מ"א יח י), "וְאָמַרְתְּ אָֽיִן" (שופטים ד כ). ובא בזקף קמץ: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָ֔יִן" (קהלת ג יט). ובא בפתח ואתנח: "יְקַו לְאוֹר וָאַ֑יִן" (איוב ג ט), "וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַ֑יִן" (תהלים סט כא). ויתחבר לכנוים כן: אֵינֶנּוּ או אֵינוֹ, אֵינֶנִּי או אֵינִי כאשר מצאנום במשנה, אֵינָם, אֵינְכֶם, אֵינֶנּוּ. ולפי הענין תכיר בין המדברים-בעדם ליחיד נסתר, כמו מִמֶּנּוּ לנסתר ולמדברים-בעדם והענין מבדיל ביניהם, אֵינֶנָּה או אֵינָהּ, אֵינֵךְ, אֵינָן, אֵינְכֶן.
אַף – בפתח לעולם. אָז – קמץ. אַךְ – פתח. אֲשֶׁר – בסגול. אָמְנָם – קמוץ. אֲבָל – קמוץ הבי"ת. אַן – פתח. אָנָה – קמץ ומלעיל, ובאו שנים מלרע: "אָנָ֣ה׀ אֲנַחְנוּ עֹלִים" (דברים א כח), "אָ֭נָ֥ה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ" (תהלים קלט ז).