ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/מט ב

<< · ספר מכלול (רד"ק) · לפי דפים · מט ב · >>

שהוא מנהג הלשון במקומות רבים; וכן "וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (יחזקאל טז י), שהו"ו פתוחה והענין עבר.

"בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ" (בראשית כז לג) – קמץ, "וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא ב) – פתח. "וָאֲקַוֶּה לָנוּד" (תהלים סט כא) – קמץ, "וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ" (תהלים נב יא) – פתח.

"בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר" (זכריה יא ה) – האל"ף נחה והוי"ו פתוחה, כי המשפט בתנועת האל"ף: וְאַעֲשִׁיר, ובנוח האל"ף הוטלה תנועתה על הו"ו. "וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד" (מ"א יא לט) – האל"ף נחה, והו"ו פתוחה, כמו שהיתה בנוע האל"ף, כי הענין לעתיד.

וכשתהיה יו"ד-אית"ן שואית ותבוא עליה הו"ו, תנוח היו"ד ותהיה הו"ו נקודה בחירק כשתורה לעתיד, כמו "וִיהִי מַבְדִּיל" (בראשית א ו), "וִיחִי עוֹד לָנֶצַח" (תהלים מט י), "וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו יא), "יְפַתַּח וִישַׂדֵּד" (ישעיהו כח כד), "וִיקַטֵּר לְמִכְמַרְתּוֹ" (חבקוק א טז).

וכן כשתהיה הו"ו פתוחה שתורה לעבר, כמו כן תנוח היו"ד בשוא ולא תדגש, כמו "וַיְחַבֵּר אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת" (שמות לו י), "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב" (שמות לט ג), "וַיְמַלְאוּ בוֹ" (שמות לט י) וזולתם. ויש מהם הו"ו בגעיא ויש בלא געיא, ובכלם לא תדגש היו"ד. והנגיד רב שמואל ז"ל כתב כי "וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ" (ש"ב יב ג), "וַיְצַוֵּהוּ יְיָ לְנָגִיד" (ש"א יג יד), דגושי היו"ד, ולא מצאנו כן בספרים המדויקים.

ות"ן, דגושים כשתבוא עליהם ו"ו פתוחה: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם" (במדבר יב א), "וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה" (רות ב ג), "וַנְּסַפֶּר לוֹ" (בראשית מא יב). וכשתורה לעתיד ויהיו אותיות ת"ן בשוא, תהיה הוי"ו בשורק, כמו "וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו מ כז), "וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ" (שה"ש ו א). והעמידו הו"ו במאריך ונקדו התי"ו בשוא-ופתח לתפארת המלה: "וּֽתֲבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד" (יחזקאל כו כא). וכן אמרו "וּֽשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ" (שופטים ה יב) – הו"ו מועמדת בגעיא והשי"ן בשוא-ופתח. וכן "קוּם בָּלָק וּֽשֲׁמָע" (במדבר כג יח), הו"ו מועמדת בגעיא והשי"ן בשוא-ופתח.

וו"ו השירות לא תבוא על העוברים לא בפתח ולא בקמץ, שלא להרבות המשכת התנועות, בין ותדע.^[1] אבל בעוברים בנחי העי"ן ובכפלים שאין תנועותם רבות, תבוא עליהם הו"ו קמץ כשתעמוד מלה בענינה, כמו "וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵ֒תוּ" (דברים כב כד), "וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵ֔תָה" (דברים כב כא). וכן כשתעמוד המלה בטעם לבדו: "וָמֵ֖תוּ כָּל הַצֹּאן" (בראשית לג יג), "וָשָׁ֖ב וְרָפָא לוֹ" (ישעיהו ו י).

נימוקי רבי אליהו בחור

1. א"א: וזה דוקא כשפ"א-הפֹעל אינה אות גרונית, כמו שכתוב לעיל.