סוכה מח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רגל בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב אפייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו בקרבן בפני עצמו גשירה בפני עצמו דברכה בפני עצמו:
מתני' הההלל ווהשמחה שמונה כיצד מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג:
גמ' מנה"מ דת"ר (דברים טז, טו) והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון או אינו אלא יו"ט הראשון כשהוא אומר אך חלק ומה ראית לרבות לילי יו"ט האחרון ולהוציא לילי יו"ט הראשון מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו:
מתני' סוכה שבעה כיצד זגמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג:
גמ' אין לו כלים להוריד מהו אין לו כלים אלא כי אשתמש במאי אשתמש אלא אין לו מקום להוריד כליו מהו ר' חייא בר (רב) אמר חפוחת בה ארבעה ור' יהושע בן לוי אמר טמדליק בה את הנר ולא פליגי הא לן והא להו הא תינח סוכה קטנה סוכה גדולה מאי איכא למימר דמעייל בה מאני מיכלא דאמר רבא מאני מיכלא בר ממטללתא מאני משתיא במטללתא:
מתני' יניסוך המים כיצד צלוחית של זהב מחזקת שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח הגיעו לשער המים תקעו והריעו ותקעו עלה בכבש ופנה לשמאלו שני ספלים של כסף היו שם ר' יהודה אומר של סיד היו אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין ומנוקבין
רש"י
[עריכה]
פז"ר קש"ב - סימן הוא כדמפרש ואזיל:
פייס בפני עצמו - שבכל פרי החג לא היו מטילין פייס איזה משמר יקריב לפי שבסדר היו מקריבין אותן עד שכל כ"ד משמרות שונות ומשלשות בהן חוץ משתים כדאמרי' בהחליל (לקמן דף נה:) ופר דשמיני בתחילה מפייסין עליו:
זמן - לברך בו שהחיינו:
רגל בפני עצמו - . שאין יושבין בסוכה:
קרבן לעצמו - שאינו כסדר פרי החג דא"כ היו בו ששה פרים:
ברכה לעצמו - את יום השמיני ובתוספתא משמע שמברכין את המלך והכי גרסינן לה ברכה בפני עצמו שנאמר (מלכים א ח) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך:
מתני' והשמחה - שלמי שמחה:
והלל - לגמור בו את ההלל:
גמ' מנא ה"מ - דשמיני חייב בשמחה דהא לא כתיב ביה בהדיא אלא בשבעת ימי החג דכתיב (דברים טז) חג הסוכות תעשה לך וגו' וסמיך ליה ושמחת בחגך:
אך שמח - בההיא פרשה דעשר תעשר כתיב ז' ימים תחוג:
לרבות לילי יו"ט האחרון - לשמחה שלפניו לכוללו עם שבעת הימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני דהאי שמח למאי אתא כיון דכתיב לעיל מיניה ושמחת בחגך אלא לרבות שמחת ליל שמיני וכיון דאתרבי לילי יו"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום שהוא עיקר שחייב בשמחה ושאר הלילות לא צריכי ריבויי דימים אפילו לילות במשמע כדרבינן גבי סוכה ('לעיל מג.) וכי איצטריך ללילי יו"ט האחרון איצטריך דאינו בכלל שבעה ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעת ימים דקרא ויום אתי בק"ו ואשמעינן שבשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה:
או אינו אלא לרבות לילי יו"ט הראשון - ואשמעי' שצריך לזבוח שלמים ערב יום טוב לשמחת לילה הראשון ולא בעינן זביחה בשעת שמחה:
מתני גמר מלאכול - בשביעי:
לא יתיר את סוכתו - לא יתיר אגדים שלה לסותרה דהא כל היום חובתה לישן ולשנן ואי אקלע ליה סעודתא אכיל לה בגווה:
אבל מוריד הוא את הכלים - ואת המצעות שנשתמש בהן בתוכה כדתניא בפ' הישן (לעיל דף כח:) היו לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן לסוכה:
מפני כבוד יום טוב - שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה:
גמ' אין לו מקום - אחר לאכול שם (שיוריד כליו וצריך לאכול בסוכה) ביו"ט האחרון:
מאי - מה יעשה להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה שמנה ימים:
פוחת בה ארבעה - טפחים ופוסלה:
מדליק בה את הנר - דאמרי' (דף כט.) שרגא בסוכה קטנה לבר ממטללתא:
הא לן - לבני בבל שהשמיני שלהם ספק שביעי דלא קים להו בקביעא דירחא מדליק בה את הנר ולא יפחתנה ויפסלנה לפי שצריך לישב בה מחר:
והא להו - לבני א"י דקים להו בקביעא דירחא ולא יתבי בסוכה בשמיני פוחת:
התינח בסוכה קטנה - בהדלקת הנר:
סוכה גדולה מאי איכא למימר - דהכי אמרן לעיל (שם) שרגא אמרי לה במטללתא ואמרי לה לבר ממטללתא ולא פליגי הא בסוכה גדולה כו':
מתני' מן השילוח - מעיין הוא סמוך לירושלים:
מחזקת שלשה לוגין - זהו פחות שבנסכים רביעית ההין לכבש:
שער המים - אחד משערי עזרה נקרא כן על שם שמכניסין בו צלוחית של מים של ניסוך בחג:
תקעו והריעו - משום שמחה דכתיב (ישעיהו יב) ושאבתם מים בששון:
עלה בכבש - שהיה בדרומו של מזבח:
ופנה לשמאלו - שהנסכים נעשים בקרן מערבית דרומית וכשהוא פונה לשמאלו היא הראשונה ובמסכת זבחים יליף לה מקראי בפרק קדשי קדשים (דף סג.):
שהיו מושחרין פניהם - ודומין לכסף שהוא שחור מן הסיד:
תוספות
[עריכה]
רגל בפני עצמו. דאין יושבין בסוכה קרבן לעצמו שאינו בסדר פרי החג דא"כ היו בו ששה פרים ברכה לעצמו את יום שמיני חג העצרת הזה ובתוספתא משמע שמברכין את המלך דה"ג בה ברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כך פי' בקונט' והשתא לא הוי כי ההוא דתניא לעיל דאמרינן כשם שחג טעון שיר קרבן ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר וברכה ולינה ורבינו תם מפרש ברכה דהכא ברכת המזון ותפלה כי ההיא דלעיל ורגל בפני עצמו לענין שטעון לינה ורבינו חננאל מפרש לענין [שידחה] אבילות משום דאמרי' פרק בתרא דמועד קטן (דף יט.) דהקובר את מתו שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים וזימנין דליכא שבעה קודם לרגל ואפ"ה בטלה הימנו גזרת ל' משום שמיני עצרת ורבינו תם עצמו יסד במעריב של שמיני עצרת קודש ללינה ושלשים ידחם כאשר אבלים ינחם ומיהו אי אפשר לומר שידחה לגמרי דהא פרק בתרא דמו"ק (דף כד: ושם) אמרי' יום אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום וברכת המלך לא בעי למיתני משום דצריך למיתני דומיא דברכה של ז' ימי החג שיר שהיו אומרים מזמור שלם משא"כ בשאר ימי החג שלא היו אומרים מזמור שלם אלא חציו היום וחציו למחר כך מפרש ר"ת כדאיתא בשילהי החליל (לקמן דף נה.) דמותיב בה סימנא הומבה"י ולעיל פירשתי שהיו אומרים למנצח על השמינית:
פוחת בה ארבעה. טפחים ופוסלה כך פי' בקונט' ותימה מה שיעור הוא זה בארבעה והלא אויר פוסל בשלשה בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין באמצע כדמוכח שילהי פ' קמא (דף יז.):
מדליק בה את הנר. פירשנו לעיל פרק הישן (דף כט. ושם בד"ה ואמרי לה):
שער המים. מן השערים הדרומיים שבעזרה הוא דתנן במס' מדות (פ"ב מ"ו) שערים הדרומיים סמוכים למערב וקחשיב שער המים וקתני למה נקרא שער המים שבו מכניסין צלוחית המים של ניסוך המים בחג:
וחוזרין על העקב. לא כמו שפי' בקונט' משום שלא ירבה בהילוך בחנם דא"כ כשהיא בקרן דרומית מזרחית נמי אלא היינו טעמא דהכא דחזרתן על העקב הוי דרך ימין:
ועולת העוף כשרבתה במזרח. ברייתא זו כולה משנה שלימה היא במסכת זבחים פרק קדשי קדשים (דף סג.) והתם דייק מדקא אמר כשרבתה במזרח מכלל דמקומה במזרח ועל חנם נקט טעמא מן הדיוק דבהדיא תנן התם (דף סד:) עולת העוף כיצד היתה נעשית עלה לכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית):
שני ספלים של כסף. תימה דתנן במנחות פרק שתי הלחם (דף נט:) שתי שולחנות היו באולם אחד של כסף ואחד של זהב על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין אפי' סילקוהו מעל שלחן הזהב בהיכל לא היו יכולים להורידו ולהניחו בשל כסף וא"כ הכא שהיו ממלאים בצלוחית של זהב היאך היו מנסכין בספלין של כסף וכי תימא בצלוחית שאינה מקודשת היו ממלאין לא היא דגבי חבית כשנתמלא מע"ש קתני מתני' שאינה מקודשת כדמפרש טעמא בגמרא אבל צלוחית שהיו ממלאין בחול היתה מקודשת וי"ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבין כגופו של מזבח והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/סוכה/פרק ד (עריכה)
נא א מיי' פ"י מהל' תמידין ומוספין הלכה י"ג:
נב ב מיי' פ"י מהל' תמידין ומוספין הלכה ה':
נג ג (מיי' פ"י מהל' תמידין ומוספין הלכה י"א):
נד ד מיי' בסדר תפלות, טור ושו"ע או"ח סי' תרס"ח סעיף א':
נה ה מיי' פ"ג מהל' חנוכה הלכה ו', טור ושו"ע או"ח סי' תרמ"ד סעיף א':
נו ו מיי' פ"ו מהל' יו"ט הלכה י"ז:
נז ז ח ט מיי' פ"ו מהל' סוכה הלכה י"ד, סמג עשין כג, טור ושו"ע או"ח סי' תרס"ו:
נח י מיי' פ"י מהל' תמידין הלכה ו', סמג עשין שם:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/סוכה/פרק ד (עריכה)
מתניתין כר' אליעזר דהא ר' אליעזר מחייב תנופה בביכורים ופשוטה היא ואסיקנא להלכתא אומרין זמן ליום ח' של חג ואין אומרין זמן בח' של פסח. פי' פז"ר קש"ב. פייס כדתנן בשמיני חזרו לפייס כרגלים. זמן כדאמרן. רגל בפ"ע לחשב אותו ז' ימים לענין אבלות כדגרסינן בפרק אחרון במשקין אמר רב יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן כ"א לענין שלשים. קרבן בכל הימים פרים. וביום השמיני פר אחד. שיר בפני עצמו ברכה בברכת המזון ותפלה כדאמרן:
מתני' ההלל והשמחה שמונה כו'. בשביל שלמי חגיגה שצריך לאוכלו בח' ימי החג שאין שמחה אלא בבשר. תנא ההלל י"ח ימים ולילה אחד שגומרין בהן את ההלל. ואלן הן ח' ימי החג וח' ימי חנוכה וי"ט ראשון של פסח ולילו וי"ט של עצרת:
והשמחה דת"ר והיית אך שמח לרבות י"ט האחרון לשמחה בו:
ירושלמי השמחה ח'. הגע עצמך שחל י"ט הראשון להיות בשבת. לשחוט מערב אין אתה יכול דאמר רבי שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אין יוצא בהן י"ח ברגל. לשוחטו בשבת אי אפשר הלכך לא משכחת לה אלא בכהנים שאוכלים את שעיר החטאת:
פיסקא סוכה ז' כו' אם אין לו מקום להוריד את הכלים שנשתמש בהן בסוכה פוחת בה ד' טפחים או מכניס בה כלי מאכל ואם היא קטנה מכניס בה נר ודיו:
[מתני'] ניסוך המים כיצד כו'.
[פייס בפני עצמו.] זה שאמרו חכמים במס' סוכה ובמקומות אחרים בשמיני של חג שהוא רגל בפני עצמו והניחו בו סימן פז"ר קש"ב. פרש"י ז"ל פייס בפני עצמו דבשאר ימי החול לא היו מפייסין אלא כל עשרים וארבע משמרות מקריבות על סידור שהן סדורות ככתוב בדברי הימים יהויריב ידעי' כו' זו הוא ששנינו יום טוב הראשון של חג היו שם י"ג פרים ואילים שנים ושעיר אחד נשתיירו שם י"ד כבשים לשמונה משמרות כו' לומר שמקריבין י"ו משמרות על סידורן י"ג פרים ואלים שנים ושעיר אחד ושמונה הנשארות מקריבות על סידורן נמי י"ד כבשים כדמסדר להו מתני' ביום הראשון ששה מקריבין שנים פרים והשאר אחד אחד וקצרו של דבר שלא היה פייס למשמרות בשבעה ימי החג כלל.
ומה ששנינו בשמיני חזרו לפייס כברגלים. פי' הרב ז"ל שמפייסין בו כשא' הרגלים כפסח ועצרת והטעם דמפני שהיו בחג קרבנות מרובין לא היו משמרות צריכין לפייס אבל בשאר רגלים שקרבנותיהם מועטין מפייסין להם. זהו דרך המפרשים ז"ל.
וקשיא לי שאפי' בחג משמע דמשמרות הקודמות משתכרות יותר מן האחרו' שהם זוכות בפרים תחלה ושש מהן עפ"י סדורן זוכות להקריב בכבשי' שנים שנים נמצאו ראשו' משובחות ומשתכרו' בקרבנות יותר מן האחרות ולא תקבל אחת מהם ברצונה להתעכב עד למחר ועד שביעי וכ"ש שתי משמרות האחרונות שלא היו משלשות בפרים שאינן מקבלות עליהן להתאחר וכל עיקר הפייס לא נתקן אלא בדבר קל מזה כדתנן מעשה שהיו שניהן רצין ועלו בכבש דחף את חבירו כו' השתא בתרומת הדשן שאין בה שום הנאה לכהן אלא זכות מצוה בלבד היו מקפידין עד שתקנו להם פייס בקרבנות פרים ואילים לא כ"ש ועוד חזרו לפייס כברגלי' לא משמע כשאר הרגלים דהוה ליה למיתני בשמיני מפייסין כשאר הרגלים ועוד דהוה ליה לתנא דמתניתין למיתני לא היה פייס בחג מדקתני סתם ביום הראשון היו י"ג פרים כו' משמע דמקריבין כדרך כל רגל ועוד פייס בפני עצמו משמע דבשאר הימים היה שם פייס בפני עצמן.
אבל הענין כך הוא שהיו כל המשמרות מתכנסות בחג כדרך כל הרגלים ולוקחין מכל משמר ומשמר גדול שבו ומפייסין וזה שזוכה בפייס משמרתו מתחלת ביום הראשון וזה שעל ימינו משמרתו מקריבין אחריו וכן כולם כדרך שעושין בני משמר בארבעה פייסות בכל יום ובפייס הזה של יום ראשון נתפייסו משמרות כל ימי החג נמצאו כולן מקריבות בפייס זה על סדר המשנה ביום טוב ראשון של חג היו שם י"ג פרים ומי שהיה מקריב פרים היום לא היה מקריב למחר כו'.
וכן מצאתיה בתוספת' דתנא אבא יוסי בן חנין אומר לא היה פייס אלא לראשי משמרות בלבד ושאר כל המשמרות חוזרות חליל' ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר לא היה פייס אלא ליום טוב הראשון של חג בלבד ושאר כל ימי החג חוזרות חליל' פירש סובר אבא חנין שהיו מפייסין ראשי המשמרות ומשמרה הזוכה בפייס קודמת ועל ידה מקריבו כל המשמרו' כסדורן במקרא ורבנן פליגי בהא סברי דשאר משמרות מקריבות כדרך שעומדו' ככוליאר כדפרי' ואיפשר דליכא הכא פלוגת' ואעפ"י שבלשון יחיד הם שונים אותה וכן סיפא סוגיא דר' חנינא בן אנטיגנוס הכל מודים בה וכן כיוצא בהן בתלמוד רבות וכדר' שמסודרו' בכוליאר הם זוכות בפייס כמו שזוכין היחידי' בפייס התמי' כדפרישית.
ורגל בפני עצמו. פרש"י ז"ל שאין בו סוכה ולולב, וקשיא לי אם לזה הוא רגל למה הוצרך רבי יהודה להביא ראיה לכך לומר שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון קרבן שיר ברכה ולינה, דבר ברור הוא בודאי שהוא רגל בפני עצמו שאינו בסוכה ולולב ואין זה נלמד מן השיר והלינה.
אבל ראיתי נוסחא ישנה שכתוב בה וכשם ששבעת ימי החג טעונין שיר ברכה ולינה כך שמיני טעון שיר כו'. ולפי זה רבי יהודה הוא דאמר רגל בפני עצמו הוא בודאי וכיון שהוא רגל בפני עצמו אף הוא טעון שיר לעצמו וברכה ולינה. ומ"מ עדיין לא נתחוור לי זה מפני שראיתי בירושלמי אמר ר' יוחנן שמיני רגל בפני עצמו פייס בפני עצמו ברכה בפני עצמה קרבן בפני עצמו רגל א"ר בון בשם ר' אחא כולהון כתיב וביום וכאן ביום ללמדך שהוא רגל בפני עצמו פייס א"ר יוסי מתניתין אמרה כן בשמיני חזרו לפייס כברגלים ברכה כר' אילא דאמר זמן קרבן פר אחד ואיו אחד ע"כ גירסת ירושלמי ואם אין רגל בפני עצמו אלא לומר שאינו בסוכה ולולב לא הוצרכו ללמוד כן מן ה"ואו" ועוד שאינו נקרא רגל בפני עצמו בשביל שאינו בכל מצות הרגל שלו שהרי לולב נוהג בראשון ואינו בשאר הימים בגבולין ורגל פסח נמי חלוק במצה ומרור כדאיתמר לעיל.
ור"ח ורבינו בעל הלכות ז"ל פי' רגל בפני עצמו לענין אבילות שנמנה שבעה כדאמרינן בפרק בתרא דמשקי' אמר רבינא אף אנו נאמר יום אחד לפני החג והחג ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד יום. וזה דוחק מאד ואינו מתקבל עלי כלל שיהא אותו מנין שחידש רבינא ואמר אף אנו נאמר נשנה לראשונים בברייתא דתניא לעיל רבי יהודה אומר שמיני רגל בפני עצמו הוא ותניא בהדיא פז"ר קש"ב כו' ועוד דתלו תניא בדלא תניא שמפני שהוא רגל בפני עצמו הוא נמנה שבעה במה מצינו שהוא חלוק לענין פז"ר קש"ב הוציא רבינא מנינו ועשאו שבעה רגל בפני עצמו אבל כל תולדות הללו ממנו הן למדות.
ור"ת פי' בספר הישר רגל בפני עצמו לומר שטעון לינה תדע מדלא מנינן לינה. ואינו במשמע דהא אמר להו רבי יהודה לרבנן רגל בפ"ע שכשם שהשבעה ימי החג טעונין ברכה ולינה כך שמיני כו' דכל אלו מלמדות למה שהוא רגל בפני עצמו ואלו תלדות ורגל בפ"ע אב לכולן והוה ליה למימר פז"ל קש"ב דתולדות דנפקי מרגל בפ"ע קא חשיב, ועוד מאי משמע ברגל בפ"ע לינה טפי מהנך שאילו לפירוש הראשונים ז"ל משום לולב וסוכה נראה כרגל בפ"ע ממש וכן אם הוא נמנה שבעה עשיתו רגל שלם אבל בלשון רגל בפ"ע אין משמעות לינה יותר משאר דינין ולמה סתמו לינה בלשון רגל ופירשו דינין אחרים שבו ואדרבאאפי' יהא רגל בפ"ע מפורש מן התורה אין לינה במשמע דאפשר דכיון דליכא שבעה ליכא לינה.
ועוד ראיתי בירושלמי שלא הוזכרה לינה בתלמודם כלל ואמרו שהוא רגל בפ"ע ומה שהביא ראיה מדלא מנינן לינה י"ל האי תנא ס"ל שאינו טעון לינה שבעה אינו טעון לינה למעוטי שמיני ופסח שני.
ואני אומר כיון שלא מצאו המפרשים ז"ל ענין בפ"ע לרגל יותר הוא נכון להם לפרש דרגל בפ"ע הוא לומר שהם שני רגלים חג הסכות שבעה רגל אחד ושמיני רגל אחד ונ"מ לענין פז"ר קש"ב רגל בפ"ע אב ואלו תולדות כדפרישית וכדאמר ר"י רגל בפ"ע הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין כו' למדו כל זה ממה שהוא רגל בפ"ע ולמדו שהוא רגל בפני עצמו מביום וכמי שפירשו בירוש' וממה שמצאו בו עוד חלוקים הכא כתיב והכא כתיב כדאמרן לעיל בגמרא ואין דבר שמתקשה בזה כלל אלא שהיה להם לומר פ"ז קש"ב.
ולי נראה שהלשון שאמרו בשמיני שהוא רגל בפ"ע הוא כמאמרם בפסחים [צ"ג ע"א] שני רגל בפ"ע כו' ואיכא דאמר התם שני תשלומין דראשון הוא ולאו רגל הוא ועיקר מחלוקתם לומר שאם שגג בראשון והזיד בשני למאן דאמר רגל בפ"ע חייב כרת ולמ"ד תשלומין פטור וכן גר שנתגייר בין שני פסחים וקטן שנתגדל בינתים למ"ד רגל בפ"ע חייב לעשות פסח שני למ"ד תשלומין כל שאינו זקוק לראשון אינו זקוק לשני וכן רגל בפני עצמו דשמיני לענין זה הוזכר לפי שעיקר חובת הרגלים ראייה וחגיגה ולזה הוזכרו רגלים בגמרא בכל מקום לפיכך אמרו רגל בפני עצמו לומר שטעון מה שטוענין הרגלים ראיה וחגיגה ושמחה.
והענין לפי ששנינו הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן ועבדים שאינם משוחררים החגר והסומא והחולה ואתמר התם מאי תשלומין ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון ואם היה חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני וזה נוהג בכל שבעת ימי החג אבל שמיני רגל בפ"ע הוא ואע"ג דלא חזי בכל הנך חזי בשמיני' ומיהו אינו רגל מיוחד לעצמו לגמרי שאם חוגג בראשון אינו חוגג בשמיני אלא כענין בפסחים לר' דאמר שני רגל בפני עצמו הוא.
והיינו דאמרינן בפ"ק דראש השנה אימר דאמרינן שמיני רגל בפני עצמו הני מילי לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא לומר שאם חגג בראשון פטור בשמיני ואפילו לר' הושעיא דאמר בכל ימי החג דאף על פי דלא חזי בראשון חזי בשני משום דלדידיה חיוב דראיה בכל יום ויום משבעת ימי החג הוא דכתיב שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וכתיב ולא יראה את פני ה' ריקם אבל שמיני לא כתיב התם כלל ובפרשת רגלים שבתורת כהנים דכתיב שמיני לא כתיב ביה ראייה אלא שדרשו ממאי דכתיב בחדש השביעי תחוגו אותו שחוגג אף בשמיני ומשום תשלומין דשבעה הוו דכתיב וחגותם חג לה' שבעת ימים בשנה בחדש השמיני תחוגו אותו לרבות אף השמיני לתשלומין דהנך ז'.
הלכך כיון דאיהו ראיה וחגיגה לא כתיבי ביה משום תשלומין דהנך אי לא חזי בראשון [לא] חזי בשמיני לדברי הכל אלא מפני שהוא רגל בפ"ע הוא מתחייב בראייה וחגיגה והוא דלא עבד בראשון כדפי' ולמדו כל זה הענין שהוא רגל בפ"ע אעפ"י שהוא תשלומין מרמז הכתוב שלא ערבו עם הראשונים בפרשת קרבנות הכא כתיב וביום הכא כתיב ביום הכא כתיב כמשפטם כו' והיינו דא"ר יהודה שמיני רגל בפ"ע היא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן לעצמן שוה בהם כך שמיני טעון קרבן לעצמו שנוי מהם פר א' ואיל אחד וטעון שיר שתקנו לו שיר מעניינו של יום שלא כענין השיר של שאר הימים והוא למנצח על השמינית כדמפורש במס' סופרים וטעון ברכה דהיינו זמן או שמזכירין שמו בברכת המזון ותפלה ביום השמיני חג עצרת הזה ואינו מזכיר כשאר ימים חג הסכות הזה וטעון לינה כעיקר הרגל אלמא רגל בפני עצמו עשאוהו לכל דבר והילכך חובת הרגלים עליו וחייב בו ראייה וחגיגה לעצמו ואע"ג דליכא תשלומין לראשון כגון דלא הוה חזי בהו כדפרישית.
ואפשר עוד שיהא רגל בפ"ע אף לענין בל תאחר וכיון שעברו עליו לר"ש שני רגלים ושבעת ימי החג ולר"מ שבעת ימי החג בלבד עובר בבל תאחר ואע"ג דשמיני תשלומין להם מידי דהוה אעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואפ"ה כל שלא הקריב בעיקר הרגל עובר בעשה ולר"מ עובר בבל תאחר. וגם זה נכון דרגל בפני עצמו לכל ענין קרבנות התלוי ברגלים קאמרי' לראיה חגיגה ושמחה ולהבאת קרבנות המוטלין עליו להביא ברגל וקראי הכי כתיבי בחג השבועות ובחג הסוכות ולא כתיב התם שמיני ומיניה דרשינן בל תאחר בפ"ק דר"ה.
וענין הלינה פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל לומר שאם שחט חגיגתו בשביעי ובא שמיני ונתראה פנים בעזרה ואכלה שהרי נאכלת היא לשני ימים צריך הוא לינה משום חובת הרגל דשמיני אבל בא בשמיני והביא קרבנו פשיטא דצריך לינה ואפילו לא היה לשמיני דין רגל דכל המביא קרבן טעון לינה דתניא בספרי ופנית בבקר מלמד שטעון לינה אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות עופות ומנחות יין ולבונה ועצים ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה מן הבקר ואילך רבי יהודה אומר יכול יהא פסח קטן כו' שאינו טעון אלא יום א' וחכ"א הרי הם כעצי' ולבונ'שטעונין לינה.
ועוד הביאו מן הירושלמי שאמרו במסכת בכורים דתנן בבכורים וטעונין לינה אמר ר' יוחנן הדא דתימא כשאין עמהן קרבן אבל יש עמהם קרבן בלא כך טעונין לינה מחמת הקרבן, אלו דבריהם ז"ל.
ולדידי קשיא לי שהרי זה שלא בא לעזרה עד שמיני צריך הוא להביא עמו עולת ראיה בשמיני ותיפוק ליה משום עולת ראיה ואי אפשר ששלח נמי עולתו בשביעי קודם שנתראה פנים בעזרה שאין חובתה אלא בשעת ראיה דכתיב ולא יראו פני ריקם ומפורש אמרו בירושלמי במסכת חגיגה שאינו משלח חגיגתו ביד אחר ולמדו מן הטמא דפטור מן הראיה.
אלא כך אני אומר, דלר' יהודה דממעט פסח קטן לית ליה כל פינות ואין שום קרבן טעון לינה אלא של רגלים בלבד וכל שכן עצים ולבונה ולית ליה הא דתנן' בכורים טעונים לינה דאינהו נמי מכל פינות שאתה פונה נפקי והכי איתא בירושלמי הילכך לינה דשמיני לר' יהודה משום רגל בפני עצמו הוא וטעון שבעה קרינן ביה כיון דהוא תשלומין דכולי חג ואלו לא היה רגל אינו צריך לינה משום קרבן כלל והיינו דקתני ברייתא פז"ר קש"ב ולא קתני לינה דההיא דרבנן היא דאית להו לינה לכל מביא קרבן לינה לדידהו דלאו חובת רגל היא ולא מיתניא ליה גבי הנך.
והוי יודע דאע"ג דאמרינן בשמיני שהוא רגל בפ"ע לענין נדרי ביטוי בכלל החג הוא שכך מצינו בירושלמי בפרק הנודר מן המבושל קונם יין שאני טועם בחג אסור אף ביו"ט האחרון ומפרש התם משום דהלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אבל בלשון תורה יום טוב האחרון אינן בכלל החג:
סליק מסכת סוכה
קרבן בפני עצמו: פי' ששבעת ימי החג היו פרים מתמעטין והולכים ובשמיני היה ראוי שיהו ששה נתמעטו כולם וחזר לפר אחד:
שיר בפני עצמו: פי' שהיו אומרים בו למנצח על השמינית כדאיתא במסכת סופרים מיהא תמיהא מלתא מה רגל בפני עצמו יש בענין זה שהרי כל ז' ימים יש שיר מיוחד בכל יום ויום בפני עצמו כדאיתא לקמן בפרק החליל ויש שפירשו שהיה בו שיר שלם כי"ט הראשון משא"כ בשאר הימים שלא היו אומרים בו מזמור שלם ואחרים פירשו לומר שאע"פ שיש לכל יום שיר מיוחד שיר של ח' ראוי לו תמיד ואינו נדחה כמו שאמר באידך פרקא שאם חל שבת באחד משאר ימים וקורין שיר של יום השבת קורין לאחריו ביום ראשון של שבת שיר שדלגו וכן על הסדר עד יום ז' שקורין שיר של יום ששי ונדחה שיר של שביעי וכמו שאמרו שם ימוטו ידחה ואלו היה שמיני מכלל החג היו קורין בו ימוטו והיה נדחה על השמינית כי האחרון הוא הנדחה אבל לפי שהוא רגל בפ"ע היתה הדחיה בז' כי הוא האחרון וזה יותר נכון:
סוכה ז' כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד הוא את הכלים מן המנחה ולמעלה משו' כבוד י"ט האחרון של חג: פי' שצריך להשתמש בי"ט האחרון בכלים שהעלה לסוכה והיינו ממנחה קטנה ולמעלה:
והוינן בה אין לו מקום להוריד כליו מהו אמר רב פוחת בה ד': פי' בסכך ואסיקנא דהיינו לבני א"י שאין עושין סוכה אלא ז' ואם ז' הוא חול מותר לסתור אות' ותימ' למה לי ד' טפחים דהא אויר שלש טפחים פוסל בין בסוכה גדולה בין בסוכה קטנה בין מן הצד וא"כ בג' טפחים סגי וי"ל דכל היכא דליכא לסוכה זו אלא ג' דפנות דכי איכא אויר ג' מיפסלא משום דאויר מפסיק וליכא ג' דפנות ה"נ דסגי בפיחת בה ג"ט אבל כל היכא דאית לה ד' דפנות והיא סוכה גדולה שיש מלבד האויר שיעור סוכה וג' דפנות ולא מיפסלא בהכי אשמועינן בה דפוחת בה ד' שהוא מקום חשוב דאע"ג דלא מיפסלא בהכי דהא משתייר הכשר סוכה בד' דפנות מ"מ בטול הוי וגלוי דעתיה שעבר זמנה ולא גרע מהורדת כלים מתוכה דסגי לה בהכי ולכך נקיט ד' טפחים לרווחא דמלתא שזהו שיעור המספיק בכל סוכה שבעולם:
וריב"ל אמר מדליק בה את הנר בסוכה קטנה דמיפסלא בהכי ובסוכה גדולה מעייל בה מאני מיכלא דא' רבא בר ממטללתא ולדברי הרי"ף ז"ל היא נפסלת בכך לגמרי ולמאן דמפרש התם דלא אסיר לעיולינהו התם אלא למימר דלא מחייב לעיולינהו התם דומיא דמאני משתיא השתא דמעייל להו בגווה נהי דלא פסיל לה בהכי מ"מ בטול הוי כהורדת כלים מתוכה:
ולא פליג הא לן והא להו: פי' דהא דרב לבני א"י והא דריב"ל לבני בבל דיתבי בסוכה בשמיני שהוא קדש וא"א לפחות בה ורב דהוא בן בבל איירי לבני א"י אבל ריב"ל דהוה מא"י איירי לבני בבל ודכות' בפ"ק דמסכת קדושין כדכתי' התם:
מתני' ניסוך המים ז' כיצד צלוחית של זהב היתה שם מחזקת שלשת לוגין היה ממלא מן השלוח: פי' דבעינן מים חיים:
הגיעו לשער המים תקעו והריעו: פירוש להרבות בשמחה:
עלה לכבש ופנה לסובב לשמאלו שני ספלים של כסף היו שם: פי' כבש היה במזבח לדרומו של מזבח רחב י"ו אמה וכל העולה בו חייב לעלות לצד מזרח אל קרן מזרחית דרומית ואם הוא צריך להקיף את המזבח מקיף לעולם דרך ימינו שאותו דרך ימינו שהיא מזרחית צפונית והולך משם ולהלן ומקיף ושמאלו כלפי מזבח. ונפקא לן התם בזבחים מדכתיב ומעלות היו פונות קדמה כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימינו למזרח נמצא העולה בכבש פניו לצפון וימינו לצד מזרח ושמאל לצד מערב וי"א שבראשו של כבש היה מכל צד כבש קטן יוצא ממנו כלפי הקרנות שהולך משם עד הקרן כי רחבו של מזבח גדול מרחבו של כבש כי הכבש רוחבו י"ו אמות ומקום המערכה עם הילוך רגלי כהנים כ"ו אמות וכשהוא עולה כדרכו לקרן מזרחית דרומית אם הקרבן שצריך להקריב מקומו שם לא היה צריך להקיף המזבח כלל אלא מקריבו שם וחוזר על העקב ויורד ואם היה הקרן בקרן מערבית דרומית ששם היה מקום רוב הקרבנות היה נוטל הקרבן בקרן דרומית מזרחית שפגע בו תחלה ומקיף כל המזבח באותה אמה של מקום רגלי הכהנים עד שמגיע לקרן דרומית מערבית ומקריבו שם ויורד משם דרך הכבש הקטן של מערבית דרומית כי לא היה רשאי לחזור ולהקיף מקרן מערבית לקרן מזרחית מהטעם שכתבנו שכל ההקפות אינם אלא מדרך ימין של מזרח למערב אבל יש ג"ד והם נזכרים לקמן בגמ' שקרבנן בקרן דרומית מערבית והם ניסוך המים והיין ועולת עוף שרבתה ולפיכך כשהיה עולה בכבש להקריבם לא היה עולה קרן מזרחית דרומית כיון שאין שם קרבן ולא הקפה אלא עולה דרך שמאל אל קרן מערבית דרומית כיון שהוא מקום הקרבתן ומקריבן וחוזר מיד לדרכו ולא היה מקיף וזהו ששנינו בכאן עלה בכבש ופנה לשמאלו ושני ספלים כו' כלומר לשמאלו כלפי קרן מערבית דרומית ולמדנו שמקום ניסוך המים והיין בקרן דרומית וכך שנינו במסכת תמיד בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית נתנו לו יין לנסך הרי שניסוך היין היה בקרן דרומית מערבית ושם מקבל היין ולא היה מקיף בו ולא הוצרך להקיף אלא מפני שאר הקרבנות והטעם פי' בפרק קדשי הקדשים שלא היה מקיף בעולת העוף שמא ימות מעשן המערכה וכן ביין ובמים של נסוך לא היה מקיף בהם כשאר עבודות כדי שלא יתעשנו מן העשן:
והא דתנן הכא ושני ספלים של כסף היו שם ק"ל היאך היו של כסף דכיון שמביאין המים בצלוחית של זהב כשמריק אותן מן הצלוחית לספלים הרי מורידין אותם וקי"ל מעלין בקדש ולא מורידין וכה"ג אמרינן במנחות פרק שתי הלחם גבי לחם הפנים דתנן שתי טבלאות היו באולם מלבד השלחן הטהור אחד של כסף ואחד של זהב של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו פי' שמניחו שם ומשם נותנו על השלחן הטהור של זהב ועל של זהב ביציאתו פי' כשמסלק הלחם מן השלחן הטהור לא יהא מסלקו לטבלא של כסף אלא לטבלא של זהב ומשם נוטלו שמעלין בקדש כו' פי' שאם סלקוהו מן השלחן הטהור שהוא של זהב לטבלא של כסף היו מורידין אותו וכ"ש שעיקר מצותם היה בשעת ניסוך בספלים שלא היה ראוי להורידם שם מקדושתם וכ"ת שלא היתה צלוחית זו מקודשת ולפיכך אין לחוש בה להורדה הא ליתא דהא תנן שבשבת היו ממלאין חבית של זהב שאינה מקודשת כדי שלא יהו נפסלין בלינה מכלל דבחול במקודשת היו ממלאין אותו וי"א שהספלים האלו מחוברים היו במזבח כמו לרבי יהודה שאמר שהיו של סיד וכיון שלא היו אלא מגופו של מזבח אין כאן הורדה שהמזבח מקודש ומעולה מכל הכלים ומכל העבודות הנעשים שם אע"פ שהיו באות בכלי של זהב וכן פירשו בתוספות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה