נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/סימן קא - קמא

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קא (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קא

תשובה

לשואל כענין. בתורה הרבה קנין. עוקר הרים וסותר אבני בנין. ואת והב בסופה. דין ליה הניין. ה"ה כבוד אהובי ש"ב נד"ז ידידי וחביבי. הרב המאור הגדול הגאון המפורסם נ"י פ"ה ע"ה כבוד שמו המפואר מוה' שאול נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק אמשטרדם יע"א:

מכתבו הטהור קבלתי ושמחתי בשלומו. ואשר הרבה להתרעם על היתר הגילוח בחוה"מ. הנה אין דרכי לומר קבלו דעתי וכבר הקדמתי בהקדמת ספרי שאני איני כדאי לסמוך עלי כלל ואני הוצאתי חיבורי לאור שילמדו התלמידים אשר זכני ה' להרביץ תורה בישראל וזה יותר מארבעים שנה לא פסקו תלמידים מביתי ואם המה ילמדו בו די לי אבל לגדולי הדור ח"ו שאבוא להורות להם וכל אחד כדאי לעצמו וקטנו עבה ממתני. ולכן האמתלאות שהרבה מעלתו במכתבו להשיב דעתי שלא יחר לי על שחולק עלי היה ללא צורך כי הלא זו תפלתי גם בהקדמת ספרי שלא יהיה ספרי למוקש והדברים שאינם נכונים לא יתקבלו. ואדרבא אני מחזיק טובה לכבוד רום מעלתו בזה. ואעפ"כ לגוף הדין אם לפי דעתי נכון ג"כ לא אשא פנים והאמת יורה דרכו. ונבוא לעמק יהושפט.

מ"ש שעיקר סברת הפוסקים האוסרים תלוי בדברי הגהת מיי' בשם מוהר"ם מרוטנבורג רבן של כל ישראל. הנה מי לא ידע מגדולת מוהר"ם וחלילה לי להרהר בלבי לחלוק עליו מטעמא דנפשי. אבל אם מהר"ם הוא רבן של ישראל רבינו תם הוא רב רבנן ואני על ר"ת נשענתי ודבריו קיימתי. ולא עוד אלא שח"ו אני לא התרתי מה שאסר מוהר"ם ולא מה שאסרו שום אחד מהפוסקים. אני התרתי דבר המותר לכל הפוסקים וכך אני אומר שהפוסקים שחלקו על רבינו תם הוא לפי שעלה בדעתם שרבינו תם מתיר לחלוטין אבל מודים הם שע"י פועל שאין לו מה יאכל מותר דכללא כיילו כל הפוסקים שכל המלאכות מותרים ע"י פועל עני. וא"כ אם אני אומר שגם רבינו תם לא התיר אלא ע"י פועל עני אין כאן מחלוקת בגוף הדין רק בפירוש דברי ר"ת וממ"נ אם כוונת ר"ת כן מה טוב ואם באמת התיר רבינו תם לחלוטין עכ"פ אני איני מתיר רק ע"י פועל עני ואין אני סותר דברי שום אחד מהגדולים:

ומה שכתב מעלתו וזה לשונו. וגם מה שסיים ולמד קל וחומר משביעית לחש"מ שכן כתוב בתשובה אחרת הסמוכה לפניה, תלה השניה בראשונה ואף הראשונה לא עלתה לו כמבואר בתוי"ט בריש מ"ק בשם הירושלמי לטעם השני ע"ש ע"כ לשון מעלתו. והנה מזה אני תמה עליו שנשען על דברי התוי"ט ולא רצה לעיין בגוף דברי הירושלמי ואני מכיר את מעלתו מנעוריו שדרכו לחקור את שורש הדבר ולא להשען על הקיצורים. וכאן לפי שהיה שמח ואוהב לטעון ושונא לפרוק ולתרץ את דברי ולכן לא רצה לעיין פן יראה איזה זכות. והנה התוס' י"ט העתיק דברי הירושלמי בקיצור ולא נשמר להעתיק כלשונו ולדעתי שגה בדברי הירושלמי. וזה לשון הירושלמי והוא בירושלמי בשני מקומות בריש מועד קטן ובסוף פרק ב' דשביעית ובשני המקומות הלשון מכוון אות באות. וכך הם דברי הירושלמי מה בין שביעית מה בין מועד. שביעית ע"י שהיא מותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא טריח ובין דבר שאינו טריח מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד דבר שאינו טריח. ואית דבעי משמעינה מן הדא שביעית ע"י שזמנו מרובה התירו מועד שזמנו קצר אסרו. אותן ז' ימים האחרונים לא מסתבר מי עבדינן כז' ימי הרגל ויהיו אסורים עכ"ל הירושלמי. והתוי"ט היה סבר שהירושלמי תירץ זה באמת לחלק בין שביעית למועד משום שזמנו מרובה ולכן העתיק אי נמי ולא כן הוא. וגם בסוף דברי הירושלמי אותן ז' ימים האחרונים לא מסתבר כו' היה סבר התוי"ט שהירושלמי כוונתו דלא מסתבר לאסור אותן ז' ימים ושדברי הירושלמי הם בניחותא. ואין משמעות דברי הירושלמי כך. והקרבן העדה פי' שזה הוא בעיא בירושלמי אם אותן ז' ימים האחרונים אסורים או לא פלוג ולא איפשטא. גם דבריו רחוקים. אבל דוק בדברי הירושלמי שלא אמר ואית דאמרי שביעית ע"י שזמנו מרובה כו' וגם לא אמר ואית דשמעינה מן הדא אלא ואית דבעי משמעינה וכו' וכך הם דברי הירושלמי שהירושלמי פי' חילוק בין שביעית למועד משום דשביעית מותרת במלאכה וכו' וזה הטעם העיקר ואחר כך אמר ואית דבעי משמעינה וכו' שיש שרצו לחלק טעם אחר ולומר שהקולא בשביעית הוא משום שזמנו מרובה והשיב הירושלמי לסתור דבריהם שאם זה היה הטעם א"כ אותן ז' ימים האחרונים של שביעית וכי לא מסתבר למעבדינהו כמועד ויהיו אסורים לדברי האית דבעי הללו והרי סתם התירו בשביעית ולא חילקו בין ז' ימים האחרונים לשאר השנה אלא ודאי שאין זה טעם לחלק רק הטעם הראשון. זה הנלענ"ד בפירוש דברי הירושלמי והוא נכון והתוספות יו"ט אגב שיטפא לא נתן לב לעמוד על פירושו:

ומעתה גם הראשונה עלתה בידי שהרי גם בהוצאת זבלים לא חילקו בריש פ"ג דשביעית בין ז' ימים האחרונים ועם כל זה קאמר עלה בירושלמי שלא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין מכלל שהטעם הוא הואיל ואיסורו קיל משבת. וגם בלאו הכי אם היה כוונת הירושלמי שלא חשו לעוברין ושבין הוא רק משום שזמנו מרובה לא רצו להחמיר א"כ אין דבר זה אמור אלא בשביעית לחוד ולא בשום שאר איסור איך קאמר סתם הדא דתימא דלא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין והוה ליה למימר דלא חשו בשביעית לעוברין ושבין. ועוד הרי כל אותן שהתירו להם חכמים לגלח במועד יוכיחו דאיכא למיחש למראית עין של עוברין ושבין יוצא מבית האסורים ומנודה שהתירו לו והנשאל על נדרו וכדומה וכי מאין ידעו עוברין ושבין מזה ואומן שאבדה לו אבידה ערב הרגל דאיבעיא בגמרא ופירש"י שהכל באים אצלו ורואים שאבדה לו אבידה והא ודאי שעוברין הבאים לכאן במועד לא היו אצל האומן הזה ערב הרגל. אלא ודאי דבאיסור קל לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין. באופן שבגוף הדין אני נשאר במקומו. ואמנם מ"ש מעלתו שאין חושש על פרסום ההיתר שאינו מתקיים כי מי ישמע לי לדבר זה עכ"ל מעלתו. דבר זה ידעתי מעצמי שאין דברי קטן כמוני נשמעים ולא איכפת לי בזה אני לא אמרתי קבלו דברי. אבל מה שכתב שצער לו על פרסום ההיתר משום לזות שפתים. אני איני חושש לזה וכל כי הני מילי האמתים ליתאמרו משמי:

ומה שכתב הלא יחזקאל הוא למופת הדור, ומחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור. הנה הגדיל שבחי במה שאין בי ואני בן כפר. אבל גם בהוראה זו לא עשיתי כי אם לגדור ולא לפרוץ, ולא מיבעיא במקומי שנזהרים מהשחתת הזקן בתער וכל האומנים היהודים השבענום בנק"ח על זה ובמועד מפני שננעלו שערי האומנים היהודים הלכו בצנעה לאומנים נכרים והיו משחיתים בתער כי הנכרים אינם בקיאים לספר במספרים או במשיחה וא"כ פרסום ההיתר הוא לגדור גדר ולא לפרוץ פרץ. אלא אפי' במדינות הלועזים שבעו"ה משחיתים בתער ועוברים ביד רמה על כמה לאוין מפורשים בתורה אוי שעלתה בימינו כך גם באילו הרשעים לא עשיתי כי אם לגדור ולא לפרוץ. וכבר רמזתי לאחיו הגאון בזה. אבל יעבור עלי מה ויהיו מלעיזים עלי ומוטב שאהיה שוטה כל ימי ולא אפרסם דבר שלא דברו ממנו הראשונים. ומה שפרסמתי היתר הגילוח בחוה"מ הוא דבר שכבר הורה ראשון לראשונים ר"ת:

ומה שכתב מעלתו שלהחזיק ולקיים הוראתי הוא מן הנמנע. תמהני מה הוצרך לכתוב דבר זה וכי בקשתי ממנו או מאחד משארי חכמי הדור להחזיק שום הוראה ממה שהוריתי והעליתי בספרי. אם הדברים נכונים אין צריכין חיזוק ואם נכשלתי ח"ו למה אבקש להחזיק ולהגדיל המכשול ח"ו. וגם עתה לפי דעתי כל הטעמים אשר אני כותב כאן לא נתקבלו על מעלתו כי כבר לא נתקבלו דברי הוראתי אצלו. טרם שידע וראה חיבורי כבר יצא קול גבנוני כרוז בזה. והנה אעפ"כ בקשתיו לעיין בספרי לפעמים אולי ימצא בו דבר טוב. ואני על משמרתי משמרת הלוים אני עומד ומצפה מתי יצאו דברי מעלתו לאור הדפוס ויגיעו לידי ואעשה אותם תפארת לראשי לחבבם בעיני כל נכבדי הדור ולפרסם טבעו בעולם. ואת והב בסופה. והיה זה שלום כנפשו. ש"ב אוהבו הד"ש:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קב (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קב

בע"ה פראג יום ה' ח"י אדר ראשון תק"מ לפ"ק

תשובה

. לכבוד אהובי ידידי וחביבי, הרב הגאון מוהר"ר ישעי' מברעסלא:

מה שכתב בדברי סתירת הטור בא"ח סימן תקל"ד עם דברי הטור בחו"מ סימן ער"ה אהדדי. דבא"ח כתב הטור אסור להשוות שדה לצורך החרישה ואם ניכר שמתכוין לדוש לצורך המועד כגון שמשוה כולה מותר. הרי שאחז הטור שיטת רש"י במסכת מ"ת דף יו"ד ע"ב שצריך קרקע שוה לדוש יותר מלחרוש וכ"כ הב"י והב"ח כאן בא"ח. ובחו"מ סימן ער"ה כתב רבינו הטור השוה פני השדה אם ניכר שכיון לתקנה לזריעה כגון שלקח ממקום גבוה ונתן למקום הנמוך קנה ואם אינו ניכר שמכוין לכך אלא להשוותה לעשות בה גורן כגון שלא הקפיד להשוותה כולה אלא משליך העפר והצרורות בכל מקום בלא הקפדה לא קנה וכו'. הרי שאחז שיטת הרי"ף דלחרישה צריך להשוות כולה אבל לדישה א"צ להשוות כולה. באמת כי דברי הטור סתרי אהדדי. ואמנם את אשר אני חושב בזה, מתחלה אמינא כי בודאי גירסת הרי"ף הוא תמוה שיהיה צריך יותר להשוות השדה לחרישה מלדישה וכבר תמהו התוספות על זה כאן במסכת מ"ק וגם במסכת בבא בתרא ונדחקו בזה לחלק בין דישה שלהם שהיו במוריגים יעויין בדבריהם:

אבל אני אומר שגם לגירסת הרי"ף ודאי שצריך יותר להשוות הקרקע לדישה מלחרישה ולכך היא הנותנת דמוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי. וכך הוא תוכן הענין דלחרישה א"צ קרקע חלקה כמו במלקט ורהיטני ואינו מזיק כלל אם הקרקע אינה חלקה ממש שהרי כל חורש משדד אדמתו ומעלה רגבים ולכן אין הרגבים מפסידים כלל לחרישה אבל עיקר הקפידא שלא יהיה תל גבוה או מקום עמוק שזה ודאי מעכב המחרישה לכך כשמשוה השדה לצורך חרישה אינו מטריח עצמו רק שלא יהיה תל וחריץ ולכך עפר התל משליכו תיכף לחריץ כי למה ישליכנו למקום אחר ויטריח שנית ללקחו משם להוליכו לחריץ כי הלא אין לו צורך עפר הזה במקום אחר. אבל כשרוצה לתקן השדה לצורך דישה צריך שתהיה כל השדה כולה חלקה ולא ימצא בה שום רגבים ולא שום מקום גבוה קצת כלל או גומא קטנה הכל מעכב הדישה וצריך הוא לעפר לפזר ע"פ כל השדה ולהשוות את כל השדה וכך מזיק לו מקום מעוקם קצת כמו תל וחריץ ולכך זה כשחופר להשוות לא איכפת ליה במוליא ונצא יותר משאר מקומות בשדה שאינן חלקים לגמרי ולכך זה אינו מוליך העפר ממוליא לנצא רק חופר ומשליך באיזה מקום שיהי' מוליא במוליא ונצא בנצא כי אח"כ בלא"ה יצטרך להשוות כל השדה ולפזר העפר על פני כולה להשוותה בכל המקומות. ובהכי מסולק תמיהת התוס' מעל גירסת הרי"ף והרמב"ם. ובזה אתיין דברי הטור בא"ח שכתב כגון שמשוה כולה שג"כ כוונתו דהיינו מוליא במוליא וכו' ולא כדסליק אדעתיה דהב"י והב"ח שהטור אחז שטת רש"י. דאיך אפשר לומר כן כיון שהרא"ש במסכת מ"ק שם גרס כגירסת הרי"ף ואיך יעזוב הטור שיטת אביו ולא יביא דעתו כלל אלא ודאי כמ"ש הוא העיקר. ובחושן משפט נלע"ד להגיה דבר קטן לא להוסיף ולא לגרוע רק לשנות הסדר קצת. [הג"ה מבן המחבר בבאורי ח"מ אשר לי כתבתי לישב סתירת הטור והמחבר דזה שמשוה השדה ומשוה כולה עושה שתי פעולות. אחד כדי לדוש ולעשות שם כרי. ועוד עושה פעולה גם לגוף הקרקע לזריעה ולחרישה דהחוש מעיד ועינינו רואות דטוב יותר לחרוש ולזרוע על קרקע שהוא חלק ושוה מלחרוש ולזרוע על קרקע שהיא מליאה גומות ויש בה מעלות ומורדות. ולכן בטור ובמחבר בח"מ כתבו דבר והפוכו שאם משוה כל השדה קנה והוי חזקה הואיל ועושה פעולה בגוף הקרקע שהוא בקל לחרוש ולזרוע שהוא שוה אבל אם משוה מצד אחד ומשליך העפר והצרורות בלא הקפדה לא קנה דממעשיו ניכר שאינו עושה פעולה בגוף הקרקע אלא לעשות שם כרי דאי הוה רוצה לעשות פעולה בגוף הקרקע הוי משליך העפר וצרורות למקום נמוך כדי להשוותה כולה ולכך לא הוי חזקה. ולכך במסכת ב"ב שפיר קאמר שקיל במוליא ושדא בנצא כו' הואיל ומשוה כל השדה אבל מוליא במוליא ונצא בנצא אינו משוה כל השדה בודאי דעתו רק אבי דרי לדוש בה. והשתא ניחא בא"ח לענין מלאכת חו"מ אזלינן בתר מחשבתו היכא שאין מעשיו מוכיחין אי עושה לזריעה או אם עושה לדוש בה ולכן אם משוה כולה אף שעושה גם פעולה לזריעה ולחרישה מ"מ כיון שמחשבתו הוא לדוש בה מותר דגם לדוש צריך להשוות השדה. ומה שכתב הטור והמחבר משוה כולה לאו דוקא נקטי דאף שמשוה מצד אחד לעשות כרי נמי מותר ולא נקטו בדבריהם משוה כולה אלא לרבותא דאף שמשוה כולה ועושה פעולה גם לחרישה ולזריעה כי לעשות כרי אינו צריך כל כך קרקע שוה ואפ"ה מותר הואיל ואזלינן בתר מחשבתו ומחשבתו היא לדוש בה ואינו אסור בחוה"מ אלא אם משוה השדה בענין שאינו עושה שום פעולה לדישה רק לחרישה ולזריעה לחוד וכגון שאינו מחליק הקרקע שיהיה ראויה לדוש בה, ובזה יש לישב תמיהת התוס' שם ודוק:] ומ"ש הטור כגון שלא הקפיד להשוותה כולה אלא משליך העפר וכו' הך מלת אלא מקומו אחר מלת הקפיד וכצ"ל כגון שלא הקפיד אלא להשוותה כולה ומשליך העפר וכו'. כנלע"ד בזה כוונתו כמו בטור א"ח דלא איכפת ליה בתל וחריץ רק עבד עיקר קפידא שלו להשוותה כולה אבל לתקן תל וחריץ לחוד לא איכפת ליה. ובזה גם דברי הש"ע בא"ח סי' תקל"ד עם דברי הש"ע בח"מ סימן ער"ה לא הוי סתרי אהדדי. אבל מה אעשה והרב בית יוסף עצמו כ' בא"ח שדברי הטור הם על פי שיטת רש"י. ולענ"ד נראה כמ"ש והבוחר יבחר:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קג (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קג

בע"ה כ"א אלול תק"מ לפ"ק, לצילך

תשובה

היושב על חוג שמים וכו'. לכבוד אהובי תלמידי התורני המופלא המרומם הר"ר איצק צעדיק:

מכתבו קבלתי. ועל דבר הבי כנישתא שבעירו שנתפשרו הקהל עם הבנאים בקיבולת והתנו עמם לשבות בשבת וימים טובים אבל חוה"מ לא התנו ועתה אם ירצו להשבית האומן ופועליו ממלאכתם בחוה"מ יהיו צריכים לשלם לו שכרו. הנה יפה כתבת כיון שהמג"א מתיר בשל רבים דליכא חשדא ועיין בסימן רמ"ד ס"ק ח' דברבים ליכא חשדא רק שהעלה לאיסור משום חילול השם בפני הנכרים בודאי בחוה"מ ליכא חל"ה כי כל הנכרים רואים היהודים עוסקים בחוה"מ במו"מ ובקצת מלאכות המותרות והאומנים יודעים שכל זה אסור אצל היהודים ביום טוב לכן הם סוברים שחוה"מ אינו אסור כלל במלאכה. ואף דבגוף ההיתר של המג"א האחרונים אלי' רבה ותוספת שבת שדו ביה נרגא ואמרו דדוקא בע"ז הוא דליכא חשדא ברבים אבל איסור שבת ובפרט קיבולת שהחשד הוא שיאמרו שהוא שכיר יום דליכא רק איסור שבות אולי גם בשל רבים איכא חשדא. אומר אני כי נהפוך הוא דמפני חומר האיסור חששו יותר לחשדא. ותדע שהרי במס' ר"ה דף כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה סמי עיני' וכו' אלמא אסור להשהות שיחשדוהו שעשאו ועבר על לאו דלא תעשון ור"ג נמי ליסתר ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישינן עכ"ל התוס'. הרי דלא תעשון שהוא רק איסור לאו לא חששו לחשדא ולע"ז שהוא איסור סקילה חששו. ולפי זה צריך באמת טעם בשבת בקיבולת שהוא חשש שיאמרו שכיר יום והוא רק שבות למה חששו לחשדא וצריך לומר לפי שהיא מלאכת פרהסיא חששו יותר. ולפי זה קשה למה דמסיק שם בסוגיא דר"ה דרגל רבים שכיחי וקשה אדרבה כיון דשכיחי רבים ניחוש לחשדא שיאמרו שעשאו ועבר על לאו דלא תעשון וכן בהאי אינדרטא דבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא תינח דלא חששו לחשדא דע"ז כיון שהם רבים לא חשידי אבל ניחוש שעברו על לא תעשון כיון שהוא בפרהסיא דודאי לא קיל מחשדא דקיבולת שחששו בפרהסיא לחשדא. אלא ודאי דאפילו לא תעשון שהוא איסור לאו לא חיישינן ברבים לחשדא. ולאמר דלא תעשון אף שאינו בסקילה מ"מ הוא איסור תורה לכן לא נחשדו רבים אבל בקיבולת שהוא איסור שבות גם רבים חשידי כולי האי לא דייקינן שהרי אדרבה חזינן מדברי התוס' דמחמת חומר האיסור חיישינן יותר לחשדא. ומעתה קם פסקו של המג"א ויפה פסק. ולרוב הטרדה אקצר: [הג"ה מבן המחבר הרמ"א בי"ד סימן פ"ז ס"ג בהג"ה פסק גבי חלב שקדים אם מניחים בו עוף ליכא משום מראית עין והיינו חשדא ואם מניחים בו בשר בהמה שהוא מראית עין באיסור דאורייתא צריך להניח אצל החלב שקדים. הרי שהרמ"א פסק דלאיסור דאורייתא חיישי' יותר לחשדא מבאיסור דרבנן. ודוחק לחלק בין יחיד לרבים דביחיד חיישינן לחשדא באיסור דאורייתא יותר מבאיסור דרבנן וברבים הוא להיפוך. ועיין שם בש"ך.]

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קד (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קד

תשובה

שלום לכבוד אהובי, א"נ ידידי וחביבי, הרב המופלא ומופלג המושלם במעלות ומדות כבוד מוה' אברהם כהן נר"ו:

מכתבו קבלתי ואשר שאל בדיני חוה"מ בדין פועל. ידע כי אין לפקפק על דברי המג"א שאינו מותר רק לפועל שאין לו מה לאכול ודברי השיורי כנה"ג בסימן תקמ"ג שהביא בשם ריא"ז דלצורך המועד מותר אפילו יש לו מה יאכל שם קאי על מלאכה שהיא מצד עצמה מותרת במועד אלא שהיא מותרת רק לבעלי' אבל לפועל אינו מותר לעשותה לאחרים רק בחנם אבל לא בשכר כמבואר בסימן תקמ"ב ועל זה קאי ההיתר של ריא"ז דשם בסימן תקמ"ב קאי על מלאכה שאינה לצורך המועד אלא שהיא מותרת מצד שהוא דבר שאינו מלאכה ממש אינו מותר לאחרים לעשותה כי אם בחנם אבל אם הוא לצורך המועד והמלאכה מותרת מצד שהוא לצורך המועד רשאי גם לאחרים לעשותה אפילו בשכר אפילו יש לו מה יאכל אבל מלאכה שמצד עצמה אסורה לעשותה אפילו לעצמו לצורך המועד איך יהי' מותר לפועל לעשותה אם לא פועל עני שאין לו מה יאכל. ומעתה שאלה שלו בחייט הנה לא מיבעיא אם יש לבעל הבגד הזה בגדים אחרים פשיטא שאסור אלא אפילו הוא בגד הצריך לבעליו במועד הלא אינו מותר כי אם מעשה הדיוט וכזה יכול לעשות בשכר שיתפור כשיני הכלב אבל אם אינו נחוץ למועד או לתפור כדרכו אסור אפילו בחנם ק"ו בשכר אם לא ע"י פועל עני שאין לו מה יאכל. ולרוב הטרדה אקצר:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קה (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קה

בע"ה א' ב' דר"ח אלול תקמ"ב לפ"ק

תשובה

לכבוד אהובי א"נ חביבי וידידי הרב הגאון המובהק והותיק. מפיו יצא עתק מלא עתיק. כ"ש מוה' ישעי' נר"ו אב"ד דק"ק ברעסלא.

מה שהגיה במג"א סימן תקנ"א ס"ק ט"ז יפה כיון והטיב לראות לבדוק בחורין וסדקין. ואמנם אשר תמה שם על עיקרא דמילתא של המג"א שהרי אם חל ט"ו באב בע"ש א"כ חל טי"ת באב בשבת והרי מבואר בש"ע שם שאם חל ט"ב בשבת מותר בשתי השבתות ואפי' להיש מי שאומר שנהגו לאסור כל שבוע שלפניו אבל שבוע שלאחריו ליכא למ"ד ושרי לכ"ע וא"כ מי נתן להם רשות לנהוג דרך אבילות בט"ו באב שהוא נקרא י"ט והרי כל עיקר חומרייהו משום דרשב"ג ס"ל כל השבת אסור וכשחל ט"ב בשבת לא עלה על דעת רשב"ג מעולם לאסור, ע"כ דברי מר. ואני אומר אחרי מחילת כבודו דברי שגגה הם לענ"ד וכשחל ט"ב בשבת ונדחה אז יום ראשון מקרי תשעה באב ושבוע ההיא כולה מקרי לרשב"ג שבוע שחל ט"ב בתוכו. ומה שפסק הש"ע שמותר בשתי השבתות היינו לדידן דקיי"ל דלא כרשב"ג ואחר התענית מותר מיד ולכן כשחל ט"ב בשבת מותר בשתי השבתות דשבוע שלפניו לא מיקרי חל ט"ב בתוכו דכיון דאידחי משבוע זו אידחי ושבוע שלאחריו אף שמיקרי חל ט"ב בתוכו מ"מ כבר הוא לאחריו ומותר מיד אבל לרשב"ג ליכא ספיקא שאסור כל שבוע שלאחריו ודוק בדברי הגמרא שם תענית כ"ט ע"ב. ולא נזכר בפלוגתא של ר"מ ור"י ורשב"ג ט"ב כלל רק כך שנינו שם ואסור לספר ולכבס מר"ח עד התענית דברי ר"מ ר"י אומר כל החודש כולו אסור רשב"ג אומר אינו אסור אלא אותו שבת בלבד ותניא אידך ונוהג אבל מר"ח עד התענית דברי ר"מ ר"י אומר כל החודש כולו אסור רשבג"א אינו אסור אלא אותו שבת בלבד יעויין שם. הרי בשתי הברייתות נזכר עד התענית ולא נזכר ט"ב וממילא כשחל בשבת אז עשרה באב הוא התענית ובכולם אמר רשב"ג אותו שבת היינו אותו שבת של התענית וא"כ הנוהגים כרשב"ג אם חל ט"ב בשבת מותרים בשבוע שלפניו לדעה הראשונה שהביא המחבר שם אבל בשבוע שלאחריו אסורים. וכל דברי המג"א נכונים:

ומה שתמה על כל האחרונים רש"ל בתשובה וב"ח ומג"א שכולם פלפלו על אותן הנוהגים להחמיר עד שבת נחמו אם עבירה היא בידם דומיא דהטיה דק"ש או לא דמי לק"ש ואיך לא שתו לב למנהג שכתב הטור ושארי כל הגדולים וכן אנו כל בני אשכנז נוהגים לאיסור מר"ח בכל הדברים ורש"ל עצמו הביא מנהג זה בתשובה סימן למ"ד והלא עושין נגד דברי רבא שפוסק בזה כרשב"ג ולא כר"מ וא"כ לרבא לא אסור אלא שבוע שחל ט"ב ואיך אנו אוסרין מר"ח ויעיין בסוגיא דתענית דף כ"ט ע"ב ולמ"ד ע"א. ע"כ תמיהתו של מר. ובעיני אין כאן פליאה כיון שעכ"פ שנינו במשנה משנכנס אב ממעטין בשמחה א"כ כל מה שנחשב אצל אדם לשמחה ראוי למנוע ממנו ומעתה יכול כל אחד לומר שהתספורת והכיבוס וכן אכילת בשר שמחה היא לו ונמצא חומרא שלו אינה מורה שחושש לדברי ר"מ רק שחושב זה לשמחה ולכך אינו דומה להטיה דק"ש שמחמיר כדברי ב"ש. ואותן הנוהגים חומרא משבעה עשר בתמוז פשוט שאין כאן חשש שהרי בזה הכל יודעים שעושים משום חומרא יתירה שהרי ליכא שום דעה בגמרא לאסור מי"ז בתמוז:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קו (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קו

בע"ה פראג תק"מ לפ"ק

תשובה

לכבוד אהובי ש"ב ידידי וחביבי. הרב המאור הגדול כבוד קד"ש מוה' גבריאל נר"ו ראב"ד דק"ק ברעסלא.

מה שהקשה בדברי אגדה במס' בבא בתרא דף ט"ו ע"א בתוספות ד"ה פ"ה דיחזקאל כו' וקשה דהא ירמי' נמי בח"ל הי' שהלך למצרים שם וכו'. וכתב מעלתו והמעיין ברש"י בירמי' מ"ד בפסוק לא ישובו כי אם פלטים זה ירמיה וברוך שחזרו לא"י ואיך נעלם מתוס' דברי רש"י עצמו עכ"ל מעלתו. ובאמת הוא לכאורה תמוה אבל באמת לא העתיק מעלתו דברי רש"י ככתבן דלא כתב רש"י שחזרו לא"י אבל כך כתב שם ירמי' וברוך חזרו משם שהגלם נבוכדנאצר בעשרים ושבע למלכו כך שנויה בסדר עולם עכ"ל רש"י. ונלע"ד דמה דכתב בהך קרא כי לא ישובו הוא הפסק מאמר ורצונו לומר שמה שהם מנשאים נפשם לשוב לשבת שם זה תוחלת נכזבה כי לא ישובו. ומה שאמר אח"כ כי אם פלטים חוזר לראש המקרא שאמר ולא יהיה פליט ושריד על זה אמר כי אם פלטים שירמיה וברוך ישארו שריד ופליט. ומה שכתב רש"י ירמי' וברוך חזרו משם לאו דוקא חזרו לא"י אלא חזרו והלכו ממצרים ולבבל הלכו שנבוכדנאצר הגלם וכן הוא בסדר עולם פרק כ"ו שנבוכדנאצר בשנת כ"ז למלכו נתנה ארץ מצרים בידו והגלה ירמיה וברוך לבבל ולא נזכר שם שוב שחזרו לא"י. והרי רש"י מסיים כך שנוי' בסדר עולם. א"כ על כרחך הכוונה כמו שכתבתי ואם הוא דחוק בלשונו:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קז (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קז

בע"ה פראג עש"ק טו"ב א"ש תק"מ לפ"ק

תשובה

שלום לכבוד האלוף התורני מוה' יוזל מו"צ בק"ק ש"ה.

מה ששאל שאומרים קודם התפלה ועשיית שום מצוה לשם יחוד וכו'. וכן מה שמבואר בספרי מוסר שיש לקונן על גלות השכינה, לפרש לו מה היא השכינה ואיך שייך גלות. והאריך בזה מעלתו במכתבו, ובזה הוסיף מעלתו פשע לחקור בנסתרות ויצא מגדר דברי חכמינו ז"ל במופלא ממך אל תדרוש. ואמנם לגלות בזה א"א ואעפ"כ אפרש לו דברים המתיישבים:

ומתחלה אני אומר מהו ששאל פירוש על נוסח לשם יחוד מה לנו לגלות פירוש על דברים שלא מצינו בדברי שני התלמודים בבלי וירושלמי ולא בספרא וספרי ותוספתא ולא בדברי הפוסקים ומי התיר להם דברים כאלו והימים הראשונים בדורות הראשונים שלא ידעו מנוסח זה היו טובים מאלה, וכבר כתבתי מזה בספרי נ"ב חי"ד סימן צ"ג יעויין שם. ואמנם מה ששאל על מה רמזו באמרם שכינה ומהו גלות השכינה שהם דברים הנזכרים בדברי חז"ל בתלמוד אמינא לי' מילתא אשר ראיתי בדברי הרב המורה בח"א פרק כ"ה וז"ל.

שכן ידוע כי זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד והוא שוכן באלוני ממרא וכו' וענין השכינה במקום היא התמדת העומד במקום אחד וכו'. ולפי זאת השאלה הושאל לבורא יתעלה כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה או לכל דבר שהתמידה בו השגחה ונאמר וישכן כבוד ה' וכו' וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך הוא בענין התמדת שכינתו כלומר אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד כל מקום כפי ענינו ע"כ דברי רבינו הגדול. ומכאן ואילך דברי תלמיד קטן כמוני. ואני לוקח מתוך דברי רבינו הגדול שנתן בו פירושים לשכינה אור נברא או ההשגחה:

ואני אומר שניהם הם דבר אחד והשגחת הבורא יתברך אינה דבר שאין בה ממש אבל ההשגחה עצמה ממילא נאצל ממנה אור הגדול וההשגחה היא שקראו רז"ל שכינה. והנה לפי רצון הבורא וכאשר הוא בזמן שישראל עושים רצונו אז עיקר השגחתו בישראל ולהם משפיע כל שפע טוב אלא שמחמת ריבוי הטובה מגיע ג"כ למקומות אחרים. והדבר מפורש בפסוק בפ' בחקותי ופניתי אליכם ופירש"י אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם וכן בפ' עקב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה ופירש"י והלא כל הארצות הוא דורש וכו' אלא כביכול אינו דורש אלא אותה וע"י אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות. ששם הוא מקום התמדת ההשגחה ע"ש ברש"י. וזהו הפי' שהשכינה שורה בישראל שהשגחה שקרוי' שכינה הוא רק בישראל. וכ"ז כשישראל עושים רצונו אבל בהתגברות חטאינו ופשעינו גלינו מארצנו ששם הוא מקום התמדת ההשגחה וגלינו לארצות העמים. ואז נהפוך הוא שכל השפע הטוב יורד לאו"ה ומן התמצית אנו מקבלים מאותה האומה כדי חיותנו בצמצום:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קח (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קח

דברי הרב הגדול המופלא החריף מוה' ליב פישלס מה שכתב לבן המחבר.

בר פחתי ובריבי וכו' כבוד מוה' שמואל נ"י.

בסימן תקע"א במג"א ס"ק ג' כתב אביו הגאון בס' דגול מרבבה אבל אי הוי אמרינן וכו' אז גם ירחי לידה לא היו עולים לחשבון ולכן לא הביא המג"א ראיה מסוגיא דאין נערכין ט' ע"א יעיין שם. ודבריו תמוהים דאכתי אמאי לא הביא ראיה מסוגיא דר"ה י"א ע"א דמתרץ הגמ' אותה שנה מעוברת היה ש"מ דלענין ז' חדשים אינו עולה אע"כ דאין להשוות חדשים דנערות לז' חדשים דהריון. דברי ידידו המצפה לתשובתו. מחותנו הק' ליב בומסלא:

תשובה

מבן המחבר על זה. אריה בן אריה דבי עלאי וכו' כבוד הרב הגדול החריף מהור"ר ליב נ"י.

מסוגיא דר"ה ליכא ראיה כלל דע"כ האי סוגיא לית ליה כלל שיפורא גרם כמ"ש הב"ש סימן ד' ס"ק י"ט יע"ש. ולפ"ז כיון דקביעות החודש ועבורו אינו מועיל לירחי לידה וצריך חדשים שלמים א"כ ע"כ צריכין לומר דמספר ימים דוקא גורמים דהיינו ר"י ימים א"כ ממילא גם חודש העיבור עולה למנין ירחי לידה דסוף סוף איכא ר"י ימים ועיבור השנה אינו מעלה ואינו מוריד כמו שקביעות החדשים אינן מעלים ומורידים וא"כ ליכא ראיה מהאי סוגיא דר"ה. אבל לדידן דפסקינן שיפורא גרם לענין ירחי לידה וקביעות החודש הוא העיקר ולא מספר הימים א"כ שפיר יש לומר דחודש העיבור אינו מיחשב כלל הואיל והאי חודש נבלע בשנה ע"י העיבור. ומפני כבוד המועד לקצר אני צריך. וה' שנותיו בנעימים יאריך. דברי מחותנו ידידו:

הק' שמואל סג"ל לנדא:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קט (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קט

בע"ה פראג ד' ט"ז סיון תקמט"ל.

תשובה

שלום לכבוד האלופים התורניים הרבנים בי דינא דק"ק טריטש:

ברגע זו קבלתי מכתבם מיום ב' העבר. ואשר שאלתם אם הוא עת צרה כמו שהיה בימים הסמוכים עצירת גשמים והיה עת צרה גדולה אם טוב לילך לבית הקברות לבקש רחמים שם ולקחת עמהם ספר תורה שמה. ויש בכם דעות חלוקות. שהרוצים לעשות כן מביאים ראיה מספר הזוהר פ' אחרי שעל ידי כן מתעוררים נפשות המתים הקבורים שם ומודיעים להקבורים בחברון ומעוררים רחמים. והממאנים אומרים שאינו נכון עפ"י הגמרא והפוסקים שילך אדם בבית הקברות וספר תורה בידו. עד כאן שאלתכם:

והנה מה שפשוט בעיניכם שעל פי הזוהר ודאי יש לעשות כן וע"פ הגמרא והפוסקים ודאי אין לעשות כן. דעו כי בשני הצדדים לא צדקו דבריכם. כי מה שפשוט בעיניכם האיסור ע"פ הגמרא הנה לשון הגמרא במס' ברכות דף י"ח ע"א לא יהלך אדם בבה"ק ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו ויקרא בו. משמעות דברים הללו שלא יהלך עם ספר תורה ויקרא בו שזה הוא משום לועג לרש אבל האחיזה בלחוד מה לועג לרש יש בו. וכן פירש הכ"מ בפי"ד מהלכות אבילות הלכה י"ג. ואמנם בפרק יו"ד מהלכות ס"ת הלכה וי"ו פירש הכסף משנה דעת הרמב"ם להיפך דברייתא מילי מילי קתני הן הקריאה לחוד בלא אחיזת ספר תורה בידו והן האחיזה לחוד תרוייהו יש בהו משום לועג לרש. ודברי הטור בסי' רפ"ב ובסי' שס"ז ג"כ אינן בסגנון אחד וכבר הרגיש בזה הלח"מ בהלכות אבל. ודברי השלחן ערוך בי"ד סימן שס"ז סעיף ב' מורים כדבריו בכ"מ בהלכות אבל. אמנם בסימן רפ"ב סעיף ד' מורים כדבריו בכ"מ בהלכות ספר תורה שכל אחד לחוד יש בו משום לועג לרש וכן כתב שם הט"ז בס"ק ג' שבבית הקברות עצמו גם האחיזה לחוד אסור:

והרי שמדברי התלמוד והפוסקים אין שום צד מפורש לא האיסור ולא ההיתר אלא שלשונו של הרמב"ם בהלכות ספר תורה משמע לאיסור. אבל מה שפשוט אצלכם שמצד הזוהר נכון לעשות כן לא כן הוא והאמת שאני אין לי עסק בנסתרות והלואי שאוכל לצאת ידי חובתי בתלמוד ופוסקים הנחוצים למעשה והם חיינו ובהם נהגה. אבל כיון שראיתם דברי הזוהר שם הלא מבואר שאם ח"ו הספר ההוא חסר אות אחת גורמים רעה גדולה ואם כן אפוא איה אצלנו ספר תורה שיהיה בדוק בחסירות ויתירות ועיין בא"ח סימן קמ"ג סעיף ד' בהגה"ה. והא בזוהר שם שבספר תורה ההוא לא היה יתיר רק ו' אחת בקרא ושסעת שסע שתי פרסות וכמעט שגרמו חורבן גדול ולכן חלילה לעשות כן ותוכלו להרבות תפלות ובקשות בבכי ושברון לב ורחמנא לבא בעי ויציל נפשותינו מכל צרות ויחיש לשועתנו בקרוב. ובזה שלום. כ"ד הד"ש:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קי (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קי · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קי

תשובה

לכבוד האלוף התורני המופלא מוה' ניסן מק"ק קעלין י"ץ:

מה שרצה להורות דבר חדש שאם אירע בתענית ציבור במנחה שאותו שקראוהו לעלות לתורה שלישי אינו בקי להפטיר וצריך אחר להפטיר במקומו שאותו אחר המפטיר צריך לברך ברכת התורה ויקראו עמו שלשה פסוקים ויברך לאחריה ואח"כ יפטיר דהרי המפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה כמבואר בסוטה דף ל"ט וכאן לא שייך לסמוך על דברי רמ"א בסימן רפ"ד סעיף ד' שבדיעבד אם קראו למי שאינו יודע להפטיר יכול אחר לאומרה. דשם ביאר טעמו במג"א ס"ק ג' דמוכחא מלתא שקרא בעד המפטיר כיון שהפסיקו בקדיש עיין במג"א שם וא"כ בתענית ציבור דליכא קדיש לא מוכחא מלתא וצריך לקרות מחדש בתורה בשביל המפטיר ואי משום שבחול אין מוסיפין אין בזה קפידא כל כך שהרי רמ"א בסימן קל"ה התיר להוסיף בשביל חתנים ובעלי ברית ע"כ דבריו. ואין דבריו נראים. ולדבריו שרמ"א מתיר להוסיף בחול לאיזה צורך א"כ בכל תענית ציבור יעשו לכתחלה כן לקרות למפטיר בפני עצמו בתורה מלבד שלשה הראשונים שהרי לא הכריעו בגמרא במגלה דף כ"ג ע"א אם המפטיר עולה למנין הקרואים או לא. וכתבו התוס' שם דלכך בשבת ויום טוב אינו עולה שהרי מוסיפין עליהן ויוצאים ידי חובת שתי הדעות אבל בחול שאין מוסיפין אנו צריכין לסמוך על האי מ"ד שסובר שעולה ממנין הקרואים. וזה לשון הר"ן שם וליכא למימר דמספיקא נעביד לחומרא לומר שאינו עולה דהא חומרא דאתי לידי קולא הוא דהא אין מוסיפין ואי דינא דעולה נמצא דמוסיפין שלא כדין עיין שם בר"ן. ולדברי מעלתו דבחול רשאי להוסיף לצורך א"כ בכל ת"צ יעשו כן דאין לך צורך גדול יותר מזה לצאת ידי פלוגתת האמוראים ויעשו כדרך שעושין בשבת ויו"ט אלא ודאי הא ליתא ולשום צורך אין מוסיפין בחול. ודברי רמ"א בסימן קל"ה מבואר הטעם במרדכי דחתן ביום חתונתו הוא אצלו מועד ובמועד קורין ארבעה. ורמ"א שדימה שם גם בעלי ברית לחתנים הרי כתב שם טעמו דגם בעלי ברית יום טוב שלהם הוא והרי אפילו בחתנים לא הסכימו הט"ז והמג"א שם לדברי רמ"א והבו דלא לוסיף עלה להוסיף בחול גמור לאיזה צורך יהיה מה שיהיה:

ולדעתי לא הוכרח הב"י בסימן קפ"ב והמג"א בסי' קפ"ד ס"ק ג' למיהב טעמא שהפסיקו בקדיש אלא בשבת ויו"ט שאפשר להוסיף וא"כ מפני כביד התורה היה לנו לקרוא בתורה גם לזה המפטיר. ולכן הוכרחו לומר שכאן בלא"ה יש כבוד התורה שכיון שהפסיקו בקדיש מוכחא מילתא אבל בחול שאי אפשר להוסיף על הקרואים אף שהמפטיר קורא בתורה מפני כבוד התורה היינו היכא דאפשר וכאן דאי אפשר להוסיף על הקרואים אין למדין אי אפשר מאפשר. ואם יאמר כיון שזה שהמפטיר צריך לקרות בתורה הוא מאמר מוחלט בגמרא בלי שום חולק וזה אם מפטיר עולה למנין הקרואים הוא פלוגתא דאמוראי א"כ היכא דאי אפשר עדיף שיקרא המפטיר בתורה לקיים מאמר המוחלט ואי משום דאין מוסיפין נסמוך על האי מ"ד שאין המפטיר עולה מן המנין ואין כאן הוספה. אומר אני דנפיק מיניה חורבא שהרי הכל רואים שבכל תענית צבור אין קורין אלא שלשה עם המפטיר והרי המפטיר ממנין הקרואים ועכשיו יראו שקראו ארבעה יאמרו שהברירה להוסיף על הקרואים ויוסיפו בכל פעם שירצו להוסיף בשני וחמישי. ואין זה דומה למה שהתיר רמ"א בחתונה ובברית מילה דהני קלא אית להו ואם היינו יוצאים להסכים להוראתו היה צריך לומר קדיש אחר גמר קריאת שלישי ואח"כ לקרות רביעי למפטיר ולקרות עמו גם בתורה וכיון שהפסיק בקדיש ידעו הכל שלא להוסיף על הקרואים קראוהו. ועיין שם בר"ן מה שכתב למיפסק בקדיש וכו' ודבריו הם קושי ההבנה קצת ואין כאן מקום להאריך וזה דבר חדש ויהיה לתימה בעיני כל הרואים וכתורה חדשה על כן שב ואל תעשה עדיף. הא חדא:

ועוד אמינא שעד כאן לא הוצרך הב"י בסימן קפ"ב להשיב על דברי הריב"ש מטעם הפסקת קדיש מוכחא מילתא וכו' אלא בימיהם כי אולי הש"ץ בשעה שקורא את המפטיר היה אומר יעמוד פב"פ ולא היה מסיים לומר מפטיר. אבל בזמננו שהש"ץ אומר יעמוד פב"פ מפטיר א"כ הכל יודעים שלמפטיר קראוהו. ואף שאירע מעשה שהוא אינו יודע להפטיר ואחר מפטיר במקומו הכל יודעים שבמקום הראשון הוא קורא ההפטרה ויש כאן כבוד התורה. ומכל מקום עכ"פ זה נלענ"ד ברור שאם השלישי אינו יודע להפטיר והכהן או הלוי יודעים יפטירו הם שכבר קראו גם בתורה תחלה ואין כאן רק חשש הנכנסים עיין בב"י סימן רפ"ב מ"ש בשם הריב"ש. והלוי קודם לכהן ולא יקרא לאחר שלא קרא בתורה כלל ואם גם הכהן והלוי אינם יודעים להפטיר אז יוכל איש אחר להפטיר בלי שום קריאה בתורה. זה הנלענ"ד:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קיא (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קיא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיא

תשובה

יעלה לזכרון, ביום הזכרון, לחיים טובים. כבוד אהובי האלוף והתורני כבוד שמו מוה' שמואל נ"י:

ומה ששאל באחד ממדינת הודו שמכר אליל ובעד המעות קנה שופר אם מותר לתקוע בו. הנה זה תליא באשלי רברבי דלדעת הפוסקים דחליפי חליפין מותרים א"כ השופר הזה מותר בהנאה דהמעות היו חליפי ע"ז והשופר חליפי חליפין. אבל לדעת הר"ן והרמב"ם גם חליפי חליפין אסורים א"כ השופר הזה אסור בהנאה ואיך יתקע בו התוקע. והנה הש"ע ביורה דעה קמ"ה סעיף ט' לא הכריע לחלוטין ולכן אין להתיר ובפרט לתקיעת שופר ואף שיש עוד מקום להקל שבודאי כשקנה השופר ממעות הנ"ל לא הודיע לבעל השופר שמעות הללו חליפי ע"ז הם וא"כ הוה מקח טעות ולא מיחשב השופר חליפי ע"ז. הנה גם בזה כבר הרחיב המ"ל פ"ז מעכו"ם הלכה ט' הדבור ולא הכריע להיתר. ועוד דא"כ הוה ליה שופר הגזול ואין לברך עליו ואף דמותר ליטול שופר של חבירו בלא דעתו היינו שנטלו בתורת שאלה משא"כ זה שמחזיקו לחלוטין. באופן שאין להקל לתקוע בשופר זה כלל. וגם זה ידע מעלתו שהמעות שנשארו עוד בעין ביד זה שמכר הע"א ודאי אסור בהנאה. גם צריך להודיע לזה שמכר השופר שהמעות שקיבל הם אסורים ואם בשעה שמכר משך הקונה את הע"א תחלה ואח"כ נתן מעות עיין בסימן קמ"ד בט"ז ס"ק ג' ובש"ך ס"ק ד' ועכ"פ היה מקום להקל בחליפי חליפין בזה. ולרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש המשיב בקצרה כי הדין פשוט לענ"ד:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קיב (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קיב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיב

תשובה

מבן המחבר להרב המופלא החריף ובקי המושלם במעלות מוהר"ר משה פישר נר"ו בן הגאון מהור"ר מאיר פישלש זצ"ל. (כשהיה מהר"מ הנ"ל בחור בימי עלומיו):

אתמול בלילה עיינתי בקושייתו שהקשה על דברי התוס' במס' קידושין דף נ"א ע"א בד"ה דלא מפקדינא וכו' דהוכיחו שם דנשים מברכות על מצות עשה שהז"ג אע"ג דפטורות לגמרי אפילו מדרבנן דאל"כ היכי שמח רב יוסף הלא מפסיד כל הברכות עכ"ל התוספות. א"כ מוכח מדברי התוס' דסומא פטור ממצות אף מדרבנן דאל"כ איך מביאים התוספות ראיה מסומא לנשים אם סומא חייב עכ"פ במצות מדרבנן ונשים פטורות במ"ע שהז"ג אף מדרבנן א"ו דס"ל דגם סומא פטור ממצות אף מדרבנן. וזה הוא סתירה לדברי התוס' עצמם שכתבו במס' ב"ק דף פ"ז ע"א בד"ה וכן היה ר"י וכו' ומגילה דף כ"ד ע"א בד"ה מי שלא ראה וכו' דמה דאמר ר"י דסומא פטור ממצות היינו מדאורייתא אבל מדרבנן חייב דאי פטרת ליה מכל המצות אף מדרבנן א"כ ה"ל כמו נכרי שאינו נוהג בתורת ישראל כלל עכ"ל. כן הקשה מעלתו. ולכאורה דבר זה צריך ישוב. אמנם אחר העיון קצת נלענ"ד לתרץ דאין כאן סתירה בדברי התוס'. דהנה ודאי אם סומא פטור מכל המצות מדאורייתא אף שהוא מחויב מדרבנן אפ"ה אינו יכול לברך על שום מצוה והוא עפ"מ דאיתא במס' שבת דף כ"ג ע"א גבי נר חנוכה דקאמר שם דמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' ופריך הגמרא שם והיכן צונו ופירש"י הא לאו דאורייתא הוא אלא מדרבנן ומשני רב אויא שם מלא תסור. ויצא לנו מסוגיא זו דאי לאו משום לא תסור ליכא ברכה במצוה דרבנן. ומעתה אני אומר דסומא לא יכול לברך על שום מצוה דאף שהוא מחויב מדרבנן מ"מ כיון שהמטבע שטבעו חכמים בברכה הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו ואיך יאמר הסומא אק"ב וצונו הא הוא אינו מצווה מדאורייתא כלל. ואין לומר מלאו דלא תסור דכיון דסומא אינו במצות וחקים מדאורייתא א"כ גם על לאו דלא תסור אינו מצווה:

וראיתי להרב פרי מגדים בפתיחה כוללת לש"ע א"ח אות כ"ט כתב דמה דאר"י סומא פטור היינו ממצות עשה אבל במצות ל"ת מחויב מן התורה. ודבריו אינן מוכרחין. ומלשון התוס' במס' ב"ק שהוכיחו דאי פטרת לסומא מכל המצות וכו' אין נוהג בתורת ישראל כלל ע"ש בלשון התוס'. מזה מוכח דפטור אף ממצות ל"ת. ופקחתי עיני וראיתי שינוי לשון בתוס' בזה. דבמס' ר"ה כתבו התוס' שיהיה נראה כישראל דאי פטרת ליה נמצא דאינו נוהג כישראל כלל. ולשון זה יש לפרש כהרב פרי מגדים הנ"ל דמה שסומא מוזהר בל"ת עדיין ליכא היכרא שהוא ישראל כיון דהוא בשב ואל תעשה משא"כ במצות עשה אית ליה היכרא שרואין שעושה המצוה. אבל לשון התוס' במס' ב"ק שכתבו דלא ה"ל כישראל אינו סובל פירוש זה וכן הוא פשטא משמעות הדרשא דר"ש בריה דר"א במס' ב"ק דכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים וזה כולל כל המצות מ"ע ול"ת ואיך יכול לברך כיון שאינו מחויב מדאורייתא רק מדרבנן ועל חיובו מדרבנן אין לו לברך כקושית הגמרא במס' שבת. ולפ"ז שפיר הוכיחו התוס' דהיכי שמח רב יוסף כשאמרו לו דהלכה כר"י דסומא פטור מן המצות הלא מפסיד כל הברכות. וע"כ צריכין לומר דאעפ"כ יכול הסומא לברך ולומר אשר קדשנו אף שהוא אינו מצווה מ"מ הואיל וכל ישראל מצווים גם הוא יכול לומר אשר קדשנו ולא מטעם ערבות דכיון דסומא פטור מכל המצות וחקים ממילא אינו בערבות. ומעתה שפיר הוכיחו התוס' דנשים מברכות על מ"ע שהז"ג אף שאינן מחויבות אפילו מדרבנן מ"מ יכולות לברך כמו דסומא מברך מטעם שכל ישראל מחויבים מצי אמר אשר קדשנו במצותיו וצונו כמו כן גם נשים מברכות על מ"ע שהז"ג אף שאינן בערבות כמו שכתב הרא"ש במס' ברכות דף כ"ג ע"ב מ"מ מברכות ואומרות ג"כ אשר קדשנו במצותיו אף שאינן מצוות כלל הואיל וכל ישראל מצווים. ואף שיש לחלק דשאני סומא דעדיף לענין ברכה משום דהוי ממין בר חיובא אבל נשים אינן ממין בר חיובא וכן כתב הרא"ש שם בפ"ק דקדושין מ"מ יש לומר דלא ס"ל להתוס' הך סברא וסבירא להו דנשים עדיפי דחייבות עכ"פ במצות ל"ת ומ"ע שאין הז"ג:

אחר זה ראיתי שדברי התוס' הם עניים במקום זה ועשירים במקום אחר שהתוספות במס' ר"ה דף ל"ג ע"א ד"ה הא ר"י כתבו ג"כ סברת הרא"ש הנ"ל לחלק בין סומא לאשה. ועוד כתבו שם לחלק דסומא כיון שחייב מדרבנן יכול לברך וצונו משום לא תסור ע"ש. והוא תמוה דכיון דסומא אינו במצות וחקים גם על לאו דלא תסור אינו מוזהר כנ"ל. ועכ"פ אנו רואים דלהתוספות לא ברירא להו סברא זאת בחילוקם אשר חלקו במקומות שונות לחלק בין אשה לסומא כמ"ש לעיל בשינוי לשון התוס' במסכת ר"ה ובמס' ב"ק. ומעתה ליכא סתירה כלל בדברי התוס' וצדקו יחדיו דגם במסכת קידושין סברי התוס' דסומא חייב במצות מדרבנן ואפ"ה למדו מסומא לנשים לענין ברכה במ"ע שהז"ג דע"כ מה שסומא מברך אינו משום שמחויב במצות מדרבנן אלא משום ששאר ישראל חייבים א"כ ממילא גם בנשים במ"ע שהז"ג כן הוא. ובמס' ב"ק ג"כ שפיר כתבו התוס' דסומא חייב לפרוס את שמע הואיל וחייב מדרבנן דגבי פריסת שמע אינו אומר בו אשר קדשנו במצותיו וכו'. והצעתי דברים האלה לפני אאמ"ו הגאון נר"ו והרכין לי ראשו וקלסיה:

אמנם אאמ"ו הגאון אמר ליישב קושיית מעלתו בדרך הפשוט יותר. דבמס' קידושין שפיר הוכיחו התוס' מר"י דנשים מברכות כמו שסומא מברך על כל המצות. דר"י ע"כ סובר דמה דאמר רבי יהודה דסומא פטור ממצות היינו שהוא פטור לגמרי אף מדרבנן ומוקי הך דר' יהודה דאמר מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע ביושב בבית אפל כמו שמוקי בירושלמי שהובא בתוס' שם במס' ב"ק ובמס' מגילה דאי סובר ר"י דמה שאמר ר' יהודה סומא פטור ממצות הוא רק מדין תורה אבל מדרבנן חייב א"כ למה שמח רב יוסף מתחלה כששמע דהלכה כר"י דסומא פטור מה זו שמחה הלא עכ"פ הוא מצווה ועושה מדרבנן * [הג"ה מבן המחבר אמנם ראיתי בתוס' במס' ר"ה הנ"ל כתבו דשמח ר"י הואיל ועכ"פ מדאורייתא לא מיפקד ועביד. אמנם אעפ"כ דברי אאמ"ו הם לתרץ דברי התוס' במס' קדושין שפיר י"ל דהתוס' שם דסתמו וכתבו בשם ר"ת להוכיח דנשים מברכות הואיל וסומא מברך דאל"כ היכי שמח ר"י והלא מפסיד כל הברכות ואליבא דר"ת שפיר מתרץ אאמ"ו דס"ל לר"ת דר"י סבר סומא פטור אפילו מדרבנן דאל"כ מה זו שמחה אם עכ"פ מדרבנן מיפקד. ובסברא זו מחולקים התוס' במס' ר"ה עם ר"ת וק"ל:] א"ו סבר ר"י דסומא פטור לגמרי אפילו מדרבנן ומזה שפיר הוכיחו התוס' דהלא היה מפסיד כל הברכות. א"ו דס"ל לר' יוסף דאפ"ה מצי לברך על המצות. ומוכח מזה דגם נשים מברכות על מ"ע שהז"ג הואיל ועכ"פ מרב יוסף מוכח כן ולא נמצא מי שחולק עליו בזה אבל בגוף הדין אם סומא חייב במצות מדרבנן שפיר מסקי במס' ב"ק ובמס' מגילה דסומא חייב מדרבנן דלא קיי"ל בהא כרב יוסף הואיל ומגמרא דידן משמע דהך דר"י דמי שלא ראה מאורות מימיו מיירי בסומא ממש כמ"ש התוס' שם א"כ שפיר הוכיח דסומא חייב במצות מדרבנן דאל"כ למה נקט ר' יהודה מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע הא אם ראה ונסמא פורס על שמע להוציא אחרים ידי חובתן. ודפח"ח. כ"ד אוהבו ומחותנו:

הק' שמואל סג"ל לנדא:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קיג (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קיג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיג

בע"ה א' ב' דר"ח אלול תקמב"ל

תשובה

לכבוד אהובי א"נ חביבי וידידי. הרב הגאון המובהק והותיק. מפיו יצא עתק. מלא עתיק. כ"ש מוה' ישעיה נר"ו לברעסלא:

מכתבו הטהור מן כ"א העבר קבלתי. ויען הוא דבר שאינו נחוץ להשיב למעשה לכן עכבוני הטרדות מלעיין בדבריו עד שבוע העבר לקחתי קצת פנאי ועיינתי בדבריו הנחמדים. ואשר הרגיש בסתירת דברי רש"י על בריבי הנזכר בש"ס אם הוא שם העצם שמו של אותו חכם או שם התואר לגודל מעלתו ופירושו גדול הדור. וכבר הרגיש בזה מהרש"ל במס' מכות כמובא בדברי מעלתו:

ואמנם אשר לבי אומר לי בזה דכל היכא שנזכר שם העצם וגם בריבי כמו ר' אושעיה בריבי ר' אליעזר הקפר בריבי וכדומה אמרינן דבריבי הוא שם התואר על שם שהיה גדול הדור בדורו ולא אמרינן שני שמות היו לו. אבל היכא שנזכר רק בריבי לחוד כמו בחולין נ"ב ע"ב ומכות ה' ע"ב לא שייך לפרש בריבי גדול הדור אמר כך כי בא לפרש ואינו אלא סותם דעל מי מרמז ועל איזה דור מרמז ובכל דור ודור יש כמה גדולי הדור לכן פירש"י שם חכם. אבל היכא שנזכר שמו כמו ר' אושעיה או ר' אליעזר וכדומה ולפי שהיה עוד ר' אושעיה וכיוצא שייך לומר זה ר"א שהיה בריבי כלומר גדול הדור בדורו. ובזה כל דברי רש"י בכל המקומות נכונים זולת בחולין י"א בזה לא ידעתי מרפא לפי שרש"י סותר דבריו במאמר אחד שהוא בשני מקומות במכות ובחולין ורש"י סותר דבריו במקומות הללו. ולפי שגם דברי הגמרא בחולין שם תמוהים לי שלמה הביא ברייתא והלא משנה ערוכה היא שם במס' מכות אמרו להם חכמים וכו' והרי אחיו קיים. א"כ הרי מפורש במשנה שעדים זוממין נהרגין עד שלא נהרג הנידון ובריבי לא חידש אלא שאם הרגו אין נהרגין וזה לא איצטריך ליה שם בחולין ודי הוכחה מדנהרגין קודם שנהרג הנידון. וכעת אין הפנאי עמדי לעיין בזה והרחבתי הדבר עד אקח מועד:

ומה שרצה לדחות קושיית המע"מ בפרק אין עומדין סוף סימן כ"ב על הערוך שפירש שר"א הקליר נקרא קליר ע"ש עוגה שאכל. והקשה המע"מ שהרי מצינו שחתם עצמו בפיוטיו אליעזר בריבי קליר ואם קליר על ר"א עצמו קאי א"כ גם בריבי על ר"א עצמו מהדר ואיך שייך שהוא יקרא עצמו בריבי שפירושו גדול הדור. וע"ז השיב מעלתו שכיון שמצינו ברש"י גם שם העצם בריבי א"כ ר"א שני שמות היו לו ושניהם שם העצם אליעזר וגם קליר ע"כ דברי מר. ואני לחולשת זכרוני אינני זוכר בשום מקום בש"ס שום תנא או אמורא שהיה נזכר בשני שמות ושניהם שם העצם זולתי אבא שאול ואבא יוסי וגם זה אינו שני שמות כי אבא לדעתי אינו שם העצם רק שם התואר לשון חשיבות. ועיין ברכות ט"ז ע"ב. וכמדומה שלא היו רגילין להקרא בשני שמות ואף במקרא לא היו רגילים כל כך בשני שמות. ועיין פסחים דף קי"ז ע"א ובחולין ס"ה ע"א. אבל בימי התנאים ואמוראים לדעתי לא היו רגילים כלל:

ומה שתמה על התוס' בחגיגה דף י"ג ע"א בד"ה ורגלי החיות והרא"ש בפ' אין עומדין סימן כ"א שהוכיחו שר"א הקליר הי' קדמון והי' בזמן שהיו מקדשים עדיין ע"פ הראי' שהרי לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני. וע"ז התפלא מר שהרי הרא"ש עצמו כתב שם שהי' מארץ ישראל שכן חתם עצמו בפיוטיו מקרית ספר וא"כ מה זו ראי' שהי' בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' מדלא תיקן קרוב"ץ ליום שני והרי אף אם היה אחרון שבאחרונים ואפילו אם הי' בימינו הרי גם בזמננו אותן הדרים בא"י אינן עושין רק יום אחד. ואם הכוונה שאם היה אחרון הי' לו לתקן קרוב"ץ ליושבי ח"ל אף אם הוא הי' בא"י א"כ קשה גם אם הי' בזמן שמקדשין ע"פ הראי' הי' לו לתקן קרוב"ץ לאיים הרחוקים שאין שלוחי תשרי מגיעים שם וכן לבני בבל הרחוקים ועושים גם בזמן הראיה שני ימים. ואני אומר שכוונת התוס' והרא"ש הוא שהרי גם לר"ה לא תקן רק ליום ראשון ולא ליום שני והרי בר"ה אפי' בירושלים עושים עתה שני ימים וכדעת הרי"ף דהכי קיי"ל וא"כ למה לא תקן קרוב"ץ ליום טוב שני א"ו שהיה בזמן שמקדשין ע"פ הראיה והי' מקומו קרית ספר רחוק מירושלים רק מהלך לילה או איזה שעות יותר. ואף שלפעמים אפי' בזמן שמקדשין ע"פ הראיה היו עושין ר"ה שני ימים אפילו בב"ד הגדול כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה מ"מ לא הי' שכיח ומימות עזרא לא מצינו אלול מעובר רק באותו פעם שנתקלקלו הלוים וגם אז עשו רק יום אחד ואח"כ לא נזדמן כך והיו מקדשים תמיד ביום שלשים קודם מנחה ותיכף כאשר שמעו השלוחין מפי ב"ד מקודש היו בלילה השלוחין יוצאין ובאים לקרית ספר בעלות השחר או איזה שעות מועטות אחר עלות השחר והיו באים ומודיעים שנתקדש אתמול החודש ולא היו נוהגין קודש בקרית ספר ביו"ט שני של ראש השנה בזמן שמקדשים ע"פ הראי'. כ"ד אוהבו הדורש שלומו כל הימים: [הג"ה מבן המחבר עיין מה שכתב רבינו בס' צל"ח למס' ברכות דף ל"ד ע"א בתוס' ד"ה אל ישאל אדם כו'. ועיין במחזור דפוס רעדלהיים עם פירוש וביאור לפיוטים מאת התורני החכם המפואר מוהר"ר וואלף היידענהיים אשר זה קרוב מחדש יצא לאור עולם בהקדמתו לפיוטים בחלק מחזור לשמיני עצרת חקירה אחת על רבי אליעזר ברבי הקליר באיזה זמן היה ומי היה. ע"ש שמלאו לבו לדחות דברי התוספות והרא"ש וראיותיו אינם כדאי להכחיש עמודי העולם. ראייתו ראשונה מקרוב"ץ לט"ב סידר אאנין ט' מאות ועוד ואי הי' מתנאים לא עברו עדיין עליהם מספר הזה מחרבן הבית. הנה כבר יישב אאמ"ו הגאון בספרי צל"ח למס' ברכות כי מספר זה הוסיף אחד מחכמי הדורות האחרונים להגדיל הכאב ע"ש. ואל תתמה על זה כי גם בתפלת הכ"ג כשיצא מבית ק"ק אשר בסדר מחזור שלנו הוסיפו כמה דברים בדורות האחרונים שלא הי' אומר הכ"ג כמ"ש המג"א בסימן תרכ"א ס"ק ד' ע"ש. וראיה השניה שהביא החכם הזה למה לא נזכר מדברי הפיוטים של ר"א הקליר בדברי האמוראים ובדברי רבנן סבוראי. גם זה אינו ראי' דמצינו בסדר עבודה במוסף יוה"כ לספרדים והוא סדר אתה כוננת שסידר יוסי בן יוסי כהן גדול ויש בו כמה דברים שלא אליבא דהלכתא כמ"ש הבית יוסף א"ח סימן תרנ"א וג"כ הוקשה דפליגי תנאים בסדר העבודה בכמה דברים בפ' הוציאו לו ולמה לא הזכיר תנא או אמורא מהך פיוט של יוסי כה"ג להביא ראי' לאחד מהתנאים. אלא ודאי שבדורות הללו לא שמו לבם לפיוטים כלל וכל אחד הי' לו נוסח כפי רצונו כמו דאמרינן שם בגמ' אהאי דנחית קמי דרבא אמר יצא והניח על כן שני שבהיכל וכו' אמר לי' רבא חדא כדרבנן וחדא כר"מ. כמו כן עשה התנא ר"א הקליר הפיוטים לעצמו ולא לזולתו ולא נתפרסמו עד אחר כמה דורות:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קיד (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קיד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיד

תשובה

תכתב ותחתם לחיים טובים אהובי, תלמידי ידידי וחביבי, האלוף והרבני המופלא מוה' דוד קיצע י"ץ.

אשר שאלת מה דקשיא לך ביומא דף מ"ז ע"ב בתוס' בסוף ד"ה הדר פשטה וכו' דנ"מ אם הוא טבל לא בטלה כי טבל הוא במשהו. וכתבת דתמיה לך מה ענין טבל של מנחה לטבל של תרומה דשם הוא הטעם כמו שאמרו בשלהי ע"ז דף ע"ג כהיתרו דחטה אחת פוטרת כל הכרי כך איסורו או כמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי דטבל הוא דשיל"מ, וכל זה לא שייך במנחה דצריך להקטיר מלא קומצו וזה שנשאר בין הבינים שוב אין לו מתירין שכבר קמץ המנחה:

דע לך אהובי תלמידי כי במנחות דף כ"ו ע"ב פליגי ר' יוחנן ור' חנינא קומץ אימתי מתיר שיריים באכילה ר' יוחנן אמר משתצית האור ברובו ור"ח אמר משמשלה בו האור. ופירש"י משמשלה במקצתו וא"כ לר"ח משמשלה במשהו הוא מתיר השיריים ושייך גם בטבל דמנחה כהיתרו במשהו כך איסורו ושפיר הוא במשהו. ואף דשם ביומא ר' יוחנן הוא דאמר בתר דבעי' הדר פשטה והרי ר' יוחנן סבר שתצית ברובו איכא למימר כיון דאליבא דר' יהושע בן עוזאה אולי ר' יהושע סבר כר' חנינא. א"נ יש לומר כיון שפירשו התוס' שם בע"ז שיש שני טעמים בטבל לאסור במשהו שוב לא חילקו בין טבל לטבל. והי' זה שלום:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קטו (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קטו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קטו

תשובה

מבן המחבר להתורני והרבני מוה' חיים קיצע לק"ק אובן ישן:

מה שהקשה על דברי צל"ח במס' ברכות דף ל"ח בד"ה דתנן דבש תמרים דכתב על דעת הרמב"ם חייב בקרן וחומש בתרומה אף אם הוא שלא כדרך הנאתן ורמב"ם פסק ומפרש פרט למזיק היינו שמזיק להאוכל מכלל כשלא מזיק חייב אף שהוא שלכד"ה. והקשה מעלתו מסוגיא דמנחות דף ע' ע"א דאמרינן שם דאם גחין ואכיל תרומה ממחובר פטור מחומש דבטלה דעתו אצל כל אדם הרי דפטור משום שלכ"ה. הנה שם לא מוזכר כלל שלא כדרך הנאתן כמו שמוזכר בסוגיא דפסחים ושם קאמר דבטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם בכך וכן הוא לשון הרמב"ם בסוף פרק י"א מהלכות תרומות וגם רש"י מפרש דלא מיחשב אכילה וזה גרע טפי משלא כדרך אכילה דבטלה דעתו אצל כל אדם ללקוט בפיו דבר מאכל מן המחובר. וא"כ דברי אאמ"ו הגאון זצ"ל שרירין וקיימין דלדעת הרמב"ם גם בשלא כדרך אכילתן חייב בקרן וחומש כיון שאינו מזיקו ועכ"פ הוא נהנה מתרומה אבל דבר שבטלה דעתו אצל כל אדם כגון שאוכל מן המחובר זה אינו בכלל אכילה כלל וכלל ולא קרינן ביה לא יאכל:

אמנם כבר מבואר אצלי במקום אחר דיש לדחות ראיית אאמ"ו הגאון זצ"ל דלעולם יש לומר דשלא כדרך אכילה לא מיחשב כלל אכילה גם גבי תרומה ואפ"ה צריך להרמב"ם למיהב טעמא באוכל יותר מכדי שובעו וקץ באכילתו שפטור מטעם פרט למזיק עצמו דמשום שלכד"ה ליכא למיפטר דאף שהוא קץ באכילה זו מ"מ לא מקרי זה שלא כדרך אכילה הואיל ומיחשב אכילה לשאר אדם שאינו שבע ושלא כדרך אכילה הוא דבר שאינו מדרך אכילה לכל אדם כגון אוכל חלב חי או דבר שהוא מר ביותר וכדומה שאינו ראוי לאכילה לשום אדם זה לא מקרי אכילה כלל אבל דבר שאינו ראוי לאדם אחד מחמת שהוא שבע לא יצא מכלל אכילה כיון שאכילה זו מיחשב אכילה לכל אדם שאינו שבע ולכך צריך לטעמא דפרט למזיק דהיינו שמזיקו. והא ראיה דבמסכת יומא דף פ' ע"ב ג"כ קאמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור משום דכתיב אשר לא תעונה פרט למזיק ולא נקט משום דהוי שלכד"ה והרי לענין אכילה ביוה"כ בודאי פטור באכילה שלכד"ה ולמה נקט ר"ל הטעם משום דהוי מזיק אלא ודאי ע"כ צ"ל דאכילה גסה לא מיחשב לאכילה שלכד"ה הואיל ומיחשב אכילה לשאר אדם שאינו שבע ולא מיפטר אלא משום דרשא דלא תעונה פרט למזיק:

ועיין בס' שאגת ארי' סי' ע"ו דכתב דביוה"כ חייב אף שלא כדרך אכילה הואיל ולא כתיב ביוה"כ לשון אכילה אלא לא תעונה. והוכיח זה מדצריך קרא למיפטר אכילה גסה מלא תעונה פרט למזיק. ולפמ"ש ליכא ראי' כלל דאכילה גסה ליכא למיפטר משום שלא כד"א והואיל והיא ראוי' לאחר שאינו שבע וכן מורים דברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות שביתת עשור הל' ז' דכתב שם האוכל יתר על שובעו פטור כמו שאכל אוכלין שאינם ראויים לאכילה שאע"פ שזה המאכל היה ראוי לרעב אינו ראוי לכל מי ששבע כזה. הרי שהרמב"ם כתב שפטור באכילה גסה בדרך דמיון לאכילה שלא כדרך הנאה אבל לא מיחשב לי' לשלא כדרך הנאה ממש רק שפטור בזה כמו בשלא כדרך הנאה אף שהוא ראוי באכילה לשאר אדם הואיל ואינו ראוי לכל מי ששבע כל צורכו כזה ופטור מטעם שמזיקו ונדרש מלא תעונה פרט למזיק ליה. ואין להקשות למה נקט בכוסס שעורין של תרומה מטעם דפרט למזיק אמאי לא קאמר משום דהוי שלא כדרך אכילה. דיש לומר כיון דצריכין להאי דרשא פרט למזיק לאוכל אכילה גסה א"כ גם כוסס שעורין מיפטר ליה מהאי דרשה אף שיש לנו עוד טעם דהוי שלכד"ה נקט לי' הך טעמא. % ע"ז הקשה לי הרב המופלא מוה' איסרל ליסא מסוגי' דיבמות דף מ' ע"א פריך הגמרא ואכילה גסה מי שמה אכילה. הרי דפשוט להגמרא באכילת כהנים בשיורי מנחה דלא מיחשב אכילה גסה לאכילה כלל אף דליכא קרא לזה. והשבתי לו דאף אני לא באתי כ"א על הוכחת אאמ"ו הגאון ז"ל דהוכיח מדאצטריך למעט אכילה גסה גבי תרומה מכלל דבשאר שלא כדרך אכילה חייב. וכן הגאון בעל שאגת ארי' הוכיח כן גבי יוה"כ. ועל זה אמרתי שאין מזה הוכחה דאי לאו דגלי לן קרא לא הוי מיחשב אכילה גסה בכלל שלא כדרך אכילה כיון שמיחשב אכילה לשאר אדם. וראי' על זה דהרמב"ם בפי"ד ממ"א הל' י"א קא חשיב דברים שהם שלא כדרך הנאה ולא חשיב אכילה גסה אלא ודאי שמן הסברה אין אכילה גסה בכלל שלא כדרך הנאה אי לאו דגלי לן קרא גבי תרומה ויוה"כ דאכילה גסה לא שמה אכילה אמנם דבתר דגלי לן קרא דלא מיחשב אכילה גבי תרומה ויוה"כ ממילא ילפינן גם בשאר מילי מיוה"כ ותרומה:

ואין להקשות אמאי לא נימא דהוי יוה"כ ותרומה שני כתובים הבאים כאחד. זה אינו דיוה"כ ותרומה לא מיחשב לשני כתובים דשני ענינים הם ואין ללמוד תרומה מיוה"כ דגבי יוה"כ לא כתיב אכילה רק עינוי וא"כ כשאוכל אכילה גסה עדיין אינו מבטל ממנו שום עינוי דקא מזיק לי'. וכן מפורש ברש"י במס' יומא דף פ' ע"ב בד"ה פרט למזיק ובמסכת יבמות מ' ע"א בד"ה פטור ע"ש. וגם להיפוך אין ללמוד יוה"כ מתרומה דה"א דגבי תרומה דכתיב אכילה אתי קרא למעט אכילה גסה שלא יהיה בכלל אכילה אבל גבי יוה"כ דלא כתיב לשון אכילה אלא עינוי איכא למימר אף שמזיקו ואינו נחשב אכילה מ"מ קא מבטל מיניה מצות עינוי הואיל ועכ"פ קא ממלא תאותו לפי שעה לאכול אכילה גסה. ועי' במ"ל בפ"ה מיסודי התורה בד"ה נסתפקתי ע"ש ודוק. וא"כ כיון שצריך קרא ליוה"כ ותרומה ולא הוי שני כתובין למעט אכילה גסה שוב ממילא ילפינן מיני' לכל שאר דברים דאכילה גסה לא מיחשב אכילה כלל:

ודע דהמ"ל שם בפ"ה מהל' יסודי התורה בד"ה יש לחקור מספקא לי' אם נאמר ג"כ במ"ע דא"ר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא ידי חובתו ומסיים שם שלא ראה דין זה מפורש גבי מ"ע. ולכאורה הוא תמוה והלא שם בסוגיא דיבמות הדבר מפורש באכילה גסה גבי מנחות דהוא ג"כ מ"ע דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם וקא פשוט להש"ס דלא להוי אכילה לענין מצות אכילת מנחה ויליף לה מיוה"כ דלא מיחשב אכילה גסה. הרי מפורש בגמרא דחד דינא אית לי' דכי היכא דבמצות ל"ת לא מיחשב אכילה גסה לאכילה הכי נמי במ"ע. ולכאורה הוא תמוה על מרא דתלמודא הגאון משנה למלך שכתב שלא מצא על דבר שמפורש בסוגי' ערוכה והוא בעצמו מביא סוגיא זו בתחילת דבריו ע"ש:

אך לפ"מ שכתבתי שאכילה גסה ושלא כדרך הנאתן שני ענינים הם א"כ שפיר כתב המ"ל דלא מצא בפירוש בשלא כדרך הנאתן אי יוצא באכילת מצוה דאף דבאכילה גסה אין חילוק בין ל"ת למ"ע היינו כיון דגלי לן קרא דאכילה גסה לא מיחשב אכילה גבי יוה"כ ותרומה ממילא ילפינן מיני' לכל דבר אף במ"ע מה שאינו כן בשלא כדרך הנאתן דמסבר' אמרי' שאינו חייב בל"ת בשלא כדרך הנאתן הואיל ואינו נהנה וכמו שאמרי' גבי נבלה הראוי' לגר קרויה נבלה שאינו ראוי' לגר אינו קרויה נבלה. וכ"ז שייך בל"ת אבל במ"ע עדיין איכא לספוקי אי במ"ע יוצא בשלא כדרך הנאתן דלא נאמר בפירוש באכילת מצוה שצריך ליהנות מהאכילה דאדרבה יש סברא לומר דמצות לאו ליהנות ניתנו ודוק. דברי ידידו:

הק' שמואל סג"ל לנדא

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קטז (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קטז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קטז

תשובה

מבן המחבר שלום וישע רב לאהובי הרב הגדול החריף והשנון המפורסם כבוד מוה' אשר נר"ו אב"ד דק"ק וואלרשטיין.

שמחתי בראותי מעשה ידיו הנעימים במכתבו לכבוד אאמ"ו הגאון נ"י אשר צער לו על כי לא יכול להשיב לרום מעלתו מפני מיחוש שיש לו בידו הימנית וידיו אסורות במלאכת הכתב. אמרתי תולדה במקום אב קאי להשיב לרום מעלתו. על ראשון תחלה נאמר. מה שהקשה ע"מ שכתב בספרו צל"ח דף צ"ח ע"ב לסברת הר"ן אינה אסורה הזאה שלישית דעדיין לא הויא בה תיקון גברא עד הזאה שביעית. והקשה מעלתו מסוגיא דיומא דמסקינן דכהן השורף את הפרה מפרשינן בד' בשבת כי היכי דמתרמי רביעי שלו בשבת ולפי דברי אאמ"ו הגאון נ"י הא הזאה שלישית מותרת בשבת ע"כ קושית מעלתו:

ידוע להוי כי תיכף כאשר יצא לאור ספר צל"ח הקשה זה אחד מתלמידי אאמ"ו הגאון נ"י, וזה שהשיב לו כפי שנכתב בכתבי אאמ"ו הגאון נ"י וז"ל שם. הנה סבור היית שמציאה מצאת להשיב סתירה גדולה וטעית מאוד. ואטו כהן השורף את הפרה יכולים להזות עליו בשבת הלא אפי' אם לא הי' שבות בהזאה הלא על השורף את הפרה א"א להזות כי אם ע"י תינוקות יושבים על דלתות שע"ג שוורים כמבואר במשנה ב' פ"ג דפרה וברמב"ם בפ"ב מהלכות פרה ה' ז' וכל זה אי אפשר בשבת משום משתמש בבעלי חיים. ומה שאמרו שם במס' יומא הזאה שבות היא משום כה"ג ביוה"כ אמרו כן אבל בכהן השורף את הפרה בלא"ה אי אפשר בשבת משום משתמש בבעלי חיים. ע"כ לשון אאמ"ו הגאון נ"י בתשובתו לתלמידו (ועיין במג"א ריש סי' רס"ט ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' פרה שהתינוקות בעצמם היו מזין עליו ולא הי' אפשר ע"י אחר והיו צריכין לחזור ולשוב לעזרה בכל יום ע"ג דלתות שע"ג בהמות לזרוק עליו ודוק):

ועל קושייתו שהקשה במס' יומא דף וי"ו ע"ב לרבא דמתרץ דלא מפרשי לי' מט"מ משום דטומאה הותרה בציבור. והקשה מה יתרץ רבא על הברייתא לעיל בדף ד' ע"א בזאת יבוא אהרן אל הקודש כו' מכאן אמרו ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כה"ג מביתו כו' ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל ז'. ועל הברייתא קשה למה מפרישין מביתו ולא מפרישין מטומאת מת והכא לא שייך לומר טומאה הותרה בציבור דא"כ ל"ל הזאה כלל כמו שמוכיח הגמרא בדף ח' ע"א ע"כ קושיית מעלתו:

והנה קושייתו הוא רק לפי תירוץ השני של תוס' בדף ד' בד"ה הזאה בסיני מי הוה דכתבו דאף מאן דגמר ממלואים סובר דהני הזאות הם רק מדרבנן ואי לא טעמא דחשש טומאה לא הוי מצריכי רבנן הזאה כלל כמו שכתב מעלתו בעצמו:

ואמר אאמ"ו הגאון נ"י לתרץ דהנה בדף ח' ע"א מקשי' התוס' בד"ה אי סבר כו' לימא דאיצטריך הזאה משום אילו של אהרן דכיון דיחיד הוא מהדרינן אטהרה. ומתרצים דהנ"מ היכא דנטמא בידו טומאה ודאית אבל בחששא בעלמא ודאי מאן דמיקל ואמר הותרה בציבור לא הוו מצריכי מידי אפילו ביחיד כגון אילו של אהרן כיון דחשיב קרבן ציבור כו' ע"ש. והנה רש"י בד"ה הזאה כלל למה לי פירש בתורת שלישי ושביעי ורש"י דקדק בלשונו דבתורת שלישי ושביעי לא הוי לתקן הזאה כיון דהותרה בציבור אבל הזאות כל שבעה ימים שפיר מצינו לומר דתקנו אף אי הותרה בציבור דהואיל ואי מצריכינן הזאה בכל ז' ימים א"כ אסמכוה אקרא ליליף ממלואים ואף בטעם כל דהוא דהיינו משום אילו של אהרן נמי מסמכינן אקרא לילף ממלואים להצריך הזאה בכל ז' ימים. וכן משמע לשון התוס' לעיל דף ד' ע"א בסוף ד"ה הזאה דכתבו אי לאו דאיכא טעם קצת לא הוו מצריכי רבנן הזאה כו'. הרי דכתבו דאף מפני טעמא קצת מסמכינן אקרא דמלואים להצריך הזאה בכל שבעה ימים אבל למאן דסובר דהזאה הוא רק בג' ובשביעי לא יליף כלל לאסמכתא ממלואים לזה צריך טעמא מעליא להזאה וליכא למימר טעמא משום אילו של אהרן אי טומאה הותרה בציבור כמו שכתבו התוס' בדף ח' ע"א בד"ה אי סבר. והשתא מתורץ קושית מעלתו דעל הברייתא לעיל בדף ד' נמי יש לתרץ תירוץ דרבא דלא מפרישין לי' משום ט"מ הואיל והותרה בציבור ואפ"ה תניא בברייתא מזין עליו כל שבעה אף שטומאה הותרה בציבור משום אילו של אהרן כקושי' התוס' ותירץ התוס' לא שייך כאן דלענין הזאת כל שבעה ימים דאסמכוה ליליף ממלואים אף בטעמא כל דהו מצריכינן הזאה. ע"כ דברי הרב אאמ"ו הגאון נ"י ומכאן ואילך דברי התלמיד:

ואני הכותב אומר לתרץ קושי' מעלתו בפשוט דודאי ע"כ גם רבא סובר תירוצו דרבינא לחלק בין ט"מ לטומאת ביתו דודאי רבא לא פליג לומר דמיתה שכיח ועוד במתניתין ריש פ"ג ממס' פרה תנן ז' ימים קודם לשריפת הפרה מפרישין כה"ג מביתו ללשכה שעל פני הבירה וא"כ על זה נמי קשה למה מפרישין מביתו עד שאתה מפרישו מט"ב הפרישהו מט"מ דאף שלא נגעו בו אחיו הכהנים מ"מ הרי מותר לכל אדם לכנוס אצלו ולמה לא חיישינן שימות מת עליו כמו שפריך הגמרא בכה"ג ביוה"כ. וכן מפורש בתוס' ביומא דף ה' ע"א ד"ה ור"י סבר כו' דגבי פרה לא שייך לומר טומאה הותרה בציבור וא"כ מה יענה רבא על הך קושיא. לכך נ"ל דודאי גם רבא סובר תירוץ דרבינא טומאת מת לא שכיח רק רבא מתרץ הכא תירוץ אחר דעל מתניתין דהכא במס' יומא סובר רבא דליכא למימר תירוצא דרבינא. דהנה במס' סוכה דף כ"ד ע"א פריך הגמרא ולא חייש ר' יהודה למיתה והא תנן אף אשה אחרת מתקינין לו ומתרץ ר"ה ברי' דר"י מעלה עשו בכפרה ופירש"י ביוה"כ עשו מעלה שחושש בו מה שלא חייש בעלמא. וא"כ קשה לר' יהודה דחייש ביוה"כ למיתה קשה למה לא מפרישו מט"מ ור' יהודה בודאי לא פליג על רישא דמתניתין דתני מפרישין אותו מביתו וא"כ לר"י לא שייך תירוצא דרבינא ולכך מתרץ רבא דלר"י טומאה הותרה בציבור ולא צריך לתירוצו דרבינא אבל על הברייתא דלעיל ועל מתניתין דפרה שפיר קאי תירוצא דלא חיישינן למיתה ורבא לא בא לתרץ אלא על מתניתין דהכא דהואיל ור"י פליג בסיפא דאף אשה אחרת מתקינין. הרי מוכח דחייש ר"י למיתה ולמה לא פליג גם ברישא דצריכין להפרישו גם מטומאת מת ולכך מתרץ דמטומאת מת לא צריך פרישה הואיל והותרה בציבור:

ואין להקשות על רבינא קושיא זו שי"ל דרבינא באמת סובר דר"י פליג גם ארישא. א"נ י"ל דרבינא סובר דיש לחלק בין חשש מיתה לחשש טומאת מת דאף שחייש ר"י למיתה מ"מ לא חייש לטומאת מת שימות מת אצל כהן הגדול אמנם רבא לא ס"ל הך סברא לחלק ולכך מתרץ תירוץ אחר. ולפ"ז לא צריכינן לדיוקא דתוס' ישנים בד"ה הפרישהו מט"מ שכתבו לתירוצא דרבא באמת לר"מ ור"י דסברי טומאה דחויה הוי מצריכינן להפרישו מט"מ. ולפירוש רש"י באמת לא התירו אלא ליגע בו אחיו הכהנים אבל לא שיתעכבו עמו. אבל לפי דברי לא צריכין לזה וגם לר"מ ולר"י לא חיישינן לטומאת מת הואיל וטומאת מת לא שכיח גם אליבא דרבא רק לר"י לשיטתו דחייש למיתה היה מצריך לתרץ תירוץ אחר דטומאה הותרה אבל לר"מ ולר"י קיימינן לתירוצא דרבינא. ואין להקשות הא אכתי גם לר"מ ליכא למימר תיריצא דרבינא דהא ר"מ פוסל התם במס' סוכה אם עשה בהמה דופן לסוכה וחייש למיתה. ז"א דזה הוא דיוקא אליבא דאביי שם דמפרש טעמא דר"מ לשמא תמות אבל לר' זירא דמפרש טעמא דר"מ משום שמא תברח באמת גם ר"מ לא חייש למיתה ע"ש בסוגיא דסוכה. וא"כ רבא דהכא סובר כר"ז וגם ר"מ לא חייש למיתה ושפיר יש לומר לר"מ ור"י תירוצא דרבינא. ותו אין הפנאי מסכים עמדי להאריך. ויאמין לי שלא עיינתי בענין הזה כי אם שעה מועטת כי טרידנא טובא. כ"ד אוהבו המוכן לטובתו וכל אשר יקראני אענה הנני הנני:

הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מפראג

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קיז (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קיז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיז

בע"ה פראג ב' י"ג טבת תקמ"ח לפ"ק

תשובה

שלום לכבוד אהובי תלמידי החביב לי הבחור המופלא ומושלם במעלות כהר"ר וואלף ווירטהיים:

מכתבך הגיעני והנאני שרואה אני שגם שם אתה מחזיק במעוזך ושוקד על לימודך. חזק ואמץ אהובי תלמידי וחפץ ה' בידך יצליח. ועל דברי תורה אשר באת ושאלת למה ביומא בסוגיא דמאכילין הקל תחלה לא הזכירו אם נשבע על דברים המותרים ויש שם דבר המותר ויש נבילה שמאכילין אותו נבילה שהוא איסור לאו משא"כ איסור שבועה יש חיוב קרבן. אני תמה עליך דהלא אפשר שיתירו לו שבועתו ולמה יאכילוהו נבילה ואפילו נשבע על דעת רבים מתירין לצורך דבר מצוה ואפילו על דעת חבירו מתירין לדבר מצוה בלא דעת חבירו ואפילו להחולקים דאפי' לדבר מצוה אין מתירין לו נלענ"ד דדוקא באם יש היזק לחבירו בהיתר הזה דוגמא דהליכת משה למצרים אף שהוא דבר מצוה היה בזה הפסד ליתרו שהרי הי' רועה צאנו. ואף שלענין עיקר הדין שאין להתיר בלא דעת חבירו דעת הש"ך אפילו אין השבועה לתועלת חבירו כמבואר בש"ך בסימן רכ"ח ס"ק מ"ג מ"מ לענין להתיר לדבר מצוה נלע"ד דכ"ע מודים אם אין תועלת לחבירו בזה מתירין לו וא"כ קשה להמציא בזה היזק לחבירו אם יתירו לו לאכול דבר המותר וא"כ לא שייך דין זה כי אם בחולה שהוא במדבר במקום שאין שם אפילו הדיוטות להתיר לו. גם מה שפשוט אצלך שאיסור נבילה קיל מאיסור שבועה תמהני עליך דהרי נבילה ליתא בשאלה ושבועה איתא בשאלה וכדאמרינן ביבמות דף ה' ע"א מנזיר מ"ט לא גמרינן משום דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה. ועיין בנ"ב חלק א"ח סימן ל"ה:

ומה שהקשית על הרא"ש והטור דנדר חל על איסור אפילו בלא כולל עיין בי"ד ס"ס רט"ו א"כ במס' מכות דף כ"ב ע"א על מה שהקשה ולחשוב נמי באומר שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט דמגו דחייל בחול חייל נמי ביו"ט ומשני דההוא תנא לית לי' כולל. אכתי תקשה לחשוב בנודר שלא לחרוש ביו"ט דלהרא"ש וטור חל הנדר בלא כולל, בשלמא במסכת שבועות דף כ"ה ע"א דקאמר שבועה דחייל אמידי דלית ביה מששא לא קתני דאכתי נחשוב נדר דלא חייל אמידי דלית ב' מששא דשם חטאת קא חשיב ובנודר ליכא חטאת. אבל במסכת מכות דמלקות קא חשיב שפיר קשה לדעת הרא"ש וטור דלחשוב נודר ותירצת בזה קושית התוס' שם בשבועות בד"ה אלא כי קתני כו':

הנה מה שתירצת קושית התוס' הוא דבר הגון מאוד ויישר כחך וחילך לאורייתא. ואמנם גם הקושיא להרא"ש וטור היא קושיא חמורה והיא קושיא בפני עצמה בסוגיא דמכות שמה ולא הוצרכת להקדים לזה הסוגיא דשבועות. והנה עיינתי בחידושי הריטב"א על מכות וז"ל שם ולחשוב נמי שבועה וכו' ופרישנא בכולל כו' ולמאן מרבנן דסבר דנדרים חלים על האיסורים לקיימם בדין הוא דמצי לאוקמי בפורט בנודר שאמר קונם כלי מחרישה עלי מלחרוש ביו"ט אלא דניחא לאוקמי בנשבע ובכולל וכו'. הנה רמז דבר זה אבל דבריו תמוהים תינח שיישב דברי המקשן דניחא לי' להקשות מנשבע ובכולל אבל מה יענה לדברי התרצן שתירץ דההוא תנא לית לי' כולל דאכתי תקשה דתינח דלא חשיב נשבע אבל אכתי קשה למה לא חשיב נודר דחל בלא כולל:

ואמנם אהובי תלמידי החביב לי אודיעך כי לא קשה ולא מידי ודברי הריטב"א עולים כהוגן ותן דעתך ולבך לדברים האלה. דע כי לדברי האומר שנדר חל אף על האיסורים בלא כולל משא"כ בשבועה היינו באומר קונם נבילה עלי ואכלה חייב שתים אחת משום נבילה ואחת משום בל יחל וכן אם נשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואמר קונם כ"ז עלי ואכלה חייב שתים אחת משום שבועה ואחת משום נדר אבל אם אמר קונם כ"ז עלי וחזר ואמר שנית קונם כ"ז עלי ואכלה לכ"ע אינו חייב אלא אחת ואין איסור קונם השני חל על איסור קונם הראשון בלא כולל והטעם משום דהא דקונמות חלים על האיסורים משום איסור מוסיף נגעו בה. וז"ל הר"ן במס' נדרים דף י"ח ע"א בד"ה הלכך נקטינן דכי חייל וכו' כך אין נדר חל על נדר ואם אמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת כו' מיהא להא מלתא עדיפי נדרים וכו'. ואפשר גם כן דכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך חל על השבועה לקיימה בהנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים וכו'. ומה"ט גופא דכתיבנא כיון דשבועות ליתנייהו אלא איסור גברא כי אמר קונם מתוסף בו איסור חפצא אבל אין השבועות חלים על נדרים כו' שאם אסר על עצמו ככר זה וכו' נשבע עליו שלא יאכלנו אינו עובר אלא משום לא יחל וליכא למימר דכי היכי דאיסור דנדרים חייל על איסור גברא דשבועות הכי נמי איסור גברא דשבועות ליחול על איסור חפצא דנדרים משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו שהרי כיון שנאסרו עליו קאי בבל יחל דברו והאי לאו איסור גברא הוא ככל ל"ת שבתורה כו' עיין שם בהר"ן. הרי דשבועות וכמו כן נבילה וכל איסורי התורה איסור גברא לחוד הן וא"כ אם שוב אסרו בקונם איתוסף איסור חפצא ומיגו דאיתוסף איסור אחפץ איתוסף נמי אגברא ליחייב משום לא יחל דברו. והתוס' בקידושין דף ע"ז ע"ב בד"ה פרט לכ"ג וכו' הקשו תימא מאי קאמר בסמוך דר"ש לית לי' איסור חל על איסור אימא איסור חל על איסור לית ליה איסור מוסיף אית לי' והאי איסור מוסיף הוא וכו' וי"ל דאיתא בברייתא אחרת דר"ש אפילו איסור מוסיף לית לי' א"נ י"ל דהכי מייתי כיון דר"ש לית לי' איסור חל על איסור אפילו חמור על קל כי האי דאוכל נבילה ביום הכפורים דלא חל יוה"כ שהוא בכרת על נבילה שהיא בלאו הכי נמי לית לי' איסור מוסיף באיסור קל על איסור חמור וכו'. הרי מוכח דבאיסור קל על חמור ודאי לית לי' לר"ש איסור מוסיף כי היכי דלית לי' כולל בחמור על קל וא"כ לר"ש ודאי גם קונם אינו חל על איסורין דקונם הוא איסור קל שכן ישנו בשאלה וחורש ביום טוב הוא איסור חמור דליתא בשאלה וא"כ כיון דמוקי דהך דמכות כר"ש ממילא גם קונם אינו חל על איסור יו"ט. והריטב"א הקשה שהמקשה שם דלא אסיק אדעתי' דר"ש היא לא הי' צריך לומר דמיירי באומר בין ביו"ט בין בחול דהוי מצי לאקשויי אפי' פורט רק יו"ט ובקונם:

וכל זה להמקשה אבל התרצן דמוקי כר"ש גם מקונם ליכא קושיא. והנה אני מעצמי יישבתי גם דברי התרצן. אבל הריטב"א עצמו מסיק שם דמכח הך שינויא מוכח דאין נדרים חלים על האיסורים לקיים. והשתא דאתינא להכי נוכל ג"כ לקיים דברי התוס' במס' שבועות שם דף כ"ה ע"א ד"ה אלא כי קתני וכו' שהקשו אמאי לא משני גם במכות דקאמר ונלקי נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בי"ט ודחיק לומר דהאי תנא איסור כולל ל"ל אמאי לא משני כי הכא דלא קא חשיב מידי דחייל אמידי דלית ביה מששא. ואתה דחית קושייתם דאם היה משני שם כן אכתי הי' קשה מנודר דלא חייל אמידי דלית בי' מששא שהרי שם מיירי רק בחיובי מלקות ולא בקרבן:

והנה כבר כתבתי שהוא דבר הגון ואמנם סברת התוס' הוא לפי מה שאמרו שם בקידושין דגם רבנן לית להו איסור חל על איסור בקל על חמור וא"כ מנודר בלא"ה לא קשה דנודר נגד איסור יו"ט ודאי איסור קל הוא דיו"ט ליתא בשאלה ונודר איתא בשאלה אבל שבועה לא מיחשב איסור קל נגד יו"ט דהרי יש חומר בשבועה שיש בו קרבן משא"כ יו"ט ולכן לא מיחשב איסור קל וא"כ מעיקרא לא קשיא לי' מנודר רק משבועה ושפיר הי' יכול לשנויי דלא חשיב מידי דחייל אמידי דלאו בר מששא:

ודע אהובי תלמידי שדברי הגמרא כאן בקידושין דגם לרבנן אין איסור קל חל על איסור חמור והיינו אפילו באיסור מוסיף כמ"ש התוס' שם דאיסור אלמנה איסור מוסיף הוא נגד אחותו צריך עיון רב בכמה סוגיות בש"ס. והנה ביבמות דף ל"ג ע"ב במשנה דחייל אחות אשה על אשת איש אף שאשת איש היא בחנק ואחות אשה רק בכרת היינו שיש ג"כ קולא באשת איש נגד אחות אשה שאשת איש יש לה היתר בחיי אוסרה כדאמרינן בקידושין דף ס"ז ע"ב ואחות אשה ואשת אח יש בכל אחת קולא וחומרא דאשת אח יש לה היתר במקום מצוה כדאמרינן שם ואחות אשה יש לה קולא שפקע איסורה לגמרי לאחר מיתת אשתו ומה שחייבים משום נידות צריך לומר שגם נדה יש בה חומר דמטמא בועלה: [הג"ה מבן המחבר עיין בתוס' מס' יבמות דף ל"ג ע"ב בד"ה אמר ר"י הבערה ללאו יצאה שם כתבו התוס' בפשיטות דאף דבאיסור כולל ס"ל להגמרא דאין איסור קל חל על איסור חמור אעפ"כ באיסור מוסיף חל לר"י אפי' איסור קל על חמור. ומביאים ראיה שהביא אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל מסנהדרין דף פ"א ע"א דפריך ולידון נמי באשת איש דהוי איסור מוסיף אף שא"א קיל מחמותו. ועוד הביאו התוס' שם ראי' מסוגיא דכריתות דף י"ד ע"ב דאם עבר זקן ונשאה דמודה ר"י דחייל איסור קל על איסור חמור באיסור מוסיף כו' ע"ש בתוס'. אמנם בתוס' ישנים במס' כריתות י"ד ע"ב בד"ה מודה ר"י כתבו בפירוש כדברי אאמ"ו דאפי' באיסור מוסיף לא חל קל על חמור ומפרשי' מה דר"י אתי לאוסופי באשת אב אינו מודה בכל הני דהזכיר הת"ק שם רק במה שהוא חמור על קל ולא משכחת לר"י אלא ג' דהיינו בת בתו כלתו ע"ש. ואמנם לפי הציור שהביא אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל כאן גם לר"י מצינו כולן בבת אחת דכיון דכשנולדה בת הבת באו איסור אחות אשה וכלתו ובת בתו כאחת ושוב יתר האיסורים מגו דחיילי על אחות אשה חיילי אשארי ודוק היטב:

ואמנם בכריתות פ"ג משנה ה' יש בא ביאה אחת וחייב עליה שש חטאות ששם איסור בתו ואחותו הם הראשונים ובאים כאחת ושוב חיילי איסור אשת אח ואשת איש ואשת אחי אביו ונדה. וקשה דתינח דחיילי על איסור אחותו אבל איך חיילי על איסור בתו שהיא חמורה מכולם שהיא בשריפה וצ"ל מגו דחיילי על איסור אחותו חייל נמי על איסור בתו שעם איסור אחותו ועיין בחולין דף ק"ג ע"א בתוס' בסוף ד"ה דאיסור חלב וכו' שכתבו שתלש ממנה אבר וטירפה בו דמגו דאתי איסור טריפה וחייל על איסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו והיינו טעמא דכיון דאתו בהדי הדדי ה"נ אני אומר להיפוך דכמו דחייל על איסור אחותו חייל נמי על איסור בתו שעמו. וכדמות דמיון לזה שם בחולין בגמרא בסוף העמוד מידי דהוה אחלב דאמרה תורה יבוא טריפה ויחול על חלב ה"נ חל טריפה על אמ"ה דבהדי החלב ועיין שם בפירש"י ועיין בחידושינו שם. וסיפא דמתני' שם בכריתות הבא על בת בתו דחייב משום בת בתו וכלתו ואחות אשתו ואשת אחיו וכו' ג"כ צ"ל שכבר היה נשוי את בת חתנו קודם שנולדה בת בתו וגם בנו נתן לחתנו פרוטה ואמר אם ילדה אשתך נקבה ה"ז מקודשת לי וכבר הוכר עוברה עיין בקידושין דף ס"ב ע"א במשנה ואז תיכף כשנולדה בת הבת חלו שלשה האיסורים כאחת אחות אשה וכלתו ובת בתו ושוב יתר האיסורים מגו דחיילו על אחות אשה חיילו נמי על בת בתו וכלתו. ושם משנה ו' הבא על חמותו וכו' נראה דמיירי דאיסור כלתו הוא האחרון וכגון האב שבא על בתו הוליד ממנה בת נשא ראובן זאת הבת נאסרה אמה עלי' משום חמותו ואחות אשתו כאחת נשאת לאחיו מאמו ומגו דחל איסור אשת אח על איסור אחות אשה חייל נמי על איסור חמותו מת אחיו ונשאת לאחי אביו וג"כ חייל איסור אשת אחי אב במגו כנ"ל מת אחי אביו ונשאת לבנו של ראובן שאינה אסורה לו מן התורה משום אשת אחי אביו שהרי הי' רק אחיו מאמו וחל איסור כלתו ואשת איש וכבר היתה נדה ומשכחת כולהו:

ודבר זה צריך שקידה בכמה מקומות מפוזרים בש"ס. ואמנם אני עיקר טרחתי בזה שלא יהיה סתירה לסוגיא דקידושין הנ"ל דרבנן מודו באיסור קל על חמור מאיזה משנה אבל מסוגיות שבגמרא אף דסתרי לסוגיא זו לא איכפת לי. שהרי באמת גם כאן בקידושין הרי רב ששת אמר מני ר"ש היא דאי רבנן הא אמרו איסור חל על איסור. וסוגיא דסנהדרין דף פ"א ע"א גבי חמותו ונעשית אשת איש דפריך לידון נמי משום אשת איש ג"כ ס"ל דאפי' קל על חמור חל דהרי חמותו בשריפה ואשת איש בחנק. והנה פתחתי כאן שער חדש בעסק איסור חל על איסור מה שלא הרגישו בו הראשונים. זולת זה דבריך בענין היזק שאינו ניכר עדיין לא פניתי לראות לפי שלא יכולתי למצוא אצלי מדברי הראשונים אשר כתבתי לך בזה. ולרוב טרדותי קצרתי. דברי הד"ש:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קיח (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קיח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיח

תשובה

מבן המחבר במשא ומתן של הלכה שהיה לו עם הרב המופלא מוה' איסרל ליסא בענין הנ"ל:

הא דדרשינן ביבמות דף פ"ד ע"ב לא יקחו לא יקחו דכתיב בכהן הדיוט לאו יתירא ללמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש. ולכאורה הא צריך הך לאו יתירא לדרשא אחריתי ואינו מיותר כמו שאיתא במסכת קידושין דף ע"ז ע"ב דנאמר לאו דלא יקחו בגרושה ללמוד מיניה שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה. ולכאורה יש לומר דהא דצריכין לאו מיותר לחלק במס' קידושין אתיא כמ"ד אין א"ח ע"א אבל למ"ד דא"ח ע"א לא צריך קרא לחלק וברייתא דיבמות קאי למ"ד אחע"א ומיותר הך לא יקחו לדרוש מיניה שהאשה מוזהרת ע"י האיש. ולפ"ז קשה על התוס' בשלהי מס' נדרים דף ע"ב ד"ה חזרו שתמהו על הר"ר אליעזר דכתב דזונה אינה מוזהרת על הכהן מהך סוגיא דיבמות דדרשינן מלא יקחו יתירא דגם היא מוזהרת עליו. ולפי הנ"ל ליכא תמיה כלל דהא הך דנדרים אתיא כר' יוסי כמ"ש התוס' שם ד"ה ותהא נטולה מן היהודים ע"ש. והא לר' יוסי דלית ליה אחע"א צריך האי לאו יתירא דלא יקחו לחלק ולא דרשינן מיניה שהאשה מוזהרת ע"י האיש. כן הקשה לי הרב המופלא מוה' איסרל ליסא. וזה שהשבתי לו:

אהובי ידידי וחביבי הרב המופלא חריף ובקי מוה' איסרל נ"י. מה שחושב מעלתו דהך דרשה דלא יקחו דדרשינן בקדושין לחלק תליא בפלוגתא אח א"ח ע"א או לא ובזה רצה מעלתו לישב דבברייתא דיבמות צ"ד ע"ב דרשינן הך דלא יקחו לדרשה אחרת שהאשה מוזהרת ע"י האיש ועפ"ז הרבה להקשות על תוס' שלהי נדרים. הנה לבי לא כן ידמה דע"כ אין זה תליא בפלוגתא דאחע"א דאל"כ קשה ממ"נ אי סברא הך ברייתא דקדושין בעלמא אין אחע"א א"כ קשה ילמוד בעלמא מהך גרושה וזונה וחללה דכהן דאיסור חע"א. ועוד הא תני בברייתא דלעיל אלמנה גרושה וחללה זונה אם הוא כסדר הזה חייב על כל אחת ואחת ואם לאו אינו חייב אלא אחת ואוקימנא הך ברייתא כמ"ד אאחע"א כי אם באיסור מוסיף ואמאי לא נימא דאף אם לאו כסדר הזה נמי מיחייב על כל אחת ואחת מדכתיב לאו יתירא לא יקחו בגרושה. ודוחק לומר דהנך ברייתות פליגי אהדדי. ועוד קשה אי אתיא הך ברייתא דוקא כמאן דלית ליה אחע"א היא גופא קשיא למה דרש הך דרשא דלא יקחו לחלוקה לסתור כלל גדול בתורה דאין אחע"א הא איכא למדרש ליה להך דיבמות שתהיה האשה מוזהרת ע"י האיש דהוה מסתבר טפי מלומר דאחע"א. וא"כ ממנ"פ אי אית ליה להך תנא דברייתא בעלמא אחע"א לא צריך קרא לחלוקה ואי אית ליה בעלמא אאחע"א טפי ה"ל למדרש הך לא יקחו לענין שהיא מוזהרת ע"י האיש שלא להוציא מכללא דאין אחע"א:

לכן נראה לי דהך דרשא לחלק אינה תלויה כלל בפלוגתא דאין אחע"א והך ברייתא ד"ה היא ואף למ"ד אחע"א ג"כ צריך הך לא יקחו למדרש מיניה חלוקה דאי לא הוי נאמר הך לאו יתירא בגרושה ולא הוי כתיב כי אם לאו אחד אשה זונה וחללה וגרושה לא יקחו ה"א דלא ליחייב עד שיהיו בה כל שמות הללו אבל באחת מהן כגון גרושה לחוד או זונה וחללה לחוד אינה אסורה כלל לכהן ולכך כתיב לאו יתירא בגרושה לחלק דאף באחת מהן ג"כ הכהן מוזהר והשתא כיון דנפיק לן מקרא דבאחת מהן ג"כ חייב עליה ממילא תלי' זה בפלוגתא דאם כל השמות הללו הן בגוף אחד אי חייב על כל אחת ואחת אי איסור חל על איסור או לא. ואין להקשות לפ"ז למה נקט רש"י ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא דחייב אף משום גרושה למה לא נקט רש"י בפשוט ללמדך שחייב גם על גרושה לבד ועל זונה וחללה לבד דהואיל ובכה"ג לענין אלמנה דדרש כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כך אלמנה חלוקה מגרושה זונה וחללה בכה"ג. והאי חלוקה בכהן גדול ע"כ צריכין לפרש דאם היא אלמנה וגרושה וזונה וחללה בגוף אחד שיתחייב אף משום אלמנה דאין לפרש חלוקה להראות דכה"ג חייב באלמנה לחוד לזה לא צריך למכתב גרושה בכה"ג דאף אי הוי כתיב אלמנה לחוד ג"כ שמעינן דחייב על אלמנה בלי גרושה וזונה וחללה דאל"כ למה נאמר כלל אלמנה בכה"ג וכיון דבכהן גדול צריכין ע"כ לפרש הך חלוקה שאם היא אלמנה וגרושה זונה וחללה בגוף אחד שיתחייב על כל אחת ואחת לכך מפרש רש"י גם בכהן הדיוט כן שהחלוקה היא שאם היא גרושה וזונה וחללה שיתחייב על כל אחת ואחת דהיינו למ"ד איסור חע"א ולמען דלית ליה אחע"א נפקא מיניה בחלוקה לענין שלא יהיה צריך כל השמות הללו דאף באחת מהן הכהן מוזהר דאי לאו קרא יתירא ה"א דאינו חייב אלא על כל שמות דהיינו גרושה וזונה וחללה אבל באחת מהן פטור (והוי זה קצת דמיון למה דאמרינן גבי שבת שהבערה לחלק יצאה):

והנה באמת זה שנים רבות שעמדתי בקושיא בסוגיא זו דקידושין לר"ש דלית ליה אחע"א אפילו באיסור מוסיף האי גרושה שנאמר בכהן גדול מאי דרשו ביה דע"כ אין לומר דאתי לדרשה דברייתא דאתי לחלק אלמנה מגרושה וזונה וחללה שיתחייב על כל אחת ואחת דהא לית ליה אחע"א אפילו באיסור מוסיף. ואמרתי בישוב דבר זה דגם לר"ש צריך קרא לחלוקה בכה"ג לענין איסור בת אחת ומשכחת לה כגון שפחותה מבת ג' שנים ויום אחד קיבל אביה קדושין ונתאלמנה מן האירוסין ועדיין היתה פחותה מבת ג' שנים ואח"כ חזר אביה וקיבל קדושין ונתגרשה ואח"כ נעשית בת ג"ש ויום אחד חל איסור אלמנה וגרושה בבת אחת דקודם לכן לא היה עליה שום איסור דאין ביאתה ביאה עד שנעשית ג' שנים ויום אחד. ויעיין ביבמות ל"ד ע"א בשופעות מתוך י"ג שנים וכו'. ויעיין ברש"י ותוספות שם (והארכתי בזה בסוגיא דכ"ג לא ישא אלמנה). היוצא מזה דהך לאו דלא יקחו יתירא צריכין למדרש מיניה חלוקה שיהיה חייב אף באחת מהן ואין זה תלוי בפלוגתא דאחע"א:

אמנם דבר זה תליא בפלוגתא אחרת דלר' יונתן בסנהדרין דף ס"ו ופ"ה דס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו לא צריך כלל הך לאו יתירא לחלוקה דאף אי הוה כתיב גרושה וחללה וזונה בלאו אחד נמי הוה ידעינן דחייב על אחת לחוד ולדידיה מיותר הך לא יקחו יתירא. ולפ"ז מיושב תמיהת מעלתו דבמסכת קידושין דיליף מהך לא יקחו לענין חלוקה הך ברייתא אתיא כר' יאשיה ובברייתא דיבמות דיליף מיניה לענין אשה מוזהרת ע"י איש אתיא כר' יונתן דלא צריך קרא לחלק. ולפ"ז שפיר מקשים התוספות שלהי נדרים על הר"ר אליעזר מהך ברייתא דיבמות דודאי הך סתמא דמתניתין דנדרים לא תליא בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן. ודי לחכם שכמותו בזה. ולהיות כי טרדות רבות עלי ונסתמו מעייני העיון מרוב הטרדה לקצר אני צריך. וה' שנותיו יאריך:

הק' שמואל סג"ל לנדא.

על זה חזר והשיב הרב מוה' איסרל ליסא.

בע"ה יום עש"ק ח' אב תקנט"ל:

האומר ובא לציון גואל, ימלא משאלות אשר שואל, ויראה בבנין אריאל, וכו' כבוד מוה' שמואל נ"י:

קצרתי במכתבי הראשון אל כבוד מעלתו מסבה האמורה שמה היות גדר המכתב והדבור אחד הוא כאשר יפה המחסור ולא נאה היתרון בהאחרון כן הוא בהראשון ובעבור זה הוכרחתי להעמיס על מעלתו הרמה גם דברים האלה. כי מה שאמרתי דהדרשא דברייתא דקידושין לא תתכן אלא למ"ד אאחע"א כוונתי בזה לדעת הגדולים הלא המה הריטב"א ז"ל והגאון מוהרי"ו בחידושיו. ולא ידעתי על מה מסתבר ליה למעלתו דרשא דיבמות עד שהקשה מדוע דרשו בקידושין נגד הכלל דאאחע"א ולא דרש להזהיר האשה ע"י האיש דמאי אולמיה דהך מהך ואדרבה איפכא מסתברא דה"ל למימר דאין האשה מוזהרת על לאו שאינו שוה בכל כמו דדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן בטומאה ה"נ ה"ל למימר באיסורי ביאה דהכונה דאין הנשים מוזהרות אבל דרשא דקידושין אע"ג דסותר הוא הכלל דבעלמא אין אחע"א מ"מ מצינו מקומות הרבה שיצאו מן הכלל כגון קדשים והתורה אמרה יבוא איסור נבילה ויחול על איסור חלב ועוד הרבה כיוצא בו:

ומ"ש מעלתו הגאון נ"י ליישב שיטת רש"י בקידושין על דרך מחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן. האמת הוא שכיון מעלתו בזה להריטב"א בהיותו מרחיק פירש"י ז"ל אודות שנתקשה דלמ"ד אאחע"א במוסיף למאי אצטריך קרא. וכתב הוא משמיה דנפשיה דפירושא דברייתא הוא לאשמעינן דחייב על כל שם ושם דלא תימא דבעינן שיהא בה כל השמות הללו. וע"ש היטב כי דבריו מרפסין איגרא והיינו דאמרי אינשי בכפא דחטיה נגרא כו'. דמה שהקשה על פירש"י גם לדידיה תקשי הניחא לר' יאשיה דמצריך או לחלק אלא לר' יונתן והכי הלכתא כדאי' בב"מ פ' השואל רבא ס"ל כר' יונתן ובחולין פ' אותו בשמעתא דחוששין לזרע האב מאי איכא למימר עכ"פ בדברי רש"י ז"ל אין להעמיד פי' הריטב"א:

ומ"ש מעלתו דהך חלוקה בכ"ג א"א לפרש דליחייב על כל שם ושם אתי. לא ידעתי כוונתו בזה דודאי אתינן נמי למטעי דאינו חייב עד שיהא בה כל השמות לפי פי' הריטב"א באמת. ולדעת מעלתו אי גם רש"י ז"ל כיון לזה הוה מצי לפרש הך חלוקה נמי בהכי. ומ"ש מעלתו בענין איסור בת אחת אינו צריך לכנוס בפרצה דחוקה ומשכחת לה בגווני אחריתי בכהן שהביא ב' שערות אחר שהיה בה כל השמות הללו כמ"ש מהרי"ט ז"ל כי הציור שכתב מעלתו יש להקהות בו לשיטת רש"י דקטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות אפילו אביה אינו יכול לקבל גיטה ולא משכחת גרושה. א"ד ידידו המוכן לשרתו. איסרל ליסא:

וזה דבר התשובה

טוביינא דחכימא. מרגניתא דלית ביה טימא. ה"ה אהובי ידידי הרב המופלא מוה' איסרל נ"י:

הן ספר חידושי הריטב"א על מסכת קידושין אין אתי בבית ולא ראיתיו וב"ה שכוונתי לדעת הגדול והדברים ברורים. ואני על משמרתי אעמוד דטפי מסתבר לדרוש מלא יקחו דרשא דברייתא דיבמות להזהיר את האשה ע"י בעלה שכן הוא בכל חייבי לאוין וחייבי כריתות שהיא מוזהרת עליו כמו שהוא מוזהר עליה ואין איסור חע"א הוא סברא חיצונה למ"ד כן דהא לאו מקרא נפיק דאין אחע"א אלא מסברא ולמה לן למימר ולמדרש הקרא להוציא מסברא והיכא דגלי גלי. ומה שהקשה על פירושא הניחא לר' יאשיה לא ידעתי מאי קשיא ליה למעלתו אדרבה כיון דהלכתא כר' יונתן דמשמע אחד בפני עצמו ולא צריך קרא לחלק ולכך דרשינן בברייתא דיבמות לדרשה דאשה מוזהרת ע"י איש והלכתא כר' יונתן ולכך מקשים התוס' בשלהי נדרים מהך ברייתא דיבמות אמנם ברייתא דקידושין ר' יאשיה היא ואף שרבא מביא הך ברייתא בקדושין היינו לענין שאין חללה אלא מאיסורי כהונה דזה נלמד מחללה שנאמר בכה"ג:

ומה שמתלונן עלי על שכתבתי שמצינו איסור בת אחת בקטנה ולא כתבתי שהוא הביא ב' שערות אחר שהיה בה כל השמות הללו. אני תמה על מעלתו דבכהן גדול לא משכחת בכי האי גוונא דהא אי אפשר שיתמנה כה"ג קודם שראוי לעבודה וכל כהן קודם שהביא שתי שערות פסול הוא לעבודה כדאיתא בחולין דף כ"ד וברמב"ם פ"ה מכלי מקדש וא"כ תיכף שהביא שתי שערות נאסר באשה זאת משום גרושה וחללה וכשנתמנה להיות כה"ג אינו חל עליו איסור אלמנה דאיסור גרושה קודם:

ועוד אני ממאן בזה לומר דאם הביא שתי שערות אחר שהיו בה כל שמות הללו שיהיה אצלו איסור בת אחת להיות כי גרסת ופירש"י ביבמות בשופעות מתוך י"ג לאחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לאחיובי אינהי אין להולמן דבכל הש"ס מדחיק הגמרא לענין איסור חל ע"א ומדחיק באיסור מוסיף וכולל הא משכחת באיסור בת אחת בקטן שנתגדל או בגר שנתגייר. אלא ע"כ צ"ל כיון שעל החתיכה לא חל איסור על איסור לגבי בני חיובא גם לזה שנתגדל או שנתגייר לא מיחייב על האיסור שבא בזה אחר זה קודם שנעשה זה בר חיובא. ויעיין בחידושי הרשב"א ליבמות בדף ל"ג בד"ה אלא מליקה בבת אחת ובספר מרכבת המשנה בפ"ו מהלכות שגגות יע"ש שנתחבטו הרבה בקושיא זאת. ובשביל כן אחזתי דרכי לומר שהיו בה כל שמות הללו קודם שהיתה בת ג' שנים ויום אחד ואז בודאי כשנעשית בת ג' שנים ויום אחד כל האיסורים באים בבת אחת דקודם לכן לא היה שם איסור עליה לשום אדם:

ומ"ש מעלתו לדעת רש"י אין האב יכול לקבל גיטה בקטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות יש בזה אריכות דברים וכמה שיטות ואין נסתר מעיני כבוד מעלתו:

ומה שהקשה מעלתו לדברי שגם כוונת רש"י לפרש הך חלוקה כפירוש הריטב"א המ"ל הך חלוקה נמי בכה"ג. ימחול מעלתו שלא הביט בדברי הלא כתבתי שבכה"ג א"א לפרש הך חילוקא אלא לענין שכל השמות הללו המה בגוף אחד שיהיה חייב על כל אחת ואחת אבל שיהיה חייב על אלמנה לבד בלי גרושה וזונה וחללה לא צריך למדרש דודאי כתיב אלמנה בכהן גדול להתחייב על אלמנה לבדה דאי צריך להיות בה גם גרושה או זונה וחללה בלא"ה מיחייב משום גרושה וזונה דאטו מגרע גרע כהן גדול מכהן הדיוט אלא ודאי שיהיה חייב משום שני שמות. דברי הכותב בחפזון בטרדות רבות:

הק' שמואל סג"ל לנדא.

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קיט (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קיט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קיט

שלישית על ענין הנ"ל

תשובה

שלום תליתאי לאהובי ידידי הרב המופלא החריף ובקי כש"ת מוה' איסרל נ"י.

מכתבו השני הגיעני וראיתי שמעלתו רוצה לעשות סניגורין לדבריו. הנה הגם שטרדות רבות עמוסים עלי כולנה במילי דשמיא ובמילי דעלמא בכל זאת עריבים עלי דברי דודים ונחת ינחת איש כמוני להשתעשע בדבריו הנחמדים להפריד מעלי עשתונות התוגה ולהסיר הדאגה לפי שעה. לכן ידבר נא כי שומע אנכי ועלי להשיב כיד ה' הטובה עלי. ואתו הסליחה אם אני בא בקצרה מאפס הפנאי וזה גורם לפעמים שישתמע דברי לתרי אפי ומעלתו תופס בלשוני להטות דברי לאבן הטועים אבל אם ישים עיונו עליהם יראה ברוחב לבבו כי כנים דברי:

ראשון נאמר שלא נעלם ממני פלוגתא המפורסמת בין רש"י לר"ת במס' גיטין וקדושין אם האב יכול לקבל גט לבתו הקטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות. והדבר יובן מעצמו שתירוצי היה לדעת ר"ת וסייעתו שאפשר למצוא איסור בת אחת שנעשה אלמנה וגרושה קודם שהגיעה לג' שנים ויום אחד. אמנם את זה אמינא ליה למעלתו מה שפשוט בעיניו דבנשואה קטנה לכ"ע אין אביה יכול לקבל גיטה אין הדבר מוסכם. ומעלתו ראה בש"ע סימן קמ"א סעיף ה' אבל לא ראה בסימן קע"ג סעיף ט"ז שהמחבר סותר עצמו בזה. ועיין בתשובת מהר"ם פאדווא סימן ט"ז שלפעמים משמע מדברי רש"י דדוקא בארוסה יכול אביה לקבל גיטה ולפעמים משמע אף בנשוא' ע"ש ואין הדבר נוגע לדברינו ועכ"פ לדעת ר"ת וסייעתו תירוצי עולה יפה:

ואפשר לומר דבר חדש דלאביי דסבר קידש ולא בעיל לוקה אפשר שנעשית חללה ג"כ ע"י קידושין בלא בעילה. וא"כ הוא אפשר לומר דאהני האי דרשא דנאמר גרושה בכהן גדול לענין חלוקה דאף לר"ש דלית ליה אחע"א לא משכחת לשיטת רש"י איסור בת אחת בגרושה ואלמנה מכל מקום נפקא מיניה לענין אלמנה וחללה שאפשר ביה איסור בת אחת וכגון שנעשית אלמנה וחללה קודם שנעשית בת ג' שנים ויום אחד ואף שאין ביאתה ביאה מכל מקום כיון שלאביי בקידש ולא בעיל לוקה אפשר שנעשית חללה מקדושי פסולין בלי ביאה. אך הא ליתא דודאי לא עדיפי קדושין מחופה והרי לרב דסבר יש חופה לפסולות ונעשית חללה בחופה בלי ביאה כמו שמבואר בתוס' מס' יבמות דף נ"ז ע"ב בד"ה רב אמר ובמס' כתובות דף ס"ט ע"א בד"ה ואימא הני מילי וכו' ועיין בב"ש סימן ז' ס"ק ל"ו ואפ"ה אמר שמואל שם ביבמות נ"ז ע"ב ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת ג' שנים הואיל ואין לה ביאה כו' ע"ש. וגם בלא"ה דבר זה בורכא הוא דהרי אליבא דר"ש קיימינן והרי ר"ש סובר שם במס' יבמות דקידושין לא פסלי מאכילת תרומה אמנם אעפ"כ איכא איסור ב"א באלמנה וחללה וזונה בכה"ג אי אמרינן באיסורין מתלי תלי א"כ כל זמן שהיתה אשת איש לא היה איסור חללה וזונה חל עליה והיה מתלי תלי ואח"כ כשנעשית אלמנה ופקע איסור אשת איש חלו איסור אלמנה וחללה וזונה בבת אחת:

שנית מה שכתבתי שבכה"ג אי אפשר למצוא איסור בת אחת על ידי שהביא ב' שערות אחר שהיו בה כל שמות הללו מאחר שאי אפשר שיתמנה לכה"ג עד שנעשה גדול ראוי לעבודה. ומעלתו ידידי תלה בי בוקי סריקי כאילו אמרתי שאין ממנים כה"ג עד שעבד עבודת כהן הדיוט ועל זה הקשה עלי מהרמב"ם סוף פ"ה מכלי מקדש:

אהובי ידידי הלא רשמתי לו במכתבי הדין באותו פרק מהרמב"ם ואם עמדתי באותו פרק בודאי לא היה נעלם ממני דברי הרמב"ם. אבל מעולם לא עלה על דעתי לומר שצריך לעבוד עבודת כהן הדיוט אלא אמרתי שאי אפשר למנות כה"ג עד שיהיה ראוי לעבודת כהן הדיוט דהיינו שיביא שתי שערות דודאי לא יתמנה כהן גדול שאינו ראוי לעבודה בפרט דצריך להביא מנחת חינוך ועובד בידו כמו שמבואר ברמב"ם ואף שמנחת חינוך אינה מעכבת לדעת הרמב"ם עכ"פ דבר ברור שאין ממנים כהן גדול עד שיהיה ראוי לעבודה. ואם כן יפה השגתי על מעלתו שאי אפשר למצוא בו איסור בת אחת דהא כשנתמנה לכה"ג כבר היה לו שתי שערות וכבר היתה גרושה אסורה עליו ושוב כשנתמנה לא חל עליו איסור אלמנה דודאי אי אפשר לומר שהיו ממנים אותו ברגע זו שצמחו בו סימני גדלות זה אי אפשר לצמצם דאיך אפשר שהיו יושבים עליו כל שעה ומשמרים אותו לכוין הרגע שצמחו בו ב' שערות ואין הדעת סובל דבר זה. ועוד אמינא דלא היו ממנים כהן גדול עד שיהיה בן עשרים שנה דהא גם בכהן הדיוט לא היו מניחים אחיו הכהנים לעבוד עבודה עד שיהיה בן עשרים ואיך יתמנה כהן גדול קודם עשרים ואף אם היה בנו של כהן גדול ולו משפט הבחירה למלאות מקום אביו מ"מ אינו נעשה מעצמו כהן גדול ולא היה יכול ליטול שררה לעצמו בלתי התמנות ואם עדיין לא הגיע לעשרים שנה אינו ראוי למלאות מקום אביו בכהונה גדולה דכיון שאינו ראוי לעבודה למאי יהיה כה"ג. ומאוד אני תמה על מעלתו שלא השיב דברים כאלה לעצמו עד ששאל אותי היכן נאמרה ונשנית זה:

ומה שכתבתי דטפי מסתבר לדרוש דרשא דברייתא דיבמות מלדרוש דרשא דברייתא דקידושין שהוא מתנגד יותר לדברי האומר אין אחע"א לדידיה הסברא חיצונה היא דאאחע"א. ומעלתו כתב דיליף לה מקרא דומתו בו כי יחללוהו:

אהובי ידידי ישמע נא ואפרש שיחתי ביותר. הנה אף דמקרא דומתו בו כו' נלמוד אין אחע"א מ"מ מקרא דחלב נבילה וטריפה יש ללמוד להיפוך דאיסור חל על איסור וכן שמואל מקרא דגדי לרבות את החלב ואת המתה. ומעתה הנהו תנאי דילפי מקרא דומתו בו כי יחללוהו דאין אחע"א ולא ילפי מהך קרא דנאמר בהן אחע"א ע"כ מסתבר להו מכח סברא חיצונה דטפי יש לומר אין אחע"א ולא ילפי מהך קרא דחלב וגדי ולהנך תנאי דילפי מהנך קראי דאיסור חל על איסור ולא ילפי מקרא דומתו בו כו' ע"כ מסתבר להו טפי לומר דאחע"א. הרי דאף שיש לכל חד וחד קרא למילף הכי והכי אוקמינן לכל חד וחד אסברא וכן מפורש בחולין קי"ג ע"ב אב"א בעלמא סבר אין אחע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי ואב"א בעלמא סבר אחע"א ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו כי יחללוהו. הרי מפורש דעיקר פלוגתא באיסור חל על איסור הוא בסברא וקרא דמתנגד לסברתו אמרינן ביה היכא דגלי גלי ולא נלמוד מיניה בעלמא. ויעיין מעלתו בתוס' חולין דף ק"א ע"א סוף ד"ה בנטמא הגוף. ומעתה אני על משמרתי אעמוד דלמ"ד בכל התורה אין אחע"א טפי מסתבר ליה דרשא דברייתא דיבמות. ובזה די ביאור לחכם לב כמותו לדחות את דבריו:

ומה שכתבתי דהתוס' שלהי נדרים שפיר מקשים על הר"א מהך ברייתא דיבמות אף שבמחלוקת שנויה בין ר"י לר' יונתן והך סתמא דמשנה אחרונה לא יהיה נגד ר' יונתן דהלכתא כוותיה. ועל זה קא מתמה מעלתו הלא מצינו סתם מתניתין בב"ק דלא כר' יונתן דפטר נזקי כלים בבור.

אהובי ידידי ממתניתין אינו ראיה כלל דמאן יימר דפלוגתא דרבנן ור' יהודה בנזקי כלים בבור תליא בפלוגתא דר"י ור' יונתן והא ראיה דבגמרא שם דף נ"ד מפרש טעמא דר"י או לרבות את הכלים ורבנן או לחלק ור' יהודה מונפל נפקא ומאי פריך הגמרא דלמא באמת ר' יהודה סובר כר' יונתן דלא צריך קרא לחלק אלא ודאי דסתם גמרא שם אינו רוצה להעמיד הפלוגתא שבין רבנן לר' יהודה בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן ורוצה להעמיד בין ר' יהודה ובין רבנן כר' יאשיה. ובאמת התוס' שם ד"ה או לחלק קאי בתימא שסוגיא זו אתיא שלא אליבא דהלכתא דלר' יונתן לא צריך קרא לחלק וא"כ אף שסתם גמרא קאי אליבא דר' יאשיה מ"מ ממתניתין לא מוכח כן דס"ל טעמא דרבנן דדרשי או לדרשא אחריתי דע"כ האי או לאו לרבות כלים אתי דא"כ קשה חמור דבור דכתב רחמנא למה לי כמו שבאמת חמור דבור קשה לר' יהודה כדמסקינן בגמרא שם. והדבר מוכח מדהקשו התוס' על הסוגיא דגמרא ולא הקשו על המתניתין דסתם שלא אליבא דהלכתא כמו שהקשה מעלתו. אלא ודאי ממתניתין לא מוכח כלל דאתיא כר' יאשיה אבל על סתם גמרא דמדחיק לאוקמי כ"ע כר' יאשיה מקשים התוס' שפיר אמאי מדחיק הגמרא לאוקמי כר' יאשיה כיון שאין הלכה כן. ובזה יש לדחות קושית הפני יהושע דקא מתמה על קושית התוס' דלמא אתיא אפילו כר' יונתן והכא מודה ר' יונתן דצריך קרא לחלק דלא ניליף שור וחמור מכלאים. ולפי הנ"ל אתיא שפיר דעיקר קושית התוס' על סוגית הגמרא דה"ל לפרש כן ולומר הניחא לר' יאשיה אלא לר' יונתן מא"ל וה"ל לתרץ שאני הכא דהוי אמינא דיליף שור וחמור מכלאים. ומדסוגית הש"ס לא חש לפרש כן מכלל דסוגיא אזלא אליבא דר' יאשיהו שפיר מקשים התוס'. אמנם על המתניתין אין להקשות כן דיש לומר דהכא גם ר' יונתן מודה דצריך קרא לחלק דלא ניליף מכלאים:

ומה שהשיב מעלתו על דברי לומר דלא פריך הגמרא ביבמות מהך ברייתא על רב דהך ברייתא אתיא כר' יונתן ורב ע"כ סובר כר' יאשיה דדריש בשבועות ריבוי ומיעוט ולא דריש להרע או להיטיב ע"כ סובר כר' יאשיה דמצריך או לחלק:

אהובי ידידי תקשי איהו לנפשיה בלא דברי הא גבי שבועה שזרק פלוני צרור לים הלכתא כרב דחייב דהלכתא כרב באיסורא וכן פסק הרמב"ם וש"ע וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא רבא פוסק כר' יונתן. אמנם לדידי לא קשיא דהגמרא מוקי דר' יאשיה ע"כ כר"ע. אבל להיפוך ליכא להוכיח דרב ור"ע סוברים כר' יאשיה דוקא דאף לר' יונתן אתיא שפיר ואף דדרשינן ריבוי ומיעוט לרבות כל מילי אעפ"כ האי או לאו מיותר הוא וצריך לרבות מלתא דליתא בלהבא לחייב בהן לשעבר אי נמי לרבות מלתא דליתא בלאו והן דאי לאו יתורא דאו הוי ממעטינן לכולהי מריבוי ומיעוט כמו דבר מצוה דשקולין הן, ויעיין בתוס' שבועות דף כ"ו ע"א בד"ה מיעט דבר מצוה ודוק, והשתא דכתיב או לרבות לא קא ממעטינן אלא דבר מצוה לחוד ומרבינן לרב ליחייב לשעבר אף במלתא דליתא בלהבא. ומה שכתבו התוס' בדף כ"ז ע"א בד"ה ת"ל להרע כו' דהך דרשא לא אתיא כר"ע היינו דלא דריש להרע או להיטיב לענין דבר מצוה הואיל ודבר מצוה ממעט ר"ע מריבוי ומיעוט אבל עכ"פ האי או לאו מיותר הוא לר"ע וכמו כן לרב וא"כ שפיר מקשה הגמרא ביבמות על רב מהך ברייתא. ודי בזה כי קצרתי מרוב הטרדה. ויאמין לי שבעת כתבי זאת עומדים עלי כמה אנשים לאמר כלה מעשיך כי זה צריך לזה וזה צריך לזה לכן קצרתי. א"ד ידידו:

הק' שמואל סג"ל לנדא.

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכ (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכ · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכ

תשובה

לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם מוה' אלעזר אב"ד דק"ק קעלין.

אשר תמה על דברי רש"י במס' מכות דף כ"ב ע"א והוא פי' ריב"ן בד"ה מגו דחיילא וכו' ואיסור כולל היינו שאין איסור נוסף על החתיכה וכו' אי נמי כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דכיילא כ"ע באיסור א"א כיילא נמי לדידיה לחייבו שתים עכ"ל ריב"ן. ותמה מר על זה שזה איסור מוסיף הוא כמו שמבואר בסנהדרין דף פ"א ע"א. והנה דבר זה לכאורה תמיה רבתא על ריב"ן אבל חלילה לחשוב על ריב"ן ששגג בדבר זה אבל דבריו נכונים ואין צריך רק להגיה בדבריו ה"א במקום וי"ו מה שמסיים לחייבו שתים צ"ל לחייבה שתים וגבי דידה איסור כולל הוא דזה פשוט שהוא לגבי דידה הוא ניהו חתיכת איסור ולהיפך איהי לגבי דידיה היא נחשבת חתיכת האיסור וא"כ לגבי דידיה שהיא נחשבת חתיכת האיסור שפיר אמרו בסנהדרין שהוא איסור מוסיף שנתוסף עליה איסור שעד השתא לא היתה אסורה רק לחתנה ומותרת לכ"ע וכשנעשית א"א נתוסף עליה איסור שנאסרה לכולי עלמא משום א"א ונתוסף איסור א"א גם על חתנה. אבל נגד החיוב שלה עד עתה הי' חתנה אסור עליה וחתנה הוא חתיכת האיסור האסור עלי' וכשנעשית א"א לא נתוסף שום איסור על חתיכת האיסור דהיינו חתנה שכשם שעד הנה רק עליה הי' אסור ולא על נשים אחרות גם עתה כשנעשית א"א לא נתוסף על חתנה שום איסור וגם עתה שאר נשים מותרות לו אבל איסור כולל הוא דהרי נאסרת על כל העולם משום אשת איש ומגו דכיילא אחרים באיסור א"א כיילא נמי לדידי' שנאסרת עליו משום אשת איש. וזה פשוט. דברי ידידו:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכא (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכא

בע"ה פראג ח' תמוז תקמ"ב לפ"ק. לטוטשאפ.

תשובה

שלום לכבוד אהובי. תלמידי ידידי וחביבי. הרב המופלא כבוד מוה' דוד קיצע נ"י.

מכתבך קבלתי. ואשר תמהת על מה שכתבתי בחיבורי נ"ב חלק א"ח סימן ל"ו להסתפק אם איסור נבילה חל על איסור יוה"כ בנתנבלה ביוה"כ הואיל וחל על אינה זבוחה חל נמי על יוה"כ. ותמהת שהרי מפורש בחולין דף ק' ע"ב שאין איסור נבילה חל על איסור עוף טמא שאין נבילה חל על איסור טמאה הקודמו הרי שגם איסור נבילה אינו חל על איסור אחר ולא אמרינן שאני נבילה מתוך שחל על אינה זבוחה חל ג"כ על איסור טמאה. אלו הם דבריך:

והנה אשתבשת בזה ואין דמיונך עולה יפה. אני אמרתי הואיל ונבילה חל על אינה זבוחה לכך אפי' יש בזה שאסור משום אינה זבוחה עוד איסור אחר ג"כ חל נבילה על אותו האיסור אחר מתוך שחל בזה על אינה זבוחה. ודבר זה למדתי מדברי הגמרא בחולין דף ק"ג ע"א בסוף העמוד ובמיתי איסור טריפה ומיחל על אבר קא מיפלגי מ"ס אתי וחייל מידי דהוה אחלב דאמר מר התורה אמרה וכו' ופירש"י בד"ה התורה אמרה וכו' והכא נמי אע"ג דאיכא איסור אבר בהדי איסור חלב אתי איסור טריפה וחייל עליה:

והנה שם בריש העמוד באכל אבר מן החי מן הטריפה דקאמר שם אבע"א דכ"ע בהמה בחייה לאיברים עומדת וכגון שנטרפה לאחר מכאן ובמיתי איסור טריפה וחייל אאיסור אבר קא מיפלגי מ"ס אתי וחייל. ופירש"י בד"ה וכגון וקסבר ר' יוחנן איסור חל על איסור. והנה קשה מי הכריחו לרש"י דסבר איסור חל על איסור דלמא דוקא בטריפה סבר דחל על איסור אבר הואיל וטריפה חל על איסור חלב עצמו כדאמר בסוף העמוד. וגם על הגמרא גופא קשה למה לא אמר כאן מידי דהוה אחלב כדאמר לקמן. אלא ודאי דלא שייך מידי דהוה אחלב אלא בחלב עצמו שיש כאן חלב וטריפה חל עליו לכן חל ג"כ אאיסור אבר בדבר זה עצמו שחל בו על חלב. אבל בריש הסוגיא דמיירי באבר שאינו חלב ודאי לא שייך למימר מידי דחל על חלב יחול על אמ"ה שאינו חלב. והכי נמי לדידי בבהמה שנתנבלה ביוה"כ שיש בבהמה זו עצמה איסור אינה זבוחה אלא שביוה"כ יש כאן גם איסור יוה"כ בהדי אינה זבוחה שפיר יש מקום לומר מתוך דחל איסור נבילה על איסור אינה זבוחה שבחתיכה זו יחול נמי על איסור יוה"כ בחתיכה זו עצמה. אבל בעוף טמא דלא שייך בו איסור אינה זבוחה כלל דזביחה לא נצטוינו אלא בטהורים שם ודאי לא חל איסור נבילה על איסור טמאה. ולא שייך בזה לומר שיחול כשם שחל על אינה זבוחה שהרי לית כאן איסור אינה זבוחה כלל רק איסור טמאה. דברי הד"ש: [הג"ה מבן המחבר עדיין יש להקשות לפמ"ש התוס' במס' מעילה דף ט"ז בד"ה אמר רב לא שנו וכן כתבו התוס' במס' מכות דף ט"ז ע"ב בד"ה ריסק ט' נמלים דאף למ"ד אין איסור חל על איסור הכא בנבילה מודה דחל על איסור הואיל וגלי קרא בנבילה דחל על איסור חלב דכתיב וחלב נבלה אוכל לא תאכלוהו ה"נ דחל נבילה על איסור טמאה עכ"ל ע"ש. א"כ קשה איך קאמר ר"י בחולין דף ק' ע"ב דאין איסור נבילה חל על עוף טמא. ואפשר יש להעמיד דבר זה בקושית המהרש"ל שם ובחנם כתב המהרש"א דנעלם ממנו דברי התוס'. אמנם אם זה כוונת המהרש"ל בקושייתו ק"ל מאי מתרץ המהרש"ל דהואיל ולא מצינו דתורה קרא לעוף טמא נבילה מה בכך אף דלא נכתב שם נבילה בעוף טמא בפירוש אמאי לא נימא מסברא דאיסור נבילה חל על איסור עוף טמא הואיל וחל על איסור חלב. ונ"ל לתרץ דכיון דהאי חידוש שחידשה תורה באיסור נבילה דחל על איסור גלי לן קרא בחלב דנבילה חל על איסור חלב א"כ רק בבהמה אמרי' כן דהואיל וקרא מיירי בבהמה דהא חלב אינו נוהג אלא בבהמה אבל בעוף לא מיירי הך קרא דהא איסור חלב אינו נוהג בעוף. א"כ הדרינן לכללא דאין איסור חל על איסור ודוקא היכא דגלי גלי. וראי' לזה במס' זבחים דף ע' ע"ב דדרשינן מהאי קרא דחלב נבילה של חיה מטמא ומהאי קרא ילפינן במס' פסחים דף כ"ג ע"א דחלב נבילה אינו מטמא מדכתיב וחלב נבלה יעשה לכל מלאכה. ועל זה קאמר במס' זבחים מדכתיב ואכול לא תאכלוהו מי שחלבו אסור ובשרו מותר יצא חיה שחלבו ובשרו מותר ע"ש בגמרא וברש"י דף ע"א ד"ה ועוד ממשמעותא דקרא כו' ע"ש. הרי מוכח דממעטינן חיה מהאי קרא לענין טהרת חלב נבלת חיה הואיל ולית בהו איסור חלב א"כ הה"ד נמי דממעטינן עוף מהאי קרא דאיסור נבילה אינו חל בעוף על שאר איסורין הואיל ולית ביה חלב. ואין להקשות לפ"ז אמאי אמרינן בריסק ט' נמלים דחייב משום נבלה ואיך חל נבלה על איסור שרץ הא גם בשרץ ליכא איסור חלב כמו בעוף. די"ל דבשרץ חייב משום נבילה הואיל והתורה קראה נבלה דכתיב או בנבלת שרץ כמו שתירץ המהרש"ל ודוק:]

ובעיקר הספק של אאמ"ו הגאון ז"ל אי איסור נבילה חל על יוה"כ הואיל וחל שם נבלה לענין טומאה עיין בתוספות במסכת יבמות דף ל"ג ע"ב ד"ה אמר רבי יוחנן כו' וחולין קי"ג ע"ב בתוס' ד"ה שאני כו'. ואפשר דלאו כוונת התוס' הוא שטומאה מיחשב לאיסור חמור וכולל אלא שאין לדמות איסור בשר בחלב לאיסור טריפה ונבלה לומר כשם שחל נבלה וטרפה על חלב כמו כן יחול נמי איסור בשר וחלב על חלב. ע"ז כתבו התוס' שאין לדמות דמה לנבלה שכן מטמא ומה לטרפה שכן מחיים אבל לומר שיהי' נבלה חל על שאר איסורין הואיל וחל נבלה לענין טומאה זה לא נתבאר כלל ודוק. וצ"ע:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכב (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכב

בע"ה פראג תק"מ לפ"ק:

תשובה

לכבוד אהובי. ש"ב ידידי וחביבי. הרב המאור ומאיר באור תורתו. תרונה חכמתו. הגדול מאד בחכמה ובמעשים המופלא ומופלג בכל המדות נ"י ע"ה פ"ה כבוד קד"ש מוה' גבריאל נר"ו רב"ד דק"ק ברעסלא.

מכתבו מן ריש ירחא דנא הגיעני בשבוע העבר והיינו טרודים בהלכה תוס' וביום ד' הגדתי חילוקא דרבנן ורציתי לעיין בדבריו הנחמדים בין הפרקים קודם שאתחיל הלכה אחרת ונטרפה השעה כי בעו"ה פרץ ה' בקהלתנו פרץ עזה שהרב הגאון המפורסם מוה' זרח איידליץ ז"ל פתאום ביום ד' אחר חצות שבק חיים השם יגדור פרצתנו ברחמים ולכן לא יכולתי ביום ההוא לעיין בדבריו וביום ה' עדיין לא עיילי אברי לשייפי מרוב יגון ומספד. ועש"ק עיינתי בדבריו וראיתי מקשה ומפליא פליאות נשגבות הצריכים עיון גדול ואני סמכוני באשישות. ואעפ"כ לרוב אהבתו וחיבתו אמינא מה שנלענ"ד. וראשית דבריו פיהו פתח בחכמה על מה דאיתא בערבי פסחים דף ק"ט שלחן של מקדש של פרקים וכו' אמתא באמתא היכי מטבילין. והקשה מר לר' יהודה דאמר אמת כלים בת חמשה בטלה הוכחה זו שהרי המקוה ודאי באמתא בת ששה היא. ודאי כן הדבר דהסוגיא אליבא דר"מ רהיטא דאמר כל האמות בינוניות. והוסיף מעלתו בחכמה לתרץ בזה דברי הרמב"ם שפסק כר"מ הואיל ורב אשי בהוכחה הנ"ל אזיל בשיטתיה דר"מ ולא קאמר לר"מ היכי הוה מטביל לי' וקאמר סתם היכי הוה מטביל ש"מ דסבר דהלכה כר"מ. אפריין נמטייה ויפה כתב:

ואמנם הנראה לענ"ד למה פסק רבינו הגדול כר"מ הוא משום דכל סוגיא דמנחות דף צ"ח ע"ב דקאמר עשרה בעשרים היכי הוה יתבי וכן מה דמקשה שולחן דמשה היכי הוה מנח לי' הכל לא שייך אי אמרינן אמות כלים בת חמשה וכן ולטעמיך דקאמר התם יעויין שם. ואפילו אם נימא דקושיות הראשונות דמקשה למ"ד צפון ודרום קאי להך שיטה דקאמר במסכת יומא דף נ"א ע"ב דר"מ גופא סבר צפון ודרום הוו מנחי וכן ולטעמיך דקאמר פירושו דלר"מ לא משכחת להו מקום לשולחנות כלל אפילו אס תימא דסבר מזרח ומערב מכל מקום למסקנא דקאמר מי סברת שולחן דמשה בהדייהו וכו'. הנה זה ודאי הוא רק למ"ד מזרח ומערב אבל למ"ד צפון ודרום אי אפשר זה כלל כי אם כן היו עומדין א"כ שולחן של משה כולו בדרום שהרי חמשה שולחנות של שלמה מחזיקים עשר אמות לא מיבעי' אם ר"מ סבר צפון ודרום פשיטא שהחזיקו חמשה שולחנות ששים טפחים אלא אפילו אם נימא דמ"ד צפון ודרום סובר כר"י וא"כ ה' שולחנות לא החזיקו אלא חמשים טפחים מ"מ הרי אם שולחן של משה היה משוך מהם לצד דרום והרי הכהנים היו צריכים לילך מצד זה ומצד זה בכל שבת לסלק הישנה ולסדר החדשה א"כ הי' צריך להרחיק השולחן הרבה לצד דרום אלא ודאי דלמ"ד צפון ודרום שולחן של משה בינייהו ממש מכוון בין שורה לשורה הוה קאי וא"כ מי הכריחו לומר למ"ד מזרח ומערב סבר כר"י ונמצאו הנך ג' אמות למ"ד מזרח ומערב דמדלי לי' וממציא פלוגתא חדשה שלא נזכר בשום מקום ועדיפא הוה לי' למימר דמ"ד מזרח ומערב סבר כר"י ונמצאו הנך ג' אמות דחשיב שם לרוחב ג' שולחנות המה רק חמשה עשר טפחים וממילא רווח לן הך חצי אמה שהקשה דאכיל שולחן בדרום, ואפילו אם נימא דגם למ"ד צפון ודרום ג"כ ניחא למימר דמדלי לי'. ומה שהקשיתי ממקום הכהנים לא קשה מידי דלמ"ד צפון ודרום א"כ הכהנים היו עומדים במזרחו ומערבו. ועוד דהני תרי דרי אולי היו מרוחקים זה מזה הרבה והיו הכהנים יכולים לבוא לשולחנו של משה באמצע דמשמע באמצע ממש. אלא ודאי משום שסתם משנה שם בריוח. מ"מ אכתי מי הכריחו לומר דמדלי לי' שהוא נגד פשטא דברייתא בדף צ"ח ע"ב דקאמר של משה באמצע דמשמע באמצע ממש אלא ודאי משום שסתם משנה שם דף צ"ו ע"א כל הכלים ארכן לאורכו של בית הוא כמ"ד מזרח ומערב ולא ניחא לי' לאוקמי סתם משנה כמ"ד בת חמשה טפחים שהוא דלא כהלכתא. ומזה מוכח דהלכה כר"מ דכל האמות בת ששה:

שוב מה שהקשה מעלתו שהרמב"ם פ"ג מהלכות בית הבחירה הלכה י"ב שאחז החבל בתרין ראשין שפסק שהשלחן הי' מונח ארכו לאורך הבית ופסק שנרות המנורה היו מונחים נגד רחבו של בית בין צפון לדרום והם דברים נגדיים זה לזה. הנה בודאי זו קושיא חמורה מאד שהרי שם במנחות דף צ"ח ע"ב אמרו מ"ט דרבי גמר ממנורה וכו' וכיון דהרמב"ם סבר דהמנורה היתה מונחת בין צפון לדרום וזהו טעמא דהראב"ד שם דסבר דשולחנות היו מונחים צפון ודרום משום דסבר מנורה גופה צפון ודרום היתה מונחת ואיך מזכה הרמב"ם שטרא לבי תרי. ובאמת תמה אני על כל נושאי כלי הרמב"ם שלא הרגישו בזה.

ונראה לענ"ד בזה ע"פ מה שכתבו התוס' שם בד"ה תרי דרי בשם הירושלמי דמ"ד צפון ודרום היו מונחים לא היו מסדרים אלא על של משה יעויין שם. ומעתה אני אומר מ"ש בגמרא שם דרבי יליף ממנורה היינו אפילו אם היה סובר רבי כר"י ב"י דף צ"ט ע"א דלא היו מסדרים אלא על של משה. אבל מאן דסבר על כולם היו מסדרים אין צריך שום טעם על מה שהיו מונחים בין מזרח למערב שהרי אי אפשר בענין אחר וא"כ אפילו אם המנורה היתה מונחת צפון ודרום אכתי השולחנות ודאי שהיו מונחים מזרח ומערב שהרי לא סגי בלאו הכי:

ומעתה אני אומר דמוכח דסתם גמרא סובר דעל כולם היו מסדרים שהרי יש לדקדק שם דף צ"ט ע"א דאמר אלא למ"ד מזרח ומערב מכדי כמה שולחן משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה וכו'. ולכאורה מה קושיא ודלמא מאן דסבר מזרח ומערב סובר דלא היו מסדרים רק על של משה ולא היה צריך בין שולחן לכותל הילוך כהנים ואפילו נימא כמ"ד ביומא דף נ"א ע"ב בין שלחן לכותל היה מהלך היה די בהפסק אמה אחת בין שלחן לכותל וא"כ שפיר היו כל שולחנות בצפון והי' אפילו עוד אמה אחת נשאר פנוי עד חצי ההיכל. אלא ודאי דכיון דסתם משנה היא דשולחנות מזרח ומערב היו מונחים לא רצה לאוקמי סתם משנה דלא כהלכתא וסובר סתם גמרא דהלכתא שעל כולם הי' מסדר וממילא לא סתרי פסקי הרמב"ם אהדדי. דברי הד"ש:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכג (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכג

בע"ה פראג עש"ק כ"ב טבת תק"מ לפ"ק

תשובה

זקן ונשוא פנים, לו בינת נבונים, חכמתו תאיר פנים, ה"ה כבוד אהובי ידידי וחביבי הרב המאור הגדול המופלג בתורה ויראה נ"י פ"ה כבוד שמו מוה' ליב נ"י.

מכתבו הגיעני ושמחתי בשלומו ושלום תורתו וה' יכלכל שיבתו ויכון מכון שבתו בקרב עדתו וישגא אחריתו. אמן. ומה שהקשה על הברטנורא פ"ג דתמיד מ"א שכתב והרביעי מדשן את המנורה ומדליק את הנרות וכו'. וכתב מעלתו יש לדקדק מה שכתב ומדליק הנרות לשון רבים הא קודם שמת שמעון הצדיק לא הי' מדליק אחר שמצא דולקן ואחר שמת שמעון הצדיק לא היה מדליק אחר שחיטת התמיד אלא נר מערבי ואיך כתב ומדליק הנרות לשון רבים עכ"ל מעלתו:

ואני תמה על מעלתו במה שסובר שלא הי' מדליק אחר מיתת שמעון הצדיק אלא נר מערבי והרי משנה מפורשת באותו פרק עצמו משנה ט' מי שזכה בדשון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקות וכו' מצאן שכבו מדשנן ומדליקן מן הדולקות וכו' הרי מפורש שמדליקן דהיינו שתיהם. וידעתי שעיקר קושייתו לפי מה שכתב הברטנורא שם במשנה ט' שזה שמדליק שתי נרות הי' קודם התמיד ולפי שעה אבל אחר התמיד חוזר ומדשן שתי נרות הללו מזרחיות ושוב אינו מדליק את המזרחי רק המערבי לחוד וא"כ אחר התמיד לא הי' מדליק רק נר אחד ולכן דקדק מעלתו בקושייתו וכתב שלא היה מדליק אחר שחיטת התמיד אלא נר מערבי. וגם בזה אני תמה עליו ומי הגיד לו שאין כוונת הברטנורא כאן במשנה א' ומדליק הנרות על ההדלקה שקודם שחיטת התמיד ואי משום שבמשנה נזכר תחלה מי שוחט מי זורק מ"מ אכתי הדישון והדלקה היו קודמין רק שהראשונים שזכו בפייס הם השוחט והזורק והשלישי והרביעי הם המדשן מזבח הפנימי והמדשן המנורה ומדליק וכן כתב הברטנורא שם, וזה לשונו שם ודשון מזבח הפנימי והמנורה קודם שחיטת התמיד היה וכו':

ומה שתמה על התיו"ט בפרק וי"ו משנה א' שכתב מי שזכה בתמיד שחרית זכה בו ערבית חוץ מקטורת שלא שנה בה אדם מעולם. וע"ז כתב מעלתו וזה לשונו, ותמיה לי דמשמע שהיה פייס בערבית על הקטורת וא"כ נפישי להו פייסות ועוד דא"כ קשה קושיית מהרש"א על התוס' ביומא דף כ"ו ע"א בד"ה אלא כהן שהקשה על התוס' אמאי לא הקשו דעל כרחך הי' פייס על הקטורת דלא שנה בה אדם. ותירץ מהרש"א דלא שנה בה היינו ביומא אחרינא אבל באותו יום היה חד פייס ע"כ. וא"כ לדעת התוי"ט בשם הרשב"א יהיה קושיית מהרש"א במקומה ע"כ דבריו:

והנה לדעתי לא קשה ולא מידי וכוונת התוי"ט שמי שזכה בו שחרית הוא עצמו זכה בו ערבית חוץ מקטורת שלא הי' זוכה בו אותו המקטיר עצמו אבל בשחרית היו מפייסין מי שזוכה בו עתה ומי שיזכה בו ערבית וכדאמרי' שם בגמרא ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא נפישי להו פייסות מייתי כולהו מצפרא דזכי שחרית זכי דזכי ערבית זכי יעויין שם. ואף שזה הוא רק אליבא דסלקא אדעתך היינו לעבודת התמיד אבל לקטורת כן הוא גם למסקנא. וכוונת מהרש"א שם הוא שהתוס' שהקשו וכתבו כי פריך בסמוך נפישי להו פייסות וכו' א"כ אכתי לא אסיק אדעתי' דמייתי כולהו מצפרא א"כ אמאי לא קשיא להו מקטורת דעל כרחך הי' פייס חדש שהרי לא שנה בה אדם. ועל זה כתב מהרש"א דיש ליישב דלא שנה היינו ביומא אחרינא וכו'. וכל זה לפי ההוה אמינא אבל למסקנא דמסיק כולהו משחרית וכו' אמרינן בקטורת אליבא דאמת כן * [הג"ה מבן המחבר עיי' לקמן בדברי אאמ"ו ז"ל סימן ק"ל:] וגם באותו יום לא שנה בה זולת זו. יתר דבריו מה שכתב קודם שנודע לא ידעתי כוונתו לכן קצרתי:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכד (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכד

בע"ה פראג יום ה' כ"ו סיון תקמ"ג לפ"ק.

תשובה

לכבוד אהובי, ידיד נפשי וחביבי, הרב הגאון המובהק רב פעלים מוה' ישעי' אב"ד דק"ק ברעסלא.

ע"ד שהקשה מר על הת"כ דדריש גבי מנחה דכתיב במקום קדוש תאכל בחצר אוהל מועד ואיתא בת"כ במקום קדוש יכול במחנה לויה ת"ל בחצר אוהל מועד אין לי אלא א"מ מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש ת"ל במקום קדוש וגם גבי חטאת דכתיב תרווייהו במקום קדוש בחצר א"מ דריש ג"כ בת"כ דבעינן תרווייהו ושנויה שם כמו גבי מנחה. ומעתה הקשה כבוד מר דבשלמא גבי אשם דאף דלא כתיב רק במקום קדוש מ"מ אי אפשר לפרש מחנה לויה דאשם איתקש לחטאת אבל גבי כיבוס בגד שניתז עליו דמבואר במשנה ובגמרא דצריך לכבסו בעזרה מנ"ל דהרי לא כתיב אלא במקום קדוש וגם הר הבית שהוא מחנה לויה בכלל מקום קדוש הוא, ע"כ דברי מר:

ובעיקר לשונו של מעלתו שכתב דמבואר במשנה ובגמרא שצריך לכבסו בעזרה. [הג"ה מבן המחבר עיין ברמב"ן בפירושו על התורה בפ' צו כתב תכבסו במקום קדוש עד וכל חטאת, החמיר הכתוב דם הנבלע בבגד לעשותו כאשר היה קודם הזיה שלא יצא חוץ לקלעים ואמר וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ואף במקום קדוש הוא נשבר והחרסין נבלעין במקומם ואין עושין בו מריקה ושטיפה כלל וכן המריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש הוא כי כל הכתובים נמשכים אל מקום קדוש שהזכיר עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ולפ"ז אין מקום לקושי' הזאת דכבר תירצו הרמב"ן דכל הכתובים נמשכים אל מקום קדוש שהזכיר הכתוב וכן הוא בגמרא דזבחים דף צ"ד ע"ב הכבוס במקום קדוש מנה"מ דתנו רבנן תכבס במקום קדוש שבירת כלי חרש מנין ת"ל וכלי חרס כו' ע"ש. הרי דדרשינן וי"ו דוכלי חרס מוסיף על ענין ראשון שקאי ג"כ על מקום קדוש הנאמר בתחלה. אמנם יש לומר דאין זה מספיק לקושיא זאת דיש לומר דזה חוזר על מקום קדוש הנאמר בכיבוס דהכוונה הוא שהשבירה בכ"ח הוא במקום קדוש הנאמר בכיבוס ועדיין לא ידעינן שהכיבוס גופא יהיה בעזרה דשמא די אם מכבסו בחצר אוהל מועד שהוא ג"כ מקום קדוש דע"כ אין לומר דהכונה הוא דהכל נמשך למקום קדוש הנאמר באכילת חטאת דכתיב בי' חצר אוהל מועד דא"כ למה כתב מקום קדוש בכיבוס כלל הא בלא"ה ידעינן שיהיה הכיבוס במקום קדוש כמו שידעינן בשבירת כ"ח ובמריקה ושטיפה שג"כ לא נאמר בהו מקום קדוש וחוזר אדלעיל מניה. א"ו ע"כ צ"ל שאינו חוזר אלמעלה על אכילת חטאת הואיל והפסיק הקרא וכל אשר יגע בבשרה יקדש ואינו חוזר כי אם על מקום קדוש הנאמר בכיבוס ושפיר קמה קושי' הגאון מוה' ישעי' כיבוס גופא מנ"ל שיהי' בעזרה. אמנם אעפ"כ למדנו מתורתו של הרמב"ן שנתן טעם על הכתוב שיהי' אחר שנבלע כמו שהי' קודם הזיה שאסור להוציאו מן הקלעים ובזה נדחה הקושיא הזאת ודוק:] אני בעניי לא מצאתי לא במשנה ולא בגמרא גבי כיבוס זכר העזרה כלל, אבל לשון המשנה בפרק דם חטאת דף צ"ג ע"ב והכיבוס במקום קדוש והרי גם בקרא כתיב במקום קדוש ואעפ"כ מבואר הדבר במשנה שהכיבוס במחנה שכינה שהרי במשנה שאחר זה איתא בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש.   הרי מבואר שהכיבוס הוא לפנים מן הקלעים והרי במשכן לפנים מן הקלעי' הוא מחנה שכינה והוא עזרה בבית העולמים וא"כ הדין דין אמת. ואעפ"כ לא ידעתי מאי קשיא לי' על הת"כ שהרי בת"כ לא נזכר בכיבוס שיהי' בעזרה ואולי באמת ס"ל לתנא דת"כ שהכיבוס במחנה לויה. וטעם תלמוד שלנו שסובר שהוא בעזרה לפי שבאמת תלמוד שלנו אינו דורש כמו הת"כ דלדעת הת"כ במקום קדוש משמע קדושה קלה ואתי בחצר אוהל מועד להצריך קדושה יתירה. ודעת תלמוד שלנו להיפך שהרי כך אמרו בזבחים דף נ"ו ע"א והתניא לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש מנין שהכהנים נכנסים שם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה ת"ל בחצר אוהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצירות הרבה אצל אכילה אחת ופירש"י חצירות הרבה במקום קדוש בחצר אוה"מ עכ"ל רש"י, הרי דאי הוה כתיב רק במקום קדוש הוה ממעטינן אפילו לשכות הפתוחות לקודש וזה היפך הת"כ דבמקום קדוש הוא גם מחנה לויה וא"כ תלמוד שלנו לשיטתו ודאי שהכבוס הוא בעזרה. ואם בא להקשות על תלמוד דידן צריך הוא להקשות בהיפוך מנ"ל שרשאי לכבס בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש. ועל זה יכילנא להשיב דבאמת כן הוא שאינו רשאי לכבסו רק בעזרה ממש ולא מצינו מפורש שיהי' רשאי לכבסו בלשכות ההם כי באמת לא לכל הדברים שוין לשכות ההם לעזרה שהרי לא שוו לא לטומאה ולא לשחיטת קדשים קלים כמבואר שם בסוגיא. וכל זה אני משיב לכבוד מעלתו הרמה לדחות קושייתו. אבל הנלענ"ד באמת שאין חילוק משמעות דורשין ולא מחלוקת לדינא בין תלמוד שלנו ובין הת"כ כלל ושניהם לדבר אחד כיוונו:

ולכאורה יש לדחות קושייתו של מעלתו בפשיטות כיון דגלי רחמנא בהני דמקום קדוש לאו היינו מחנה לויה א"כ שוב ילפינן בכל מקום דכתיב במקום קדוש היינו העזרה ולא מחנה לויה ואמנם עיקר קושייתו דא"כ למה אכפיל רחמנא למכתב כן בחטאת שהרי כבר נאמר כן במנחה וניליף מינה אלא ודאי מדחזר וכתב גם גבי חטאת כן חזינן דלא ילפי' מהדדי והוו להו שני כתובין. ולפי זה ממילא על הת"כ לא קשה כלום דסתם ספרא ר' יהודה ור"י סבר שני כתובין מלמדין. ואמנם סברת התלמוד שלנו דשפיר ילפינן אלא דמחצר אוהל מועד ממעטינן לשכות הבנויות בחול אבל גגין ועליות אף שלא נתקדשו לא ממעטינן דבכלל בחצר אוהל מועד הם ואיצטריך במקום קדוש למעט גגין ועליות. ועיין פסחים דף פ"ו ע"א אכתי אימעוט לשכות הנ"ל מדכתיב בחצר אוה"מ איצטריך עוד הפעם בחצר אוהל מועד גם גבי חטאת לרבות חצירות הרבה. וזהו כוונת הגמרא שם בזבחים וממילא לא אייתר קרא דחטאת ולא הוו שני כתובין וילפינן כל מקום דכתיב במקום קדוש מהני אלא דא"כ עיקר הריבוי ללשכות הוא מחצר אוהל מועד דגבי חטאת שהוא מיותר והרי חזינן דבגמרא הביא קרא דמנחה בחצר אוהל מועד יאכלוה שזה במנחה נאמר:

ולכן נלענ"ד דודאי כן הוא כמ"ש מעלתו דגבי אשם ליכא ספיקא שאכילתו בעזרה כמו חטאת ואפ"ה חזינן דלא כתיב ביה רק במקום קדוש יאכל ומזה ילפינן גילוי מלתא דמקום קדוש סתמא היינו מחנה שכינה שהרי אשם ודאי אכילתו במחנה שכינה דהוקש לחטאת וממילא אייתר בחצר אוהל מועד במנחה לריבוי לשכות ולכן הביא הגמרא קרא דמנחה וא"כ הדין שוה בין לפי דרשת הת"כ ובין לפי דרשת הגמרא אלא מעט הפרש יש ביניהם דתלמודא דידן לא מרבה לשכות מבמקום קדוש דאיצטריך למעוטי גגין ומרבה לשכות מיתורא דבחצר שאייתר במנחה והת"כ דדריש ריבוי לשכות מבמקום קדוש אולי ג"כ כוונתו מריבוי דכתיב ב' פעמים דאי הוה כתיב בחדא מינייהו בחצר אוהל מועד לחוד ג"כ הוה ילפינן מאידך ואייתר במקום קדוש לריבוי לשכות. זה הנלע"ד וקצרתי מאפס הפנאי. ושלומו הטוב יגדל כנפשו ונפש א"נ:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכה (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכה

שנית על ענין הנ"ל

לכבוד הגאון מוה' ישעי' הנ"ל.

מה שהשיב מעלתו על דברי והביא שמפורש גם בת"כ שהכיבוס במקום קדוש כמו שמפורש במשנה. יפה כתב. ואמנם אין זה שום צורך לתכלית הדבר שהרי גם אני כתבתי בסוף שדעת הגמרא ודעת הת"כ שוים. ומתחלה כתבתי רק לדחות קושייתו שהקשה מדברי הת"כ על דברי המשנה. ובאמת לא שמתי עיני לעיין בת"כ עצמו אחרי שלא החלטתי כן וגם מר לא הקשה דברי הת"כ אהדדי רק הקשה מדברי המשנה על התוס':

ומה שהשיג על מה שכתבתי דתלמודא דידן דריש מיתורא דבחצר א"מ דגבי מנחה וע"ז השיג מר דנימא דנאמר להיות ג' כתובים. אין זה השגה דכל היכי דאיכא למידרש לגופא לא מוקמינן ליה לשני או לשלשה כתובין:

ומה שרצה לחדש ולומר דע"פ כללי הש"ס דר"מ ור"י הלכה כר"י ממילא קיי"ל דב' כתובין מלמדין שהרי בקידושין ל"ה פליגי בזה ר"מ ור"י ר"י סבר מלמדין ומתוך כך תמה על הכ"מ בפ"ח מע"א שכתב דסוגיין דעלמא שאין מלמדין ע"כ דברי מר. ואני אומר שיפה כתב הכ"מ וגוף פלוגתא זו לא פליגי בזה ר"מ ור"י בהדיא ובסנהדרין ס"ז ע"ב מקשה הגמרא לר"י נמי נהוי אוב וידעוני ב"כ וכו' וכל ב"כ אין מלמדין אמר ר' זכריה עדא אמרה קסבר ר"י ב"כ וכו' מלמדין. והרי שבתחלה מקשה הש"ס על ר"י דלהוו ב"כ ואי ס"ד דלא מצינו מי שיאמר אין מלמדין אלא ר"מ מה ס"ד דהמקשה להקשות על ר"י מדברי ר"מ וגברא אגברא קא רמית. א"ו דסוגיין דעלמא דאין מלמדין עד שהיה המקשה סובר שאין בזה שום פלוגתא עד שהשיב ר"ז עדא אמרה דסבר ר"י מלמדין אבל להיפוך דאין מלמדין לא ימצא בכל הש"ס שיאמר סבר ר"מ אין מלמדין ואינו תולה סברא זו בדברי ר"י. * [הג"ה מבן המחבר עיין במס' פסחים דף מ"ד ע"ב ומ"ה ע"א דלר"י אליבא דר"ע ע"כ שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין ע"ש. ודוק.] וגם בקידושין לא דק מעלתו שפיר וגם שם לא אמרו דסבר ר"מ ב"כ אין מלמדין אלא כך אמרו מאן שמעת לה וכו' ר"מ וסבר לה שני כתובים הבאים כאחד וכל ב' כתובים הבאים כאחד א"מ. הרי שלא אמרו דסבר אין מלמדין אלא אמרו דסבר לה שני כתובין ופירשו דר"מ סבר דלא מהיקשא דתפילין ילפי אלא מבנין אב וממילא הוי מצה והקהל שני כתובין דמשניהן איכא למילף לחייב נשים וכיון דהוו ב"כ ממילא אין מלמדין כי כן הוא סוגיין דכולהו תנאי ולא שמצינו לר"מ שסובר כך. ולא עוד אלא שלמסקנא שם בקידושין דהוי ש"כ א"כ גם לר"מ מצינן למימר דהוו ש"כ ואין לנו הכרח כלל שר"מ סובר ב"כ א"מ וא"כ איך קאמר בש"ס בכמה מקומות ב' כתובין וכו' מי הוא המ"ד הזה שאין מלמדין אלא שזהו סוגיא דעלמא ושל רוב התנאים:

וזה יש לדחות ולומר דכוונת הגמרא על האי תנא במס' ע"ז נ"ד ע"ב דחליפי חליפין מותרים דאיהו סובר ב"כ אין מלמדין כמבואר שם בסוגיא אלא דגם באותו סוגיא מוכח דסוגיא כמ"ד אין מלמדין שהרי על האי דאמר מותרין לא קאמר קסבר אלא סתם קאמר ואידך ערלה וכה"כ לא צריכי מיעוטא דהוי ע"א ושביעית ב"כ וא"מ. הרי שלא קאמר וקסבר אין מלמדין אלא אמר בפה מלא דאין מלמדין ובתר הכי קאמר ואידך קסבר ב"כ מלמדין הרי שעל מלמדין קאמר קסבר דההוא תנא סבר כן ועל א"מ קאמר סתמא:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכו (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכו

תשובה

להרב הגאון הנ"ל:

ומה שתמה על המהרש"א בח"א ביומא ע"ג ע"ב באורים ותומים שאמרו שבטי ישורן כתוב שם וכתב מהרש"א ומהתימא שכתבו שבטי ישורן ולא שבטי ישראל וכו' וי"ל דשם ישראל היינו שם יעקב משא"כ ישורון הוא שם המקום יתברך כפרש"י בחומש וכו'. וע"ז תמה מר היכן מצינו ברש"י בחומש שישורון הוא שם המקום. הנה גם בעיני יפלא ועלה על לבי שאולי בטעות כ' מהרש"א שעלה על זכרונו דברי רש"י בפ' וזאת הברכה ויהי בישרון מלך ופירש"י ויהי הקב"ה וכו' והיה המהרש"א סבר שרש"י רצונו לפרש בישורון הקב"ה ולא עיין אז ברש"י בפנים. אבל קשה לחשוב כן על רבינו המהרש"א. ואמרתי לקיים דבריו ע"פ מ"ש רש"י בפרשת וישלח בפסוק ויקרא לו אל וכו' שהקב"ה קראו ליעקב אל יע"ש. ואמרתי מי איכא מידי דלא רמיזא באורייתא בכל תנ"ך שיעקב יהיה נקרא כן ולא מצינו רק שם יעקב ושם ישראל ושם ישורון ואמרתי דבישורון הוא מרומז כי אל על שם החוזק הוא וכמו שפירשו התוספות במס' ר"ה בפירוש י"ג מדות וישורון הוא מלשון שרר שהוא לשון חוזק כמו והכל שריר וקיים וכמו שריר שדריה. ועיין בספר ערוך בערוך שר ובספר מלים בשרש שרר. ולפ"ז ישורון הוא על שם אל שקראו הקב"ה. ושפיר כתב המהרש"א שהוא שם המקום. ואם הוא קצת רחוק בכוונתו. ולשורש פירושי מצאתי און לי בספרי הובא בילקוט וזאת הברכה רמז תקס"ג ישראל אומר אין כאל ישורון ורוח הקדש אומרת ישורון ישראל ועיין בזית רענן שרה"ק משיב שישורון הם כאל. ולפמ"ש ניחא. ולרוב הטרדה אקצר. כ"ד אוהבו:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכז (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכז

בע"ה פראג ד' כ"ב אב תקמא"ל.

תשובה

שלום לכבוד אהובי האלוף התורני המופלא מוה' חיים נר"ו.

ומה שהזכיר משינוי נוסח התפלות. גם בעיני רע ומר מאוד. ואמנם מה שדלגו במוסף יוה"כ מלבד חטאת הכפורים טוב עשו כי חטאת הפנימי אינו מן המוספים ועיקרו בפ' אחרי בקרבנות היום. וגם אין פירוש לנוסח זה במקום זה כיון שכבר אמר ושני תמידים כהלכתם איך יאמר אח"כ פסוק מלבד חטאת הכפורים ועולת התמיד וגו' ואטו שלשה תמידין יש. והאומרים אותו אין להם לומר רק מלבד חטאת הכפורים ולא יותר. וכן במוסף ר"ה אין לומר רק מלבד עולת החודש ולא יותר אבל המסיימים ועולת התמיד אינו נכון שכבר אמרו ושני תמידים כהלכתם ודלא כרמ"א בסימן תקצ"א שנמשך אחר בעל תה"ד:

והנה נתיישבתי משעיר הפנימי אף שאיננו מן המוסף ממש מ"מ ראינו שהתורה הזכירה בפ' פינחס שעיר זה שהרי כתיב מלבד חטאת הכפורים ורבינו הגדול בפרק יו"ד מהלכות תו"מ שהזכיר שם מוסף יוה"כ הביא ג"כ שעיר הפנימי אף שלא הזכיר שם שארי קרבנות היום ש"מ שחטאת הכפורים הפנימי שייך קצת לקרבן מוסף ולכן אי לאו דמסתפינא אמינא לומר גם ביה"כ ושני שעירים לכפר כמו בר"ה ואז לא יסיים כלל מלבד חטאת הכפורים. ומי שאינו רוצה לומר ושני שעירים יסיים מלבד חטאת הכפורים אלו השלש תיבות ולא יותר:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכח (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכח

תשובה

מבן המחבר שלום וישע רב. לאשר ידיו לו רב. בחקי חורב. ה"ה אהובי ידידי התורני הרבני המופלג החרוץ והשנון כמהור"ר יוזל שוויאוי יצ"ו:

מכתבו הגיעני ע"י בנו הבחור שי'. והנה אמינא ליה למעלתו כי נלאיתי להשיב על קושיות אשר אין בהם תועלת להוראה כי נשתרגו על צוארי עול הישיבה ועול הוראה ודי לי להשיב לשואלים הלכה למעשה. אך לגודל אהבת נעורים אשר אהבת עולם אהבתיו אמרתי להשיב בדרך קצרה כדרכי תמיד במה שצריך לישוב הדברים:

אשר הקשה לי מעלתו במס' מכות דף י"ג ע"ב בגמרא ולר' עקיבא א"ה חייבי כריתות נמי מאי אמרת שאם עשה תשובה השתא מיהו לא עשה תשובה. וקשה מאי פריך הגמרא הא איתא במתניתין לקמן דף כ"ג דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א"כ ליכא ב' רשעיות. הן אמת דהרמב"ם לקמן בפירוש המשנה מפרש דמתניתין מיירי שעשה תשובה אמנם פשטא דמתניתין לא משמע דעשה תשובה דאל"כ מאי טעמא דרבנן דפליגי על ר"ח ב"ג הלא תשובה ויסורין ממרקין על ח"כ:

ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דקושית הגמרא הכא אליבא דר' יוחנן לקמן דאמר חלוקין עליו חבריו על ר"ח בן גמליאל וכוונת חבריו היינו רב ישמעאל ור' עקיבא דסוברים שיש מלקות בחייבי כריתות אפ"ה לא נפטרו ע"י מלקות. דודאי על רבנן דסברי דליכא מלקות בחייבי כריתות לא צריך לאשמעינן דהם ודאי פליגי על ר"ח ב"ג ועל כרחך קאי על אותן דסברי שיש מלקות בח"כ ולא מצינו מי שסובר כן אלא ר' ישמעאל ור' עקיבא. ועיין בפירש"י לקמן בד"ה הא מתניתין וכו' דעיקר חידושא דר' יוחנן הוא אליבא דהני תנאי דסברי שיש בחייבי כריתות מלקות ואפ"ה פליג על ר"ח ב"ג דלא נפטרו מכריתתן ע"י מלקות וא"כ שפיר פריך הגמרא על ר' יוחנן אליבא דר' עקיבא דמפרש דל"ל הא דרחב"ג וק"ל:

אחר כתבי זה מצאתי וראיתי בחידושי הריטב"א למסכת מכות שכתב על הא דר"י דחלוקין חבריו על רחב"ג וז"ל. פירוש אפילו ר' ישמעאל ור' עקיבא דסוברים בהא כרחב"ג דאיכא מלקות בחייבי כריתות אפ"ה פליגי עליו בהא וסברי דמלקות אינן פוטרין מכרת. וגם מפירוש המשניות לרמב"ם אינו מוכח שמפרש כן דעת רחב"ג שצריך גם תשובה אלא הרמב"ם כתב זה בפני עצמו. וכן מורה לשונו שכתב כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת עכ"ל. ואין כוונתו שזה הוא דעת רחב"ג אלא שהרמב"ם כתב זה לאמתת הענין להלכה וזה כר"נ דאמר אם עשה תשובה ב"ד של מעלה מוחלין לו. אמנה תשובה לחוד לא מהני דעדיין הב"ד של מטה מלקין אותו והיינו תשובה ומלקות פוטרין אותו מכרת אבל לרחב"ג מלקות לחוד פוטרין אותו וק"ל:

ומה שנסתבך בדברי התוס' במס' חולין דף פ' ע"א ד"ה הראשון ח"כ וכו'. ידיע להוי למעלתו כי דברי התוס' האלה אין להולמן לפי פשוטן דמה שכתבו דלא כר' יצחק אתי' דאמר בפרק אלו הן הלוקין חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם עכ"ל. דבר זה אינו דהא ר' יצחק סובר מלקות בחייבי כריתות ליכא והכי ה"ל להתוס' לומר דלא אתי' כר' יצחק דסובר מלקות בח"כ ליכא וגם כרחב"ג לא אתי' דסבר ח"כ שלקו נפטרו וכו'. והנה המהרש"א מפרש דברי התוספות באורחא רחיקתא וקא מפרש כוונת התוספות דלא כהאי שינוי דמתרץ דהך מתניתין דמסכת מגלה כר' יצחק אתיא דאליבא דהך שינויא ליכא מאן דפליג על רחב"ג דסבר ח"כ שלקו נפטרו מידי כריתתם אלא כהך שינויא דמתרץ דהך מתניתין דמגילה לא אתיא כר' יצחק ואיכא מאן דפליג על רחב"ג וסובר דח"כ שלקו לא נפטרו מידי כריתתם:

והנה מלבד שאין להעמיד דברי המהרש"א בכוונת דברי התוס' דעיקר חסר מן הספר אלא אפילו אין הבנה לדבריו. וכי הך שינויא דמשנה במס' מכות דהך מתניתין דמגלה ר' יצחק היא לית ליה דחלוקין חבריו על רחב"ג הא לא מצינו חולק על ר' יוחנן דאמר חלוקין חבריו על רחב"ג אלא אדרבה דגמרא פריך שם על ר"י דאמרי בי רב תנינן דלא כרחב"ג ממתניתין דמסכת מגילה דתני זה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים וא"כ מאי אתי ר"י לאשמעינן ועל זה משני ר"נ בר יצחק שם הא מני ר' יצחק היא דסבר מלקות בחייבי כריתות ליכא וא"כ אי לאו דאתי ר' יוחנן לאשמעינן דיש חולק על רחב"ג ה"א דכל מי שסובר דיש מלקות בח"כ סובר כרחב"ג דכיון שלקו נפטרו מידי כריתתן ומתניתין דמגילה ר' יצחק היא דסובר דליכא מלקות בחייבי כריתות ולכך אתי ר"י לאשמעינן דר"ע ור' ישמעאל אף שסברו דיש מלקות בחייבי כריתות אפ"ה סוברים דלא נפטרו ע"י מלקות ועיין בפירש"י במסכת מכות שמפרש ג"כ דר' נחמן בר יצחק דמשני ר' יצחק היא אינו חולק על ר"י. וא"כ כיון דלכ"ע חלוקין חבריו על רחב"ג אין מקום לדברי המהרש"א:

ועוד איך שייך לומר דמתניתין אתיא דלא כהך שנוייא אדרבה היה להתוס' להקשות על כל התירוצים שם קשה ממתניתין דמס' חולין דתני ושניהם סופגין את הארבעים ואפ"ה הראשון ח"כ ולא נפטר ע"י המלקות. וא"כ קושית הגמרא דמסכת מכות על ר' יוחנן קשה מאי קמ"ל הלא מוכח ממתניתין דהכא במסכת חולין דאף דיש מלקות בח"כ דתני ושניהם סופגין את הארבעים אפ"ה לא נפטרו מכרת דהא תני הראשון ח"כ הרי דתנא דמתניתין חולק על ר"ח ב"ג. ועל מתניתין דמסכת חולין ליכא לשנויי כמו שמתרץ התם על מתניתין דמגלה. לכן נראה לי פשוט שטעות נפל בדברי התוס' ובמקום ר' יצחק צ"ל רחב"ג. ובאמת כוונת התוס' להקשות על סוגיא דמכות דמה אהני ליה לסוגיא דהתם לדחות דממתניתין דמס' מגלה לא מוכח דאיכא מאן דפליג על רחב"ג הא אכתי ממתניתין דמס' חולין מוכח דפליג על רחב"ג כו'. כן נראה לי בכוונת דברי התוס'. דברי ידידו:

הק' שמואל סג"ל לנדא.

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קכט (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קכט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קכט

בע"ה ה' וי"ו תשרי תקמד"ל.

תשובה

לכבוד אהובי תלמידי ידידי הרב המופלג מלא תורה כבוד מוה' דוד נ"י:

מה שהוקשה לך במס' יומא דף ל"ב ע"א ר"א בר"ש אומר ק"ו מה במקום שלא טעון טבילה טעון קידוש וכו'. והקשית דהרי בזבחים דף י"ט יליף דכה"ג שלא קידש בין בגד לבגד עבודתו כשירה וא"כ איך נוכל למילף ק"ו מכהן הדיוט בכל השנה דמה לכהן הדיוט שכן מעכב בדיעבד משא"כ כה"ג שאפילו אחר שתלמוד בק"ו דבעי קידוש מ"מ אינו מעכב בדיעבד והבאת ראיה שכהאי גוונא חשיב פירכא מדברי התוס' ביבמות דף נ"ז ע"ב ד"ה זה:

אהובי תלמידי דע כי היכי דילפינן שם בזבחים דכה"ג שלא קידש בין בגד לבגד עבודתו כשירה ה"נ ילפי' שם שאם לא טבל בין בגד לבגד עבודתו כשירה וא"כ ילפי' קידוש ק"ו מטבילה מה טבילה שאינה נוהגת בכה"ה כל השנה כלל צריכה בכה"ג בין בגד לבגד קידוש שנוהגת בכה"ה כל השנה אינו דין שנוהגת בכה"ג בין בגד לבגד ובזה לא שייך פירכא דידן. ותו לא מידי. דברי רבך הד"ש:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קל (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קל · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קל

ב"ה פראג עש"ק ג' כסליו תקמ"ל.

תשובה

לקדם אהובי הרב המאור הגדול המושלם בתורה ובמעלות כבוד שמו מוה' אהרן ליב נר"ו אב"ד דק"ק צילך י"ץ:

ע"ד אשר הקשה על התוי"ט במנחות פ"ד משנה ד' שכתב שבזמן התקנה אכתי לא ידעו שלא ישנה בה אדם מעולם. וכתב מעלתו דלפ"ז לא היה פייס שלישי לקטורת וא"כ נסתר קושיית התוי"ט במסכת תמיד פ"ג משנה א' על הרע"ב שכתב שהמדשן הוא המקטיר קטורת והקשה התוי"ט שהרי היה פייס שלישי לקטורת וכו'. וכתב מעלתו דהברטנורא כוונתו מה שהיה בהאי שעתא שלא היו יודעים שלא שנה בו אדם ע"כ דברי מעלתו. והם דברים תמוהים מכמה טעמים. חדא שהרע"ב מפרש שם על משניות דסדר התמיד יהיה כוונתו על תחלת הבית. ועוד עיקר הדברים תמוהים דאטו משום שלא ידעו שלא ישנה בו אדם לא היה פייס לקטורת וכי באותו זמן חסרו להם פייסות ואם משום דקאמר במס' יומא הפייס השלישי חדשים לקטורת בואו והפיסו וסבר מעלתו דבאותו זמן לא היו יכולים לומר חדשים שהרי לא ידעו שלא ישנה בו אדם. אם זהו כוונת רום מעלתו ג"כ הוא טעות מתרי טעמי. חדא דאטו הלשון הזה מעכב הפייס. ועוד שגם באותו זמן היו מכריזין חדשים לקטורת דעכ"פ כל זמן שמצאו חדשים בחרו בחדשים בשביל שיתעשרו כלם אלא שהיו סבורים שבקרב איזה שנים כבר יזדמן שהקטירו כלם ויהיו מוכרחים להטיל פייס על אותן שכבר הקטירו דלא ידעו שיתרבו הכהנים כ"כ בכל שנה כי בתחלת בית שני לא היו מרובים כ"כ [הג"ה עיין לעיל סימן קכ"ג:] והרי בכל שנה היו יותר משבע מחות כהנים מקטירים קטורת שנים בכל יום. ולכן יפרש לי מעלתו כוונתו בקושיא זו ואדע להשיב:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלא (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלא

פראג יום ה' שבט תקמב"ל.

תשובה

לכבוד אהובי ידידי הגאון המופלא מוה' ישעיה נ"י בברעסלא:

מה שהקשה על הרמב"ם בפ"ח מלולב שכתב באתרוג של תרומה טהורה מפני שמכשירה. וכתב מעלתו אף שבגמרא איכא פלוגתא ואיכא מאן דסבר מפני שמפסידה מ"מ פסק הרמב"ם מפני שמכשירה מפני שבסוכה דף ל"ה ע"ב אמר נ"מ שקרא שם חוץ מקליפה וכו' ולכן אחז הרמב"ם טעם שמכשירה לחומרא. ושוב תמה מר שהרי התוספות כתבו דהה"ד דיכול לומר נ"מ שהוכשר כבר וא"כ בזה טעם שמפסידה הוא ג"כ חומרא ולמה השמיטו הרמב"ם:

ולענ"ד נראה שהרמב"ם הן בפירוש המשנה והן בחבורו כתב לשון שמא יכשירו לטומאה וכוונתו שאפילו אינו מכשירו עתה אפ"ה אסרו חכמים שמא יארע פעם אחת שיכשירו ולמימר שאפילו כבר הוכשר ואין באתרוג הזה חשש אכתי לא רצו חכמים להתיר מפני שאם יתירו אתרוג של תרומה לפעמים יטול אתרוג שלא הוכשר ודלא כתוס' וא"כ מפני שמכשירו תמיד הוא לחומרא. ונראה שהרמב"ם הוכיח זה מהגמרא דקאמר שם של דמאי טעמא דב"ה משום דאי בעי מפקיר נכסים והיה קשיא להרמב"ם תיפוק ליה דהא חזי לעניים כמו בתרומה שיוצא בה אפי' ישראל משום דחזי לכהנים ועיין שם בתוס' בד"ה דאי בעי שהרגישו בזה. ולכן סובר הרמב"ם דבתרומה אם נטל כשר שנינו דהיינו דיעבד לכך מהני משום דחזי לכהן אבל דמאי שמכשירין בה אפילו לכתחלה בעינן שיהיה חזי לדידיה גופא. ולפי זה קשה למה הוצרך למיהב טעם בתרומה למה לא יטול והלא הטעם פשוט משום דלא חזי לדידיה גופא וצריך לומר משום דמשנתנו סתמא תנן של תרומה לא יטול משמע שאפילו כהן לא יטול מדלא מחלק בזה במשנה ולכן הוצרכו האמוראים ליתן טעם למר מפני שמכשירו ולמר מפני שמפסידו. וקשה הרי אף לטעם שמכשירו הדרא קושיא לדוכתא דמשנתנו סתמא קתני של תרומה טהורה לא יטול ולא חילקה בין הוכשר כבר או לא והרי מפני שמכשירו היה להתיר אם כבר הוכשר אלא ודאי שבאמת אין חילוק ולא משום אתרוג זה חששו רק לפעמים יטול אתרוג שלא הוכשר. וא"ת א"כ למ"ד מפני שמפסידו אכתי קשה הרי משכחת שמותר לכתחלה אם קרא שם חוץ מקליפתו החיצונה יש לומר דמשנתנו אתרוג של תרומה שנינו והיינו שכל האתרוג הוא של תרומה ובמקצתו לא איירי כלל. אלא שהגמרא קאמר נ"מ היכא שאירע שאמר חוץ מקליפתו אבל משנתנו ודאי לא מיירי מזה:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלב (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלב

תשובה

שלום לכבוד אהובי תלמידי וחביבי. התורני המופלא חכם וסופר דומה לעופר. כ"ש מוה' ראובן י"ץ:

מכתבך קבלתי. ומה דקשיא לך בדברי תוספות בסוכה דף למ"ד ע"א בד"ה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה שהקשו על מה דפירש לקמן בלולב של אשירה הטעם משום דמיכתת שעורו תיפוק ליה משום מצוה הבא בעבירה. והרי רבא הוא דמוקי ליה התם משום מיכתת שעורו והרי רבא ל"ל מה"ב ביו"ט שני וכמבואר כאן בשיטת הגמרא דרבא אמר לעולם ביו"ט ראשון וכו'. זהו תורף קושייתך. ואמינא לך דכוונת התוס' על המקשן שם בדף ל"א ע"ב דלא ידע דאשירה דומיא דעיר הנדחת והקשה ממשנתנו על רבא ובזה קשיא להו לתוס' דאפילו לא ידע דמיכתת שעורו אכתי פסול משום מצוה הבב"ע ביו"ט ראשון ומאי קשיא ליה על רבא ממתניתין ודלמא משנתנו ביו"ט ראשון ורבא דאמר אם נטל כשר היינו ביו"ט שני דליכא משום מצוה הבאה בעבירה לשיטתו. וכן מה שהקשו עוד שם זה לשונם ותו אמאי שרינן אשירה דלאו דמשה. כוונתן שהרי קמסיק שם דיקא נמי וכו' וא"כ משנתנו לא מיירי בע"ז דלאו דמשה כלל ומכלל שאפילו ביו"ט ראשון כשר דאל"כ אכתי הוה ליה לתנא למתני גם לולב של ע"א שהרי חשיב שאול וגזול שאין פסול דידהו אלא ביו"ט ראשון ה"נ ה"ל למיתני לולב של ע"ז ומשום דין ממון ס"ל לתוספות דע"ז של עכו"ם אפילו משום דין ממון לא מצי למיפסל משום דאשירה דתני היינו הן היא הן משמשיה ובע"ז אם היא נשאר ביד עכו"ם ומשמשיה הם ביד ישראל יש להם דין ממון כשביטל עכו"ם גוף ע"ז וכשיטת הראב"ד שהביאו הר"ן. ולקמן דף ל"ה באשירה דמשה שאין לה ביטול הקשו תוס' תיפוק משום דין ממון ותירצו דנ"מ שאסור כל שבעה. והמקשן דלא ידע שמיירי באשירה דמשה הקשה במשנתנו על רבא. ועל הר"ן שמחלק גם באשירה דלאו דמשה בין יו"ט ראשון לשני באמת הקשה הט"ז בסימן תרמ"ט ס"ק ג' דנסתר קושית הגמרא יעויין שם:

ואין להקשות גם לשיטת התוס' דכתבתי שס"ל כשיטת הראב"ד דמשמשי ע"ז אף שהם ביד ישראל אכתי דין ממון יש להו כשגוף הע"ז נשאר ביד עכו"ם. אין להקשות אכתי מנ"ל להמקשה להקשות על רבא ודלמא משנתנו לא מיירי במשמשין רק בע"ז עצמה ויש חילוק בין יו"ט ראשון לשני ומשנתנו ביו"ט ראשון ורבא מיירי ביו"ט שני. יש לומר כמו שכתב הריטב"א בחידושיו במשנה דסתם אשירה היינו משמשין וכדתנן איזה אשירה כל שיש תחתיה ע"ז יעויין שם. ומה שהקשית לדברי התוס' בד"ה מתוך שגם שמואל מודה דביו"ט ראשון פסול משום מה"ב א"כ איך אמר איתמר נמי אמר ר' אמי ומה ראיה דר' אמי סבר כר' יוחנן ודילמא גם ר' אמי סובר דלא שייך ביו"ט שני מה"ב אלא שבא לפסול ביו"ט ראשון אפילו לאחר יאוש ע"כ דבריך:

הנה ר' אמי שינה סדר המשנה והקדים טעם פסול יבש לפסול גזול וצריך לומר שכך הם סידור דבריו יבש פסול משום שאינו הדר וא"כ בודאי שפסול כל שבעה וכמ"ש תוס' בריש שמעתין בד"ה בעינן הדר וממילא גם גזול דומיא דיבש שפסול כל שבעה מדכללינהו בחד בבא ועל כרחך הטעם משום מה"ב דאי משום לכם לא היה פסול רק ביו"ט ראשון וא"כ עיקר הוכחת ר' אמי ממה דפסל גם ביו"ט שני וק"ל:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלג (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלג

נשאלתי מהרב החכם השלם חכם יעקב דיקורני משולח מעה"ק ירושלים תוב"ב בסוכה שסיככוה בסכך של אשירה אם מותר לישב בה בחג משום סוכת החג. ולכאורה נראה שאסור ואף שאיננה אשירה דמשה דבאשירה דמשה הא ודאי שפסולה דכתותי מיכתת שיעורה וסוכה צריכה שיעור ד' טפחים אלא אפילו אשירה דלאו דמשה מ"מ אסור בהנאה ואף דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמו שופר של ע"ז שאם תקע יצא משום מצות לאו ליהנות נתנו. אמנם יש לחלק דבשופר אין הנאה בקול וליכא רק הנאת קיום המצוה ושפיר אמרינן דמצות לאו ליהנות נתנו * [הג"ה מבן המחבר עיין בב"י סימן תקפ"ו מה שמביא בשם הכל בו מ"ש בשם הגאון דיש הרבה בני אדם נהנין כשהן עצמן תוקעין ע"ש. ועיין בש"ע י"ד סעיף רכ"א סעיף י"ג ובש"ך שם ס"ק נ"ט ובט"ז שם ס"ק מ"ג ודו"ק:] אבל בסוכה מלבד הנחת המצוה הרי איכא הנאת הצל ואין לומר דצל אין בו ממש או למימר דמיחשב שלא כדרך הנאתן כל זה לא שייך באשירה כמפורש בפסחים דף כ"ו בתוספות בד"ה שאני היכל וכו'. אמנם מצינו בגמרא מפורש להיפך דגם בסוכה אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו. דבמס' נדרים דף ט"ז ע"ב חומר בנדרים וכו' מ"ש נדר דכתיב וכו' אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. הרי דגם בסוכה קאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו. והדבר יפלא באמת דמ"ש ממעין דאמר רבא גופא במסכת ראש השנה דף כ"ח ע"א המודר הנאה מן המעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה הרי דאף בימות החמה טבילה של מצוה היא מ"מ אף דהנאת המצוה לא מיחשב הנאה מ"מ הרי יש לו גם הנאת הרחיצה וא"כ גם בסוכה הרי יש לו הנאת הצל:

והנלע"ד בזה משום דהא ודאי דאף דשבועה קיל מנדר ולא חייל אדבר מצוה מ"מ בכולל חייל אפילו שבועה וא"כ באומר שבועה שלא אהנה מן הסוכה ראוי להיות חל דהרי בכל השנה אסור דליכא מצוה וכיון דחל השבועה אכל השנה חל נמי בליל החג. וצ"ל דמיירי שפירש בהדיא שבועה שלא אהנה מסוכת מצוה והיא דעת הלבוש עט"ז. ולדעת הש"ע אף שאמר סתם שבועה שלא אשב בסוכה הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה. ועיין כל זה בי"ד סימן רל"ו ס"ה ובש"ך סקי"ד ומעתה עכ"פ לכ"ע מיירי באינו אוסר על עצמו כי אם סוכה דמצוה וא"כ מסתמא כוונתו על הנאת המצוה ולא על הנאת הצל דאי משום הצל מ"ש סוכה דמצוה מסוכה דעלמא וא"כ באמרו קונם שלא אהנה מסוכת מצוה כוונתו על הנאת המצוה וע"ז שפיר הקשה רבא דמצות לאו ליהנות נתנו ואף דאיכא הנאת הצל על זה לא היה כוונת הנודר אבל בסוכת אשירה כיון שממילא אסורה בהנאה אסורה בסוכת מצוה משום הנאת הצל:

וסברא זו מוכרחת ע"פ דברי התוספות במס' ר"ה דף כ"ח ע"א ד"ה המודר הנאה וכו' ולדברי רבא היה משמע דכאן נמי אי אמר הנאת שופר עלי מותר לתקוע בשופר של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה אפילו לרבא כמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל בשופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה וכו' עכ"ל התוס'. והנה לדבריהם דאף באמר ישיבת הסוכה עלי עיקר האיסור משום הנאה שיש בישיבה. וא"כ מ"ש באומר הנאת סוכה עלי דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו והרי יש הנאה בישיבה אלא ודאי דבסוכה הולכין אחר כוונת הנודר וא"כ עיקר כוונתו על הנאת מצוה ולא חל נדרו שאין כאן הנאה אבל באומר ישיבת סוכה עלי אף שעיקר כוונתו על ישיבת המצוה חל נדרו שהרי מקרי ישיבה. אלא דס"ל להתוס' שאי לאו שיש בה הנאה אין הנדר חל על דבר שאין בו הנאה דהוה דבר שאין בו ממש. ועיין בר"ן בפירושו שם בנדרים דף ט"ז ע"ב שהקשה באמת למה יאסר בישיבת סוכה עלי והרי אינו נהנה ושם תירץ בשם התוס' בענין אחר אבל כאן בר"ה באמת חילקו התוס' בין סוכה לשופר וסברי דבדבר שאין בו הנאה כלל לא חל הנדר:

והנה כל עיקר שאלה זו לענין דיעבד אם ישב בה אם יצא ידי סוכה דלכתחלה ודאי אסור דלא גרע משופר של אשירה דלכתחלה לא יתקע בו אף שאינו ע"ז של ישראל דעכ"פ מאיס לגבוה רק לענין דיעבד כגון בלילה הראשון של סוכה שחובה לאכול בסוכה ואכל בסוכה של אשירה אם יצא י"ח או צריך לאכול כזית פת מחדש בסוכה אחרת. ולענין דיעבד יש לומר כיון דמצות לאו ליהנות נתנו אף שעשה איסור בישיבתה מ"מ מצד המצוה אין כאן איסור שהרי לאו ליהנות ניתנו ולמה נימא שלא יצא י"ח בשלמא אם המצוה ניתנה ליהנות על כרחך לא יצא דאל"כ הרי הוא נהנה מאשירה מה שא"צ שוב לעשות המצוה ויצא בה י"ח. אבל כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו למה יצטרך לקיים מחדש. ונראה משום כיון שעשה איסור בישיבה שנהנה מצל אשירה הוה מצוה הבאה בעבירה. ומעתה צריכין אנו לעיין אם גם דיעבד אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה:

והנה בריש פרק לולב הגזול נחלקו ר' יוחנן ושמואל דר"י מוקי משנתנו דלולב הגזול ל"ש בי"ט ראשון ל"ש בי"ט שני ומשום מצוה הבאה בעבירה ובודאי לר"י אפילו דיעבד לא יצא וכמשמעות לשון פסול. והראיה שבאתרוג של תרומה טהורה קתני בפירוש לא יטול ואם נטל כשר וכאן דתנן פסול היינו אפי' דיעבד. ועוד דהרי ר' יוחנן קאמר גזול דומיא דפסח וכו' ה"נ אמרינן דומיא דפסח דאפילו דיעבד פסול. ואמנם ר' יצחק ב"נ אמר שמואל פליג התם ומוקי משנתנו דלולב הגזול ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וא"כ לא ס"ל מצוה הבאה בעבירה, אמנם התוס' שם בד"ה מתוך כתבו דדוקא הכא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה ע"ש. ולדידי קשיא דא"כ במקדש מודה שמואל דגם ביו"ט שני פסול משום מצוה הבאה בעבירה ואיך קאמר שם ופליגא דר"י וכו' ומנ"ל דפליגי ודלמא במקדש מיירי ור"י א"ש במדינה מיירי ולמימר דהא דקאמר ופליגא לאו היינו דלדינא פליגי אלא באוקימתא דמתניתין פליגי דר"י מוקי משנתנו גם ביו"ט שני ומוקי לה במקדש ושמואל מוקי משנתנו במדינה הוא דוחק. וראיתי שהתוס' כתבו בדף כ"ט ע"ב בד"ה בעינן הדר דלר' יוחנן אפילו במדינה פסול משום דתיקון כעין דאורייתא עיין שם בסוף הדבור וא"כ שפיר קאמר ופליגא אלא דהיא גופא מנ"ל להש"ס דר"י מוקי משנתנו במדינה ודלמא מוקי לה במקדש. ועוד קשה לדברי התוס' דדוקא הכא שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה הבאה בעבירה וא"כ במקדש מודה שמואל וא"כ מאי מקשה הגמרא מתיב ר"נ ב"י לולב הגזול וכו' הא שאול כשר אימת וכו' ולדברי התוס' דלמא מיירי ביו"ט שני ובמקדש. ואמנם ראיתי בתוס' בד"ה בעינן ומשמעות דבריהם דבאמת במקדש בכל הימים בעינן לכם וכל הני דפסלי בראשון בגבולין פסלי במקדש בכולי יומי מן התורה אלא בגבולין שהוא מדרבנן יש שתקנו כעין דאורייתא ויש שלא תקנו וא"כ שפיר מקשה אימת וכו' וליכא למימר בשאר יומי ובמקדש דאכתי קשה מאי איריא גזול אפילו שאול נמי, וגם מה שהקשיתי מנ"ל להש"ס דר' יוחנן פוסל אפי' בגבולין היינו משום דר"י דייק קא פסיק ותני א"כ ה"נ אמרינן קא פסיק ותני ל"ש במקדש ול"ש בגבולין, באופן שבדברי התוס' מפורש דבכל מצות דאורייתא לכולי עלמא אפילו דיעבד אסור משום מצוה הבאה בעבירה:

ואמנם בגוף הדבר קשיא מי דחקם לבעלי התוס' לומר דדוקא בדרבנן לא חייש למצוה הבאה בעבירה והרי מצינו לרב יהודה בגיטין דף נ"ה דאמר דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת, וכתבו התוס' שם בסוף ד"ה מ"ט דר"י לא חייש למצוה הבאה בעבירה. הרי אפי' בחטאת שהיא מצוה של תורה לא חייש ומה חסר התוס' אם שמואל היה סובר כרב יהודה ואדרבה עדיף למימר דשמואל ג"כ ס"ל הכי שרב יהודה תלמידו הוא ובשיטת רבו אמרה. והי' נלענ"ד דס"ל להתוס' דעכ"פ שמדרבנן פסול מצוה הבאה בעבירה על זה אין חולק ולפי שעולא שם בגיטין דאמר מדאורייתא בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת לפי מה שפירשו התוס' שם טעמו משום מהב"ע היינו שמדאורייתא פסול מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש התוס' בסוכה דף ט' ע"א בד"ה ההוא מיבעי' וכו' אליבא דעולא, ולכן כתבו בגיטין דרב יהודה לא חייש לטעם מה"ב היינו מדאורייתא לא חייש ולכן אמר דבר תורה מכפרת אבל מדרבנן סברי התוס' דלכ"ע במצוה דאורייתא פסול מהב"ע, ולכן כתבו כאן בלולב הגזול דדוקא במצוה דרבנן לא חייש שמואל לטעם מהב"ע. ובזה ניחא מה שנתקשה הפני יהושע שם בגיטין בדברי התוס' שכתבו ומיהו אם קנוי הוא לו קודם שהקדיש תו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בסוכה דאמר רב הונא להני דמזבני אוונכרי וכו' ופריך לקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנוי ליה תו לא הוה מצוה הבאה בעבירה דדוחק לומר דסבר כר"י ב"נ דלא חייש למצוה הבאה בעבירה. וכן כתבו במס' ב"ק דף ס"ז ע"א בד"ה אמר עולא. והקשה הפני יהושע על מה דכתבו דדוחק לומר דסבר כריב"נ והרי שם בסוכה כתב התוס' דריב"נ גופיה חייש למצוה הב"ע במצוה דאורייתא ונשאר בצ"ע. ולדידי ניחא דאף דחייש ריב"נ גופיה היינו פסול דרבנן וכיון דהני דמזבני אוונכרי לאו ודאי גזל היה אלא חשש גזל הוה לי' ספיקא דרבנן לקולא משא"כ אם לא קנוי בשינוי הוא פסול מחמת לכם והוה ספק דאורייתא:

ואמנם אכתי איך אפשר דרב יהודה חייש למצוה הבאה בעבירה מדרבנן ולא אמר שם בגיטין אלא דמדאורייתא מכפרת א"כ למה ליה למימר ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ה"ל למימר דלהכי אינה מכפרת משום מצוה הבאה בעבירה דהרי גם באמרו הטעם שמשום מזבח אוכל גזילות ג"כ אינו רק פסול דרבנן ומה חסר לו במצוה הבאה בעבירה ולא נודעה דמכפרת היינו שלא יהיו כהנים עצבים כדאמר עולא דהרי על כרחך גם רבי יהודה צריך להאי טעמא כיון שסובר דמצוה הב"ע פסול מדרבנן א"כ הא דלא נודעה כשירה הוא מטעם כהנים או אפשר דבלא נודעה לא רצו רבנן לפסול. ועכ"פ למה הוצרך לטעם מזבח אוכל גזילות. א"ו דלרב יהודה ליכא חשש מצוה הב"ע כלל אפי' מדרבנן וא"כ מנ"ל להתוס' דריב"נ חייש במצוה דאורייתא לטעם מהב"ע:

ואם נימא דע"כ לא חייש רב יהודה למהב"ע אלא דיעבד אבל לכתחלה מודה וריב"נ דאמר מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול משמע שאין שום חומר בגזול מבשאול ומכשירו אפילו לכתחלה לברך עליו ולצאת בו, וע"ז כתבו התוס' דדוקא בדרבנן הוא דלא אבל בדאורייתא חייש עכ"פ לכתחלה ולפ"ז דין זה דסוכה של אשירה תליא (בפלוגתא) לענין דיעבד בפלוגתא דעולא ורב יהודה וג"כ תליא בפלוגתא דר' יוחנן דלר"י אפילו דיעבד פסול משום מהב"ע וק"ו להנך פוסקים דפסלי אפילו ביו"ט שני ודלא כריב"נ:

וגם יש לומר דלדעת התוס' במצוה דאורייתא אפילו בדיעבד פסול לכ"ע משום מצוה הבאה בעבירה ורב יהודה דאמר מדאורייתא בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת היינו משום דסובר יאוש ושינוי השם קונה (ועיין בתוס' מסכת ב"ק דף ס"ז ע"א ד"ה מעיקרא) וכיון שכבר קנאו קודם הקרבה אף שההקדש היה בעבירה מכפרת. באופן שלדעת התוס' אפילו דיעבד לא יצא בסוכה זו חובת לילה הראשון, וצריך לחזור ולאכול כזית בסוכה אחרת:

ועכשיו נראה דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מה דעתו במהב"ע ומצינו לו שפסק כריב"נ משמיה דשמואל בי"ט שני יוצא בגזול ומסתימת דבריו משמע שאפילו במקדש שיו"ט שני הוא מן התורה יוצא בגזול וכן פירש המ"מ דעתו בפ"ה הלכה ט' ומתוך כך סובר הה"מ שהרמב"ם ל"ל מהב"ע, והנה מצינו בפ"ה מאיסורי מזבח הלכה ט' כתב אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ מפני שהיא מהב"ע שהקב"ה שונאה ואם הביאן לא נתקדשו להביאן לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. ולומר שהרמב"ם מחלק בין קרבנות לשאר מצות וכעין שכתבו התוס' א"כ קשה למה פסק שם הל' ז' הגונב או הגוזל וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר. ולכאורה קשה איך פסק דלא כר' יוחנן דאמר בסוכה דף למ"ד ע"א דגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא אפי' אחר יאוש משום מהב"ע, והנה הכ"מ הרגיש שם ותמה למה פסק הרמב"ם כרב יהודה בגיטין דף נ"ה דמדאורייתא בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת ולא פסק כעולא כיון דהרמב"ם סובר יאוש לא קני וכתב שטעמו של הרמב"ם משום דמסיק שם דהא דחייב כרת דאוקמוהו רבנן ברשותו כי היכי דליחייב כרת ומשמע דהכי הלכתא מדשקיל וטרי רבא בהך אוקימתא. ולדידי קשה דא"כ אפילו קודם יאוש נמי כיון דיאוש לא קני אין חילוק בין קודם יאיש לאחר יאוש. גם כבר הקשה עליו הלח"מ בפרק י"ח ממע"ק הלכה י"ד דתירוץ הגמרא הוא לעולא והרי הרמב"ם פסק כרב יהודה:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלד (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלד

אמר שמואל עד כאן ותו לא נמצא בהעתקת הספר אשר הניח אחריו ברכה אאמ"ו הגאון ז"ל וגם בכתיבת ידו לא כתב יותר ולא אסתייע מלתא לגמור מחשבתו לבאר דעת הרמב"ם בדין מצוה הבאה בעבירה. לזאת אמרתי להיות התולדה במקום אב להציג פה ממה שהגדתי באסיפת בני הישיבה ה"י בשבת חוה"מ של סוכות שנת תקס"ג לפ"ק. ובו יבואר מה שנלע"ד בפסקי הרמב"ם הנ"ל וממילא רווחא שמעתתא אליבא דהלכתא. וזהו:

עיין בסוגיא דריש פרק לולב הגזול כו'. רש"י לקמן דף ל"ג ע"ב במשנה ערבה גזולה כו' כתב בד"ה בעל וז"ל והאי דפליג להו במתני' בד' בבי ותני לולב בפני עצמו כו' ע"ש ברש"י. רבים ראו כן תמהו למה הקשה רש"י ז"ל קושיא זו בהך מתניתן דערבה וממ"נ או דהיה לרש"י להקשות כן בריש פרקן במשנה דלולב הגזול, ואי רצה רש"י להמתין עד שיסיים כל דיני ד' מיני דלולב היה לו לרש"י להמתין עוד ולהקשות קושייתו במשנה דאתרוג הגזול שהיא משנה אחרונה ולמה הקשה רש"י זו באמצע בבות. והנה ראיתי בספר כפות תמרים שעמד בזה ותירץ בזה ב' תירוצים. א' הואיל ויבש הוא מטעם הדר דכתיב גבי אתרוג וג' מינין לולב והדס וערבה ילפינן מאתרוג וא"כ ערבה הוא האחרון שבג' מיני לולב הנלמד מאתרוג. ולכך הקשה רש"י קושייתו גבי ערבה. הנה מלבד שהוא דוחק גדול אלא דקשה מה יענה לפי שיטת הירושלמי דכתב דפסול דיבש הוא מצד סברא דלא המתים יהללו יה. עיין בחידושי ריטב"א המיוחסת לשבע שיטות הרשב"א ז"ל ע"ש. ועיין בר"ן ובבעל המאור. וא"כ אי לאו מטעם הדר פסלינן ליבש הדרא קושיא לדוכתא. עוד מתרץ בספר כפות תמרים דרש"י הקשה כן במשנה דערבה דהואיל ופירש בתחלת המשנה ערבה גזולה ויבשה פסולה ללולב דלכם אכולהו קאי, וביאר דברי רש"י דכתב כן גבי ערבה דלא תימא דקאי גם על ערבה שבמקדש וערבה בגבולין שהוא מנהג נביאים. וזה שכתב רש"י ללולב אבל שבמקדש וגבולין אינו פסול וגזול דערבה מידי דלא קפדי אינשי הוא דהוא אילן שאינו עושה פירות ומידי דלא קפדי אין גזל ואפילו ללולב היה ראוי להכשירי אלא דגזירת הכתוב הוא לפוסלו משום דכתיב לכם, וזה שכתב רש"י ללולב משום דלכם אכולהו קאי. ובהקדמה הזאת מקשה רש"י אחר כך הך קושיא דלמה פליג להו בד' בבי. אבל אי אמרינן דמתני' מיירי גם בערבה שבמקדש לא הוה קשה למה פלגינהו בד' בבי דכיון דמיירי גם בערבה שבמקדש לכך פלגינהו לרמוז דערבה גזולה מיירי גם בערבה שאינה בלולב דהיינו גם אותה שהיא במקדש. עכ"ד הכפות תמרים ע"ש:

והנה כל יסוד תירוצו השני הוא על דבר דחוק ונשען על קנה רצוץ דאיך נימא דבערבה לא שייך גזולה הואיל ולא קפדי אינשי על זה כיון דאינו עושה פירות זו היא סברא דחויה דהרי המשנה קראו ערבה גזולה ועוד מה בכך שאינה עושה פירות הלא היא ראויה לעצים ועושים מהם מוטות ומחצלת וטנא ואיך נימא דלא קפדי אינשי עליהן. ועוד קשה מנ"ל לרש"י זה להקדים הקדמה כדי להקשות קושיא. ועוד קשה למה הקשה רש"י הך קושיא על סיפא דמתניתן ושל בעל, זה ה"ל לרש"י להקשות ברישא דמתניתן:

ונ"ל ליישב דדוקא על הך משנה דערבה הואיל ותני בסיפא ושל בעל כשרה קשה קושית רש"י אבל אי לא הוי תני במתניתן ושל בעל כשרה לא הוה קשה כלל דשפיר פלגינהו בד' בבי. ומתחלה צריכין אנו לתת לב דר"י מתרץ דגזול פסול ביו"ט שני משום דהוה מצוה הבאה בעבירה וקא מייתי תרתי דרשב"י אחד על קרא דכתיב במלאכי והבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח כו' ואח"כ מביא עוד ואמר ר"י משום רשב"י כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה משל למלך בשר ודם כו' ולכאורה למה צריך להביא תרתי דרשות דרשב"י הא מחדא נמי שמעינן דאית ליה מצוה הבאה בעבירה, ועיין בחידושי מהר"ם לובלין שעמד בזה. ואמרתי ליישב על פי מה שכתבו התוס' בד"ה מתוך שיוצא בשאול כו' דר' יצחק ב"נ אמר שמואל דוקא במצוה שהיא מדרבנן לא חייש למהב"ע אבל במצוה דאורייתא לכ"ע אית להו מהב"ע. ולכאורה למה לא ס"ל שמואל גם במצוה דרבנן מהב"ע ולמה לא נימא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון (וכן הקשה בספר שאגת אריה סי' צ"ט ע"ש):

ואמרתי דר' יוחנן ושמואל פליגי אי הך מהב"ע היא מן התורה או מדרבנן דר"י סבר דאינו יוצא במצוה הב"ע הוא מן התורה ולכך בי"ט שני אף שעיקרו דרבנן ג"כ אינו יוצא בגזול משום מהב"ע דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אבל שמואל סבר דגוף הדין מהב"ע הוא רק מדרבנן, ועיין בתוס' לעיל דף ט' ע"א בד"ה ההוא למעוטי גזילה ע"ש. ולכך מוקי מתניתן רק ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני שעיקרו הוא דרבנן יוצא בגזול דתרתי לא עבדי שחיוב לולב ביו"ט שני אינו מן התורה רק מדרבנן ופסול גזול משום מהב"ע הוא ג"כ רק מדרבנן ולתרתי דרבנן לא מחמרינן ולפ"ז צריך ר"י להביא גם הך דרשב"י כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה עם המשל למלך ב"ו כו' דאי מקרא קמא דוהבאתם גזול ואת הפסח לא הוה ידעינן דמהב"ע הוא מדאורייתא דזה הקרא נאמר במלאכי ולא הוי אלא מדברי קבלה ולכך מביא עוד דרשב"י עם המשל שהוא מסברא א"כ הוא מדאורייתא וגם ביו"ט שני שייך מהב"ע:

אבל קשה להיפך למה מביא הך קמייתא דרשב"י דוהבאתם גזול והלא די בהך בתרייתא דאני ה' שונא גזל בעולה עם המשל ולמה הביא כלל הך דרשא דוהבאתם גזול ואת הפסח כו'. ולישב זה נקדים מה דפסק הרמב"ם בריש פ"ח מלולב דגזול פסול בראשון ובהלכה ט' שם פסק דביו"ט שני כשר גזול וגנוב וכתב המ"מ דאפילו במקדש הוא כשר וכן כתב הל"מ שם וכן כתב הריטב"א והר"ן והרמב"ן דלשמואל כשר גזל ביו"ט שני אף למקדש. ולכאורה לפי שיטה זו ליכא למימר כסברת התוס' דטעמא דשמואל הוא דבמצוה דרבנן לית ליה מהב"ע דהא אפילו במקדש מכשיר ביו"ט שני גזול אף שהוא דאורייתא. ואין לומר דבאמת לשיטת הפוסקים האלה שמואל חולק על גוף הדין של מהב"ע ולית ליה כלל הך דרשב"י. דהא הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח הלכה ט' כתב אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם משום מהב"ע. הרי דהרמב"ם אית ליה מהב"ע:

וליישב זה נעמוד על חקירה אחת דהמשנה למלך שם בהל' איסורי מזבח כתב וז"ל ומ"ש רבינו ואצ"ל מערלה וכלאים נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה ופשיטא שאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מהב"ע, אך התוס' בפ' בתרא דחולין כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה דמצות לאו ליהנות נתנו ע"ש עכ"ל המ"ל. וכתב על זה הרב המגיה בהגהות וז"ל מכאן יש להוכיח אותה החקירה שרמזתי בפ"ה מהל' אישות הל' א' בד"ה ודע עכ"ל ההג"ה ע"ש. והנה הרב המגיה רמז לחקירה שהביא בפ"ה מהל' אישות ורצונו לומר דהא מה דכתב הרמב"ם טעם דהוי מצוה הב"ע ע"כ לא קאי אטבל וחדש דאיזה עבירה נעשה בהם הא איסורן בא ממילא ומותרים בהנאה וטעם שאסורין למנחות ונסכים הוא מדרשא דמשקה ישראל מן המותר לישראל כמו שמבואר בתוספות במסכת פסחים דף מ"ח ע"א ועיין בכ"מ שם ועיין במסכת זבחים דף פ"ח ע"א וברש"י ותוס' שם. וע"כ צ"ל דהרמב"ם קאי על ערלה וכה"כ דמלבד דרשא דמן משקה ישראל יש בהנך שהם איסורי הנאה עוד טעם והואיל וערלה וכה"כ הם איסורין בהנאה מיחשב זה מצוה הב"ע שהוא נהנה מהבאתם. ומזה מוכיח המ"ל דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' שכתבו בפרק בתרא דחולין דבקרבנות לא שייך הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו:

והנה ראיתי להגאון בעל שאגת אריה בסימן צ"ו שהקשה על הרמב"ם דל"ל למימר דכל אלו פסולין משום מצוה הב"ע וכי כעורה זו ששנה בגמ' משום ממשקה ישראל מן המותר לישראל עכ"ל השאגת אריה. ודבריו הם כשגגה היוצאה מלפני השליט. דבאמת בחדש וטבל גם להרמב"ם ליכא טעם אחר שאין מביאין מהם נסכים אלא משום דמן משקה ישראל דאיזה מצוה הב"ע איכא בחדש וטבל. ומה שכתב הרמב"ם מפני שהיא מצוה הב"ע לא קאי אלא על ערלה וכה"כ שהם איסורי הנאה כנ"ל. וטעות זה שנזדמן להגאון שאגת אריה וסבר דמה שכתב הרמב"ם מפני שהוא מצוה הב"ע קאי גם על חדש וטבל שגיאה זו הביאו להקשות עוד בסימן צ"ט שהקשה על הגמרא דפסחים למאי צריך לטעם דאין מביאין נסכים מטבל משום דרשא דמן משקה ישראל ת"ל משום מצוה הב"ע ע"ש. ולא ידעתי מאי מצוה הב"ע היא בהבאת נסכים מן הטבל הלא טבל מותר בהנאה ואף שאסור הנאה של כלוי בטבל מ"מ אין לנו הכרעה אי איסור הנאה של כלוי בטבל הוא מן התורה כדי להקשות קושיא על הגמרא. ועיין במשנה למלך בפ"ב דתרומות הלכה י"ד דמסופק אי הנאה של כלוי בטבל הוא מה"ת. ובאמת תמיה לי טובא על המ"ל הלא מדברי הרמב"ם הנ"ל בפ"ה מאיסורי המזבח מוכח דס"ל דהנאה של כלוי אינו מה"ת דהא הרמב"ם כתב אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל כו' ואצ"ל מערלה וכה"כ ואי הנאה של כלוי גם בטבל הוא מן התורה מאי פשיטא ליה בערלה וכה"כ יותר מטבל הא גם טבל הוא מאיסורי הנאה של כלוי ואין לך הנאה של כלוי יותר מהבאת נסכים ומנחות וצ"ע:

עכ"פ יצא לנו דהרמב"ם סובר דהבאת קרבנות מאיסורי הנאה הוי מצוה הב"ע הואיל והוא נהנה בהבאתם כמו שכתב המ"ל ותלה הך דמצוה הב"ע בהך דמצות ליהנות נתנו, וקשה על הרמב"ם איך כתב ואצ"ל ערלה וכלאים משום מהב"ע והרי קי"ל כרבא במסכת ר"ה דף כ"ח דמצות לאו ליהנות נתנו וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' שופר וליכא שום סברא לחלק בין קרבנות לשאר מצות דגם בקרבנות אם הם נדבה אין לו אלא הנאת המצוה. וע"ז כתב המגיה שם ורמז לן על החקירה שכתב בפ"ה מהל' אישות ורצונו לומר דשם כתב דאף דקי"ל מצות לאו ליהנות נתנו זה הוא לענין דיעבד אבל לכתחלה אמרינן מצות ליהנות נתנו ואסור לכתחלה לעשות מצוה באיסורי הנאה, וא"כ גם גבי מנחות ונסכים ניחא דאף דס"ל להרמב"ם דמצות לאו ל"נ היינו בדיעבד אבל ליקח נסכים לכתחלה שפיר כתב ואצ"ל ערלה וכלאים דהוי מהב"ע ואף שאינו נהנה דמצות לאו ל"נ היינו בדיעבד אבל לא לכתחלה. ומה שמסיים הרמב"ם ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן כו' כוונתו דלא נתקדשו להיות ראויין להביאם קרבן ולכתחלה לא יקרבו וינהג בהם כדין קדשים שנפסלו וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אם עבר והקריבו כשר ונרצה לקרבן. ולפ"ז שפיר י"ל דבזה פליגי ר"י ושמואל דר"י מוקי מתני' אף ביו"ט שני דאינו יוצא בגזול דר"י ס"ל דמצות ליהנות נתנו או דס"ל דאין מהב"ע תליא במצות ל"נ ולכך סבר ר"י דאפילו בדיעבד אינו יוצא בגזול ביו"ט שני דמהב"ע אינו יוצא אף בדיעבד. אמנם שמואל סבר דמצות לאו ל"נ בדיעבד ולא שייך מהב"ע בדיעבד ולכך קאמר מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול דהיינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה שייך מהב"ע ולכך מוקי מתני' רק ביו"ט ראשון הואיל ובמתניתן תני פסול שהוא אפילו בדיעבד, ולפ"ז מיושב שיטת הרמב"ם הנ"ל דשפיר כשר גזול ביו"ט שני אף למקדש דהרמב"ם פוסק כשמואל ומהב"ע הוא פסול לכתחלה ולא בדיעבד. ומה שכתב הרמב"ם כל אלו הפסולין כו' אבל ביו"ט שני ושאר ימים הכל כשר היינו כשר בדיעבד. ובזה יש לישב למה נקט שמואל לשון דיעבד מתוך שיוצא בשאול הא שאול כשר לכתחלה ביו"ט שני ולפי דברי נקט דיעבד משום גזול דלכתחלה מודה דלא יטול דעכ"פ לכתחלה שייך מהב"ע ומהאי טעמא פסק הרמב"ם בפ"ה מאיסורי המזבח הל' ז' בגונב וגוזל והקריב אם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר בדיעבד הואיל ויאוש קנה רק משום מהב"ע פסול לכתחלה ובדיעבד כשר כשמואל. ומעתה שפיר צריך ר"י להביא גם הך קמייתא דרשב"י דוהבאתם גזול דמהך בתרייתא דכי אני ה' אוהב משפט שונא גזל כו' לא שמעינן שאינו יוצא דשמא רק לכתחלה אמרינן מהב"ע אבל אם עבר והביא יצא בדיעבד ולכך מביא הך קמייתא דתני גזל דומיא דפסח ופסח בודאי בדיעבד פסול דהא בעל מום פסול בדיעבד וגם גזול הוא פסול בדיעבד:

ובזה יש לישב דר"א ב"י בב"ק צ"ד ע"א נקט גזל סאה של חטין כו' והפריש חלה אין זה מברך כו'. וקשה למה נקט חלה למה לא נקט תרומה דהא גם בהפרשת תרומה צריך לברך אלא די"ל כיון דמהב"ע אף בדיעבד לא יצא א"כ בתרומה הוא פשיטא דהוה מנאץ דהברכה היא ברכה לבטלה דהפרשת תרומה לא מהני משום דהוי מהב"ע דאפילו בדיעבד אינו יוצא אמנם בחלה אף שמהני הך הפרשה דהא כבר קנה ביאוש ושנוי דהא טחנה ואפאה ולא שייך בה מהב"ע כמ"ש התוס' בסוף ד"ה הא קני' ביאוש ע"ש. אפ"ה הוי מנאץ בברכה ודוק. ולפ"ז שפיר צריך ר"י להביא תרתי דרשב"י מקמייתא דגזול דומיא דפסח שמעינן דאפילו בדיעבד פסול אבל עדיין ה"א דכל זה הוא מדרבנן ולכך מביא גם מימרא דאידך דרשב"י עם המשל דשמעינן מיני' שמצוה הב"ע הוא דאורייתא כנ"ל ודוק:

היוצא מזה דאף ערבה שהיא ביו"ט שני ג"כ מדאורייתא אפ"ה יוצא בדיעבד בגזול לשמואל דמהב"ע הוא רק לכתחלה ולא בדיעבד וביו"ט ראשון פסול גזול משום דכתיב לכם. והנה לקמן גבי ערבה דתני במתני' ושל בעל כשרה ת"ר ערבי נחל הגדילין על הנחל כו' תני' אידך ערבי נחל אין לי אלא ערבי נחל של בעל ושל הרים מנין תלמוד לומר ערבי מ"מ אבא שאול אומר ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש ורבנן למקדש מנ"ל הלכתא גמירא להו עכ"ל. והנה אני אומר דלאבא שאול בודאי ערבה למקדש שהיה כל שבעה פסול בגזול אפילו בדיעבד אפילו לשמואל דאף דלא שייך מהב"ע בדיעבד לשמואל מ"מ כיון דערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש א"כ כתיב בהאי קרא גם ערבה דמקדש וקאי עליו ג"כ קרא דלכם דאף שלכם לא נאמר אלא בראשון מ"מ כיון דמפורש בהאי קרא גם ערבה דמקדש חד דינא אית ליה עם ערבה של לולב ביו"ט ראשון וערבה דמקדש בכל שבעה פסול בגזול דבעינן לכם דהך לכם אכולהו מלתא דכתיב בקרא קאי וקרא נדרש לפניו (עיין בחידושי ריטב"א אי אמרינן בהך קרא נדרש לפניו ולאחריו ע"ש ודוק) אבל לרבנן דהך ערבי לא אתי לערבה שבמקדש אלא לרבות של בעל ושל הרים לא נאמר בהך קרא ערבה שבמקדש ואף שנלמד מכח הלכה מ"מ כשר בגזול דמשום לכם לא שייך למעט ערבה שבמקדש דלא נאמר בהך קרא דלכם ומשום מהב"ע כשר בדיעבד לשמואל. ולפ"ז דברי רש"י אתיין כהוגן דעל משנה דלולב הגזול והדס ואתרוג לא שייך להקשות למה פלגינהו בד' בבי די"ל דמשום ערבה שבמקדש פלגינהו דפסול בגזול לאבא שאול הואיל וערבי אתי לערבה שבמקדש ולכך פלגינהו לאשמעינן דגם ערבה שבמקדש פסול בגזול הואיל ולכם אכולא קרא קאי כנ"ל. אבל השתא דתני בהך מתני' דערבה גזולה ויבשה ושל בעל כשרה וע"כ אתיא ערבי נחל לרבות של בעל ושל הרים ולא נאמר בהך קרא ערבה שבמקדש רק שהיא הלכתא גמירא להו וא"כ הך ערבה גזולה מיירי רק בלולב ולא בערבה שבמקדש אבל ערבה שבמקדש כשרה בדיעבד בגזול כנ"ל ושפיר קשה למה פלגינהו הך מתני' לד' בבות ושפיר המתין רש"י להקשות קושיא זו בהך מתני' דערבה הואיל ותני בה ושל בעל כשרה מוכח דערבה גזולה כשרה בדיעבד לשמואל. ורש"י רוצה להקשות גם אליבא דשמואל דכן הלכתא כוותיה דשמואל הואיל וגם רבא מתרץ אליבא דשמואל:

היוצא מכל הנ"ל דלפי דעת הרמב"ם משום מהב"ע אינו פסול אלא לכתחלה אבל בדיעבד כשר. וא"כ דין זה בסוכה שסיככה בסכך של אסורי הנאה תליא באשלי רברבי דלדעת התוס' כבר הוכיח אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל דאפילו בדיעבד פסול מהב"ע ולדעת הרמב"ם הוכחתי דכשר בדיעבד. אמנם אחר העיון עדיין לא נתיישב דעתי בזה דפשט לשונו של הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח הלכה ט' דכתב ואם הביא לא נתקדשו להיות ראוין לקרבן כו' לשון זה אינו סובל לכתחלה כי אם לשון דיעבד. [הג"ה מבן המחבר ודע דבלחם משנה בריש פ"ח מהלכות לולב רוצה לחלק בין מנחות ונסכים שהוא למזבח ובין שאר מצות. והוא דוחק דהא בסוגיא דהכא קא מדמה להדדי ור"י הוציא גוף דין דמצוה הב"ע פסול מקרא דוהבאתם גזול ואת הפסח דלית ליה תקנתא אף לאחר יאוש דגזול דומיא דפסח ולמד מזה גם לולב הגזול. הרי שאין לחלק בין קרבנות לשאר מצות. ועיין בתוס' במס' גיטין דף נ"ה ע"א ד"ה מ"ט ע"ש ודוק:] וידעתי שיש לומר דמה דפוסל הרמב"ם אף בדיעבד לאו משום מהב"ע אלא מטעם דרשא דמן משקה ישראל אלא שזה הוא דוחק דמלשון הרמב"ם דכתב ואצ"ל מערלה וכה"כ משום דהוו מצוה הב"ע משמע דגם משום זה הטעם דמצוה הב"ע יש לפסול ערלה וכה"כ כמו דפסלינן של טבל ושל חדש דפסולם הוא מדרשא דמן משקה ישראל (ודע דלבי מהסס בדבר זה אי ס"ל להרמב"ם הך דרשא דמן משקה ישראל דהא הרמב"ם בפ"ב מאיסורי המזבח הלכה יו"ד כתב טעם לטריפה שפסול לגבי מזבח משום הקריבהו נא לפחתך הירצך ע"ש ותיפוק ליה משום מן משקה ישראל וצריך עיון. אמנם מדברי הרמב"ם האלה אין הכרע דבלאו הכי צריכין ביאור דהא בטריפה איכא עוד דרשא דמן הבקר להוציא את הטריפה וע"ש בכסף משנה שמדחיק עצמו מאד בזה ואין כאן מקומו. % עיין במס' מנחות דף ו' ע"א ובמס' תמורה דף כ"ט ע"א דמביא שם תלתא קראי למעט טריפה. א' מן הבקר להוציא את הטריפה. ב' כל אשר יעבור וכו' פרט לטריפה שאינה עוברת. ג' מן משקה ישראל מן המותר לישראל. וקא עביד הגמרא צריכותא דצריך לכולהו תלתא קראי דאי מחד ה"א דוקא היכא דנולד טריפה ממעי אמו דלא היה לו שעת הכושר וצריך עוד קרא למעט אפילו אם היה לו שעת הכושר ועדיין לא ידעינן אלא נטרפה ואח"כ הקדישה ולכך צריך עוד קרא השלישי דאפי' הקדישה ואח"כ נטרפה ג"כ פסול. ולפ"ז יש לומר דהרמב"ם לא נקט אחת מהדרשות הנאמרות בגמ' הואיל והרמב"ם נקט בהמה שנולד בה אחת מן הטריפות האוסרות אותה באכילה וכו' וזה כולל אפילו היתה לה שעת הכושר ואפי' הקדישה ואח"כ נטרפה וזה לא מוכח אלא בהצטרף כל תלתא דרשות מתלתא קראי ורבינו הרמב"ם אין דרכו להביא בספרו יד החזקה אלא פסק הלכה ולא להאריך בטעמים היוצא מהשקלא וטריא דגמרא ולכך נקט הרמב"ם להסמיך האי דינא על קרא דמדברי קבלה הקריבהו נא לפחתך וכו' שזה הטעם כולל כל מיני טריפות אף אם הקדישה ואח"כ נטרפה. ואף שבגמרא לא הוזכרה הך דרשא דהקריבהו נא לפחתך למעט טריפה להקרבה וע"כ אין זו דרשא גמורה מ"מ הרמב"ם אסמכיה להך קרא בדרך אסמכתא כדי שיכלול בו כל מיני טריפות אף אם הקדישה ואח"כ נטרפה ובזה מיושב תמיהת הכסף משנה שם). ועכ"פ נראה דלהרמב"ם דאם הביא מנחות ונסכים מערלה וכה"כ גם מטעם מהב"ע פסול בדיעבד. ונ"ל ליישב דאפ"ה שפיר פסק בפ"ח מהלכות לולב הלכה ט' דגזול וגנוב אינו פסול אלא ביו"ט ראשון בלבד וביו"ט שני כשר אפילו במקדש אף

ומתחלה נתרץ מה דקשה על רש"י דף למ"ד ע"א בד"ה מ"ט סתם עכו"ם גזלי ארעתא מישראל עכ"ל. והנה דברי רש"י צריכין ביאור למה נקט דגזלי ארעתא מישראל דוקא והרי מרא דשמעתא הוא רב הונא ור"ה סובר במס' ב"ק קי"ד ע"ב דגזל עכו"ם אסור. והמג"א בסי' תרל"ז ס"ק ג' מביא בשם הרשב"א דרש"י נקט ישראל לאו דוקא והה"ד מעכו"ם והוא דוחק. ובספר כפות תמרים כתב לישב דרש"י נקט דוקא בשל ישראל דבשל עכו"ם קרקע נגזלת ע"ש. ולדבריו קשה למה נדחק רש"י לקמן דף ל"א ע"א בד"ה אבל גזל עצים דלא משכחת לרבנן סוכה גזולה אלא בסוכה שבראש העגלה והלא איכא לאוקמי בגזל עכו"ם. אמנם יש ליישב דברי רש"י לפי מ"ש המג"א שם דאפילו למ"ד דגזל עכו"ם אסור מ"מ לא מקרי מהב"ע. והמג"א מדחה זה דאכתי לא הוי לכם ומביא בשם ספר יראים דאפילו למ"ד גזל עכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם. אך לפי מה שמבואר בדברי רש"י לקמן למ"ד ע"ב בד"ה וקרקע אינה נגזלת דכתב בסוף הדבור ואי נמי קני מהב"ע הוי אם אתם חותכים מן המחובר עכ"ל. וא"כ י"ל דלכך פירש"י בתחלת דברי רב הונא דחיישינן שגזלו קרקע מישראל דרש"י רצה לפרש דאפילו אם נימא דיאוש קני אפ"ה הוי מהב"ע דאי היה הקרקע מעכו"ם לא הוי שייך הך טעמא משום מהב"ע. ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' לעיל דף ט' ע"א בד"ה ההוא מיבעיא למעוטי גזולה שהקשו לרבנן דדרשי לך דסוכה למעוטי גזולה ל"ל קרא תיפוק ליה משום דהוי מהב"ע. ולפי הנ"ל לא קשה דאצטריך לך למעוטי גזולה מעכו"ם דליכא משום מהב"ע. וגם יש ליישב מ"ש התוס' הכא בד"ה משום והדתניא לקמן לכם משלכם להוציא את השאול ואת הגזול משום שאול אצטריך דבלא לכם נפקא גזול משום מהב"ע עכ"ל. ולפי הנ"ל איצטריך לגזל עכו"ם דליכא משום מהב"ע:

אך דלפ"ז קשה מנ"ל להגמרא לומר דפליג על ר"י ב"נ דלמא לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא דר' אמי אמר גזול פסול משום מהב"ע מיירי בגזל מישראל אבל ר"י ב"נ א"ש קאמר ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני יצא רצה לאוקמי מתניתין גזול פסול אף בגזל עכו"ם ולכך כשר ביו"ט שני דלא שייך ביה מהב"ע כנ"ל. ואין לומר דאי מיירי ר"י ב"נ א"ש בגזל עכו"ם אמאי מחלק בין יו"ט ראשון ליו"ט שני אמאי לא מחלק ביו"ט ראשון עצמו בין לפני יאוש ולאחר יאוש. א"ו דמיירי בשל ישראל וגם אחר יאוש אינו יוצא ביו"ט ראשון משום מהב"ע דבמצוה דאורייתא מודה דשייך מהב"ע כמו שכתבו התוס' דדוקא במה שהוא דרבנן לא חייש למהב"ע ושפיר מוכח דר"י ב"נ פליג. זה אינו דאכתי מנ"ל להוכיח זה דלמא לכך אינו מחלק ביו"ט ראשון בין לפני יאוש ולאחר יאוש הואיל וסובר יאוש לא קנה ולכך ליכא לחלק בין לפני יאוש ולאחר יאוש אבל לעולם דמיירי בגזל עכו"ם ולא פליגי. אמנם י"ל דהגמרא הוכיח מלישנא דר"י ב"נ א"ש דע"כ פליג על ר"א דהיה קשה להגמרא למה תלה ר"י ב"נ גזול בשאול דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול אמאי לא אמר בקיצור דבגזול יוצא ביו"ט שני ולכך היה סובר הגמרא דכוונת ר"י ב"נ א"ש דלא שייך לומר מהב"ע ביו"ט שני מטעם אחר והוא כעין סברת התוס' בד"ה משום כו' דכתבו דגבי לולב של אשרה ושל עיר הנדחת לא שייך מהב"ע דדוקא בגזול דמחמת עבירת הגזל בא המצוה שיוצא בו אבל באשרה ועיר הנידחת אטו מחמת העבירה שנעשה בו נפיק ביה:

ולפ"ז יש נמי לומר סברא זו בגזול דהיכא שהיה יכול לצאת בו בלתי הגזל לא שייך בו מהב"ע אף שהיה גוזלו ולא אמרינן מהב"ע אלא שע"י הגזל הוא יוצא בו ולכך ביו"ט שני אפילו גוזלו יוצא בו דהואיל ובלאו הגזל נמי היה יכול לצאת בו שהרי אם לא היה מכוין לגוזלו היה יוצא בו דהא ביו"ט שני יוצא בשאול מה שאינו כן ביו"ט ראשון שאינו יוצא בשאול וא"כ אינו יוצא בו כי אם ע"י שמכוין לגוזלו ולקנות ביאוש ולכך הוי מצוה הבאה בעבירה דבלתי הגזל לא היה יכול לקיים המצוה. וכן ראיתי להגאון בעל פני יהושע שכתב ג"כ קצת מסברא זו. וזה שאמר ר"י ב"נ אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול. רוצה לומר דכיון שיוצא בשאול אין הגזילה מסייע לו להמצוה דבלאו הגזל נמי הוי יכול לצאת בו ע"י שאלה ולכך אף שגוזלו נמי יוצא ולא הוי מצוה הבאה בעבירה הואיל ואין המצוה באה לו ע"י העבירה ושפיר תלה זה בזה דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול. ומעתה שפיר קאמר הגמרא ופליגי דהרי ר"י ור"א מפרשי דגם ביו"ט שני פסול משום מצוה הב"ע אף היכא שיוצא בשאול. ולפ"ז אין אנו צריכין לחילוק של התוס' דמחלקי בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דגם במצוה דרבנן שייך מהב"ע והכא טעמא אחרינא אית ליה לר"י ב"נ דלא הוי מהב"ע הואיל ואין המצוה באה ע"י עבירה. ומעתה מיושבים פסקי הרמב"ם ז"ל ואין כאן סתירה דודאי הרמב"ם סובר בגוף דין דמהב"ע כר"י ב"נ א"ש ולא קא מחלק בין איסור דאורייתא לרבנן ובכל מצות אינו יוצא במהב"ע אפילו בדיעבד וטעמא דביו"ט שני יוצא בגזול הוא מטעם הואיל ויוצא בשאול א"כ אין העבירה מביא לידי מצוה זו דבלאו הגזל גם כן היה יכול לצאת בלולב זה של חבירו אם לא היה גוזלו אלא היה לוקחו ממנו על מנת שלא לגוזלו כי אם בתורת שאלה. ואין להקשות הא סוף סוף היה שואל שלא מדעת ואנן קיי"ל שואל שלא מדעת גזלן הוא. כבר עמד על זה בספר כפות תמרים לקמן דף ל"א ע"א בד"ה ורבנן לטעמייהו וכתב דבסוכה כשר אף שואל שלא מדעת מטעם ריבוי דכל האזרח א"כ י"ל דגם בלולב אמרינן כן דלא הוי מהב"ע אלא אם גוזלו ממש אבל בשביל שואל שלא מדעת לא מיחשב מהב"ע דזה נהנה וזה לא חסר וגם ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, ועיין בי"ד סימן קע"ב ובח"מ ריש סימן ע"ב בהג"ה ובסמ"ע ובש"ך שם:

ומעתה קמו וגם נצבו דברי אאמ"ו בפסק סוכה שסיככה בסכך של אשרה דאפילו בדיעבד אינו יוצא וליכא מחלוקת בזה לחלק במצוה הב"ע בין לכתחלה לדיעבד וגם להרמב"ם פסול בדיעבד:

אחר כתבי זאת ראיתי בספר הנחמד שער המלך בפ"ח מהלכות לולב הביא דברי ספר מעשה רוקח שכתב בשם הרב המאירי שהקשה על רבינו שמואל שהתיר לסכך הסוכה בסכך אסורי הנאה משום מצות לאו ליהנות נתנו הלא מלבד המצוה יש ג"כ הנאה לגוף מצל אסורי הנאה וכתב שם שיש פירוש אחר במצות לאו להנות נתנו שאע"פ שבשעת קיום המצוה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצוה עכ"ל. ומפרש שם דברי רבא במס' ר"ה דף כ"ח ע"א דהמודר הבאה ממעיין דאסור לטבול בו בימות החמה משום שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ע"ש. ואני לא ידעתי טעם וסברא לזה דגם בשעת עשיית המצוה אם יש לו הנאת הגוף מלבד הנאת המצוה איך שייך ביה לומר מצות לאו ליהנות נתנו סוף סוף איכא הנאת הגוף מאיסורי הנאה מלבד הנאת המצוה וא"כ אכתי איכא מצוה הב"ע. וכן מפורש בר"ן במס' נדרים דף ט"ו ע"ב דמתרץ דאם אמר הנאת תשמישך מיתסר ולא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו הואיל ומתהני גופי' בהדי דמקיים המצוה הנאה מקרי עכ"ל. הרי מפורש בר"ן דאם בשעת המצוה איכא גם הנאת הגוף לא שייך ביה לומר מצות לאו ליהנות נתנו א"כ בסוכה ג"כ בשעת קיום המצוה איכא הנאת הגוף מצל הסכך:

וראיתי להרב בעל שער המלך שהביא מ"ש מרן הב"י בסימן תקפ"ו בשם הכל בו דהמודר הנאה משופר המודר עצמו אסור לתקוע לפי שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהן תוקעין דכל מידי דאיכא הנאה לגוף לא מהני טעמא דמצות לאו ליהנות נתנו. וכתב הרב שער המלך דמודה הכל בו דאם תקע בדיעבד יצא דהנאת המצוה לאו הנאה היא ואי משום דנהנה גופו מקול התקיעה כיון דלא מיתקן במאי דאמרינן לא יצא אמרינן דיצא ידי חובת מצוה ואיסורא דעבד עבד ואי משום מהב"ע כיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן עכ"ל. הנה תפס הרב שער המלך לעיקר דמהב"ע הוא רק מדרבנן וגם דדין מהב"ע הוא רק לכתחלה אבל לא בדיעבד. אמנם דברי אאמ"ו הגאון המחבר שרירין וקיימין דדבר זה אי במהב"ע אינו יוצא אפילו בדיעבד תלי' בפלוגתא דעולא ורב יהודה וג"כ בפלוגתא דר' יוחנן ושמואל ולר"י אפילו בדיעבד וכן הוכיח לדעת התוספות. וגם מדעת הרמב"ם משמע דמצוה הב"ע פסול אפילו בדיעבד למנחות ונסכים. ועוד דגם השער המלך כתב זה דוקא בשופר ומטעם שכתב הראב"ד בפ"א מהלכות שופר בשם הירושלמי מדכתיב יום תרועה יהיה לכם יוצאים בשופר של גזל ואין בתקיעת שופר דין מהב"ע בדיעבד. אבל בסוכה קם דינא דלא יצא אפילו בדיעבד משום מהב"ע. א"ד:

הק' שמואל בן הגאון המחבר ז"ל:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלה (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלה

דברי הרב המאה"ג החריף ובקי הנגיד המפורסם מוה' יעקבקא נ"י בנו הגדול של הגאון המחבר ז"ל מה שכתב לאחיו לק"ק פראג בענין מצוה הבאה בעבירה. וז"ל:

בקונטרס האחרון מנ"ב הביא דבר בשם אומרו והוא המנוח מהר"ז ז"ל אשר הקשה על הא דחולין דף קמ"א ע"א תוס' ד"ה לא צריכא הביא דברי ריב"ם בפ' אלו עוברין דאמרו שם אחרישה לא ליחייב. הקשה הא יו"ט הוי ל"ת ועשה. ותירץ נהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו הלאו אינו לוקה שהרי הלאו הוא נדחה מפני העשה והרי הוא כאילו אינו ונשאר רק עשה לחוד ולכן אינו במלקות ע"ש בדברי התוס' הנ"ל. וע"ז הקשה המקשה הנ"ל סוף סוף כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אף אם כבר עבר העשה ועשה מצוה ה"ל מצוה הבאה בעבירה שהרי עכ"פ עשה עבירה דאורייתא ואין המצוה מועילה לכ"ע ואפילו בדיעבד אינה מצוה כמו שמצינו כמה פעמים בסוכה וכדומה וכיון דהמצוה לא עלתה לו הרי לא קיים העשה ונשארו העשה והל"ת יחד במקומם ושפיר לקי אלאו. ודברי הריב"ם אינם מובנים כלל ומצוה לתרץ. אלו הם תורף לשון השואל ע"ש. ואאמ"ו העלה שם כפתור ופרח בדברי הרמב"ם הלכות יבום ע"ש תורת אמת היתה בפיהו. ועל קושיא הנ"ל אמרתי אענה גם אני חלקי

והנה פשטות דברי התוס' שילהי חולין צריכים קצת ביאור במה שאמרו והכא משמע דכ"ז דלא עבר ושקלה איכא עשה ול"ת. והנה כפי העולה בהשקפה ראשונה נראה כי התוס' הוציאו משמעות הזה ממה שאמרו בגמרא עשה ול"ת הוא ואין עשה וכו'. וע"ז יפלא מה זו משמעותא נגד שיטת הריב"ם הלא ודאי גם לריב"ם (יש) בשלוח הקן וכן ביו"ט יש עכ"פ עשה ול"ת רק שהל"ת נדחית מפני עשה דטהרת מצורע או מפני עשה דכיסוי ואחר שהל"ת נדחית אז נשאר רק העשה לבד אבל עכ"פ יש בהם עשה ול"ת בעולם ושפיר נקט המקשן בלשונו ותו אי משמעותא דהתוס' הוא מלשון המקשה מה הציון הלז לא צריכא ה"ל להתוס' להקדים דבריהם לציין עשה ול"ת גם הציון הלז מרבה דברים ל"צ דעבר ושקלה דלאו עבר וכו' ובחד שיחה סגי לציין ל"צ וכו' כדרך התוס'. ואולם האמת יורה דרכו כי כל משמעות התוס' הוציאו מלשון התרצן הוא אמר ל"צ דעבר ושקלה דלאו עבר תיבת עבר משמעותא הוא שעכ"פ חל הלאו ולשיטת ריב"ם אין כאן שום עבירה מפאת הלאו שהוא כבר נדחה מפני העשה ולא עבר עליו וה"ל להתרצן לומר ל"צ דשקלה דלאו ליתא כו'. וע"ז משני התוס' דצ"ל לשיטת ריב"ם דהלאו נדחה רק לענין מלקות אבל עכ"פ באיסורו קאי מאחר שיש בצדו עשה לכן שפיר נקט בלשונו דלאו עבריה ודוק. הארכתי קצת בפשטות דברי התוספות להקל על המעיין כמוני כי לכאורה יש מקום לטעות לפום רהיטא:

ועתה אשובה אראה קושית השואל הנ"ל אשר עליה אמר מרן אאמ"ו ז"ל כי היא צריכא נגר ובר נגר דלפרקינה ואנא לאו נגר אנא אבל בר נגר ופרוקי ידענא מסברא דנפשאי אשר חנני ה' בילדותי ואמינא מלתא בענין שליח לד"ע ויותר הרחבתי סברא זו לענין כל מלתא דא"ר לא תעביד. הנה מקום אתי לחלק בין הני דמייתי הגמרא בחולין קט"ו בכל שתעבתי ובין הני דתמורה דף ו' בענין כל מלתא דא"ר לא תעביד. והחילוק הוא בין דבר שנעשה מעשה דליתא בחזרה כמו חסם פי פרה ודש חורש בשור וחמור שחט אותו ואת בנו וכן כל הני דמייתי בחולין אי אפשר למיהדר עובדא שהרי שור שחוט לפניך והעבירה כבר נעשית ונגמרה והוא מעוות לא יוכל לתקון וכל הדומה לאלה גם רבא מודה דאי עביד מהני. הגע בעצמך בשוחט בשבת מה יתן ומה יוסיף אם נימא דשחיטתו פסולה עכ"פ כבר חלל השבת שהרי תיקן להוציא מידי אמ"ה וכדומה. אמנם בכל הני דמייתי הגמרא בתמורה הם דברים דאי אמרינן דלא מהני מהדרינן עובדא ותו אין כאן עבירה ולכן אמר רבא דלא אהנו מעשיו וכאילו מעיקרא לא נעשה דבר. אך במקח הנעשה באיסור יפרד והיה לארבעה ראשים כפי ארבעה חלוקי האיסור אשר נעשה במקח הזה: [הג"ה מבן המחבר ועוד יש לחלק ולומר באותו וא"ב האף שנעשה המעשה בפועל והרי שור שחוט לפניך מ"מ אם נימא דלא אהנו מעשיו ושחיטתו פסולה והרי זה כנוחר תו ממילא אין כאן איסור אותו וא"ב, ותהי להפך גבי אונס שגירש האף אם נימא דלא אהנו מעשיו ממילא אין כאן איסור לאו דלא יוכל לשלחה מ"מ כיון דאיתקש גירושין למיתה כמו שכתבו התוס' שם בתמורה דף ה' ע"א ד"ה מיתב הרי עכ"פ היא מגורשת וכבר נעשה העבירה. וסוגיא דגמרא לא משמע לחלק בהכי:]

א ב"ק ע' ע"ב מקח הנעשה בשבת והוציא מרשות או קוץ לי תאנתך כיון שהאיסור כבר נעשה בפועל ובין אם המקח יתקיים אי לא יתקיים הרי כבר חלל השבת לכן לכ"ע המקח ראוי להתקיים כי מה יתן ומה יוסיף אם נבטל המקח:

ב ב"מ ס"ה וכן בתמורה אם מכר ביותר בשביל המתנת מעות או זבין גלימא בארבע זוזי דרביתא הן אם נימא שהמקח בטל אם נימא שיתקיים כשער הזול ויחזור הד' זוזי בין כך ובין כך תו אין כאן איסור רבית לכן גם בזה המקח ראוי להתקיים אי לא שיאמרו גלימא וכו':

ג כתובות פ"א ע"ב היכא דאמרי רבנן לא ליזבן והלך וזבין לרבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי לבר מיע"ל קג"ם לא מהני שהרי כאשר נתבטל המקח תו לא עבר אמימרא דרבנן ואין כאן עבירה כלל:

ד אמנם אם נשבע שלא למכור והלך ומכר יש כאן חלוקי דעות. לדעת התוס' תמורה ו' ע"א ד"ה והשתא מהני כיון שהוא בדא האיסור מלבו ע"ש. ודעה זו הביא הרמ"א בי"ד סימן ר"ל בסתם אך לא כן דעת המרדכי ואינך רבוותא הביאם הרמ"א בחו"מ סימן ר"ח אינהו ס"ל כיון שאם נבטל המקח תו עכ"פ אין כאן עבירה עוד לכן המקח בטל. ונוכל למצוא איכא בינייהו טובא בין אביי ורבא ע"ש בתמורה בתוס' הנ"ל ורש"י ד"ה שינוי קונה. ועיין צל"ח פסחים דף ע"ג ע"א ד"ה שחטו שלא לאוכליו ושם כתב א"א בהיפך סברא אשר העליתי. והוא אומר דגם בשחיטה אמרינן כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד מהני לרבא אע"ג שהשור שחוט לפניך. ועיין בצל"ח קונטרס אחרון. וכבר העירותי ע"ז מזבחים ס"ט אמנם לענין שליח לד"ע כוונתי לדעת אאמ"ו הגאון זצוק"ל והוא בנ"ב קמא חלק אה"ע סי' ע"ה ע"ש:

ולדעתי הדברים שהעליתי ובפרט בענין סתירת דברי הרמ"א יו"ד סימן ר"ל וח"מ סי' ר"ח נכוחים וישרים בעז"ה. ומן שורש קטן הזה הוצאתי ציצים גם פרחים דבר דבר על אופנו וקלסיה אאמ"ו. אך גם הקונטרס הזה הלא הוא מן השרופים ואיננו וחבל על דאבדין ולא משתכחין ורק שורש הדברים הוא העולה על זכרוני וקשה עתיקא:

ועתה בסברא זו אמינא גם לענין מצוה הבאה בעבירה יש לעמוד על פרשת דרכים למחלוקת האלה. ולכן בפסחים מ"ז ע"ב גבי חורש בי"ט אף אם נימא דלא עלתה לו הכיסוי משום מה"ב מ"מ העבירה כבר נעשית ונתחלל יו"ט בחרישתו בשדה ומה יתן ומה יוסיף אם ישאר העפר כמו שהוא ואפילו בא לימלך אחר שכבר חרש בשדה אנן אמרינן ליה זיל כסי והעבירה אשר עשה בחרישה כבר נגמרה והוא מעוות לא יוכל לתקון והמצוה הוא ענין אחר ועולה למצוה וכיון שהמצוה מצוה תו לא לקי אי אמרינן הואיל. לא כן הוא גבי לולב או סוכה גזולה וכן קרבן אשר כל עוד היות הדבר בעין עליה דידיה רמיא להשיב את הגזילה ואז לא תהיה העבירה למפרע וכ"ז אשר הוא עוד מחזיק הגזילה בידו העבירה נמשכת בפועל לכן הוי מהב"ע ולא יצא. ובזה נלע"ד תשובה מספקת על קושיא הנ"ל ודוק:

מעתה אמינא עוד כי לפי מה שהעליתי עולים כהוגן דברי הגמרא שם בפ' אלו עוברין דמסיק וכתישה ביו"ט מי שרי. ולכאורה יפלא מאי אולמיה דכתישה מחרישה וכמו שהקשו התוס' ד"ה כתישה ע"ש. וכיון דאנן בשטת הריב"א דשלהי חולין קיימינן ואיהו ע"כ לא סלקי ליה הני שינויי דמשני התוס' בפסחים כפי שהם לפנינו א"כ מה יענה לקושית התוס' הנ"ל. ולדידי ניחא דודאי לכתחלה אסור לעשות שום מלאכה ביו"ט לצורך כיסוי משום דיו"ט הוא ל"ת ועשה ולא נדחית. אך שם דמיירי בחרש כבר והעבירה כבר נגמרה ונעשה ואז עכ"פ ראוי עפר זה לכסות בו כנ"ל וכיון שמותר לו לכסות בעפר זה תו ממילא לא לקי אחרישתו אי אמרינן הואיל אבל הכתישה שעדיין לא נעשה האיסור בפועל לכן באיסורו עומד ביו"ט שהוא עשה ול"ת ואין דחוי במצות כיסוי שהוא עשה לבד ושפיר מסיק וכתישה ביו"ט מי שרי ודוק. היוצא מדברינו דבאשירה ועיר הנדחת שהעבירה כבר נעשית ונגמרה ואין ענינה במצוה הנעשה אח"כ בלולב הזה אין זה מהב"ע כנ"ל ועלה על דעתי לפרש כן כוונת התוס' סוכה למ"ד ע"א ד"ה משום דהוי כו' ע"ש:

אמנם בהביטי כי לפי סברתי יצאתי לחלק בדבר חדש כגון גזילת לולב וסוכה וקרבן והדומה לאלה אשר עודם בעין ויש בהם תקנת השבה ובין מצה גזולה או מצת טבל והדומה שכבר אכלה אשר אף אם נימא דלא יצא חובת מצה מ"מ העבירה כבר נעשית באכילתו וליתא בחזרה כי א"א להוציא בלעו מפיו (וחיוב תשלומין אשר עליו אין לו שייכות עם ענין המצוה) עיין מס' מכות דף ט"ז. ולפ"מ שהעליתי דבכגון דא לא שייך לומר מצוה הבאה בעבירה אם כן אין מקום לקושית התוספות סוכה שם דמסקי בתימא מדוע לא אמרו במצת טבל משום מהב"ע וקרא ל"ל ע"ש. ולשטתנו ודאי צריך קרא לאשמעינן דאפילו דיעבד לא יצא באכילתו וע"כ לומר דהתוס' בסוכה הנ"ל לא ס"ל סברא זו. אמנם אנן בדידן בשיטת תוספות שלהי חולין אשר שם לא אזלי בשיטת תוס' דפ' אלו עוברין כפי מה שהוא לפנינו כנ"ל ובחרו להם דרך לעצמם וכדקיימין בשיטתייהו דהכא בחולין נכונים דברי אלה להסיר קושית השואל הנ"ל. וכיון שהדברים עולים בטעם לשבח בע"ה יש להם מקום לתרץ כל הני קושיות דמקשי התוס' בסוכה ובדוכתי טובא כנ"ל ודוק:

ואל תשיבני דבר האמור ברש"י פסחים ל"ה ע"ב ד"ה דמאי וכן הר"ן שם דכתבו גבי אכילת מצה משום מהב"ע. דבריהם ודאי נכונים על לשון המשנה שם דתני יוצאין בדמאי ולא תני אכל דמאי יצא והיינו ודאי לשון תחלה (לא כמו שנסתפקו התוס') וע"ז מקשה הגמרא דמאי הא לא חזי ליה פירוש לכתחלה עכ"פ הרי זה מצוה הבאה בעבירה. ועיין צל"ח שם:

אלא דעדיין יש מקום לבע"ד לעורר עלי מפאת סמוכין אשר עשה אאמ"ו הגאון זצוק"ל לקושית השואל מהא דאיתא ביבמות דף כ' ע"ב שם אמרו ואי ס"ד חייבי לאוין דאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. הרי לפנינו שאם אין עשה דיבום דוחה לאו דאלמנה אפילו דיעבד לא קנו ולא קיים מצות יבום כלל עכ"ל מרן אאמ"ו ז"ל. וזה לכאורה סתירה מוחלטת לדברי שהרי שם בשכבר בעל נעשה העבירה וליתא בחזרה מעוות לא יוכל לתקון:

אמנם אנא בדידי אמינא לשון חכמים מרפא לדברי. שהרי לכאורה צריך לתת לב שנראה כמו שפת יתר במה שהאריכו לשון בגמרא שם ובאמרם לחליצה רמיא ליבום לא רמיא וכו' וה"ל לשנות לשון קצרה ויספיק לומר ואי ס"ד חייבי לאוין דאורייתא אם בעלו אמאי קנו. לכן נראה דעיקר דיוקא דגמרא הוא כיון דכתיב יבמתו יתירא ומיניה דרשינן שאינה עולה ליבום רק לחליצה לבד תו אין כאן מצות יבום כלל והרי זו לענין יבום כאשת אח שיש לו בנים ואין כאן עשה כלל. ועיין תוס' תמורה דף ד' ע"ב ד"ה כהנים ולכן הטיבו אשר דברו הגמרא בדיוק ליבום לא רמיא. ודוק כי נכון הוא בעז"ה:

וסמך לבי כי כל מעיין בצדק יאמר אשור לסברא שאמרתי לחלק כל המחלקות האלה לענין שלד"ע ולענין כל מלתא ד"ר לא תעביד אי עביד ולענין מצוה הבאה בעבירה וכפטיש יפוצץ סלע מחלוקת ענין זה לענפים הרבה בכמה סוגיות וכעת אין פנאי להאריך. ואי"ה עוד חזון למועד כשאפנה אשנה פרק זה אם יעזרני ה' ויאיר עיני בתורתו ויזכני לראות ספרו של מרן אאמ"ו הגאון זצ"ל הנודע ביהודה מהדורא תניינא אשר שם האריך והעריך מטעמים בענין מצוה הבאה בעבירה כמו שיעד לנו בספרו צל"ח פסחים דף נ"ו ע"ב ד"ה ר"ש היא. דברי אחיך הד"ש:

הק' יעקבקא סג"ל לנדא:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלו (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלו

תשובה

מבן המחבר מה שהשיב לאחיו הגדול הנ"ל על זה.

שלום וישע רב. לאשר ידיו לו רב. בחקי חורב. ה"ה אהובי כבוד אחי הגדול הרב המאור הגדול החריף ובקי הנגיד המפורסם כש"ת מוה' יעקבקא נר"ו:

מה מאד נמלצו דבריך הטובים הבנוים על אדני פז. ואם אמנם אין הפנאי מסכים עמדי להעמיק העיון ולשעשע בדבריך הנחמדים. אעפ"כ בהשקפה ראשונה ראיתי כי מה שכתבת לחלק בפלוגתא דאביי ורבא במס' תמורה בענין כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני דע"כ לא פליג רבא אלא אי אמרינן דלא מהני מהדרינן עובדא ותו אין כאן עבירה אבל בדבר שכבר נעשה האיסור וליתא בחזרה בזה גם רבא סובר דאי עביד מהני. סברתך טובה וישרה לכל מוצאי דעת וכוונת בזה לדעת גדולים ה"ה מהר"י מטראני ח"ר סימן ס"ט שכתב לחלק בזה ולומר דכל היכא שנעשה האיסור ואי אפשר תו לתקנו לכ"ע אי עביד מהני ע"ש. אמנם ראיתי בספר שער המלך בפ"ג מהלכות גירושין דחה דברים אלה דמלבד שהתוס' ודאי לא ס"ל חילוק זה דהתוס' במס' תמורה ד' ע"ב בד"ה רבא אמר הקשו ממטיל מום בבכור ומקוצץ בהרת ע"ש והרי בזה כבר נעשה העבירה וא"א לתקנו. א"ו שהתוס' לא ס"ל סברא זאת. אלא שגם מסוגיא דתמורה שם נדחה סברא זו דמדפריך שם לרבא מהא דתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום ע"ש. ולפי סברא זו לא פריך הגמרא מידי דהא על קידושין לא שייך לומר לרבא דלא מהני דהא רבא סובר במס' קידושין דלא לקי עד שיקדש והדר בעיל וא"כ שפיר תפסו הקידושין דעדיין אין כאן עבירה וע"כ צריך לומר דקושית הגמרא היא דאם בעיל אחר כך למה עושה חלולין ואין עושה ממזרות. ולפי סברא הנ"ל לא פריך הגמרא מידי דכיון דכבר בעיל תו ליתא האיסור בחזרה ומה שעבר וכבר נעשה מודה רבא דמהני ושפיר חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ע"ש בשער המלך שהאריך מאד בענין זה. ובנ"ב מהדורא תניינא בחלק י"ד סימן ח' ובחלק אה"ע כתב אאמ"ו הגאון ז"ל כמה עניינים בדין דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני. וגם אני כתבתי שם כמה הערות בזה וה' יזכני לגמרו בקרוב:

אמנם התוס' שם במסכת תמורה וגם במס' בכורות דף ל"ד ע"א בד"ה ומי קניס וכו' כתבו שם לחלק דבקוצץ בהרת ומטיל מום בבכור גם לרבא אי עביד מהני הואיל ואילו נעשה ממילא בלי פעולת אדם היה מהני שוב לא שייך לומר בזה דאי עביד איסורא לא מהני דלא גרע מנעשה ממילא בלי עשיית אדם. וע"ז שפיר קשה משוחט בשבת למה יהיה שחיטתו כשרה להתיר באכילה הלא אם נחתכו הסימנים מעצמם הוה כמתה מאליה ולא נחשב לשחיטה כלל. ואי אמרינן דאי עביד לא מהני א"כ בטל מעשה השחיטה והוי כנהרגה ולא להוי שחיטה. ואני לעצמי כבר כתבתי (עיין לקמן חי"ד סימן ח') דלפמ"ש התוס' במס' תמורה דף ד' ע"ב בד"ה רבא אמר דבירושלמי יש קרא להכשיר שוחט פסח על חמץ ע"ש. א"כ יש לומר דגלי לן קרא בזה דאמרינן בשחיטה שנעשה באיסור גם לרבא אי עביד מהני וממילא כן הוא גם בשחיטת קדשים בחוץ וחולין בפנים אשר עמד עליו אאמ"ו הגאון ז"ל שם דכולן נכללין בשחיטת איסור דגלי לן קרא בשוחט פסח על חמץ דמהני. ואין להקשות ע"ז הא חזינן בסוגיא דתמורה פריך לרבא מממיר ומהקדמת תרומה לבכורים ומאלמנה לכה"ג וממקדיש בעלי מומין לגבי מזבח וממקדיש תמימין לבדק הבית דאי עביד מהני. ומתרץ הש"ס שאני התם דריבה קרא דמהני ואמאי לא ניליף לרבא מכל הנך לכל התורה דאי עביד מהני. זה אינו דכיון דאיכא לרבא לכל אחד ואחד דרשא לעצמו דאי עביד מהני א"כ ה"ל הרבה כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשאר איסורים מה שאינו כן בשחיטה שנעשה באיסור דמהני דכל מעשה שחיטה דא"ר לא תשחט באיסור בחדא מחתא מחתינן וכיון דגלי לן קרא בשוחט פסח על החמץ ממילא נכלל בו כל שחיטת איסור אבל שאר דברים שיש בהם עבירה שהם חלוקין במעשיהם ובאיסורן ליכא למילף מהם דגלי לן קרא בהו דמהני דהוה הרבה כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין:

עוד ראיתי אהובי אחי דיצאת לתרץ קושית התוספות במס' סוכה ממצה של טבל ל"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה. ומצאת מקום לחלק גם בסברא זאת לומר דגם במצוה הב"ע אמרינן דגבי טבל לא שייך לומר מהב"ע כיון שכבר אכלה וא"א להוציא בלעו מפיו וליתא בחזרה אין זה מצוה הבאה בעבירה:

אהובי אחי אין דעתי מסכמת לסברא זו דהא הך דמצוה הב"ע לא יצא בדיעבד נלמד מקרא דוהבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח כדאיתא שם במסכת סוכה ומעתה הא פסח אם קרב בעל מום בדיעבד לא ירצה לקרבן כלל אף דליתא בחזרה דהרי כבר הקריב הבע"מ. (ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ס קל"ד על דברי שער המלך בזה):

והנה בגוזל בהמה והקריבה לקרבן שאז א"א עוד להחזירה לבעלים בעין רק דאיתא בתשלומין אם נימא בזה שמה שמשלם דמי הבהמה הוי תיקון הלאו ואיסור גזל שעבר איתא בחזרה. הנה דבר זה תליא באשלי רברבי דלהרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות גזילה שאם שרף את הגזילה אינו לוקה מטעם דהוה לאו הניתן לתשלומין ע"ש. מזה משמע דמשום ניתק לעשה אינו נפטר דכיון ששרף את הגזילה שוב א"א לקיים מ"ע דוהשיב את הגזילה. ועיין ברמב"ם בפ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' ובהשגת הראב"ד ובכסף משנה שם. אך בתוס' במסכת מכות דף ט"ז בד"ה התם כתבו לפרש מה דקאמר בגמרא התם איתא בתשלומין היינו דכל זמן דאיתא בתשלומין לא משכח בלאו דגזל ביטול העשה ע"ש. אמנם נ"ל דאפילו לשטת התוס' דעשה הוא תיקון הלאו היינו דלא לקי משום דהוה ניתק לעשה אבל מ"מ צריך כפרה דהרי עביד איסורא שציער את חבירו בגזל שגזלו וזה האיסור כבר נעשה וליתא בחזרה אף שמשלם הגזילה וע"ז אמרינן במס' ב"ק דף ס' ע"ב חבול ישיב רשע גזלה ישלם אע"פ שמשלם רשע הוא וכן פסקינן בש"ע ח"מ סימן שנ"ט ס"ב ע"ש. וא"כ האיסור שעשה בגזלו את הבהמה כבר עבר וליתא בחזרה ואפ"ה מקשינן גזול דומיא דפסח ואף בדיעבד אינו יוצא ידי קרבנו והה"ד בכל מצוה הבאה בעבירה דיליף לה מהך היקושא דלא יצא בדיעבד אף שכבר נעשה האיסור ולית ליה תקנה ושפיר מקשים התוספות ממצה של טבל דלא צריך קרא ות"ל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ותוספות שכתבו שם לחלק דבלולב של אשירה לא הוי מהב"ע דלאו מחמת העבירה באה לו המצוה אין ענין לסברתך כלל ובמצוה של טבל המצוה שעשה דהיינו האכילה וכן בלולב הגזול ביו"ט ראשון המצוה באה לו ע"י העבירה דאי לא היה אוכל המצה של טבל או שלא היה גוזל הלולב לא הי' יכול לקיים המצוה וכן הוא בחורש ביו"ט דאם לא היה חורש לא היה יכול לקיים מצות כיסוי הדם כמ"ש התוס' במס' פסחים דף מ"ז ע"ב בד"ה אחרישה וכו' ע"ש:

והנה אהובי אחי עיניך תראינה בתשובה אשר התחיל אאמ"ו הגאון ז"ל לכתוב קונטרס מיוחד על עניינים האלה ולא הספיק לגומרו ואני כתבתי מדעתי לפי מיעוט ערכי להשלים הענין (ע"ל בתשובה סימן קל"ג וקל"ד) ושם ביארתי דשמואל ור"י פליגי בזה אי במהב"ע אינו יוצא אף בדיעבד וכתבתי שכן הוא דעת הרמב"ם דאינו יוצא אף בדיעבד. אקוה כי דברי ימצאו חן בעיניך. ועכ"פ יש מקום לדבריך לקיים דברי הריב"א בתוס' במס' חולין דף קמ"א ע"א אליבא דשמואל דסובר דמשום מהב"ע אינו אלא לכתחלה ובדיעבד יוצא ידי מצוה. ואף שיש לפקפק על זה ולהקשות דמאי פריך הש"ס בפסחים שם לרבה אי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב ומאי קושיא דלמא סובר רבה כר"י דמהב"ע אפילו בדיעבד לא יצא ואין כאן מצות כיסוי כלל דלא יצא משום מהב"ע בחרישה ביו"ט. מ"מ יש לדחות ולומר דרהיטא דסוגיא שם קאי אף אליבא דשמואל וסתמא דתלמודא לא רצה לאוקמי הך דרבה דאמרינן הואיל בפלוגתא דשמואל ור"י דפליגי במצוה הבאה בעבירה:

עוד זאת אהובי אחי כתבת לסלק הסתירה שיש לסברתך הנ"ל מסוגיא דיבמות דקאמר ואי ס"ד חייבי לאוין דאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא היינו מדיוקא דקרא דכתיב יבמתו יתירא לדרוש מיניה שאינו עולה ליבום רק לחליצה. אהובי אחי אף שדבריך המה כפתור ופרח ליישב דקדוק לשון הגמרא אעפ"כ א"א לומר דסמיכת קושית הגמרא הוא מכח דיוקא דקרא דיבמתו דהא לפי שינויא דרבא שם דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ומדאורייתא העשה דיבום דוחה הל"ת דאלמנה מן האיסורין ע"כ צריכין לאוקמי הך יבמתו יתירא לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת. וכן לפי המסקנא שם דמתרץ רבא דהואיל ואפשר לקיים שניהם לא אמרינן דיבוא עשה וידחה הל"ת וע"ז פריך הגמרא מהאי דתני ואם בעלו קנו וקאי בתיובתא. ולדבריך קשה מאי פריך הגמרא הא ליכא למעט מקרא דיבמתו היתירא אלמנה מן האיסורין דהא לסברתך בדיעבד אם בעיל יצא ידי מצות יבום כיון דהאיסור ליתא בחזרה א"כ לא צריך קרא דיבמתו לדרוש מיניה דעולה לחליצה דשפיר היא עולה גם ליבום דהא אם בעלו קנו ולא שייך לומר באלמנה מן האירוסין דאינה עולה ליבום דעכ"פ בדיעבד קנו. ואין לאוקמי קרא לענין לכתחלה דתחלוץ אף שאינה ראויה ליבום לכתחלה דלזה ע"כ לא אתי קרא דממ"נ דהא מה דאמרינן שאינה ראויה ליבום הוא מחמת שאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה הרי ידעינן ממילא דעולה לחליצה דאם נימא שלא תחלוץ ע"כ הוא צריך ליבום דעשה דיבום דוחה הל"ת דאלמנה מן האיסורין אם אי אפשר לקיים שניהם. ואין לומר דזה גופא אתי קרא לאשמעינן דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעשה דוחה הל"ת דזה ידעינן מסברא ולא צריך קרא על זה וע"כ אתי קרא לאלמנה מן הנשואין דאיכא עשה ול"ת וקמ"ל דאפ"ה חולצת וא"כ מאי פריך הגמרא מהא דאם בעלו קנו א"ו ע"כ צ"ל דס"ל להמקשן כיון דלכתחלה לא תתיבם מחמת דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה א"כ שוב אם עבר ובעיל אינו מקיים מצות יבום כלל משום דהוה מצוה הבאה בעבירה ושפיר פריך לרבא ולר"ל מהא דתני ואם בעלו קנו:

והנה אהובי אחי כל זה כתבתי בחפזון בלי עיון כלל כי אני טרוד מאד. ולא כתבתי זה אלא להראות כי חבה יתירה נודעת לי להשתעשע בדבריך הנעימים. כ"ד אחיך הד"ש ומצפה לשמוע תמיד משפעת שלומך:

הק' שמואל סג"ל לנדא:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלז (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלז

תשובה

שלום לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המופלא ומופלג החכם השלם כבוד מוה' הירץ אב"ד דק"ק איידליץ:

מכתבו קבלתי וע"ד אשר הקשה על הב"ח בריש הלכות חנוכה והחליט ששגגה יצאה מלפני הב"ח ומביא כמה ראיות שכלי חרס המוקף צ"פ מטמא בהיסט. ובמחילה מכבודו שהוא טעה בהבנת דברי הב"ח והב"ח דייק בלשונו מאד. ומתחלה אמינא ליה למעלתו גם לפי טעותו בהבנת דברי הב"ח שסובר הב"ח שכ"ח המצ"פ טהור בהיסט הזב אכתי מה הרעש הגדול הזה על הב"ח והלא זה הוא דעת רש"י במס' שבת דף פ"ד ע"ב בד"ה מי לא עסקינן. וכל קושיותיו של מעלתו על הב"ח כבר הקשו התוס' שם על רש"י ע"ש בתוס' בד"ה מי לא עסקינן שהקשו מנדה דף ה' ומגיטין דף ס"א ושם בגיטין הביאו התוס' המשנה דגנבים שנכנסו לבית. וא"כ מה קול הרעש הזה דבר שכבר הרעישו אבות העולם. אבל באמת הב"ח נשמר מכל קושיות הללו ודרך בדרכם של התוס' שם במסכת שבת דף פ"ד ע"ב בד"ה שטהורים בזב שחילקו בין פכין קטנים ובין כלי חרס המצ"פ שזה עומד להפתח וזה אינו עומד להפתח ע"ש. וזהו שכתב הב"ח שהיה פיו צר דהיינו פכין קטנים אלא שזה מועיל שלא יטמא בהיסט אבל אכתי יכול לקבל טומאה באוהל המת או שמא הוציאו השמן משם ונגעו בשמן עצמו וזה היה מועיל חותמו של כהן גדול. וארכביה הב"ח להפך אתרי רכשי משום פיו צר דהיינו פכין קטנים ומשום חותמו של כהן גדול דהיינו מוקף צ"פ זה להציל מהיסט וזה להציל מאוהל המת. ולפי דעתו של מעלתו שכוונת הב"ח שאינו בא לכלל מגע הוא מחמת שהוא מוקף צ"פ א"כ למאי נפקא מינה כתב הב"ח שפיו צר וכי יש חילוק לענין צ"פ בין צר לרחב ודברי הב"ח המה נכונים. ושארי ליה מארי למעלתו שדבר נגד הב"ח שלא כדת וחשדו בטועה בדבר משנה ולא עמד על כוונתו שבלי ספק שכיון לדברי התוס' בפכין קטנים:

ואמנם מה שאני מסתפק על דברי הב"ח הוא זה. כי בשלמא לדעת רש"י שכ"ח שמוקף צ"פ טהור בהיסט משום שאינו ראוי לנגיעה א"כ לא משגחינן מה שהיה ראוי למגע אחר שיפתח אלא בעינן שיהי' ראוי למגע עכשיו בשעה שהסיט כמות שהוא א"כ כשם שהכלי אינו נטמא בהיסט כך מה שבתוכו אינו נטמא בהיסט שג"כ אינו ראוי למגע כמות שהוא עתה תוך כלי המוקף צ"פ. אבל לדעת התוספות שהמוקף צ"פ מקבל טומאה בהיסט לפי שסופו להפתח ויהיה ראוי למגע רק פכין קטנים אינם מקבלין טומאה בהיסט לפי שגם סופן אינן ראויין למגע שאין סופם להפתח א"כ אפשר שרק הכלי עצמו אינו מקבל טומאה בהיסט אבל מה שבתוכו מקבל טומאה בהיסט שהרי מה שבתוכו עומד להוציאו משם וסופו יהיה ראוי למגע וא"כ היה השמן שבפך מקבל טומאה בהיסט ונסתר תירוצו של הב"ח. אמנם אולי סובר הב"ח כיון שהכלי עצמו אינו מקבל טומאה בהיסט ממילא גם השמן שבתוכו אינו מקבל טומאה דבהיסט בעינן מגעו שהוא ככולו והיינו כל מה שמסיט אבל כאן כיון שאינו מועיל לכלי לא הוה מגעו שהוא ככולו וגם השמן נשאר טהור. זה הנלע"ד בכוונת הב"ח ואעפ"כ לא מצאתי לו ראיה כי גם גוף דין פכין קטנים שטהורים בזב עדיין לא מצאתי מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל לא בהלכות מטמאי משכב ולא בהל' כלים. דברי ידידו הד"ש:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלח (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלח

תשובה

לכבוד אהובי וידידי הגאון המופלג מוה' ישעיה נר"ו בברעסלא:

על דבר שאלתו בסתירת הסוגיא במגילה ה' ע"א אר"א אר"ש מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה כו' ורבנן דקסרי משום ר"א אמרו מנין שאין מונין שעות לחדשים כו' ובנזיר ז' ע"א מייתי הש"ס והא רבנן דקסרי אמרו מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה כו'. ושאל מעלתו אם זה מסוגיות הפוכות:

הנה לא ידעתי מה קשיא לי' אם שבמגילה לא אמרו הך שאין מונין משמייהו דרבנן דקסרי הנה אימא ליה איזי שאין בזה סתירה דבאמת הך מלתא ג"כ רבנן דקסרי אמרו אבל לא משמי' דר' אבא אמרו רק משמא דנפשייהו אבל הך מלתא שאין מונין שעות משמיה דר"א אמרו ושם במגילה בתחלת הסוגיא לענין מגלה שמקדימין ולא מאחרין ומייתי בגמרא מ"ט אמר ר"א א"ש א"ק ולא יעבור ואגב מייתי התם הך שמעתא דר"א מייתי רבנן דקסרי רק על שעות לחדשים אף שגם מימרא קמייתא דימים לשנים אינהו אמרו מ"מ לא משמיה דר"א אמרו. אבל בנזיר לא עסיק בשמעתתא דר"א לכך מייתי רבנן דקסרי. דברי ידידו הד"ש:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלט (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קלט · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קלט

תשובה

להגאון הנ"ל:

מכתבו קבלתי ולהיות טרדות רבות עלי ועול התלמידים ודבריו ראיתי שאינם דברים הנחוצים לשעה הרחבתי מלראות בו עד ימי חנוכה שהם יומי דמפגרי התלמידים. והנה מה ששאל במגילה כ"ח ששאל ר"ע את ר"נ הגדול אם נאמר כבש למה נאמר אחד וציין בתורה אור במדבר כ"ח ולא ציין שמות כ"ט בפרשת מילואים משום דשם נאמר האחד ור"ע שא"ל למה נאמר אחד דבפרשת פינחס כתיב אחד. ושאל מר על ר"ע גופי' למה אחז קרא המאוחר ולא שאל על המוקדם. והוסיף מר לשאול על ר"נ שאמר צורבא מרבנן הוא והלא שאלה כזו תינוקות מרגישים בה. ועוד הוסיף לשאול על רש"י בחומש שם בפ' פינחס את הכבש אחד אע"פ שכבר נאמר בפ' ואתה תצוה היא היתה לימי המלואים וכאן צוה לדורות. וכתב מעלתו והיא פליאה דהרי בואתה תצוה סיים בסוף הפרשה עולת תמיד לדורותיכם. והיא שאלת הראשונים הרמב"ן ז"ל. ואני אומר על דרך הפשוט רש"י ציין על את הכבש אחד והלא מהראוי לרשום על תחלת הפרשה כבשים בני שנה תמימים שנים ליום היה לו לרש"י לרשום אע"פ כו':

ולכן נלע"ד שעל מלת אחד דדרשינן מיוחד שבעדרו על זה שאל רש"י והלא כבר נאמר בפ' תצוה ועל זה יישב ששם נאמר לימי המלואים שיקח המיוחד וכאן צוה לדורות שיקח המיוחד וגוף פרשת התמיד כולה נשנית כאן בשביל דבר זה והוא עצמו טעמו של ר"ע שבחר לשאול על דבר שהוא לדורות לעמוד על הכוונה מה היא מאשר ישאל על מה שהי' מצוה לשעה ומה דהוה הוה ולכן אמר צורבא מרבנן הוא:

ועל דרך החידוד קצת אומר אני דיש לדקדק מנין לר' נחוניא לדרוש המיוחד שבעדרו ודלמא על שני כבשים הללו קאמר שהמיוחד שבהם יעשה בבוקר והשני בין הערבים דהרי בשני תמידין אפילו למצוה לא בעינן שיהיו שניהם שוים כדמוכח בריש פרק שני שעירים אלא דאם הוי כתיב אחד ג"כ מוכח המיוחד שהרי כיון דכתיב כבש א"צ לכתוב אחד וא"כ האחד ההוא מיותר ומן ה"א דרשינן יותר ולכן בעינן המיוחד שבעדר. וא"כ ר"ע באמת על פרשת תצוה שאל שאם נאמר כבש למה נאמר אחד וא"כ ע"כ אחד המיוחד ולמה לי האחד ועל זה השיבו ר' נחוניא המיוחד שבעדר שזה לא הוה דרשינן בלי ה"א מיותרת רק הוה דרשינן המיוחד שבשנים הללו. ותו לא מידי. דברי ידידו:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קמ (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קמ · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קמ

תשובה

מבן המחבר (כפי סדר הש"ע שייך תשובה זו בתחלת הספר אך להיות ראש דבר מהגאון המחבר ז"ל נשמטה התשובה הזאת וכיון דאידחי ממקומה נעץ תחלה בסוף להדפיסה כאן):

להרב הגדול החריף ובקי כבוד מוה' מאיר גלוגא נ"י ממופלגי קהלתנו יצ"ו:

מה שתמה כבוד מעלתו על שלא הביא בש"ע א"ח דעת הרמב"ם בפ"ד מהל' תפלה הל' ג' שבתפלת שחרית יטול פניו ידיו ורגליו כברייתא דשנוי' במסכת שבת נ' ע"ב. ומעלתו מכלכל דבריו בטוב טעם ודעת שהפלוגתא שבין הרמב"ם להראב"ד שם בנטילת רגלים תליא בטעם חיוב נטילת שחרית דהרמב"ם סובר כמ"ש הב"י א"ח סימן ד' בשם הרשב"א דבבוקר מברכים ענט"י משום דנעשים כבריה חדשה וצריכין אנו להודות ולהתקדש בקדושתו ככהן המקדש ידיו בכיור. ולזה הוסיף מעלתו לומר דכיון שהוא דומיא דכיור לכך ס"ל להרמב"ם דצריך גם נטילת רגלים דהכהנים היו צריכין גם לקדש רגלים. והראב"ד סובר דטעם נט"י שחרית הוא כמ"ש הרא"ש משום שידים עסקניות הם וא"א שלא נגעו בלילה במקום מטונף ולכך לא צריך רק נט"י ומה שלא השיג הראב"ד על הרמב"ם גם ברחיצת פנים הוא משום דרחיצת פנים גם להראב"ד צריך כמ"ש רש"י במס' שבת שם דרוחץ פניו לכבוד קונהו כי בצלם אלהים עשה. ועל הקדמה זאת תמוהי קא מתמה כבוד מעלתו כיון דאנן קיי"ל כרשב"א א"כ למה לא נהגינן ברחיצת רגלים בשחרית ע"כ דברי כבוד מעלתו. הנה לבי לא כן ידמה דאף לטעמא של הרשב"א דהרחיצה בשחרית הוא כדי לקדש עצמנו דומיא דכהנים שקדשו בכיור מ"מ לא צריך להיות דומיא דקידוש הכהנים ממש והוא רק זכר לדבר והא ראיה דהרשב"א לא הזכיר אלא ככהן שמקדש ידיו מן הכיור ולא הזכיר כלל רגלים:

ולי נראה לפרש הפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד דגם מהראב"ד לא הי' נעלם האי ברייתא דשנויה במסכת שבת פי' הברייתא דרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונו היינו מצד החיוב דצריך האדם להכין בכל יום בשחרית לעבודת הבורא כאדם שהולך לפני מלך ושר כמ"ש הכון לקראת אלהיך ולא יעמוד כשהוא מנוול ומלוכלך ברפש וטיט ומלמולי זיעה. והנה ודאי כל זה הוא קפידא באברים המגולים ואינן מלובשים כגון פנים וידים אבל הרגלים תליא במנהג ונימוסי מדינות. וכמו שפסקינן בש"ע א"ח סימן צ"א סעיף ה' לא יעמוד ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים. ולכן בזמן התלמוד ובארצות המזרח היה דרכם שלא ללבוש בתי רגלים שקורין שטרימפ"ף ולא היה להם כי אם מנעלים ואנפלאות על רגליהם קשורים בלולאות (ועיין באלי' רבה סימן ב' דכתב על מה שכתב הרמ"א שם ולא ילך יחף דבארצות הערב דרכם לילך יחף ע"ש) והיה הרגל נראה והי' מגולה בזה שפיר תנא בברייתא דרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו שהם מגולים ואיכא נוול ובזיון אם הם מלוכלכים ואינן נקיים. אבל בשאר חלקי הגוף שבאדם ליכא קפידא בזה הואיל ואינם מגולים והם מכוסים במלבושים. ומעתה הרמב"ם הביא הברייתא כצורתה והזכיר גם הרגלים וכוונת הראב"ד בהשגה הוא במ"ש לא ידעתי רגליו למה דהואיל ובדורות שאחר התלמוד ובמקום אשר הי' חונה שם הראב"ד כבר נהגו כלם ללבוש בתי רגלים וא"כ אין להרגלים יתרון משאר אברים מחלקי הגוף (ואין לי עסק בנסתרות ליתן סמך מדרך נסתר דשייך צלם אלהים באדם בעשר אצבעות ידים ורגלים ועיין במהרש"א חדושי אגדות שם במסכת שבת. שאין להעמיד ולעשות כיון בדברי הרמב"ם מדברים אשר בימיו לא נודעו ולא נשמעו). ועיקר תלונות הראב"ד שלא היה לו להרמב"ם לסתום ולהביא הברייתא כצורתה והיה לו לחלק לכל הפחות בין מדינה למדינה לא באתרא דכלם לובשים בתי רגלים. ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוק כמ"ש הכ"מ דהראב"ד סובר דהברייתא לא נשנית לענין תפלה אלא לענין אם מותר והוא דוחק דלשון רוחץ משמע מצד החיוב ולא רשות, ועוד למה לא הזכיר הראב"ד גם פניו בהשגתו כמו שהרגיש גם כבוד מעלתו:

אמנם לדידי הכל נכון ולפ"ז ניחא ג"כ דאף לטעמא של הרשב"א דנטילת שחרית הוא סמך להתקדש בקדושה ככהן שמקדש ידיו מן הכיור לא צריך לקדש גם הרגלים דאין לנו לדמות לכהן לענין רחיצת רגלים דדוקא כהן שהי' צריך לעשות עבודה יחף מבלי לחוץ דבר בין רגליו לרצפה צריך קידוש רגלים אבל אנן שלובשים בתי רגלים אין חילוק בין רגלים לשאר הגוף. ומעתה גם תמיהת מעלתו נסתלק. דלדידן שאנו לובשים בתי רגלים בודאי אין חילוק בין רגלים לשאר אברים ולאיזה צורך יהיה מן החיוב לרחצם דגם להרמב"ם י"ל דאינו צריך לרחוץ רגלים כי אם במדינות אשר אינן לובשים בתי רגלים. כן נלענ"ד. דברי ידידו אוהבו וש"ב:

הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מהר"י אב"ד ז"ל:

מתוך: נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קמא (עריכה)

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · קמא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קמא

בע"ה פראג א' ה' טבת תקנא"ל:

תשובה

לכבוד אהובי האלוף התורני. זית שופכני. הרבני מוה יוזל נר"ו:

מה ששאל אם האבל יברך שהחיינו על נרות חנוכה. הנה הטורי זהב בסימן תרע"א ס"ק ח' כתב שאבל המתפלל בחנוכה יברך אחר על הנרות משום שהחיינו ומביא זה בשם תשובת רמ"א. ולא מצאתי זה בתשובת הרמ"א ומצאתיו בתשובת מהר"ם מינץ סי' מ"ג. אבל פשוט דהיינו בצבור אבל האבל בביתו מברך שהחיינו. ועיין במג"א סימן תקנ"א ס"ק מ"ב שכתב שלא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו. ולכן פשוט הוא דכוונת הט"ז היינו בצבור. ולרוב הטרדה אקצר. דברי הד"ש:

סליקו להו דיני אורח חיים