נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קלג
[עריכה]נשאלתי מהרב החכם השלם חכם יעקב דיקורני משולח מעה"ק ירושלים תוב"ב בסוכה שסיככוה בסכך של אשירה אם מותר לישב בה בחג משום סוכת החג. ולכאורה נראה שאסור ואף שאיננה אשירה דמשה דבאשירה דמשה הא ודאי שפסולה דכתותי מיכתת שיעורה וסוכה צריכה שיעור ד' טפחים אלא אפילו אשירה דלאו דמשה מ"מ אסור בהנאה ואף דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמו שופר של ע"ז שאם תקע יצא משום מצות לאו ליהנות נתנו. אמנם יש לחלק דבשופר אין הנאה בקול וליכא רק הנאת קיום המצוה ושפיר אמרינן דמצות לאו ליהנות נתנו * [הג"ה מבן המחבר עיין בב"י סימן תקפ"ו מה שמביא בשם הכל בו מ"ש בשם הגאון דיש הרבה בני אדם נהנין כשהן עצמן תוקעין ע"ש. ועיין בש"ע י"ד סעיף רכ"א סעיף י"ג ובש"ך שם ס"ק נ"ט ובט"ז שם ס"ק מ"ג ודו"ק:] אבל בסוכה מלבד הנחת המצוה הרי איכא הנאת הצל ואין לומר דצל אין בו ממש או למימר דמיחשב שלא כדרך הנאתן כל זה לא שייך באשירה כמפורש בפסחים דף כ"ו בתוספות בד"ה שאני היכל וכו'. אמנם מצינו בגמרא מפורש להיפך דגם בסוכה אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו. דבמס' נדרים דף ט"ז ע"ב חומר בנדרים וכו' מ"ש נדר דכתיב וכו' אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. הרי דגם בסוכה קאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו. והדבר יפלא באמת דמ"ש ממעין דאמר רבא גופא במסכת ראש השנה דף כ"ח ע"א המודר הנאה מן המעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה הרי דאף בימות החמה טבילה של מצוה היא מ"מ אף דהנאת המצוה לא מיחשב הנאה מ"מ הרי יש לו גם הנאת הרחיצה וא"כ גם בסוכה הרי יש לו הנאת הצל:
והנלע"ד בזה משום דהא ודאי דאף דשבועה קיל מנדר ולא חייל אדבר מצוה מ"מ בכולל חייל אפילו שבועה וא"כ באומר שבועה שלא אהנה מן הסוכה ראוי להיות חל דהרי בכל השנה אסור דליכא מצוה וכיון דחל השבועה אכל השנה חל נמי בליל החג. וצ"ל דמיירי שפירש בהדיא שבועה שלא אהנה מסוכת מצוה והיא דעת הלבוש עט"ז. ולדעת הש"ע אף שאמר סתם שבועה שלא אשב בסוכה הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה. ועיין כל זה בי"ד סימן רל"ו ס"ה ובש"ך סקי"ד ומעתה עכ"פ לכ"ע מיירי באינו אוסר על עצמו כי אם סוכה דמצוה וא"כ מסתמא כוונתו על הנאת המצוה ולא על הנאת הצל דאי משום הצל מ"ש סוכה דמצוה מסוכה דעלמא וא"כ באמרו קונם שלא אהנה מסוכת מצוה כוונתו על הנאת המצוה וע"ז שפיר הקשה רבא דמצות לאו ליהנות נתנו ואף דאיכא הנאת הצל על זה לא היה כוונת הנודר אבל בסוכת אשירה כיון שממילא אסורה בהנאה אסורה בסוכת מצוה משום הנאת הצל:
וסברא זו מוכרחת ע"פ דברי התוספות במס' ר"ה דף כ"ח ע"א ד"ה המודר הנאה וכו' ולדברי רבא היה משמע דכאן נמי אי אמר הנאת שופר עלי מותר לתקוע בשופר של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה אפילו לרבא כמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אבל בשופר אי לאו מצוה אין הנאה בתקיעה וכו' עכ"ל התוס'. והנה לדבריהם דאף באמר ישיבת הסוכה עלי עיקר האיסור משום הנאה שיש בישיבה. וא"כ מ"ש באומר הנאת סוכה עלי דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו והרי יש הנאה בישיבה אלא ודאי דבסוכה הולכין אחר כוונת הנודר וא"כ עיקר כוונתו על הנאת מצוה ולא חל נדרו שאין כאן הנאה אבל באומר ישיבת סוכה עלי אף שעיקר כוונתו על ישיבת המצוה חל נדרו שהרי מקרי ישיבה. אלא דס"ל להתוס' שאי לאו שיש בה הנאה אין הנדר חל על דבר שאין בו הנאה דהוה דבר שאין בו ממש. ועיין בר"ן בפירושו שם בנדרים דף ט"ז ע"ב שהקשה באמת למה יאסר בישיבת סוכה עלי והרי אינו נהנה ושם תירץ בשם התוס' בענין אחר אבל כאן בר"ה באמת חילקו התוס' בין סוכה לשופר וסברי דבדבר שאין בו הנאה כלל לא חל הנדר:
והנה כל עיקר שאלה זו לענין דיעבד אם ישב בה אם יצא ידי סוכה דלכתחלה ודאי אסור דלא גרע משופר של אשירה דלכתחלה לא יתקע בו אף שאינו ע"ז של ישראל דעכ"פ מאיס לגבוה רק לענין דיעבד כגון בלילה הראשון של סוכה שחובה לאכול בסוכה ואכל בסוכה של אשירה אם יצא י"ח או צריך לאכול כזית פת מחדש בסוכה אחרת. ולענין דיעבד יש לומר כיון דמצות לאו ליהנות נתנו אף שעשה איסור בישיבתה מ"מ מצד המצוה אין כאן איסור שהרי לאו ליהנות ניתנו ולמה נימא שלא יצא י"ח בשלמא אם המצוה ניתנה ליהנות על כרחך לא יצא דאל"כ הרי הוא נהנה מאשירה מה שא"צ שוב לעשות המצוה ויצא בה י"ח. אבל כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו למה יצטרך לקיים מחדש. ונראה משום כיון שעשה איסור בישיבה שנהנה מצל אשירה הוה מצוה הבאה בעבירה. ומעתה צריכין אנו לעיין אם גם דיעבד אינו יוצא משום מצוה הבאה בעבירה:
והנה בריש פרק לולב הגזול נחלקו ר' יוחנן ושמואל דר"י מוקי משנתנו דלולב הגזול ל"ש בי"ט ראשון ל"ש בי"ט שני ומשום מצוה הבאה בעבירה ובודאי לר"י אפילו דיעבד לא יצא וכמשמעות לשון פסול. והראיה שבאתרוג של תרומה טהורה קתני בפירוש לא יטול ואם נטל כשר וכאן דתנן פסול היינו אפי' דיעבד. ועוד דהרי ר' יוחנן קאמר גזול דומיא דפסח וכו' ה"נ אמרינן דומיא דפסח דאפילו דיעבד פסול. ואמנם ר' יצחק ב"נ אמר שמואל פליג התם ומוקי משנתנו דלולב הגזול ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול וא"כ לא ס"ל מצוה הבאה בעבירה, אמנם התוס' שם בד"ה מתוך כתבו דדוקא הכא שהוא מדרבנן לא חייש אמצוה הבאה בעבירה ע"ש. ולדידי קשיא דא"כ במקדש מודה שמואל דגם ביו"ט שני פסול משום מצוה הבאה בעבירה ואיך קאמר שם ופליגא דר"י וכו' ומנ"ל דפליגי ודלמא במקדש מיירי ור"י א"ש במדינה מיירי ולמימר דהא דקאמר ופליגא לאו היינו דלדינא פליגי אלא באוקימתא דמתניתין פליגי דר"י מוקי משנתנו גם ביו"ט שני ומוקי לה במקדש ושמואל מוקי משנתנו במדינה הוא דוחק. וראיתי שהתוס' כתבו בדף כ"ט ע"ב בד"ה בעינן הדר דלר' יוחנן אפילו במדינה פסול משום דתיקון כעין דאורייתא עיין שם בסוף הדבור וא"כ שפיר קאמר ופליגא אלא דהיא גופא מנ"ל להש"ס דר"י מוקי משנתנו במדינה ודלמא מוקי לה במקדש. ועוד קשה לדברי התוס' דדוקא הכא שהוא מדרבנן לא חייש שמואל למצוה הבאה בעבירה וא"כ במקדש מודה שמואל וא"כ מאי מקשה הגמרא מתיב ר"נ ב"י לולב הגזול וכו' הא שאול כשר אימת וכו' ולדברי התוס' דלמא מיירי ביו"ט שני ובמקדש. ואמנם ראיתי בתוס' בד"ה בעינן ומשמעות דבריהם דבאמת במקדש בכל הימים בעינן לכם וכל הני דפסלי בראשון בגבולין פסלי במקדש בכולי יומי מן התורה אלא בגבולין שהוא מדרבנן יש שתקנו כעין דאורייתא ויש שלא תקנו וא"כ שפיר מקשה אימת וכו' וליכא למימר בשאר יומי ובמקדש דאכתי קשה מאי איריא גזול אפילו שאול נמי, וגם מה שהקשיתי מנ"ל להש"ס דר' יוחנן פוסל אפי' בגבולין היינו משום דר"י דייק קא פסיק ותני א"כ ה"נ אמרינן קא פסיק ותני ל"ש במקדש ול"ש בגבולין, באופן שבדברי התוס' מפורש דבכל מצות דאורייתא לכולי עלמא אפילו דיעבד אסור משום מצוה הבאה בעבירה:
ואמנם בגוף הדבר קשיא מי דחקם לבעלי התוס' לומר דדוקא בדרבנן לא חייש למצוה הבאה בעבירה והרי מצינו לרב יהודה בגיטין דף נ"ה דאמר דבר תורה בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת, וכתבו התוס' שם בסוף ד"ה מ"ט דר"י לא חייש למצוה הבאה בעבירה. הרי אפי' בחטאת שהיא מצוה של תורה לא חייש ומה חסר התוס' אם שמואל היה סובר כרב יהודה ואדרבה עדיף למימר דשמואל ג"כ ס"ל הכי שרב יהודה תלמידו הוא ובשיטת רבו אמרה. והי' נלענ"ד דס"ל להתוס' דעכ"פ שמדרבנן פסול מצוה הבאה בעבירה על זה אין חולק ולפי שעולא שם בגיטין דאמר מדאורייתא בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת לפי מה שפירשו התוס' שם טעמו משום מהב"ע היינו שמדאורייתא פסול מצוה הבאה בעבירה וכמ"ש התוס' בסוכה דף ט' ע"א בד"ה ההוא מיבעי' וכו' אליבא דעולא, ולכן כתבו בגיטין דרב יהודה לא חייש לטעם מה"ב היינו מדאורייתא לא חייש ולכן אמר דבר תורה מכפרת אבל מדרבנן סברי התוס' דלכ"ע במצוה דאורייתא פסול מהב"ע, ולכן כתבו כאן בלולב הגזול דדוקא במצוה דרבנן לא חייש שמואל לטעם מהב"ע. ובזה ניחא מה שנתקשה הפני יהושע שם בגיטין בדברי התוס' שכתבו ומיהו אם קנוי הוא לו קודם שהקדיש תו לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בסוכה דאמר רב הונא להני דמזבני אוונכרי וכו' ופריך לקנינהו בשינוי השם משמע דאי קנוי ליה תו לא הוה מצוה הבאה בעבירה דדוחק לומר דסבר כר"י ב"נ דלא חייש למצוה הבאה בעבירה. וכן כתבו במס' ב"ק דף ס"ז ע"א בד"ה אמר עולא. והקשה הפני יהושע על מה דכתבו דדוחק לומר דסבר כריב"נ והרי שם בסוכה כתב התוס' דריב"נ גופיה חייש למצוה הב"ע במצוה דאורייתא ונשאר בצ"ע. ולדידי ניחא דאף דחייש ריב"נ גופיה היינו פסול דרבנן וכיון דהני דמזבני אוונכרי לאו ודאי גזל היה אלא חשש גזל הוה לי' ספיקא דרבנן לקולא משא"כ אם לא קנוי בשינוי הוא פסול מחמת לכם והוה ספק דאורייתא:
ואמנם אכתי איך אפשר דרב יהודה חייש למצוה הבאה בעבירה מדרבנן ולא אמר שם בגיטין אלא דמדאורייתא מכפרת א"כ למה ליה למימר ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ה"ל למימר דלהכי אינה מכפרת משום מצוה הבאה בעבירה דהרי גם באמרו הטעם שמשום מזבח אוכל גזילות ג"כ אינו רק פסול דרבנן ומה חסר לו במצוה הבאה בעבירה ולא נודעה דמכפרת היינו שלא יהיו כהנים עצבים כדאמר עולא דהרי על כרחך גם רבי יהודה צריך להאי טעמא כיון שסובר דמצוה הב"ע פסול מדרבנן א"כ הא דלא נודעה כשירה הוא מטעם כהנים או אפשר דבלא נודעה לא רצו רבנן לפסול. ועכ"פ למה הוצרך לטעם מזבח אוכל גזילות. א"ו דלרב יהודה ליכא חשש מצוה הב"ע כלל אפי' מדרבנן וא"כ מנ"ל להתוס' דריב"נ חייש במצוה דאורייתא לטעם מהב"ע:
ואם נימא דע"כ לא חייש רב יהודה למהב"ע אלא דיעבד אבל לכתחלה מודה וריב"נ דאמר מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול משמע שאין שום חומר בגזול מבשאול ומכשירו אפילו לכתחלה לברך עליו ולצאת בו, וע"ז כתבו התוס' דדוקא בדרבנן הוא דלא אבל בדאורייתא חייש עכ"פ לכתחלה ולפ"ז דין זה דסוכה של אשירה תליא (בפלוגתא) לענין דיעבד בפלוגתא דעולא ורב יהודה וג"כ תליא בפלוגתא דר' יוחנן דלר"י אפילו דיעבד פסול משום מהב"ע וק"ו להנך פוסקים דפסלי אפילו ביו"ט שני ודלא כריב"נ:
וגם יש לומר דלדעת התוס' במצוה דאורייתא אפילו בדיעבד פסול לכ"ע משום מצוה הבאה בעבירה ורב יהודה דאמר מדאורייתא בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת היינו משום דסובר יאוש ושינוי השם קונה (ועיין בתוס' מסכת ב"ק דף ס"ז ע"א ד"ה מעיקרא) וכיון שכבר קנאו קודם הקרבה אף שההקדש היה בעבירה מכפרת. באופן שלדעת התוס' אפילו דיעבד לא יצא בסוכה זו חובת לילה הראשון, וצריך לחזור ולאכול כזית בסוכה אחרת:
ועכשיו נראה דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מה דעתו במהב"ע ומצינו לו שפסק כריב"נ משמיה דשמואל בי"ט שני יוצא בגזול ומסתימת דבריו משמע שאפילו במקדש שיו"ט שני הוא מן התורה יוצא בגזול וכן פירש המ"מ דעתו בפ"ה הלכה ט' ומתוך כך סובר הה"מ שהרמב"ם ל"ל מהב"ע, והנה מצינו בפ"ה מאיסורי מזבח הלכה ט' כתב אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מן הערלה וכה"כ מפני שהיא מהב"ע שהקב"ה שונאה ואם הביאן לא נתקדשו להביאן לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. ולומר שהרמב"ם מחלק בין קרבנות לשאר מצות וכעין שכתבו התוס' א"כ קשה למה פסק שם הל' ז' הגונב או הגוזל וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר. ולכאורה קשה איך פסק דלא כר' יוחנן דאמר בסוכה דף למ"ד ע"א דגזול דומיא דפסח דלית ליה תקנתא אפי' אחר יאוש משום מהב"ע, והנה הכ"מ הרגיש שם ותמה למה פסק הרמב"ם כרב יהודה בגיטין דף נ"ה דמדאורייתא בין נודעה ובין לא נודעה מכפרת ולא פסק כעולא כיון דהרמב"ם סובר יאוש לא קני וכתב שטעמו של הרמב"ם משום דמסיק שם דהא דחייב כרת דאוקמוהו רבנן ברשותו כי היכי דליחייב כרת ומשמע דהכי הלכתא מדשקיל וטרי רבא בהך אוקימתא. ולדידי קשה דא"כ אפילו קודם יאוש נמי כיון דיאוש לא קני אין חילוק בין קודם יאיש לאחר יאוש. גם כבר הקשה עליו הלח"מ בפרק י"ח ממע"ק הלכה י"ד דתירוץ הגמרא הוא לעולא והרי הרמב"ם פסק כרב יהודה: