משנה תמיד ג ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ג · משנה ט | >>
מי שזכה בדישון מזבח הפנימי, נכנס ונטל הטני והניחו לפניו, והיה חופן ונותן לתוכו, ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניחו ויצא.
מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים, מדשן את השאר ומניח את אלו דולקין במקומן.
מצאן שכבו, מדשנן, ומדליקן מן הדולקים, ואחר כך מדשן את השאר.
ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות, שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות, והניח את הכוז על מעלה שניה ויצא.
מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי,
- נִכְנַס,
- וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו,
- וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ;
- וּבָאַחֲרוֹנָה כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ,
- וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא.
- מִי שֶׁזָּכָה בְּדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה,
- נִכְנַס,
- וּמָצָא שְׁתֵּי נֵרוֹת מִזְרָחִיּוֹת דּוֹלְקִים;
- מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר,
- וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן.
- נִכְנַס,
- מְצָאָן שֶׁכָּבוּ,
- מְדַשְּׁנָן,
- וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים,
- וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר.
- וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה,
- וּבָהּ שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת,
- שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת.
- וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה,
- וְיָצָא:
מי שזכה בדישון המזבח הפנימי -
- נכנס ונטל את הטני - והניחו לפניו,
- היה חופן - ונותן לתוכו,
- ובאחרונה - כיבד את השאר לתוכו,
- והניחו - ויצא.
- מי שזכה בדישון המנורה - נכנס,
- ומצא שתי נרות דולקות - מדשן את השאר,
- ומניח אלו במקומן.
- מצאן שכבו - מדשנן, ומדליקן מן הדלוקין,
- ואחר כך מדשן את השאר.
- ומצא שתי נרות דולקות - מדשן את השאר,
- ואבן היתה לפני המנורה - ובה שלש מעלות,
- שעליה הכוהן עומד - ומטיב את הנרות.
- הניח את הכוז על מעלה שניה - ויצא.
כבר נתבאר בגמר יומא, ש"הטבת נרות" הוא נקור הנרות, והדלקת מה שכבה מהם, וחילוף הפתילות. ולא היה זה לשבעת הנרות בזמן אחד, אבל כך הסדר, שיטיב חמש נרות ואחר כך מתעסק לעבודה אחרת, ואחר כך חוזר ומטיב השתי נרות הנשארים. ונחלקו בסיבת זה, יש מי שאמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה, רוצה לומר לתת זמן ידוע לאותה עבודה עד שיהא לה קול, ויש מי שנתן טעם לזה ממה שנאמר "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה"(שמות ל, ז), חלקו לשנים.
והנני מצייר לך כאן צורת סדר השבעה נרות איך היו בין (המערב ובין המזרח) [הצפון לדרום], ואכתוב אות על כל נר כדי שיהא ניכר במהרה בשעת הפירוש. וזו היא צורתם:
ופיות כל הנרות לצד מערב זה לאחורי זה כמו שהוא מצוייר, והוא נר שכתוב עליו א' והוא נר מערבי שלא כבה זמן הרבה כמו שהוא מפורסם, ואל הסדר הזה נתכוין הכתוב כשאמר "אל מול פני המנורה יאירו"(במדבר ח, ב), רוצה לומר שיהיו פיות כל הנרות לנוכח קדשי הקדשים. ולפיכך אמר, כשהוא נכנס להיטיב הנרות אם מוצא שתי נרות שכתוב עליהם ו' ז' דולקות, מניחם ויטיב חמש הנרות כמו שאמרנו, אחר כך עושה איזה עבודה שיעשה, וחוזר ומטיב השתי נרות שהניח. אם מצא אותם מכובות, יש לו להיטיב החמש נרות שכתוב עליהם ו' ז' ה' ד' ג' ומניח השנים המערביים שכתוב עליהם א' ב' עד שעושה העבודה שהוא עושה, וחוזר ומטיבם, והוא מה שאמר ואחר כך מדשן את השאר.
וכבר בארנו בשלישי ממנחות שגובה המנורה שמונה עשר טפחים, לפיכך תהא כגובה האדם בשווה, וצריך להגביה עצמו מן הארץ כדי שיוכל להטיב הנרות ולהדליקם כמו שזכר:
ובאחרונה - שלא היה רק מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו, כיבד שאר הדשן לתוך הטני:
והניחו - לטני שם ויצא. אבל מיד לא היה מוציאו, שכיון שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, ממתין עד לאחר זריקת התמיד, שהיה עושה הטבת שתי נרות וגומר יז השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהם מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכין הדשן במקום אחד אצל המזבח ונבלעים שם במקומן:
ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים - האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת יח. ופעמים שמוצא גם השאר דולקים, ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים משום דשאר נרות אפילו דולקים מכבן ומדשנן, ואלו שתי נרות אם מצאן דולקים אינו מכבן, ועוד משום דקתני בסיפא מצאן שכבו לאלו מזרחיות. חוזר ומדליקן, ובשאר נרות מצאן שכבו אינו מדליקן עד הערב:
מדשן את השאר - חמש נרות שלצד מערב, מסיר מהן השמן הישן והפתילה הישנה והדשן, ונותן הכל בכוז, ונותן שמן חדש ופתילה חדשה, ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, מדשן השני מזרחיות ונותן בהן שמן ופתילה חדשה. והא דמפסיק ההטבה בשחיטת התמיד וזריקת דמו ואינו מטיבן כולן יחד, משום דכתיב (שמות ל) בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות, אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים יט, ועביד הטבת חמש נרות ברישא והדר הטבת שתי נרות, משום דכיון דאתחיל, עביד רובא. והאי דלא עביד שיתא והדר חד, משום דכתיב בהיטיבו את הנרות, [אין] הטבת נרות פחות [משתים]. והני מילי בזמן שאין הנס, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק. אבל קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נו' מערבי דולק תמיד בדרך נס, בדתניא מחוץ לפרוכת העדות, עדות הוא שהשכינה שורה בישראל, זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, כשהיה בא להיטיב השתי נרות מזרחיות, לא היה מדשן אלא הנר הראשון בלבד ומיטיבו, ומניח הנר השני הסמוך לו דולק עד הערב שמדליק את הנרות וממנו מדליק כל הנרות האחרים, ואחר שהדליק שאר הנרות מטיבו ומדשנו לנר זה בערב ומדליקו. ואע"ג דכתיב בהיטיבו את הנרות דאין הטבה פחות משתים, הכי עדיף טפי כ שלא להיטיב כי אם נר אחד מן השתי נרות מזרחיות ולהניח הנר השני דולק שלא להיטיבו עד הערב, כדי לפרסם הנס שהוא דולק תמיד. ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחילה, ולא חמש לצד מזרח ולבסוף שתים של מערב ומהם היה לו להדליק, ולא עביד הכי משום דכתיב (ויקרא כד) להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו לפני ה', אמרה תורה קבע נר להדליק ממנו שאר נרות, ואיזה זה נר שני של צד מזרח, והוא קרוי נר מערבי, דכי עייל בהיכל בההוא נר פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות, ואיכא למימר בההיא אתוקם הנס והוקבע להדליק ממנו. ובנר ראשון אי אפשר, דהא כתיב לפני ה', מאותו נר של צד שכינה שהוא לצד מערב, ואין נר ראשון קרוי לפני ה':
מצאן שכבו - השתים מזרחיות. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק:
מדשנן ומדליקן מן הדולקים - לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות, שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כא כדי להפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים, אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה, ומגביהה ומדליקה, כדי להיות ניכר יפה הפסק שבין הטבת חמש נרות לשתים. ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה:
ומדשן את השאר - זו הטבת חמש הנרות, שנותן פתילה חדשה ושמן חדש ומניחן כבויות עד הערב שבא ומדליק. ומדשן דהכא אינו כמו מדשן של שנים מזרחית דלעיל. ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו חוזר ומדשן [המזרחית] ונותן שמן ופתילה חדשה ומניחה עד הערב כבויה. ונר שניה שקרויה מערבית כמו כן מדשן ומסיר השמן והפתילה ישנה ונותן שמן חדש ומדליקה ממזבח העולה כדי להדליק ממנה בערב הנרות, האחרות שנר מערבי הוקבע להדליק ממנו נרות אחרות, ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד, כיון שצריך מכל מקום להדליקה כשבא ומטיב לאחר שחיטה. כך מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבינו ברוך בר יצחק, והוא המחוור שבכל הפירושים. ודברי הרמב"ם במשנה זו תמוהים מאד, וגם מה שסובר שהטבת הנרות היא הדלקתן ושהיו מדליקין הנרות של מנורה כולן בבוקר כדרך שמדליקין בערב, פליאה נשגבה בעיני, ולא שמעתי ולא ראיתי לאחד מרבותי שסובר כן כב:
ואבן היתה לפני המנורה - לפי שהמנורה גבוהה שמונה עשר טפחים והיה צריך לעלות למקום גבוה כדי להיטיב את הנרות:
ובה שלש מעלות - כנגד שלש העלאות שכתובות במנורה, בהעלותך את הנרות, והעלה את נרותיה, להעלות נר תמיד:
והניח הכוז ויצא - עד לאחר זריקת דם התמיד שאז עושה הטבת שתי נרות והוציאו, וכן חבירו הוציא את הטני. וכשהוציאו השתחוו בגמר העבודה, ולא עכשיו, שעדיין לא נגמר עבודתן:
והניחו ויצא. פי' הר"ב אבל מיד לא היה מוציאו כו' עד לאחר זריקת התמיד שהיה עושה הטבת ב' נרות כו' וכ"כ עוד לקמן. וכן שנוי בפ"ו דהטבת שתי נרות קודמות לקטרת וכאבא שאול דס"ל הכי. אבל בפ"ק דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. וההיא כרבנן וכמ"ש שם בס"ד. ובחד קרא קא מפלגי. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. אבא שאול סבר בהטיבו והדר יקטירנה. ורבנן בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת דאלת"ה בין הערבים דכתיב (שמות ל') ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ה"נ דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים. והתניא מערב עד בקר. אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. כלומר זו מערב עד בקר. ולא אחרת. אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה כו' ה"נ בעידן הטבה כו'. גמ' פ"ק דיומא ד' ט"ו. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכ"כ הרמב"ם בפירושו ספ"ו וכן בחבורו פ"ו מה"ת.
שתי נרות מזרחיות. כתב הר"ב האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י"א דמנחות ועמ"ש שם בס"ד:
ומניח את אלו דולקים. כתב הר"ב ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות כו' [ועיין לקמן בפי' הר"ב בד"ה מצאן שכבו וכו'. ומ"ש הר"ב] והא דמפסיק כו' משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים. כלומר וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. והא דהטבה ראשונה קודם לדם התמיד )לרבנן פשיטא דניחא. דבהטבת נרות כתיב בבוקר בבוקר ובתמיד כתיב חד בבוקר את הכבש אחד תעשה בבוקר (במדבר כ"ה) ואמרי' יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר כו'. כמ"ש במשנה ב' פ"ו. ולאבא שאול דס"ל דדם התמיד קדים להטבה שניה אמרי' התם בגמ' דדריש בבקר בבקר דכתיב גבי שני גזרי עצים ואינם ענין לשם דהא לא קדמי למערכה שניה כמ"ש בפ"ב משנה ג' הלכך שדינהו חד אהטבת נרות דכתיב בהו תרי בקר ולהוו תלת וחד אדם התמיד דכתיב ביה חד בקר ולהוו תרי. והלכך חדא הטבה קדים דהכא תלת והכא תרי. ודם התמיד קוים להטבה שניה דהכא תרי והכא תרי ומכפר עדיף דעולה מכפר [כדתנן סוף פ"ה דערכין]. ומדלא אמרי' דהעלאת אברים [נמי תהא מפסקת] ש"מ דלית לן למשמע שתהא מפסקת אלא חדא עבודה [ולפיכך לרבנן דילפי דקטרת מפסקת על כרחך דם קדים לכולהו הטבות כנ"ל]. ומיהו זריקת דם הוא דמקרי עבודה אבל שחיטה לא. והא דכתב הר"ב לקמן לאחר שחיטה ל"ד אלא לאחר זריקה נמי וכמ"ש בכאן. וכן עוד לקמן בד"ה ומדשן את השאר כו'. וכדאיתא בגמ' שכתבתי וכן לא דייק הר"ב בלישניה רפ"ו. ומכאן אני מוכיח דשחיטה לאו עבודה היא. כמ"ש משמא דגמ' במשנה ד' פ"ק דזבחים והתוס' שם נתלבטו מאד להביא ראיה לדבר ולי נראה שזו ראיה פשוטה היא [ואע"ג דקבל והלך נמי מוקדמים הנהו טעמייהו כדכתב הרשב"א בתשובה סי' ע"ט שאינן עבודה שלימה רק חלקי עבודה אלא שהוא כתב כן גם בטעם השחיטה וא"כ אין ראיה. אע"ג דשחיטה התחלה. ומ"ש הר"ב ואע"ג דכתיב כו'. הכי עדיף טפי וכו' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועי"ל דכיון שהניח בהטבה ראשונה שתי נרות יתקיים קרא. דלא אתא אלא לומר דלא ליעבד שית בהטבה קמא. ועמ"ש בסד"ה ומטיב כו'].
ומדליקן מן הדולקים. כתב הר"ב ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה. וטעמא פי' ברפ"ו ועמ"ש שם בס"ד:
ומטיב את הנרות. הר"ב השיג על הרמב"ם שסובר שהטבתן היא הדלקתן. שפירש בהטיבו. בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים. ופירש בהטיבו אינו הדלקה. אלא תקון הפתילות. וכל זה תמצא באורך בתשובת הרשב"א סי' ש"ט וע"ט. ודעת רש"י בפ' שתי מדות עלה פ"ה ובפי' התורה נראה כדעת האחרונים. וכן נראה דעת הראב"ד בפ"ב מה' עי"כ. וכן דעת אונקלוס. לשון הכ"מ פ"ג מה"ת [ונ"ל שבכוונה הקדים הכ"מ לכתוב סי' ש"ט קודם ע"ט כי זו שבסימן ע"ט נכתב לפרש זו שבסי' ש"ט. ואמנם מה שהר"ב כתב על הפי' שכתב הוא בשם רבינו ברוך בר יצחק שהוא המחוור כו' הנה קרוב לזה הפי' כתוב בשאלה של הרשב"א שבסי' ש"ט והשואל שמצא לזה הפי' שבחהו ג"כ. אבל הרשב"א השיב לו שיש עליו כמה תמיהות וקצתן עולים ג"כ לפי' של הר"ב שבשם רבינו ברוך בר יצחק ואכתבם אחת לאחת ואלו הן ראשונה תמה למה תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש [בכתוב] והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך הל"ל ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד. שנית במצאן שכבו שמדליקן כדי להיות ניכר יפה הפסק כו'. ואדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים. ועכ"ז מסלק ידו ממנו ואין מדשנו. כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק. אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מפני חיוב ההפסקה. ועוד שנמצא מדליק לערב בשמן ופתילה ישנים. ועוד שהרי חסרה המדה לערב ממדת חברותיהן. כשיעור מה שדלק בבקר משעה שדשנו והדליקו עד שמדליק חברותיהן בערב. וא"ת שאז ידשנן ג"כ. זה לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום מקום. שידשנן שנית לערב. ואין אלו אלא דברים המתמיהים. שלישית מנלן שאם מצא דולקים בחמש שמחייב לכבותו. רביעית שמכבה המערבי ולמה והרי כתיב לפני ה' תמיד. חמישית מי דחקו לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דלמא חזר הנס למקומו. שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו. והמכבה הזה כובש עדותו. ועוד היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד. אלמא אשר לפני ה' לא יכבה כלל. וכן הקשה ג"כ על כיבוי החמש נרות כשמוצאן דולקים או מקצתן מברייתא דספרי. ולפי שהזכיר ג"כ גירסא אחרת בזה לא ראיתי להאריך. אלו דברים הנוגעים לזה הפי' שלפנינו. ואע"פ שאין הכל לשונו ממש והנה מסקנת הרשב"א שם ובסי' ש"ט דהך מתני' דהכא בהטבה של בקר. וההיא דרפ"ו בהטבה של בין הערבים היא. ומפרש דהא דקתני הכא מדשן את השאר כלומר אותן שכבו. ולשיטתיה דס"ל כל שלא כבה אינו רשאי לכבות כמו שהזכרתי לעיל. ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים. משום סיפא כדכתב הר"ב בתירוץ הב'. וסיפא דקתני ומצאן שכבו מדליקם כו' כדי לקיום לפני ה' תמיד. ואע"ג דאשני של המזרחיות נאמר. אינו נקרא מערבי. אלא בהצטרפות הראשון ולכך צריך שיהא גם הוא דולק ואח"כ מדשן את השאר היינו אותם שכבו כדפי'. ותנא דידן לית ליה שום הפסקה בין הטבה להטבה. דלא דריש בבקר בבקר. וא"נ אית ליה מ"מ ס"ל דכל זמן שכבו המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ה' תמיד. ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא. ועיין בפירוש הר"ב. ומה שכתבתי בס"ד בפ"ז דיומא משנה ד':
(יז) (על הברטנורא) וכ"כ עוד לקמן, וכן שנוי בפרק ו' דהטבת שתי נרות קודמת לקטורת, וכאבא שאול דס"ל הכי. אבל בפרק קמא דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, וההיא כרבנן כו'. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת ה' נרות. וכן פסק הר"מ. ועתוי"ט:
(יח) (על הברטנורא) ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י"א דמנחות:
(יט) (על הברטנורא) כלומר, וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמרא, לכל מר כדאית ליה, ומיהו לכולי עלמא אין צריך להפסיק אלא בעבודה אחת. ומיהו שחיטה לאו עבודה היא. וקבלה והולכה כתב הרשב"א לפי שאינן רק חלקי עבודה ולא עבודה שלימה וכן כתב גם בטעם השחיטה. ועתוי"ט:
(כ) (על הברטנורא) דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועתוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) לאו דוקא, אלא רצה לומר שחיטה וזריקה:
(כב) (על הברטנורא) וכל זה תמצא בתשובת הרשב"א סימן ש"ט וע"ט. ועתוי"ט:
מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו': ביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד' י"ב י"ג י"ז:
נכנס ונטל את הטני: כלומר עד עכשיו היה מתעסק אותו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי בפתיחת השער אבל עתה נכנס ונטל את הטני והניחו לפניו מיהו האי נטל את הטנא דקתני לא בעבור זה דקודם לכן לא היה הטנא מונח אלא ביד אותו כהן שלקחו מתחלה הי' בידו עד עכשיו אלא בכל מקום שאדם אינו עוסק באותו דבר ועתה הוא עוסק שייך האי לישנא דלשון נטילה דקודם עד שלא היה צריך לטנא קתני נטל את המפתח כלומר לקח את המפתח ונתעסק בו והניח הכלים האחרים ועתה לקח את הטנא והניח את המפתחות והיה מתעסק בזה:
ובאחרונה כיבד את השאר: מפרשים המפרשים דבאחרונה כיבד את השאר בתוכו לאמצעיתו של מזבח ונטלו והניחו בתוך הכלי ויצא הראב"ד ז"ל. והענין מובן אע"פ שהלשון קצת קשה. בפירוש רעז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל במשנה זו תמהין מאד. אמר המלקט גם במשנה דלקמן בר"פ ששי. ונראה מפירושו ז"ל דגריס שתי נרות מערביים. אבל בערוך בערך נר כתוב מזרחיים. ועיין בת"כ פרשה י"ג דפרשה אמור:
מי שזכה בדישון המנורה: עיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ע"ט על פירוש משנה זו ועל שלקמן בפרק החלו מי שזכה בדישון המנורה וכו' שהאריך שם עיין עליו ואיתא בתוספות פרק בא לו (יומא דף ע'.) וכתבתיו שם בסימן ד'. וכתבו שם תוספות ז"ל דמתניתין דקתני שתי נרות מזרחיים כרבי דאמר התם בברייתא מזרח ומערב מונחין דהיינו ארכן לארכו של בית דלר"א בר"ש דאמר צפון ודרום מונחים איך שייך מזרחיות ע"כ וכ"כ ג"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ראש פ' תצוה. ור"מ נמי ס"ל צפון ודרום מונחים כדמסיק ביומא פ' אמר להם הממונה ועיין ברש"י ז"ל פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ב:)
ומניח את אלו דולקים: מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת דולקים. וז"ל הראב"ד ז"ל ומצא ב' נרות מזרחיים דולקים קסבר האי תנא דמזרח ומערב היתה נתונה המנורה לפיכך אלו השתי נרות שאצל המזרח הן נקראין מזרחיות מפני שאותם שתי נרות הם קרובים למזרח מיהו אעפ"כ אינו נעשה נס אלא בנר שני מאלו המזרחיים מפני שהוא קרוב למערב יותר מן הראשון שהוא ממש בקרוב למזרח והוא נקרא מערבי במקום אחר דאמרינן זה נר מערבי שנעשה בו נס דהא מדקתני הכא מצא שתי נרות מזרחיים דולקין ולקמן בפ' בתרא תנן מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק ש"מ דהאי נר שני משני נרות מזרחיות הוא הנקרא מערבי:
מצאן שכבו: ואותם חמשה מצא דולקים מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ היה מכבה אותם חמשה ומדשנן ואותם שנים היה מניח עד לאחר כך כדי להפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת שתים ובפ' א"ל הממונה במסכת יומא מפרש טעמא למה היה צריך לחלק בין הטבת חמש לשתים וגם אמאי עביד הטבת חמש ברישא וגם מפרש אמאי לא עביד ששה ברישא ובתר הכי חדא לפיכך כיון שאי אפשר בלא הפסקה היה צריך על כרחו לשנים שמצאם שכבו לדשנן ולהדליקן מן הדולקים ואח"כ לכבות ולדשן באותה שעה אותם חמשה ואחר דם התמיד או הקטרת הקטורת היה חוזר ומדשן אותם שנים מזרחיים שכבר דישן והדליק שאע"פ שעכשיו נמצאו מזרחיים שני פעמים מדושנים אין בכך כלום דמאחר שאחר הדלקת שני מזרחיים מתחיל לדשן כסדר החמש עם הפסקת דם התמיד או הקטורת כל שבעת הנרות שפיר קיים מצות הטבה וא"ת למה מדשנן ומדליקן ידליקם בלא דישון מאחר שהוא צריך עדיין אחר דישון חמשה נרות לדשנן וי"ל דהדלקה בלא דישון לאו אורח ארעא למיעבד לפיכך בענין אחר לא אפשר וא"ת למה היה מדשן אלו מזרחיים באחרונה דאדרבה נאמר דאין מעבירין על המצות ויתחיל מן המזרחיים לדשן ה' נרות ושנים שאצל הפרכת ידשן באחרונה וי"ל מפני שנר מערבי שהוא אחד משני מזרחיים היה גדול להיות מפני הנס ונמצא שלא היה צריך לדשנו והרי לא היה יכול להתחיל מן המזרחי לדשן שאם היה מתחיל מן המזרחי ממש שהוא אצל המזבח היה צריך לדלג על אותו שהוא שני לו דהיינו נר מערבי שהוא דולק וזה הדישון היה לסירוגין לפיכך אי אפשר לעשות כן אלא על כרחך היה לו להניחם מלדשן עד באחרונה ובשביל כך בתחלה היה מדשן חמשה נרות שכלפי הפרכת ומניח הדישון בתוך הכוז והכוז היה מניח על מעלה שניה ויוצא עד לאחר הקטרת הקטורת או זריקת דם התמיד ואח"כ היה מדשן שני מזרחיים. ואגב גררא נימא בה מילתא וטעמא דלמאי מתעביד טפי ניסא בהני שנים מאחריני דמסתברא היה להיות יותר נס באותו שהוא ממש אצל הפרכת מפני שאותו הוא קרוב לשכינה יותר אלא היינו טעמא שבאחד מן המזרחיים נעשה הנס יותר מפני שמן הדין היה להיות נס במזרחי הראשון שהוא היה אצל המזבח כדי שלא יעבור על המצות והיה משם מתחיל המדליק להדליק כסדר וגם אותו עומד לימין המדליק והיה מקיים כמו כן כעין פונות של דרך ימין בכל הנרות כסדרן אלא כדי להודיענו שגם מתוך זה יהיה ניכר שהשכינה שורה בישראל במקום ארון לפנים מן הפרכת וכאילו מעיד על דבר זה שהשכינה במערב גורם דבר זה שהוא דולק ולמ"ד צפון ודרום היתה מונחת האמצעי הוא נקרא מערבי כלומר אחרונים הם סניף אליו והוא העיקר והמשובח ביניהם ועל שמו נקראים כולם כדאמרינן במסכת מנחות פ' שתי הלחם מכאן שהאמצעי משובח אבל אליביה מתוך נר אמצעי שהוא מערבי נקרא לא היה ניכר שום עדות אם מחמת הדליקה בלבד אלא שזה היה עדות שאם לא מפני שהשכינה שורה לפנים מן הפרוכת למה היה נעשה נס במנורה יותר מבכל הכלים שבהיכל כגון מזבח הזהב והשלחן אלא באלו מודיענו שהשכינה גורמת לה מפני שהיא קרובה לפרוכת יותר מכולן וגם שהתורה נמשלה לנר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והלוחות מונחים בארון ואע"פ שבלחם הפנים נמי שעל השלחן נעשה נס שהיה חם ביום הלקחו זה אינו נס גלוי וניכר שיהיה נראה לכל אדם כמו הנר שהוא נראה למרחוק לכל רואיו אבל הלחם אינו נראה כי אם ללוקחין אותו ולא לרואין לפיכך זו היא עיקר העדות עכ"ל הראב"ד ז"ל:
ואכן היתה לפני המנורה: מנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ט:)
ובה שלש מעלות: אינו מפרש בספרי למה היו שלש ולא ד' או חמש או שנים וטעם גמור איני יודע למה היה מונח על מעלה שניה ולא ע"ג קרקע או על מעלה שלישית או למעלה ע"ג האבן במקום שעמד להדליק הראב"ד ז"ל:
והניח את הכוז: ירושלמי פ' שני דיומא. וביד בפ"ג דהלכות בית הבחירה סימן י"א י"ב:
יכין
מי שזכה בדשון מזבח הפנימי: בהיכל היו עומדים שולחן בצפון ומנורה בדרום, ומזבח מכוון בין שניהן, משוך קצת כלפי חוץ. וכולן משליש אורך ההיכל ולפנים [יומא ל"ג ב']. וליונתן בן עוזיאל [תצוה כ' פ"ב] היה גם למזבח הזהב קרנות זקופין. וכן משמע פשטא דקרא שם. מיהו שיעור גבהן ארכן ורחבן לא הוזכר בשום מקום. ולפי הנראה, מדהיה גם זר זהב סביב, ע"כ שהקרנות היה לפנים מהזר, וגבוהים קצת ממנו עד שיהיו ניכרים היטב (וחידוש הוא שלא נזכר מהם דבר בש"ס וברמב"ם].
נכנס: להיכל:
והניחו לפניו: על רצפת ההיכל:
והיה חופן ונותן לתוכו: לוקח בחפניו הדשן מהמזבח ונותן לתוך הטנא:
ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו: ר"ל באחרונה כשלא נשאר על המזבח אלא דשן מעט, שאינו יכול לחפנו בידו, כיבד במכבדה את הדשן לתוך הטני:
והניחו ויצא: ר"ל הניח את הטני שם בהיכל, ויצא. [והא דלא הוציאו השתא. נ"ל משום דדשן הקטורת ודישון המנורה שניהן נבלעין בדרך נס כשיניחום אצל מזבח החיצון, והרי דישון המנורה א"א להוציאו עכשיו עדיין, מדהיטיב השתא רק ה' נרות, וב' נרות האחרונים לא ייטיב עד אחר הקטרת הקטורת. לכו היה ממתין ג"כ מלהוציא דישון הקטורת עד אחר הטבת גם ב' נרות האחרונים, כדי להוציא ב' הדישונים יחד, ויבלעו שניהן בנס פעם א' יחד. דאסור להטריח קמי שמיא כביכול להרבות ניסים שלא לצורך, כהך מעשה דרבא [תענית כ"ד ב')]:
מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים: לראב"ד [פ"ג מבחירה] דקיי"ל כמ"ד בהמשך מזרח ומערב מונחים נרות המנורה דהיינו ג' קנים למזרח וג' קנים למערב. הך מ"ד ס"ל, דנר שהוא שני לנר החיצון שבמזרח הוא נקרא נר מערבי, מדהוא הנר מערבי הראשון לנר היותר מזרחי [כך פי' רש"י שבת כ"ב ב' ד"ה נר מערבי]. וא"כ שפיר קאמר הכא שכשמצא ב' מזרחיות דולקין מניחן דולקין במקומן. דמדצריך להניח ב' נרות להיטיבן עד אחר הקטורת [כלעיל סי' ה'] וגם צריך שמנר המערבי יהיה מדליק תחלה ובו יסיים [כמנחות דפ"ו ב'], לפיכך גם הנר הראשון של מזרח, מניח מלהטיבו עד לבסוף, כדי שיהיה ניכר שהנר השני הסמוך לו הוא הנר המערבי. [ולמזרחי פרשת בהעלותך, למ"ד מזרח ומערב מונחים, היה כל פי הפתילות פונים לצד מערב. אמנם תמוהים לי דברי רש"י במנחות (דצ"ח ב') שכתב, דלמ"ד מזרח ומערב מונחים, אותו הנר החיצון שלצד מערב נקרא נר המערבי. לא זו שסותר דברי עצמו במסכת שבת (הנ"ל), דשם כתב דלהך מ"ד הנר הב' ממזרח נקרא נר מערבי, אלא שסותר גם דברי המשנה כאן, שאמרה שמניח ב' המזרחיות דולקין, והרי מנר המערבי צריך להתחיל ולסיים כלעיל, ובב' המזרחיות לא היה נר המערבי של רש"י. ואפשר דרש"י דמנחות הנ"ל ל"ג במתני' דידן מלת מזרחיות אלא מערביות, וכמ"ש המזרחי פ' בהעלותך לרמב"ם בפירושו הכא, שכתב דנר הסמוך לפרוכת הוא הנקרא נר המערבי, והוא הסמוך לו למזרח הם ב' הנרות שמניח מלהטיב עד אחר הקטורת. אב"י עי' בש"ס (דל"ג א') דגרסינן במשנה מצא ב' נרות מערביים]. אבל הרמב"ם בחיבורו [פ"ג מבחירה] כתב דקיי"ל כמ"ד דהמנורה צפון ודרום מונחת, ונר האמצעי נקרא נר המערבי, ומשום שכל הנרות של המנורה, מצודד ראשי הפתילות לצד נר האמצעי, וראש הפתילה של נר האמצעי מצודד כלפי מערב. א"כ ל"ג במתני' מלת המזרחיות, רק יניח השתא מלהיטיב הנר האמצעי והנר שבצדו וכ"כ הרמב"ם שם. [ונ"ל דלרמב"ם נר שבצדו, היינו הנר הסמוך להאמצעי בצפון, כדי שיהיה נר המערבי טפי מימין דשכינה כ"י, דימין חשיב טפי כיומא דל"ט א' ונ"ג ב'). ואילה"ק לפ"ז למ"ד מזרח ומערב מונחת הרי היה נקרא נר המערבי הנר היותר שמאלי של ב' המזרחיות. התם ה"ט משום דנר הימיני הוא המזרחי ולא המערבי. וגם לא אפשר בגוונא אחריתא, דאם גם יניח מלהיטיב תחלה נר ב' וג' מקצה המזרח בכל זה לא יהיה מועיל רק שהנר הב" ממזרח יהיה נר מערבי מאותו שבקצה המזרח שהיטיב תחלה, ויהיה ג"כ ימיני לנר הג' ממזרח שמטיב עמו אבל עכ"פ אנן בעינן שהנר שנכנהו נר מערבי להתחיל ולסיים בו. יהיה נר מערבי להנר שמטיב עם הנר המערבי ביחד. ויהיה ג"כ ימיני לו, וזה אי אפשר כשמונחים מזרח ומערב. ועי' בסידור רבינו יעב"ץ זצוק"ל]:
מדשן את השאר: ר"ל דשאר הה' נרות אפילו מצאן דולקין מכבן ומדשנן, שלוקח בצבתים של זהב הקטנים את הפתילות הישנים מה' נרות הנ"ל, ושופך השמן הישן לתוך הכוז, ומקנח ומנקה הנרות היטב ע"י מחתות זהב קטנים., כדי שלא ילכלך אצבעותיו. ואח"כ נותן שמן חדש ופתילות חדשים בהן ומניחן כך [ולרמב"ם פ"ג מתמידין אינו מכבה הדולקין רק מתקנן]. ולאחר זריקת דם התמיד מיטיב. אופן זה גם ב' הנרות המזרחיות. מיהו בזמן שמעון הצדיק שהיה נר מערבי נשאר דולק תמיד בדרך נס, אז לא היה מטיב בבוקר אחר הקטורת רק נר א', והניח לנר המערבי דולק עד הערב, דאז אחר שהדליק כל הו' נרות האחרים, היטיב גם נר המערבי והדליקו מחדש:
ומניח את אלו דולקים במקומן: ב' המזרחיות הניחן דולקין והולכין, ולמ"ד צפון ודרום מונחין, הניח נר האמצעי והנר שבצדו מצפון כלעיל:
מצאן שכבו: שנתכבו אלו הב':
מדשנן ומדליקן מן הדולק: לא שמדשנן כמו שמדשן שאר הה' נרות להסיר הפתילה והשמן הישן כלעיל דהרי אין מיטיב ב' הנרות רק אחר הקטורת. רק ר"ל מדשן הב' המזרחיות, דהיינו שמסיר הפחם מראש הפתילות שלהן, וחוזר ומדליקן מן נרות האחרות, אם נשארו בהן דולקין. וכל זה עשה רק כדי לעשות היכר יפה להפסקה שעושה בין הטבת הה' נרות, להטבת הב' נרות, דאילו היה מניחן כבויין ועומדין ולא היה מדליקן, היה יכול הרואה לחשוב שברצון הכהן המיטיב תליא להיטיב איזה שירצה וכמה שירצה. אבל כשחוזר ומדליק מיד אותן הב' נרות, אז ניכר יפה, שאותן הב' שהדליק הן אותן שצריך להניח מלהיטיב עד אחר הקטורת, ולאבא שאול עד אחר שחיטת) [זריקת] התמיד [עי' לעיל סי' ה']. [כך הוספתי בפירושי זה בדברי רבינו ברוך ור"ב. כדי לתרץ בזה קושית הרשב"א בתשובה (ע"ט וש"ט), שהקשה א"כ מה היכר יש בהדלקה]. מיהו אם מצא שכבו כולן, מדליק אותן ב' הנרות מקינסא שמכניס ממזבח העולה [ולרמב"ם שם גם בכבה רק מערבי מדליקו מקינסא]:
ואחר כך מדשן את השאר: ר"ל דלאחר שהדליק אלו הב' מסיר הפתילות ושמן הישן מה' האחרות ומשים תחתיהן פתילות ושמן חדש, ומניחן כד עד הערב שאז מדליק כל הנרות כולן:
ואבן היתה לפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות: לפי שהמנורה גבוה י"ח טפחים, להכי היה צריך הכהן לעלות למקום גבוה כשמטיב ומדליקן. [אב"י עי' שבת צ"ב א' ד"ה אשתכח דרק מכתף אדם עד לארץ יש ג' אמות]:
והניח את הכוז על מעלה שניה: נראה לי דלפי שלמעלה בראש האבן על המעלה השלישית היה מקום הנחת מלקחיה ומחתותיה [כרמב"ם פרק ג' מבחירה הלכה י"א], להכי אין מקום להניח שם הכוז, רק למטה ממנה על מעלה הב'. לכן מניחו שם ויוצא. וכשיטיב לתיך הכוז גם השתי נרות האחרות אחר הקטורת, אז מוציא הכוז, וכן חבירו מוציא אז הטני. ולא השתחוו השתא קודם שיצאו, כיון שלא גמרו עבודתן עדיין, רק אח"כ כשיוציאו הכוז והטני כשגמרו העבודה, השתחוו בפישוט ידים ורגלים ויצאו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת