משנה תמיד ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ד · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

לא היו כופתין את הטלה, אלא מעקדין אותו.

מי שזכו באברים, אוחזים בוא.

וכך היתה עקידתו, ראשו לדרום ופניו למערבב.

השוחט, עומד במזרח ופניו למערב.

של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה.

של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה.

שחט השוחט, וקבל המקבלז.

בא לו לקרן מזרחית צפונית, ונותן מזרחה צפונה.

מערבית דרומית, ונותן מערבה דרומה.

שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומיתט.

נוסח הרמב"ם

לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו מי שזכו באיברים אוחזין בו וכך הייתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערביים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה שחט השוחט וקיבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית נתן מזרחה צפונה מערבית דרומית נתן מערבה דרומה שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית.

פירוש הרמב"ם

לא היו כופתים את הטלה אלא מעקדין כו': אמר שלא היו כופתין אותו כדי שלא יחקו לאומות שמכפתין זבחיהם אבל היו אוחזין ידו ורגלו בלבד והוא מה שאמרו עקדת יד ורגל כיצחק בן אברהם: והיו שוחטים תמיד של שחר לצד מערבי ממקום השחיטה כדי שיהא לנוכח השמש ותמיד של בין הערבים שוחטין אותו לצד מזרח לפי שהשמש אז במערב כדי שיהא נוכח השמש ג"כ שנאמר שנים ליום ואמרו ז"ל כנגד יום ויום שם השמש כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום. וכבר נתבאר בחמישי מזבחים שהעולה דמה טעון שתי מתנות שהם ארבע ובארנו שם שענינו שיזרוק דמו על שתי הקרנות באלכסון וביאר כאן שאותן שתי קרנות הם מזרחית צפונית ומערבית דרומית כמו שציירנו בחמישי מזבחים. וכבר זכרנו בסוף מסכת מעשר שני שיוחנן כהן גדול התקין טבעות במקום השחיטה מן העזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בשעת שחיטה לפי שאי אפשר לכפותו כמו שאמרנו ועוד יתבאר בשלישי ממדות שהיו שש מערכות של טבעות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא היו כופתין אותו - את התמיד בשתי ידיו לעצמן או בשתי רגליו לעצמן, כדי שלא לעשות כחוקות הגוים, שכך היו עושים כששוחטין לעבודה זרה: אלא מעקידין אותו, היד עם הרגל, כעקידת יצחק:

ראשו לדרום - היה נשחט על ירך המזבח צפונה כדין עולה, והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב, שאם ירביץ גללים לא יהיה סמוך למזבח:

של שחר - קרבן תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, לפי שבבוקר שמש במזרח וזורחת כנגדה למערב, והכתוב אומר שנים ליום, כנגד היום, כלומר נגד השמש ג, שהשמש קרוי יום:

ושל בין הערבים - שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח, היה נשחט על קרן צפונית מזרחית:

בטבעת שניה - רחוק מן המזבח, לפי שהמזבח גבוה ומאפיל כולו ד. ויוחנן כהן גדול התקין ששה סדרים של טבעות, בכל סדר ארבע טבעות, לארבעה ועשרים משמרות כהונה ה, והיו קבועות ברצפה עשויות כמין קשת, ולפי שלא היו כופתים את התמיד ו כדתנן בריש פרקין, היו מכניסין צואר הבהמה באותן הטבעות בשעת שחיטה ונועצים ראש הטבעת בארץ:

ונותן מזרחית צפונית תחילה - לאחר ששחט תמיד של שחר בקרן מערבית צפונית הולך לצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם בכלי למטה מן [חוט] הסקרא ונותן שתי מתנות שהן ארבע, אחת שהיא כשתים בקרן מזרחית צפונית, והולך למערבית דרומית. ונותן אחת שהיא כשתים בקרן מערבית דרומית ח:

פירוש תוספות יום טוב

לא היו כופתים. פי' הר"ב שתי ידיו לעצמן כו'. עמ"ש בזה לקמן בדבור [על טבעת שניה]:

אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:

ראשו לדרום. לשון הר"ב היה נשחט וכו'. והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב שאם ירביץ כו'. אנוטה ראשו לדרום קאי שאם ירביץ כו' והכי מפורש בלשניה דהר"ב במשנה ח' פ"ג דיומא:

ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד') ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש:

של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. פי' הר"ב לפי שבבקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב. והכתוב אומר שנים ליום כו' שהשמש קרוי יום כמו שנאמר (יחזקאל ל') ובתחפנחס חשך היום. הרמב"ם. ובברייתא או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו ב'] כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור:

על טבעת שניה. פי' הר"ב רחוק מן המזבח. לפי שהמזבח גבוה ומאפיל. כלומר ועל טבעת שנייה לאו בטבעת שנייה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח. אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון. כדי שלא יעכב אור השמש לבוא ובטבעת שנייה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק. ואם היה שוחט בסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט. שהרי מזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא [ח'] אמות כדתנן בסוף מדות. המפרש. ומ"מ אני תמה שכיון דמזבח מאפיל לא יספיק הריחוק בטבעת שנייה שמן סדר לסדר כמו ד"א. כדתנן בסוף מדות מקום הטבעות כ"ד אמות והן ו' סדרים נמצא שעם הטבעת עצמו הוא ד"א זה מזה. ואע"פ שמרחיק מהמזבח י"ב אמות לא יספיק. לפי שבבקר ובערב צל כל דבר ארוך מאד. והתוס' רפ"ו דיומא (דף ס"ב) כתבו טעם אחר וז"ל נ"ל דמן הדין ה"ל לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים. ע"כ. ומצאתי לבעל המאור שכתב ביומא ר"פ טרף בקלפי וז"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שנייה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט נגד יום ותניא [עירובין נ"ו ע"א] מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית. ולא שקעה בקרן מערבית צפונית. וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה [אפילו] בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם. כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח. ע"כ. [והרא"ם בפ' פנחס כתב. וטעם הטבעת השניה. כתב הסמ"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם. ע"כ. ולפ"ז טבעת השניה בטבעת של סדר ראשון שהוא אצל המזבח ומשוכה לצד מזרח. אבל גם על זה תמיהתי דלעיל קיימת שלא יספיק הרחקה כזו כו']. ומ"ש הר"ב. שיוחנן כ"ג התקין ששה סדרים של טבעות כו' לכ"ד משמרות כהונה. כלומר לכל משמר היה לו טבעת מיוחד שבו הוא שוחט במשמרו והכי איתא בסוף סוכה וזה לשאר קרבנות חוץ מתמידין דכתיב בהו ליום. ומ"ש הר"ב ולפי שלא היו כופתים כו'. קשיא לי דהא עוקדין אותו יד ורגל ולא ממעטינן אלא שלא יהא כפות שתי ידיו לעצמן ושתי רגליו לעצמן כמ"ש הר"ב בר"פ. ולשון המפרש לעיל ולא היו כופתים את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד ע"כ. והרמב"ם פי' מעקדים אותו שאוחזים ידיו ורגליו בידיהן בלבד. וכ"כ בחבורו סוף פ"ק מה"ת. וכן נראה ממה דתנן מי שזכו באברים אוחזים בו.

וקבל המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון. ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:

בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה כו'. ונותן מערבה דרומה. ה"ג בפ"ק דיומא דמייתי לה התם דף י"ד ודף ט"ו. ומ"ש הר"ב הולך בצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם כו'. מפורש היטב בפי' הר"ב דמ"ד פ"ה דזבחים ע"ש. ובגמ' דיומא (דף ע"ו) פריך דניתב ברישא מערבית דרומית. והדר מזרחית צפונית. ומשני כיון דאמר [מר] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ברישא בההוא פגע. ופירש"י. כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית. תחלה קודם מערבית דרומית. ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק [למרחוק]. אפ"ה כיון שבחטאת שניתנת בעליונה של קרן צריך לעלוח בכבש דרך הדרום ופונה למזרח. ה"נ [בכל הדמים] אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום. שהוא פניו של מזבח. ומשם פונה לימין:

שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. בפ"ה דזבחים ילפינן לה דף נ"ב. מדכתיב בשעיר נשיא (ויקרא ד') אל יסוד מזבח העולה. שאין ת"ל. אלא לומר תן יסוד למזבחה של עולה. ופירש התוס' דף נ"א דתרתי מילי ילפינן מינה לתחלת מתן דמים שצריכה יסוד [וכמ"ש שם מ"ד בס"ד] ומדלא כתב אל יסוד העולה. וכתיב יסוד מזבח. למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ולא קשיא דדרשינן תרתי מילי ודלמא לשיריים לחודא אתי. די"ל דקודם יש לי להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות. והייתור לשיריים. ע"כ.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:

(ב) (על המשנה) למערב. שצריך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב, דכתיב ושחט אותו וגו' לפני ה'. מפרש. ומה שכתב הר"ב שאם ירביץ, אראשו לדרום קאי:

(ג) (על הברטנורא) כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום. הו"'מ. ובברייתא, או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו שנים]. כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, הרי חובת היום אמור:

(ד) (על הברטנורא) כלומר, ועל טבעת שניה לאו בטבעת שניה של סדר ראשון שהיא אצל המזבח אלא בטבעת הראשון שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון, ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבוא כו'. המפרש. וקשה כו'. והתוס' כתבו הטעם שהרחיקו מן המזבח, שמא יטיל גללים. והבעל המאור כתב, לפי שנשחט נגד יום, ותניא מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית וכמו שהחמה מופלגת מן הקרנות של צפון העולם כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של המזבח. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) וזה לשאר קרבנות, חוץ מתמידים דכתיב בהו ליום:

(ו) (על הברטנורא) ד' רגלים יחד. מפרש. ודעת הר"מ שאוחזין ידיו ורגליו בידיהן בלבד:

(ז) (על המשנה) המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון, ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:

(ח) (על הברטנורא) מפורש בפירוש הר"ב משנה ד' פרק ה' דזבחים. ובגמרא פריך דניתב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית, ומשני, כיון דאמר מר כל פינות כו. דרך ימין, ברישא בההיא פגע. ופירש"י, כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית קודם מערבית דרומית, ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק, אפ"ה כיון שבחטאת שניתנה בעליונה של קרן צריך לעלות בכבש דרך הדרום ופונה למזרח, הכא נמי בכל הדמים אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף מדרך הדרום שהוא פניו של מזבח ומשם פונה לימין:

(ט) (על המשנה) דרומית. בגמרא, מדכתיב בשעיר נשיא אל יסוד מזבח העולה, שאין תלמוד לומר. אלא לומר תן יסוד כמזבחה של עולה [ולפ"ז דזבחים אות ה' ופ"ה אות י"ט] ופירשו התוס' דתרתי ילפינן מינה, לתחלת מתן דמים שצריכים יסוד, ומדלא כתיב אל יסוד העולה וכתיב יסוד מזבח, למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ודרשינן תרתי, דקודם יש להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות והייתור לשיריים:


פירושים נוספים