משנה תמיד ד א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ד · משנה א | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

לא היו כופתין את הטלה, אלא מעקדין אותו.

מי שזכו באברים, אוחזים בוא.

וכך היתה עקידתו, ראשו לדרום ופניו למערבב.

השוחט, עומד במזרח ופניו למערב.

של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה.

של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה.

שחט השוחט, וקבל המקבלז.

בא לו לקרן מזרחית צפונית, ונותן מזרחה צפונה.

מערבית דרומית, ונותן מערבה דרומה.

שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומיתט.

נוסח הרמב"ם

לא היו כופתין את הטלה אלא מעקידין אותו מי שזכו באיברים אוחזין בו וכך הייתה עקידתו ראשו לדרום ופניו למערב של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית על טבעת שניה ושל בין הערביים היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה שחט השוחט וקיבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית נתן מזרחה צפונה מערבית דרומית נתן מערבה דרומה שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית.

פירוש הרמב"ם

לא היו כופתים את הטלה אלא מעקדין כו': אמר שלא היו כופתין אותו כדי שלא יחקו לאומות שמכפתין זבחיהם אבל היו אוחזין ידו ורגלו בלבד והוא מה שאמרו עקדת יד ורגל כיצחק בן אברהם: והיו שוחטים תמיד של שחר לצד מערבי ממקום השחיטה כדי שיהא לנוכח השמש ותמיד של בין הערבים שוחטין אותו לצד מזרח לפי שהשמש אז במערב כדי שיהא נוכח השמש ג"כ שנאמר שנים ליום ואמרו ז"ל כנגד יום ויום שם השמש כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום. וכבר נתבאר בחמישי מזבחים שהעולה דמה טעון שתי מתנות שהם ארבע ובארנו שם שענינו שיזרוק דמו על שתי הקרנות באלכסון וביאר כאן שאותן שתי קרנות הם מזרחית צפונית ומערבית דרומית כמו שציירנו בחמישי מזבחים. וכבר זכרנו בסוף מסכת מעשר שני שיוחנן כהן גדול התקין טבעות במקום השחיטה מן העזרה והיו קבועים בקרקע שאוסרין בהם רגלי הבהמה וידיה בשעת שחיטה לפי שאי אפשר לכפותו כמו שאמרנו ועוד יתבאר בשלישי ממדות שהיו שש מערכות של טבעות:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לא היו כופתין אותו - את התמיד בשתי ידיו לעצמן או בשתי רגליו לעצמן, כדי שלא לעשות כחוקות הגוים, שכך היו עושים כששוחטין לעבודה זרה: אלא מעקידין אותו, היד עם הרגל, כעקידת יצחק:

ראשו לדרום - היה נשחט על ירך המזבח צפונה כדין עולה, והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב, שאם ירביץ גללים לא יהיה סמוך למזבח:

של שחר - קרבן תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, לפי שבבוקר שמש במזרח וזורחת כנגדה למערב, והכתוב אומר שנים ליום, כנגד היום, כלומר נגד השמש ג, שהשמש קרוי יום:

ושל בין הערבים - שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח, היה נשחט על קרן צפונית מזרחית:

בטבעת שניה - רחוק מן המזבח, לפי שהמזבח גבוה ומאפיל כולו ד. ויוחנן כהן גדול התקין ששה סדרים של טבעות, בכל סדר ארבע טבעות, לארבעה ועשרים משמרות כהונה ה, והיו קבועות ברצפה עשויות כמין קשת, ולפי שלא היו כופתים את התמיד ו כדתנן בריש פרקין, היו מכניסין צואר הבהמה באותן הטבעות בשעת שחיטה ונועצים ראש הטבעת בארץ:

ונותן מזרחית צפונית תחילה - לאחר ששחט תמיד של שחר בקרן מערבית צפונית הולך לצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם בכלי למטה מן [חוט] הסקרא ונותן שתי מתנות שהן ארבע, אחת שהיא כשתים בקרן מזרחית צפונית, והולך למערבית דרומית. ונותן אחת שהיא כשתים בקרן מערבית דרומית ח:

פירוש תוספות יום טוב

לא היו כופתים. פי' הר"ב שתי ידיו לעצמן כו'. עמ"ש בזה לקמן בדבור [על טבעת שניה]:

אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:

ראשו לדרום. לשון הר"ב היה נשחט וכו'. והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב שאם ירביץ כו'. אנוטה ראשו לדרום קאי שאם ירביץ כו' והכי מפורש בלשניה דהר"ב במשנה ח' פ"ג דיומא:

ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד') ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש:

של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. פי' הר"ב לפי שבבקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב. והכתוב אומר שנים ליום כו' שהשמש קרוי יום כמו שנאמר (יחזקאל ל') ובתחפנחס חשך היום. הרמב"ם. ובברייתא או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו ב'] כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור:

על טבעת שניה. פי' הר"ב רחוק מן המזבח. לפי שהמזבח גבוה ומאפיל. כלומר ועל טבעת שנייה לאו בטבעת שנייה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח. אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון. כדי שלא יעכב אור השמש לבוא ובטבעת שנייה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק. ואם היה שוחט בסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט. שהרי מזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא [ח'] אמות כדתנן בסוף מדות. המפרש. ומ"מ אני תמה שכיון דמזבח מאפיל לא יספיק הריחוק בטבעת שנייה שמן סדר לסדר כמו ד"א. כדתנן בסוף מדות מקום הטבעות כ"ד אמות והן ו' סדרים נמצא שעם הטבעת עצמו הוא ד"א זה מזה. ואע"פ שמרחיק מהמזבח י"ב אמות לא יספיק. לפי שבבקר ובערב צל כל דבר ארוך מאד. והתוס' רפ"ו דיומא (דף ס"ב) כתבו טעם אחר וז"ל נ"ל דמן הדין ה"ל לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים. ע"כ. ומצאתי לבעל המאור שכתב ביומא ר"פ טרף בקלפי וז"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שנייה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט נגד יום ותניא [עירובין נ"ו ע"א] מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית. ולא שקעה בקרן מערבית צפונית. וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה [אפילו] בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם. כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח. ע"כ. [והרא"ם בפ' פנחס כתב. וטעם הטבעת השניה. כתב הסמ"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם. ע"כ. ולפ"ז טבעת השניה בטבעת של סדר ראשון שהוא אצל המזבח ומשוכה לצד מזרח. אבל גם על זה תמיהתי דלעיל קיימת שלא יספיק הרחקה כזו כו']. ומ"ש הר"ב. שיוחנן כ"ג התקין ששה סדרים של טבעות כו' לכ"ד משמרות כהונה. כלומר לכל משמר היה לו טבעת מיוחד שבו הוא שוחט במשמרו והכי איתא בסוף סוכה וזה לשאר קרבנות חוץ מתמידין דכתיב בהו ליום. ומ"ש הר"ב ולפי שלא היו כופתים כו'. קשיא לי דהא עוקדין אותו יד ורגל ולא ממעטינן אלא שלא יהא כפות שתי ידיו לעצמן ושתי רגליו לעצמן כמ"ש הר"ב בר"פ. ולשון המפרש לעיל ולא היו כופתים את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד ע"כ. והרמב"ם פי' מעקדים אותו שאוחזים ידיו ורגליו בידיהן בלבד. וכ"כ בחבורו סוף פ"ק מה"ת. וכן נראה ממה דתנן מי שזכו באברים אוחזים בו.

וקבל המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון. ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:

בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה כו'. ונותן מערבה דרומה. ה"ג בפ"ק דיומא דמייתי לה התם דף י"ד ודף ט"ו. ומ"ש הר"ב הולך בצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם כו'. מפורש היטב בפי' הר"ב דמ"ד פ"ה דזבחים ע"ש. ובגמ' דיומא (דף ע"ו) פריך דניתב ברישא מערבית דרומית. והדר מזרחית צפונית. ומשני כיון דאמר [מר] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ברישא בההוא פגע. ופירש"י. כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית. תחלה קודם מערבית דרומית. ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק [למרחוק]. אפ"ה כיון שבחטאת שניתנת בעליונה של קרן צריך לעלוח בכבש דרך הדרום ופונה למזרח. ה"נ [בכל הדמים] אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום. שהוא פניו של מזבח. ומשם פונה לימין:

שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. בפ"ה דזבחים ילפינן לה דף נ"ב. מדכתיב בשעיר נשיא (ויקרא ד') אל יסוד מזבח העולה. שאין ת"ל. אלא לומר תן יסוד למזבחה של עולה. ופירש התוס' דף נ"א דתרתי מילי ילפינן מינה לתחלת מתן דמים שצריכה יסוד [וכמ"ש שם מ"ד בס"ד] ומדלא כתב אל יסוד העולה. וכתיב יסוד מזבח. למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ולא קשיא דדרשינן תרתי מילי ודלמא לשיריים לחודא אתי. די"ל דקודם יש לי להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות. והייתור לשיריים. ע"כ.

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:

(ב) (על המשנה) למערב. שצריך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב, דכתיב ושחט אותו וגו' לפני ה'. מפרש. ומה שכתב הר"ב שאם ירביץ, אראשו לדרום קאי:

(ג) (על הברטנורא) כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום. הו"'מ. ובברייתא, או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו שנים]. כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, הרי חובת היום אמור:

(ד) (על הברטנורא) כלומר, ועל טבעת שניה לאו בטבעת שניה של סדר ראשון שהיא אצל המזבח אלא בטבעת הראשון שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון, ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבוא כו'. המפרש. וקשה כו'. והתוס' כתבו הטעם שהרחיקו מן המזבח, שמא יטיל גללים. והבעל המאור כתב, לפי שנשחט נגד יום, ותניא מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית וכמו שהחמה מופלגת מן הקרנות של צפון העולם כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של המזבח. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) וזה לשאר קרבנות, חוץ מתמידים דכתיב בהו ליום:

(ו) (על הברטנורא) ד' רגלים יחד. מפרש. ודעת הר"מ שאוחזין ידיו ורגליו בידיהן בלבד:

(ז) (על המשנה) המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון, ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:

(ח) (על הברטנורא) מפורש בפירוש הר"ב משנה ד' פרק ה' דזבחים. ובגמרא פריך דניתב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית, ומשני, כיון דאמר מר כל פינות כו. דרך ימין, ברישא בההיא פגע. ופירש"י, כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית קודם מערבית דרומית, ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק, אפ"ה כיון שבחטאת שניתנה בעליונה של קרן צריך לעלות בכבש דרך הדרום ופונה למזרח, הכא נמי בכל הדמים אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף מדרך הדרום שהוא פניו של מזבח ומשם פונה לימין:

(ט) (על המשנה) דרומית. בגמרא, מדכתיב בשעיר נשיא אל יסוד מזבח העולה, שאין תלמוד לומר. אלא לומר תן יסוד כמזבחה של עולה [ולפ"ז דזבחים אות ה' ופ"ה אות י"ט] ופירשו התוס' דתרתי ילפינן מינה, לתחלת מתן דמים שצריכים יסוד, ומדלא כתיב אל יסוד העולה וכתיב יסוד מזבח, למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ודרשינן תרתי, דקודם יש להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות והייתור לשיריים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לא היו כופתים אותו:    את התמיד עכ"ל רעז"ל אמר המלקט בכל הספרים מצאתי מפורש. במשנה בגרסא את הטלה:

אוחזין בו:    פירוש בשעת שחיטה מסייעין אותו:

של שחר היה נשחט:    ספר אחר תמיד של שחר וכו'. ואיתא ברייתא ר"פ שני שעירי. ועיין במ"ש שם ר"פ שני שעירי:

על טבעת שניה:    ולכך לא היה נשחט מטבעת שלישית ואילך דכל מה שהוא לפנים לצד המזבח הוא קריוי לפני ה' יותר הראב"ד ז"ל. אבל בטבעת ראשונה לא מן הטעם שפירש כנר רעז"ל. וכתב רש"י ז"ל שם ר"פ שני שעירי וטעמא דטבעת שניה לא ידענא ואני שמעתי כדי שתהא הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה ע"כ. ותוס' ז"ל כתבו שם נ"ל דמן הדין היה לו לישחט בטבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים ע"כ. ובעל המאור ז"ל כתב בפ' טרף בקלפי שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שניה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט כנגד ליום ותניא מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתם אפילו בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח עכ"ל ז"ל. והמפרש שבתלמוד פירש על טבעת שניה לאו בטבעת שנית של סדר ראשון שהוא אצל המזבח אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבא ובטבעת שניה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק ואם היה שוחט כסדר הראשון א"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט שהרי המזבח גבוה עפרה אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא שמנה אמות כדתנן בסוף מדות ע"כ. בפירוש רעז"ל צ"ל ושל בין הערבים שחמה במערב ומאירה כנגד המזרח וכו':

וקבל המקבל:    שעומד כנגד השוחט באלכסון ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום מן המפרש שבתלמוד: שחט השוחט וקבל המקבל ובא לו לזרוק גרסינן כן פירש רש"י ז"ל ביומא דף כ"ה דממתניתין מוכיח התם דזורק הוא מקבל הדם ואע"ג דאיכא למיחש דילמא אגב חביבותא דזריקה שהיא עבודת מזבח לא מקבל ליה לכוליה דם ואנן בעינן שיקבל כל הדם שנאמר ואת כל הדם ישפוך וגו'. ואפשר לומר שמה שכתב שם רש"י ז"ל דגרסינן ובא לו לזרוק כוונתו לומר שהתלמוד שם רצה לקצר המשנה דקתני בא לו לקרן וכו' ולא לומר דהכא במשנה גרסינן ובא לו לזרוק:

בא לו לקרן מזרחית צפונית וכו':    פ"ק דיומא דף י"ד ודף ט"ו:

על יסוד דרומית:    מחק התי"ו הרי"א ז"ל. ופירש הרא"ש ז"ל מזרחית צפונית ומערבית דרומית היה להם יסוד ונותן בהם שתי מתנות שהן ד' שמתפשטין לד' רוחות המזבח אבל קרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד ומה שמתחיל בקרן מזרחית צפונית לפי שהוא סמוך למקום שחיטה וגם מסיים בקרן מערבית דרומית לפי ששיירי הדם ניתנין בסמוך לו על יסוד דרומית ע"כ והוא מבואר שם ביומא דף ט"ו דבעי התם מ"ש דיהיב מזרחית צפונית מערבית דרומית ניתיב דרומית מזרחית והדר צפונית מערבית ומשני אמרי עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא הוה לה יסוד ובעי תו ומ"ש דיהיב ברישא מזרחית צפונית והדר מערבית דרומית ניתיב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית ומשני כיון דאמר מר כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין ברישא בההיא פגע שהיא ראשונה לקרנות שיש בהן יסוד בעלותו לכבש ליתן מתנות חטאת באצבע בקרנות המזבח והה"נ למתן דם עולה אע"פ שאינו עולה בכבש דהא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק כדכתיב וזרקו אפ"ה לא פלוג רבנן ואע"ג דהני בעיי משמע התם מדברי תוספות ז"ל דליתנהו רק אליבא דר"ש איש המצפה דהתם תני עלה ר"ש איש המצפה משַׁנֶה בעולת התמיד מכל שאר עולות וס"ל דבא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה להפסיקו והתם מפרש טעמיה דאמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עולת התמיד יעשה ונסכו עולה הוא ואמר רחמנא עביד בה מעשה חטאת הא כיצד נותן אחת שהיא שתים כמעשה עולה שתים שהן שתים כמעשה תטאת מ"מ גם לדידן דס"ל כרבנן ילפינן מינייהו טעמא דמתניתין דנקט סדר זה וכמו שכתבתי בשם הרא"ש ז"ל:

שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי:    תוספות פ' איזהו מקומן (זבחים דף נ"ג.) וביד פ"א דהל' תמידין ומוספין סימן י' י"א. וכתב הראב"ד ז"ל ומעתה נתחיל לפרש סדר התמיד דלא ליקשי משניות דסדר התמיד אהדדי כי לפי סדר משנתנו בפירקין דלעיל הוה משמע דשחיטת התמיד קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה מדקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק ברישא דכולהו עבודות ואח"כ מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ואח"כ במנורה והכא בהאי פירקא קחשיב שחיטת התמיד וזריקתו אחר כל הנך עבודות דלעיל ומשום דבעי למימר כאבא שאול דבדם התמיד היה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות שהרי בקטורת לא בעי למימר הכא דהוה מפסיק להו דהא לקמן בפ' בתרא קתני דאחר הטבת שתי נרות היה מקטיר קטרת וא"כ ע"כ י"ל כאבא שאול היא הך מתניתין דתמיד ובדם התמיד הוה מפסיק להו ולעיל משמע דשחיטה וזריקה היתה קודם לכולם לפיכך אנו צריכין לפרש הך מתניתין דבפירקין דלעיל דקתני מי שוחט דהיינו משמע לפום ריהטא דשחיטה וזריקה הוי ברישא מדישון מזבח הפנימי והמנורה ולא היא דלא הוות אלא בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות והא דקתני מי שוחט מי זורק ברישא דכולהו עבודות משום דתחלת עסיקת התמיד היתה ודאי קודמת לכולן כדקתני דאמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים וגם השקו את התמיד ומבקרין אותו לאור האבוקות ומי שזכה בתמיד מושכו והולך לו וכו' וכיון שעסיקתו תליא במי שזוכה בשחיטה קתני לה ברישא ואע"ג דמשמע שלא היתה אלא בין הטבת חמש נרות להטבת שתים ואיידי דנקט שוחט תנא נמי זורק וכן פירשו המפרשים בתוספי יומא שנתייסדו לפני ריב"א הלוי ז"ל ואע"ג דאיכא פרכא קצת למילתייהו מדקתני לעיל דהם אומרים הגיע ומשמע לפי פשיטותא דמילתא כמו שכתבנו למעלה דלא קאי אלא אקול שער הגדול ושמעינן דלאלתר היה השוחט שוחט ועוד בשום מקום ממסכת יומא אינו מזכיר שהיה בדם התמיד והשחיטה מפסיק להו אלא דוקא בדם התמיד ועוד דכמה שנויי דחיקי נינהו דמחמת משיכת התמיד לבית המטבחיים שהיה קודם לכל העבודות נקיט לה לשחיטה קודם לכולן לפיכך היה נראה לומר יותר לאלתר כשהיו שומעין קול שער הגדול היו מתעסקין בשחיטה בעוד שהיו שם בפנים מדשנין ומטיבין אבל ודאי לא היו זורקין את הדם עד שהיו רואין שכבר הטיב את הנרות ויצא וא"ת מ"ש שחיטה מזריקה וי"ל משום דשחיטה כשרה בזר אינה בכלל הפסקת הנרות ואינה בכלל סדר העבודות דמסדר אביי משמא דגמרא במסכת יומא פ' א"ל הממונה וכמו שמשיכת התמיד לבית המטבחיים היתה קודמת כמו כן שחיטה לא חיישינן לה בהקדמה אבל ביום מיהא צריך שהרי מ"מ עבודה היא לענין פגול והרבה דברים לפיכך כשהיו שומעין קול שער הגדול היו שוחטין לאלתר דיכול להיות שעד שלא היה מספיק לדשן המזבח ולהטבה היה כבר נשחט התמיד ואע"פ שלא היה חשש בזה כי כיון ששחיטה לאו עבודה ממש חשובה בכל מה שהיה יכול למהר בעבודות שאין לחוש בהקדמתם והטבת הנרות הי' עושה כדי שיוכל אח"כ להקריב קרבנות הרבה אם יבא לידו מנדרים ונדבות וחטאות ואשמות ועוד דזריזים מקדימין למצות ואין מעבירין על המצות ואין לאדם לחמץ המצוה בידו אחרי שיכול לעשות לאלתר לפיכך בשחיטה לא היו מאחרין אבל בזריקה לא היה זורק עד שהיה יוצא מן ההיכל ויודעין שכבר הטיב ולפי אלו השתי לשונות שכתבתי צריכין אנו לפרש כמו כן ההיא דמס' יומא פ"ק דקתני כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ופרכינן בגמרא אלמא קטרת ברישא והדר נרות וקפריך סדר יומא אסדר יומא דבפ' אחרינא דהתם קתני פייס שלישי לקטרת אחר הטבת הנרות ומשני אביי דכאן שתי נרות וכאן חמש נרות כלומר ההיא מתניתין דכל ז' ימים הוא זורק את הדם וכו' היינו בהטבת שתי נרות דלא תיקשי לן אשנוייא דאביי מידי שהרי לכאורה איכא פרכא למילתיה דאביי דקא משני ההיא מתניתין בהטבת שתי נרות ובעי למימר דבקטרת הוה מפסיק להו דאכתי תיקשי ליה לפי אותו הסדר דקתני כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות דבזריקה ובהקטרה הוה מפסיק להו והא ליכא למ"ד דבתרתי הוה מפסיק להו לפיכך על כרחי אני צריך לפרש ולומר דזורק את הדם אינו בכלל הסדר שלאחר הטבת חמש נרות כמו מקטיר את הקטרת אלא בכלל שוחט הוא ובדין הוא דהל"ל דכ"ג כל שבעת הימים הוא שוחט וזורק ומקטיר וכו' אלא משום דבעי למימר דכ"ג כל ז' הימים לא היה עושה כי אם זורק בלבד מפני שהוא עיקר עבודה אבל שחיטה והעלאת אברים הכל היה עושה הכהן הזוכה בתמיד ואיידי דנקיט ליה תלמודא לזורק בדוכתא אחרינא קודם כל העבודות כגון הכא דקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק אע"פ שאינו כך דהא בין חמש לשתים היה זורק וכדאבא שאול ס"ל הכא נקיט ליה נמי התם לפתוח בו כסדר העבודה ואע"פ שאינו ממש מן הסדר וה"נ במתניתין דהביאו לו את התמיד וקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקבל את הדם וזרקו ונכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות לאו דוקא היא ממש ההיא זריקה על הסדר דהתם נמי בהטבת שתי נרות מיירי כמו התם במתניתין דכל ז' הימים הוא זורק וכו' וכמו שפירשתי לשם מ"ט נקיט לה לזריקה בתחלה הכא [נמי] איכא למימר גם בההיא מתניתין דאההיא מתניתין דקרצו לא שייך למימר בסדרא לא קמיירי כדמסיק התם פ" א"ל הממונה אבבא אחריתי בסדרא לא קמיירי דבשלמא אההיא בבא דקתני קטרת של שחר היתה קריבה וכו' התם שייך לומר דבסדרא לא קמיירי משום דלאו בלשון מעשה קתני לה אבל הכא דבלשון מעשה קתני לה שכך היה כ"ג עושה היכי שייך למימר דבסדרא לא קמיירי דאי לת"ה א"כ קשה הא דרמי בפ"ק דיומא בהדי מתניתין דקרצו וכן סדר התמיד אסדר יומא וכן סדר יומא אסדר יומא דלישני ליה נמי דבסדרא לא מיירי בחד מהנהו מתניתין אלא ע"כ משום דהנהו באבי דקא מייתי התם כולהו לשון מעשה קתני להו כגון ז' ימים וכו' וכן מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' כולהו עובדא נינהו דההיא בבא ליתא הכא במסכת תמיד בהאי לישנא אלא דבעל התלמוד נקט לה למילתיה דרך קצרה כסדר שהן שנויין המעשים במסכת תמיד בכאן כגון דישון מזבח הפנימי תחלה ואח"כ המנורה ואח"כ הקטרת וכן פייס השני מי שוחט וכו' כל הנך בלשון מעשה קתני להו ואין שייך לשנות בלשון מעשה אלא כענין הסדר ומש"ה התם לא שייך לשנויי דבסדרא לא קמיירי והכי נמי גבי קרצו אין שייך לומר אין סדר למשנה אלא לענין זורק בלבד וכדפרישית. וגם זה נראה לומר כמו כן לכאורה דכ"ג ביום הכפורים לא היה מתעסק לא בתרומת הדשן ולא בדישון מזבח הפנימי ולא בהטבת חמש נרות מפני שכל עבודות שהיו נוהגין קודם שחיטת התמיד לא היה צריך לעבוד כי אם רק מה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד כגון הקטרה והטבת שתי נרות כל זה היה עושה משום דעיקר עבודת היום לא היתה מתחלת אלא משחיטת התמיד ואילך שהרי גם לשם עבודת חנוכו של ז' הימים מוכיח שלא היה עוסק אלא במה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד ולא בהטבת חמש נרות וכ"ש בדישון מזבח הפנימי וגם במתניתין דקרצו נמי מוכיח שלא היה מטיב חמש נרות. ולפי דעתי שגם ריב"א הלוי ז"ל פירש שכ"ג לא היה תורם תרומת הדשן ולשם תעיין בתוספי יומא וקצת היה מוכח כדברי ריב"א הלוי ז"ל מלישנא דקאמר התם דמעסיקין אותו עד זמן השחיטה היינו משמע דלגמרי עד שיאיר המזרח היו מפיגין עמו על הרצפה אבל ההוא טעמא דקמסיק התם דבשביל כך היו תורמין את המזבח ביום הכפורים מחצות משום חולשא דכ"ג היה משמע שהיה כ"ג תורם את המזבח ועוסק מכאן ואילך בתוך אותם עבודות שהיו נוהגין לעשות קודם שחיטת התמיד אלא דהתם מוכח בהדיא דכ"ג לא היה מתחיל לעבוד כי אם משהאיר המזרח והכי אמרינן התם כי קאמר ברקי הורידו כ"ג לבית הטבילה אלא שאז היה מתחיל בעבודה שאם היה תורם את הדשן מאז היו צריך לטבול ולינה לא אשכחן בשום דוכתא דפסלא בטבילה כי אם בקדוש ידים ורגלים לפיכך גירסת ר"ח עיקר דהכי איתא במסכת יומא פ"ק ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט עבדינן מחצות. ונראה שכך הוא הפירוש ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט משום תענית לפיכך היו מתחילין מחצות כדי שיהא להם שהות הרבה בלילה לעלות האפר לתפוח לעשות כל העבודות שהיו רגילין לעשותם קודם שיאיר המזרח וכשיקדימו מחצות יהיה להם שהות ואז יכולין לעשות בנחת ואין צריכין למהר כמו בשאר הימים. פירוש כשאדם ממהר במלאכה מתחלש יותר ועוד שיש עמהם כהן גדול והן טרודין עמו כל הלילה ונמצא זה מחליש אותם ועוד שאינם יכולין כולן להתעסק בעבודות מחמת כ"ג שצריכין מקצתם להתעסק עמו והרי הם מועטין וצריכין להקדים ולפי זה הפירוש גם גירסת הספר אתי שפיר דגרסינן בהו חולשא דכ"ג דהיינו מחמת עסיקתם עם כהן גדול הכהנים מועטים וגם שאינם ישנים ואם יאחרו בדבר כמו בשאר הימים יהיו חלושים הרבה אח"כ כל היום מחמת שטרחו ומיהרו במלאכתם יותר מדאי. ונראה כמו כן לומר דהא דלא קתני התם פ' א"ל הממונה גבי הביאו לו את התמיד קרצו אלא הטבת שתי נרות שהיתה אחר הקטרת לאו משום דהטבת חמש נרות לא הוה עביד אלא מש"ה לא קתני הטבת ה' נרות משום דלישנא קלילא נקט דרך קצרה להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות משום שהם גמר הטבה כדי שיוכל אח"כ לאלתר לתפוס עבודה אחרת היינו הקרבת הראש. אבל הה"נ שגם חמש הנרות היה מטיב דמה לי הטבה זו מה לי זו וכמו שזו צריכה כ"ג כך זו שהרי הכל היה ביום וכבר שנינו דמשהאיר המזרח לא היה רשאי לעבוד כי אם כ"ג כדתנן הורידו כ"ג לבית הטבילה. ועדיין טעם אחר כמו כן נראה לומר במה שמקדים זריקה להטבה אע"פ שלא היתה קודם משום דעסיקת הזריקה דהיינו קבלת הדם היתה צריכה להיות לאלתר אחר שחיטה קתני לה תחלה כמו שחיטה דכיון דקבלה תליא בשחיטה וזריקה היא גמר קבלה קתני לה ברישא דשחיטה נמי אמרינן לעיל דמש"ה קתני לה ברישא משום דעסיקת התמיד משיכתו לבית המטבחיים היתה קודמת לכולן קתני לה נמי ברישא וכן מצינו בקטרת כמו כן בכה"ג כדבעינן למימר קמן עכ"ל הראב"ד ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

לא היו כופתין את הטלה:    ר"ל שלא היו קושרין לטלה התמיד בשעת שחיטה, את ב' ידיו לעצמן וב' רגליו לעצמן, דכך הוא חוקית הגוים כששחטו קרבנות אלילים. וג"י.' דמה"ט גם בשאר קרבנות באמת אסור אלא נקט הכי בתמיד משום דביה איירי. [ועל כרחך צ"ל כן, דהרי לאידך טעמא דנקט הש"ס משום בזיון קדשים, וודאי דמה"ט גם בשאר קרבנות אסור. ואי נימא דלטעם חוקות עכומ"ז רק קרבן ראשון אסור. משום דרק בקרבן ראשון של יום לפ"ז נהגו כך, א"כ מה מקשי הש"ס מאי בינייהו, נימא שאר קרבנות איכא בינייהו]:

אלא מעקדין אותו:    שקשרו כל יד עם רגל שלאחריו כעקידת יצחק [ועי' רש"י [שבת נ"ד א] דעקידת יצחק כפף ידיו ורגליו לאחוריו, ע"ש ד"ה רישא]. ולרמב"ם לא קשרוהו כלל, רק עוקדין ר"ל אוחזין. וכדמפרש תנא ואזיל, מי שזכו באיברים וכו':

וכך היתה עקידתו ראשו לדרום:    דהיה נשחט על ירך המזבח צפונה. לכן שם הניח השוחט ראש הקרבן לדרום. ר"ל לצד המזבח, וזנבו לצפון, ולא איפכא שלא ירביץ גללים נגד המזבח, ויהי גנאי למזבח כשיגלה בית הרעי לעומתו:

ופניו למערב:    דמעקם את ראשה, כדי שיהיה פני הקרבן בשעת שחיטה לעומת ההיכל, כדכתיב ושחט אותו לפני ה':

השוחט עומד במזרח ופניו למערב:    ג"כ מטעם הנ"ל. ועוד כדי שלא יהא אחוריו נגד ההיכל:

של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה:    דבצפון המזבח ח' אמות מהמזבח היו קבועים ברצפה כ"ד טבעות לכ"ד משמרות שכל משמר היה משתמש בשבוע שלה בטבעת המיוחד לה [כסוכה נ"ו א']. והטבעת עשוי כקשת, ראשו א' מחובר ברצפה בציר, ומגביה הקשת בצירו, ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה וחוזר וכיפף הקשת ממעל לצואר הבהמה, ומחבר ראש השני של הקשת ברצפה, כדי שלא תתנועע הבהמה צוארה אנה ואנה בשעת שחיטה [ועמ"ש מדות פ"ג סי' נ']. דאי אפשר שאותן שזכו באברים ואוחזין בה כלעיל, יאחזו גם ראשה בשעת שחיטה. דהרי אצל הראש של הבהמה עומד המקבל הדם, והרי הוא צריך שיהיו ידיו פנויות לקבל הדם שצריך זהירות יתירה, לקבל רק דם הנפש, דדם העור פסול [יומא מ"ח א' וזבחים כ"ה א']. והכ"ד טבעות הנ"ל היו מונחים ברצפה בו' שורות, שורה אחר שורה, מדרום לצפון. ובכל שורה היה ד' טבעות ממזרח למערב כזה
Yachin tamid perek 4 pic 1.PNG
ומן המזבח למקום הטבעות היה ח' אמות, ומקום הטבעות היה כ"ד אמות על כ"ד אמות, ומן שורה לחבירתה היה ד' אמות בקירוב. ומדכתיב בשחיטת התמיד שנים ליום, קבלנו שיהיו התמידין נשחטין נגד היום, דהיינו נגד השמש כמ"ש ובתחפנחס חשך היום [יחזקאל ל']. ור"ל שלא יהיה צל על מקום השחיטה. ולהכי אף שכל הקרבנות שוחטין אותן כל משמר ומשמר בטבעת הקבוע להם. אפ"ה התמידין שוחטין אותן בטבעות היותר מקורבות למקום השמש. דהיינו בשחרית ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במערב, במקום שיכול לפול שם קרני השמש שבמזרח, ולא יאפיל לשם צל כותל המזרחי של העזרה שהיה גבוה מאד [עי' מדות פ"ב מ"ד]. וכמו כן תמיד של בין הערביים מה"ט ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במזרח כדי להרחיק מקום השחיטה כל מה דאפשר מתחת הצל של ההיכל שהיה במערב ממקום הטבעות. מיהו אעפ"כ לא שחטוהו בשחרית בשום א' מטבעות המערב, רק בטבעת המסומנת באות @א בצורה שלפנינו. ובין הערביים לא שחטוהו רק באות @ב בצורה זו:

שחט השוחט וקבל המקבל:    ועומד המקבל בשעת קבלת הדם כנגד השוחט באלכסון, דהשוחט עומד במזרח, ופניו למערב, והמקבל עומד במערב הבהמה, אחוריו לצפון ופניו לדרום, כדי שלא יהא אחוריו כלפי ההיכל. ולהכי פני המקבל לדרום ולא לצפון, כדי שיהיה מוכן להוליך הדם למזבח ולזרקו, דהמקבל הוא הזורק:

בא לו לקרן מזרחית צפונית:    של מזבח:

ונותן מזרחה צפונה:    דעומד למטה ברצפה נגד קרן מזרחית צפונית של מזבח, וזורק הדם מהכלי כמצליף, ומתכוון שיבוא קלוח הזריקה נגד זוית ההוא, למטה מחוט הסקרא, כדין כל עולה, כדי שיגיע הזריקה במזרח וגם בצפון, ויהיה הזריקה א' נראית כשתים. ואח"כ הולך נגד קרן מערבית דרומית, וזורק ג"כ נגד קרן ההוא כנ"ל:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים