עיקר תוי"ט על תמיד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה תמיד, פרק ד':
הדף הראשי מהדורה מנוקדת נוסח הרמב"ם נוסח הדפוסים ברטנורא עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש:

(ב) (על המשנה) למערב. שצריך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב, דכתיב ושחט אותו וגו' לפני ה'. מפרש. ומה שכתב הר"ב שאם ירביץ, אראשו לדרום קאי:

(ג) (על הברטנורא) כמו שנאמר ובתחפנחס חשך היום. הו"'מ. ובברייתא, או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו שנים]. כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, הרי חובת היום אמור:

(ד) (על הברטנורא) כלומר, ועל טבעת שניה לאו בטבעת שניה של סדר ראשון שהיא אצל המזבח אלא בטבעת הראשון שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון, ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבוא כו'. המפרש. וקשה כו'. והתוס' כתבו הטעם שהרחיקו מן המזבח, שמא יטיל גללים. והבעל המאור כתב, לפי שנשחט נגד יום, ותניא מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית וכמו שהחמה מופלגת מן הקרנות של צפון העולם כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של המזבח. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) וזה לשאר קרבנות, חוץ מתמידים דכתיב בהו ליום:

(ו) (על הברטנורא) ד' רגלים יחד. מפרש. ודעת הר"מ שאוחזין ידיו ורגליו בידיהן בלבד:

(ז) (על המשנה) המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון, ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש:

(ח) (על הברטנורא) מפורש בפירוש הר"ב משנה ד' פרק ה' דזבחים. ובגמרא פריך דניתב ברישא מערבית דרומית והדר מזרחית צפונית, ומשני, כיון דאמר מר כל פינות כו. דרך ימין, ברישא בההיא פגע. ופירש"י, כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית קודם מערבית דרומית, ואע"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק למרחוק, אפ"ה כיון שבחטאת שניתנה בעליונה של קרן צריך לעלות בכבש דרך הדרום ופונה למזרח, הכא נמי בכל הדמים אע"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף מדרך הדרום שהוא פניו של מזבח ומשם פונה לימין:

(ט) (על המשנה) דרומית. בגמרא, מדכתיב בשעיר נשיא אל יסוד מזבח העולה, שאין תלמוד לומר. אלא לומר תן יסוד כמזבחה של עולה [ולפ"ז דזבחים אות ה' ופ"ה אות י"ט] ופירשו התוס' דתרתי ילפינן מינה, לתחלת מתן דמים שצריכים יסוד, ומדלא כתיב אל יסוד העולה וכתיב יסוד מזבח, למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ודרשינן תרתי, דקודם יש להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות והייתור לשיריים:

(ב)

(י) (על הברטנורא) ומניחים רגל השכור ברגל האחר. אלא נוקבו בשני הרגלים ומניחן באונקליות דרך הנקבים. וכל כך למה, שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר, וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית. ואם היה תולה אותה כמו הטבחים, לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל תחוב ברגל האחר ועל ידי כן תלויה הבהמה. מפרש:

(יא) (על המשנה) הכרעים. רגלי הבהמה. ועל שם כריעה קרי להו כרעים. שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה, יכול, לחתוך כל ארבע רגלים יחד. מפרש. ולא הרגלים כולם שסופיהן חותכן לאח"כ כדלקמן, ולכך יתכן לומר דמירכיים עד מקום הכריעה קורא כרעים ולא יותר:

(יב) (על המשנה) מירק כו' כלומר גמר הפשטו נגד החזה וצואר וסוף הידים. [ועיין פרק ג' דיומא משנה ד'] מפרש:

(יג) (על המשנה) חתך כו'. הוא הדין דקודם שיחתוך הידים הוה ליה לחתוך רגל הימנית, אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית. ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין. מפרש:

(יד) (על המשנה) חתכה כו'. ועדין תלויה הבהמה ברגל השמאלי:

(טו) (על המשנה) גלוי. עכשיו שנוטל רגל הימני, כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים, שכשלא היה הרגל עדיין חתוך אפילו אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה. מפרש:

(טז) (על המשנה) הראש. והא דלא קתני בית השחיטה סתם, למעוטי שחיטת בית צואר אתיא, סלקא דעתך אמינא דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה ה"נ צואר מגונה, קמ"ל דלא. וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה. אבל הראש, קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה, הלכך מכסה הפדר בית השחיטה, והכי יפה לעשות. ושחיטת הצואר אינו מגונה בדם כל כך כמו הראש. מפרש:

(יז) (על המשנה) כל צרכה. ולא קבע בה הדחה, שיש כרס שיש בה טנופת הרבה ויש שאין בה כל כך. מפרש:

(ג)

(יח) (על המשנה) הסכין כו'. ועד עכשיו לא היה לו צורך לסכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת הקרבים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. מפרש:

(יט) (על הברטנורא) שכשחותכים את הכבד ומפרידין אותו ממקומו נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה. מפרש. ואצבע לשון נקבה:

(כ) (על המשנה) החזה. לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל, וכשנוטל את החזה משם הוי כמו שנוקב בבהמה, שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון. מפרש:

(כא) (על המשנה) עד כו'. נוסח אחר עם השדרה. ופירש המפרש אצל השדרה חותך ולא היה נוגע בשדרה, שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שלא יהא כבדה הרבה:

(כב) (על המשנה) רכות. אצל החזה. כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות. וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות, ולקמן מפרש כשיפרש דופן השמאלי כו'. מפרש:

(כג) (על המשנה) שתי כו'. שתי צלעות הניח בו כבר כשחתך הדופן הימני, ועכשיו הניח בו עוד שתים מצד אחר וזהו אותן צלעות שהן מדופן אצל חזה, ועדין לא חתך דופן השמאלי. לכך שייך לומר והניח בה, שעדין הן מחוברין לדופן. מפרש:

(כד) (על המשנה) בה. כתב המפרש דלא גרסינן בה. אלא והניח [אצל העוקץ] שתים דהיינו למעלה ושתים מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן, וכן הניח בחברתה שתים למעלה אצל העוקץ. ולפי שלא פירש לך למעלה שתי צלעות למעלה בנטילת דופן ימין פירשו כאן נמצא מניח כו':

(כה) (על המשנה) שהכבד כו'. ובשביל שהכבד לאו מן הדופן הוא ואינו בחללא אלא תלוי בה, לכך נקראת גדולה:

(כו) (על המשנה) חותכו. אצל רגל השמאלי שעדיין ת, לויה הבהמה בו. מפרש:

(כז) (על המשנה) ושתי כו'. וכן שתי צלעות מכאן ושתים מכאן. ולפי שאותן צלעות מקרו כנפי העוקץ, לא חש לפרש שתי צלעות כו':

(כח) (על המשנה) השמאלי. שנשאר יחידי, שכל הבהמה מנותחת לאברים מלבד זה הרגל שנשאר עדיין באונקלי. מפרש:

(כט) (על המשנה) בין כו'. והאי דלא פירש ובית עורה לחוץ, היינו טעמא, דשתי צלעותיה מונחים בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ, אבל גבי דפנות לא פירש לך כלום [היאך נושאן], והיה יכול לישא דפנות על פס ידו, לכך פירש בית עורה לחוץ. מפרש:

(ל) (על הברטנורא) לפי שאין מחוברים יחד צריך ליתנם בכלי. מפרש. ויותר נר' פירש הר"מ בזך קערה:

(לא) (על הברטנורא) וכך היה נמי סדר הקרבתן, החביתין קודמים לנסכים, מהאי טעמא דשניהן הם מנחה. ונראה לי דפירשן צריך להיות סידרן:

(לב) (על הברטנורא) ואם היו קרובין למזבח לא תיראה הולכה. מפרש:

(לג) (על המשנה) שמע. ולאחר ק"ש יקטירו את הקטורת, והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח. מפרש: