משנה תמיד ד ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת תמיד · פרק ד · משנה ג | >>

[עריכה]

נטל את הסכין יח והפריש את הריאה מן הכבד, ואצבע הכבד מן הכבד, ולא היה מזיזה ממקומה.

נקב את החזה כ ונתנו למי שזכה בו.

עלה לדופן הימנית, היה חותך ויורד כא עד השדרה, ולא היה נוגע בשדרה, עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכותכב.

חתכה ונתנה למי שזכה בה, והכבד תלויה בה.

בא לו לגרה, והניח בה שתי צלעות מכאן כג ושתי צלעות מכאן.

חתכה ונתנה למי שזכה בה, והקנה והלב והריאה תלויים בה.

בא לו לדופן השמאלית, והניח בה כד שתי צלעות רכות מלמעלן ושתי צלעות רכות מלמטן.

וכך היה מניח בחברתה.

נמצא מניח בשתיהן שתים שתים מלמעלן ושתים שתים מלמטן.

חתכה ונתנה למי שזכה בה, והשדרה עמה, והטחול תלוי בה, והיא היתה גדולה, אלא של ימין קורין גדולה, שהכבד תלויה בהכה.

בא לו לעוקץ, חותכו כו ונתנו למי שזכה בו, ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות כז עמו.

נטל רגל השמאלית כח ונתנה למי שזכה בה.

נמצאו כולן עומדין בשורה והאברים בידם.

הראשון, בראש וברגל.

הראש בימינו, וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטתו מלמעלן, והפדר נתון עליה.

והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורו לחוץ.

השני, בשתי ידים.

של ימין בימינו, של שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.

השלישי, בעוקץ וברגל.

העוקץ בימינו, והאליה מדולדלת בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו, הרגל של שמאל בשמאלו, ובית עורו לחוץ.

הרביעי, בחזה ובגרה.

החזה בימינו, והגרה בשמאלו, וצלעותיה בין אצבעותיוכט.

החמישי, בשתי דפנות.

של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.

הששי, בקרבים הנתונין בבזך וכרעים על גביהם מלמעלה.

השביעי, בסלת.

השמיני, בחביתין.

התשיעי, ביין.

הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו, ומלחום.

וירדו ובאו להם ללשכת הגזית, לקרות את שמעלג.

משנה מנוקדת

[עריכה]

נָטַל אֶת הַסַּכִּין,

וְהִפְרִישׁ אֶת הָרֵיאָה מִן הַכָּבֵד,
וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד מִן הַכָּבֵד;
וְלֹא הָיָה מְזִיזָהּ מְמְּקוֹמָהּ.
נָקַב אֶת הֶחָזֶה,
וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ.
עָלָה לַדֹּפֶן הַיְּמָנִית.
הָיָה חוֹתֵךְ וְיוֹרֵד עַד הַשִּׁדְרָה,
וְלֹא הָיָה נוֹגֵעַ בַּשִּׁדְרָה;
עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לִשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת.
חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,
וְהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָּהּ.
בָּא לוֹ לַגֵּרָה,
וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן,
וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת מִכָּאן;
חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,
וְהַקָּנֶה וְהַלֵּב וְהָרֵיאָה תְּלוּיִים בָּהּ.
בָּא לוֹ לַדֹּפֶן הַשְּׂמָאלִית,
וְהִנִּיחַ בָּהּ שְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְמַעְלָן,
וּשְׁתֵּי צְלָעוֹת רַכּוֹת מִלְּמַטָּן;
וְכָךְ הָיָה מַנִּיחַ בַּחֲבֶרְתָּהּ.
נִמְצָא מַנִּיחַ בִּשְׁתֵּיהֶן שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְמַעְלָן,
וּשְׁתַּיִם שְׁתַּיִם מִלְּמַטָּן.
חֲתָכָהּ וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ,
וְהַשִּׁדְרָה עִמָּהּ,
וְהַטְּחוֹל תָּלוּי בָּהּ.
וְהִיא הָיְתָה גְדוֹלָה;
אֶלָּא שֶׁל יָמִין קוֹרִין גְּדוֹלָה,
שֶׁהַכָּבֵד תְּלוּיָה בָּהּ.
בָּא לוֹ לָעֹקֶץ,
חוֹתְכוֹ וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁזָּכָה בּוֹ,
וְאַלְיָה וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת עִמּוֹ.
נָטַל רֶגֶל הַשְּׂמָאלִית,
וּנְתָנָהּ לְמִי שֶׁזָּכָה בָּהּ.
נִמְצְאוּ כֻּלָּן עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה,
וְהָאֵבָרִים בְּיָדָם.
הָרִאשׁוֹן, בָּרֹאשׁ וּבָרֶגֶל;
הָרֹאשׁ בִּימִינוֹ,
וְחָטְמוֹ כְּלַפֵּי זְרוֹעוֹ,
וְקַרְנָיו בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו,
וּבֵית שְׁחִיטָתוֹ מִלְמַעְלָן,
וְהַפֶּדֶר נָתוּן עָלֶיהָ;
וְהָרֶגֶל שֶׁל יָמִין בִּשְׂמֹאלוֹ,
וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ.
הַשֵּׁנִי, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם;
שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ,
שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ,
וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.
הַשְּׁלִישִׁי, בָּעֹקֶץ וּבָרֶגֶל;
הָעֹקֶץ בִּימִינוֹ,
וְהָאַלְיָה מְדֻלְדֶּלֶת בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו,
וְאֶצְבַּע הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת עִמּוֹ;
הָרֶגֶל שֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ,
וּבֵית עוֹרוֹ לַחוּץ.
הָרְבִיעִי, בֶּחָזֶה וּבַגֵּרָה;
הֶחָזֶה בִּימִינוֹ,
וְהַגֵּרָה בִּשְׂמֹאלוֹ,
וְצַלְעוֹתֶיהָ בֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.
הַחֲמִישִׁי, בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת;
שֶׁל יָמִין בִּימִינוֹ,
וְשֶׁל שְׂמֹאל בִּשְׂמֹאלוֹ,
וּבֵית עוֹרָן לַחוּץ.
הַשִּׁשִּׁי,
בַּקְּרָבַיִם הַנְּתוּנִין בְּבָזָךְ,
וּכְרָעַיִם עַל גַּבֵּיהֶם מִלְמָעְלָה.
הַשְּׁבִיעִי בַּסֹּלֶת,
הַשְּׁמִינִי בַּחֲבִתִּין,
הַתְּשִׁיעִי בַּיַּיִן.
הָלְכוּ וּנְתָנוּם מֵחֲצִי הַכֶּבֶשׁ וּלְמַטָּה בְּמַעֲרָבוֹ,
וּמְלָחוּם.
וְיָרְדוּ וּבָאוּ לָהֶם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית,
לִקְרוֹת אֶת שְׁמַע:

נוסח הרמב"ם

נטל את הסכין -

והפריש את הריאה מן הכבד,
ואצבע הכבד מן הכבד,
והכבד - לא היה מזיזה ממקומה.
נקב את החזה - ונתנו למי שזכה בו.
עלה לדופן הימנית -
היה חותך ויורד עם השזרה,
ולא היה נוגע בשזרה - עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות.
חתכה - ונתנה למי שזכה בה,
והכבד תלויה בה.


(ד) בא לו לגרה -

הניח בה שתי צלעות מכאן - ושתי צלעות מכאן.
חתכה - ונתנה למי שזכה בה,
והקנה והלב והריאה תלויין בה.
בא לו לדופן השמאלית -
והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלן - ושתי צלעות רכות מלמטן.
וכך היה מניח בחברתה.
נמצא מניח בשתיהן -
שתים שתים מלמעלן - ושתים שתים מלמטן.
חתכה - ונתנה למי שזכה בה,
והשזרה עימה, והטחול תלוי בה.
והיא היתה גדולה,
אלא של ימין קוראין אותה גדולה - שהכבד תלויה בה.
בא לו לעוקץ -
חתכו - ונתנו למי שזכה בו,
והאליה, ואצבע הכבד, ושתי כליות עימה.
נטל את רגל השמאלית - ונתנה למי שזכה בה.
נמצאו כולן עומדין בשורה - והאיברים בידן.
הראשון - בראש וברגל,
הראש בימינו, וחוטמו כלפי זרועו, וקרניו בין אצבעותיו,
ובית שחיטתו מלמעלן, והפדר נתון עליה,
והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורה לחוץ.
השני - בשתי ידים,
של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.
השלישי - בעוקץ וברגל,
העוקץ בימינו, והאליה מדולדלת בין אצבעותיו,
ואצבע הכבד ושתי כליות עימו,
והרגל של שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.
הרביעי - בחזה ובגרה,
החזה בימינו, והגרה בשמאלו, וצלעותיה בין אצבעותיו.
החמישי - בשתי דפנות,
של ימין בימינו, ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.
השישי - בקרביים הנתונים בבזך,
וכרעיים על גביהן מלמעלן.
השביעי - בסולת.
השמיני - בחביתין.
התשיעי - ביין.
הלכו, ונתנום מחצי כבש ולמטה במערבו - ומלחום,
וירדו ובאו להם בלשכת הגזית - לקרות את שמע.

פירוש הרמב"ם

מבואר שסולת ויין הם נסכי כבש של תמיד.

ובית עורם - המקום שמפשיטין ממנו העור יהיה סמוך לראשי האצבעות.

וכבר זכרנו זה בשני מכפורים, מה שאמר "תמיד קרב בתשעה".

תרגום "קערה" "בזיכא", והקבוץ "בזיכים", והאחד "בזך", ותרגום "קערותיו", "בזיכוהי":


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ואצבע הכבד - היה מפריש מן הכבד:

ולא היה מזיזה - לאצבע הכבד ממקומה יט, שהרי היא היתה קריבה עם העוקץ והאליה, והכבד היה עם הדופן הימני, והראיה עם הגירה ושתי צלעות עמה, כמו שמפורש בסמוך: דופן ימני, חותך סמוך לשדרה, אלא שהיה מניח שתי צלעות למעלה אל השדרה וכן שתי צלעות למטה:

והרגל של ימין בשמאלו - ואע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא ועבודה פסולה בשמאל, כיון דלא מעכבת כפרה, שריא אפילו בשמאל, כדאיתא ביומא:

ובית עורו לחוץ - המקום שמפשיטים ממנו העור והוא סמוך לראשי האצבעות:

בזך - תרגום כף אחת, בזיכא חדא ל:

השביעי בסולת - למנחת נסכים שעם התמיד:

בחביתין - מנחת מחבת של כהן גדול מחציתה בבקר ומחציתה בערב שמקריב בכל יום. והאי דאפסקיה לחביתין בין סולת לנסכים שהן צרכי תמיד, משום דסולת וחביתין לשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד לא:

מחצי כבש ולמטה במערבו - ולא מחציו ולמעלה, כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו לב מלקרות את שמע. ודוקא בימות החול היו נותנים אברי תמיד במערב לצד השכינה, אבל בשבתות, דשל מוספין שהן חובת היום היו במערב, היו של תמיד במזרח, כדמוכח במסכת סוכה פרק החליל:

לקרות את שמע - וכל שאר ברכות, כדאיתא לקמן באידך פרקא:

פירוש תוספות יום טוב

נטל את הסכין והפריש כו'. ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת הקרבים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. המפרש:

ולא היה מזיזה ממקומה. פי' הר"ב ולא היה מזיזה לאצבע הכבד ממקומה שכשחותכין את הכבד ומפרידין אותה ממקומה נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה. המפרש. ואצבע לשון נקבה כדאמרינן לא כל האצבעות שוות. והרמב"ם בפ"ו מהל' [מעשה] הקרבנות העתיק אינו מזיז הכבד ממקומו:

נקב את החזה. לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל [וכשנוטל] את החזה משם. הוי כמו שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון. המפרש:

ויורד עד השדרה. נ"א עם השדרה. ופי' המפרש אצל השדרה חותך. ולא היה עגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה [הרבה] ע"כ:

עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות. אצל החזה. כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות. וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות. ולקמיה מפרש כשיפרש דופן שמאלי דקתני ומניח [שתי] צלעות רכות מלמעלה וכו'. וכך היה עושה בחברתה דופן ימין. המפרש:

בא לו לגרה והניח בה ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן. ב' צלעות הניח בו כבר כשחחך הדופן הימני ועכשיו הניח בו ב' צלעות מצד אחר וזהו אותם צלעות שהן מדופן אצל חזה. ועדיין לא חתך דופן השמאלי. לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הן מחוברין לדופן. המפרש:

בא לו לדופן השמאלי והניח בה כו'. כתב המפרש ל"ג [בה]. והניח אצל העוקץ ב' צלעות רכות דהיינו למעלה וב' צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן. וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני ב' צלעות למעלה אצל העוקץ. ולפי שלא פירש לך למעלה ב' צלעות למעלה [בנטילת] דופן ימין. פירשו [כאן] נמצא מניח בשתי דפנות שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה בין בדופן ימין בין בדופן שמאל. ע"כ:

אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלוי בה. והכבד לאו מן הדופן הוא. אלא תלוי הוא בה. ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה. המפרש:

בא לו לעוקץ. המפרש כתב הוא הזנב. ובשם הערוך כתבתי ברפ"ג שהוא העצה.

חותכו. אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו. המפרש:

ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו. וכן ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מקרו כנפי העוקץ לא חש לפרש שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן. המפרש:

נטל רגל השמאלי. שנשאר יחידי שכל הבהמה מנותחת לאבריה [מלבד זה הרגל] שנשאר עדיין באונקלי. המפרש:

הראשון בראש וברגל. עמ"ש במ"ג פ"ב דיומא:

בשמאלו. כתב הר"ב ואע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא וכו' כדאיתא ביומא פרק ה' דף מ"ח:

וצלעותיה בין אצבעותיו. והאי דלא פי' ובית עורה לחוץ היינו טעמא דב' צלעותיו מונחין בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ. אבל גבי דפנות לא פי' לך כלום [כלומר לא פי' היאך נושאן] והיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פי' בית עורה לחוץ. המפרש:

[בקרבים הנתונות בבזך. פי' הר"ב תרגום כף בזך. וכ"כ המפרש. ומסיים לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי. ע"כ. ולפי שהם גדולים נ"ל יותר פירוש הרמב"ם שכתב קערה תרגום בזיכא אלא שלא נמצא כן בתרגום שלפנינו לא באונקלום ולא ביונתן. ועיין בפרק דלקמן משנה ד'. דמצינו כף גדול מחזיק שלש קבין]:

השמיני בחביתין. כתב הר"ב הא דאפסיק לחביתין בין סלת לנסכים כו'. משום דלשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד. וגדולה מזו ה"ל לפרש דכך היה סדר הקרבתן החביתין קודמין לנסכין. ומשום האי טעמא דשניהם שם מנחה. כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא דף ל"ד [ולשון פירשן שכתב הר"ב. נ"ל שצ"ל סדרן].

ונתנום מחצי כבש ולמטה. כתב הר"ב ולא מחצי כבש ולמעלה. כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו כו' ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה. המפרש:

במערבו. כתב הר"ב אבל בשבתות כו' היו של תמיד במזרח כו' יש חילוף גרסאות בזה בסוף מסכת שקלים. ושם הארכתי בזה בס"ד:

ומלחום. דכתיב (ויקרא ב') על כל קרבנך תקריב מלח. המפרש:

לקרות את שמע. ולאחר קריאת שמע יקטירו את הקטורת והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח. המפרש. ועיין בפירוש הר"ב ר"פ דלקמן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יח) (על המשנה) הסכין כו'. ועד עכשיו לא היה לו צורך לסכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת הקרבים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. מפרש:

(יט) (על הברטנורא) שכשחותכים את הכבד ומפרידין אותו ממקומו נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה. מפרש. ואצבע לשון נקבה:

(כ) (על המשנה) החזה. לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל, וכשנוטל את החזה משם הוי כמו שנוקב בבהמה, שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון. מפרש:

(כא) (על המשנה) עד כו'. נוסח אחר עם השדרה. ופירש המפרש אצל השדרה חותך ולא היה נוגע בשדרה, שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שלא יהא כבדה הרבה:

(כב) (על המשנה) רכות. אצל החזה. כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות. וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות, ולקמן מפרש כשיפרש דופן השמאלי כו'. מפרש:

(כג) (על המשנה) שתי כו'. שתי צלעות הניח בו כבר כשחתך הדופן הימני, ועכשיו הניח בו עוד שתים מצד אחר וזהו אותן צלעות שהן מדופן אצל חזה, ועדין לא חתך דופן השמאלי. לכך שייך לומר והניח בה, שעדין הן מחוברין לדופן. מפרש:

(כד) (על המשנה) בה. כתב המפרש דלא גרסינן בה. אלא והניח [אצל העוקץ] שתים דהיינו למעלה ושתים מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן, וכן הניח בחברתה שתים למעלה אצל העוקץ. ולפי שלא פירש לך למעלה שתי צלעות למעלה בנטילת דופן ימין פירשו כאן נמצא מניח כו':

(כה) (על המשנה) שהכבד כו'. ובשביל שהכבד לאו מן הדופן הוא ואינו בחללא אלא תלוי בה, לכך נקראת גדולה:

(כו) (על המשנה) חותכו. אצל רגל השמאלי שעדיין ת, לויה הבהמה בו. מפרש:

(כז) (על המשנה) ושתי כו'. וכן שתי צלעות מכאן ושתים מכאן. ולפי שאותן צלעות מקרו כנפי העוקץ, לא חש לפרש שתי צלעות כו':

(כח) (על המשנה) השמאלי. שנשאר יחידי, שכל הבהמה מנותחת לאברים מלבד זה הרגל שנשאר עדיין באונקלי. מפרש:

(כט) (על המשנה) בין כו'. והאי דלא פירש ובית עורה לחוץ, היינו טעמא, דשתי צלעותיה מונחים בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ, אבל גבי דפנות לא פירש לך כלום [היאך נושאן], והיה יכול לישא דפנות על פס ידו, לכך פירש בית עורה לחוץ. מפרש:

(ל) (על הברטנורא) לפי שאין מחוברים יחד צריך ליתנם בכלי. מפרש. ויותר נר' פירש הר"מ בזך קערה:

(לא) (על הברטנורא) וכך היה נמי סדר הקרבתן, החביתין קודמים לנסכים, מהאי טעמא דשניהן הם מנחה. ונראה לי דפירשן צריך להיות סידרן:

(לב) (על הברטנורא) ואם היו קרובין למזבח לא תיראה הולכה. מפרש:

(לג) (על המשנה) שמע. ולאחר ק"ש יקטירו את הקטורת, והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח. מפרש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

נטל את הסכין והפריש את הריאה מן הכבד:    ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת קרביים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. והפריש את הריאה מן הכבד הפריד זה מזה כדי שתהא הריאה עם צואר כדלקמן והכבד עם דופן ימין:

ואצבע כבד מן הכבד.:    אצבע כבד כשחותכין את הכבד ומפרידין אותו ממקומו נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה:

נקב את החזה:    בדבר שאינו חותכו כדרכו שייך לשון נקיבה שהוא מפריד החזה מן הדפנות והצלעות זו ארוכה מזו. ועוד י"ל לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל וכשנוטל את החזה משם הוי כמי שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון וזה הוא עיקר:

ונתנו למי שזכה בו עלה לדופן הימני היה חותך ויורד עם השדרה:    אצל השדרה חותך ולא היה נוגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה:

עד שהיה מגיע לשתי צלעות הרכות:    אצל החזה כלומר היה חותך ויורד עד שהיה מגיע לאותן צלעות וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות ולקמן מפרש כשיפרש דופן השמאלי דקתני ומניח צלעות רכות מלמטלה וכו' וכך היה עושה בחברתה דופן ימין:

ינותנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה.:    לכך הפריש קודם הריאה מן הכבד שבשתי הקרבות היו:

בא לו לגרה:    לצואר:

והניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן:    שתי צלעות הניח בו כבר כשחתך הדופן הימני ועכשיו הניח בו שתי צלעות מצד אחד וזהו אותן צלעות שהן מדופן אצל חזה ועדיין לא חתך דופן השמאלי לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הם מחוברות לדופן והקנה והלב והריאה תלויין בה:

בא לו לדופן השמאלי והניח:    לא גרסינן בה והניח אצל העוקץ שתי צלעות רכות דהיינו למעלה ושתי צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני שתי צלעות למעלה אצל העוקץ ולפי שלא פירש למעלה שתי צלעות בנטילת דופן ימין פירשו לך כאן:

נמצא מניח בשתיהן:    בשתי דפנות: [הגה"ה קשה לע"ד האי נמצא מאי קמ"ל ותימה שלא דברו בזה המפרשים ז"ל]:

שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה:    בין בדופן ימין בין בדופן שמאל:

חתכה:    לדופן שמאל ונתנה למי שזכה בה והשדרה עמה:

והטחול תלוי בה:    והיא היתה כבדה יותר אלא של ימין קורין אותה גדולה לפי שהכבד תלוי בה והכבד לאו מן הדופן הוא אלא תלוי הוא בה ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה:

בא לו לעוקץ:    הוא הזנב חתכו אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו וכן שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מיקרי כנפי העוקץ ולא חש לפרש שתי צלעות מכאן ומכאן:

נטל רגל השמאלית:    שנשארה יחידית שכל הבהמה מנותחת לאבריה נטל רגל שנשאר עדיין באונקלי:

ונתנה למי שזכה בה:    עכ"ל המפרש שבתלמוד ז"ל. ומתוך פירושו ז"ל נראה דגרסינן נטל רגל השמאלית נתנה למי שזכה בה ול"ג חתכה וכן מצאתי ג"כ מוגה ומוכרח הוא שהרי היא יחידית נשארה וגם הר"ר יהוסף ז"ל מחקה. וכן משמע ג"כ מפירוש הראב"ד ז"ל שאעתיק בסמוך. וזהו:

ואצבע הכבד מן הכבד:    מורי הרב החסיד פירש כי חתיכת כבד קטנה יש ואותה היא הנקראת אצבע לפי שהיא קטנה ולשון אונא לא קראה משום דלא דמיא לאונא ואינה עומדת בענין זה שראוי לקרותה אונא ע"כ:

נקב את החזה:    שעושה כמין ארובה שחותך את שומן החזה הרואה את הקרקע מראשי הצלעות ונשאר כמין נקב בין ראשי הצלעות עד שמגיע לשתי צלעות אותן שנשארין עם הגרה הרא"ש ז"ל. וחזה הניתן לכהנים מבואר בגמרא מהו בפרק אלו טרפות (חולין דף ס"ה:)

היה חותך ויורד עם השדרה:    גרסינן. וכמו שהעתקתי מן המפרש ז"ל ובערוך גריס שזרה בזי"ן והיא היא:

ולא היה מזיזה ממקומה:    פירש הראב"ד ז"ל לא היה מזיז הריאה אלא כמו שהקנה מחובר לצואר והריאה תלויה בקנה כך היה מניחה כי הריאה עם הצואר היה מחובר שזה לא יתכן שהיה מקדים הצואר לחזה שזה היה כמו מעביר על המצות. פ"א י"ל דאאצבע כבד קאי ולא היה מזיזו ממקומו אלא היה מניחו מעורה כדי שיהיה מחובר לעוקץ ושתי הכליות וכדתנן לקמן ואחר שנקב את החזה ונתנו למי שזכה בו מן הדין הוא לבא לאלתר אצל הגרה דהיינו הצואר שהקנה והלב תלויין בו שזה היה כסדר אבל לא יתכן דבר זה לעשות דכיון שנתעסק בדבר שהוא מצלעות הבהמה כגון החזה דין הוא שגם בו יתעסק קודם הצואר שאינו מצלעות הבהמה לפיכך היה חוזר ועולה לדופן הימנית והיה חותך ויורד עם השדרה כלומר היה יורד בעומקו של צלע ולא היה נוגע בשדרה כלומר לא היה חותך השדרה עצמה כלל. וי"מ שהיה מפריש הבוכנא מן האסיתא וחותכו:

עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות:    כלומר כך היה חותך אל הצלע לצד ארכה אצל השדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות:

היה חותכה ונותנה למי שזכה בה והכבד תלויה בה:    באותה דופן הימנית ועתה הנה עתה נתעסק על זה הדופן של הבהמה מצדה האחד וצדה האחר הוא חלוק מצד זה והצואר שייך לתרויהו דופני הבהמה לפיכך היה מתעסק לאלתר בצואר דהיינו גרה כדפרישית:

והניח שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן:    כי אצל הצואר הם שתי צלעות רכות מצד זה ושתי צלעות רכות מצד זה אצל הצואר בדופן האחר כמו כן לפיכך היה מניח לחותכם עם הצואר אלא בלא אלו הצלעות היה חותך את הצואר לבדו ולישנא דבא לו שייך למיתני במקום שהם כמו שני דברים כגון הכא שכבר נתעסק בדופן האחר היה בא לו אח"כ אצל הגרה שהיא עדיין תלויה ומחוברת אצל דופן שני אבל קודם כשהבהמה שלימה לפניו והגוף כולו כאחד עדיין אז שייך בה למיתני לשון עליה וירידה כדתנן לעיל עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד:

בא לו לדופן השמאלית והניח בה שתי שתי צלעות רכות מלמעלן:    דהיינו אותן שאצל החזה כלפי צלעות גדולות:

ושתי צלעות רכות מלמטן:    דהיינו אצל הצואר ובשביל כך נקרא זה למטה מה שהוא אצל הצואר מפני שהבהמה תלויה ברגליה בעבור כך הם נקראין תחתונים מפני שאצל הצואר הם ושאצל הצלעות הגדולות נקראין עליונים ועוד מפני שאלו אצל הצואר כמו סוף כל הצלעות לפיכך נקראים תחתונים וה"פ בא לו לדופן השמאלית מניח שתים רכות מלמעלה ושתים מלמטה כמו שפירשנו ומשום דלעיל סתמא תנן בדופן הימנית היה חותך ויורד עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות וה"א דאהני צלעות דלמטה קאי קמ"ל הכא דאעליונים קאי כי זה היה דרכו כי היה חותך החזה מבין שמנה צלעות הרכות שהחזה שרוי בתוכן כגון שתים מכאן ושתים מכאן בדופן האחד וכן בדופן השני והיה חותך דופן הימנית כמו שאמרנו ואח"כ היה חותך השמאלית מן השדרה אלא במקצת היתה מעורה בשדרה והיינו דקתני והשדרה עמה כלומר מעורה בה במקצת ובתוספות צרפת מתמיה מ"ש דלענין חזה הניתן לכהן היה חותך מן הצלעות רכות אילך ואילך ונותנה לכהן ומ"ש הכא שלא היה חותך כלום מן הצלעות הרכות עם החזה וי"ל דלאו תמיהה היא משום דהתם גבי כהן בדבר הנקרא חזה תליא מילתא דהכי כתיב בקרא וחזה הוא לשון חזות דהיינו שרואה פני הקרקע וקים להו לרבנן שקצת מן הצלעות נמי רואין את פני הקרקע אבל הכא ונתח אמר רחמנא וקים להו לרבנן דבלא הצלעות נקרא נתח:

והיא היתה גדולה:    לא ידענא מאי נ"מ שהיא היתה נקראת גדולה ושמא יש לומר לאשמועינן שצריכה ימין מחמת שהיא חשובה וכבדה ולא יטעה הכהן לומר שזו גדולה יותר (הגה"ה נלע"ד שרוצה לומר שלא יטעה הכהן לומר שדופן השמאלית גדולה יותר ויקחנה לדופן הימנית בשמאל וחיישינן לנפילה שהרי הימנית גדולה יותר מפני שהכבד תלוי בה). ויקחנה בשמאל וחיישינן לנפילה א"נ לממכר והא קמ"ל דכבד שוקלת יותר מן השדרה ועדיין הנשאר מן הבהמה תלוי ברגל האחר של שמאל עתה אחר שעשה כל זה בא לעוקץ חתכו מתוך הגוף ונותנו למי שזכה בו:

והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו:    וחתיכה באליה אין צריך שהרי כשנחתך העוקץ לאלתר האליה עם העוקץ מפורדים ממקומן האליה מחוברת עם העוקץ והיינו דקא מפרש ואזיל והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו שלא תאמר זה לבד היה חותך והאליה שמבחוץ לבד אלא הכל היה אחד ולשון תלייה בעוקץ לא שייך למיתני משום דאצבע הכבד ושתי כליות שקולים כמוהו או יותר ולא שייך תליה אלא בדבר קטון בגדול ומכאן ואילך לא היה צריך כבר לחתוך ומש"ה נקט לשון נטילה ברגל כדקתני נטל את הרגל ועד הנה סידר חיתוך האברים לפי מה שהם סדורים בבהמה ומכאן ואילך מסדר סדר הכהנים האוחזים שלא כענין סדר חיתוך האברים אלא לפי חשיבות האברים זה מזה וכל אבר שהיה חשוב יותר מונה ראשון וכל אחד ואחד. ובפרק שני דיומא פליגי ריוה"ג ור' עקיבא ור"י היאך היה קרב ולשם תעיין ע"כ מפירוש הראב"ד ז"ל: וחוטמו כלפי זרועו בערוך וכן בפירוש הראב"ד ז"ל גרסינן וחרטומו [הגה"ה גם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה חרטומו] וז"ל הראב"ד ז"ל וחרטומו כלפי זרועו פי הבהמה נקרא חרטום וכן פירש בערוך:

וקרניו בין אצבעותיו:    מפני שגם הראש היה הופך כלפי כף על כן היו הקרנים למטה בין אצבעותיו כדי שיחזיק בטוב שלא יפול:

ובית עורה לחוץ.:    כלומר מקום החתך היה הופך לבין שתי אצילי ידיו ובית עורה לחוץ כי זהו דרך כבוד של מעלה:

מדולדלת בין אצבעותיו.:    כמו האבר והבשר המדולדלין בבהמה דבר שאינו מחובר רק תלוי נקרא מדולדל ולפיכך היה מניחו תלוי בין אצבעותיו מפני שהוא ארוך יותר מפס ידו ועל כן ראש העוקץ שהוא עב היה מניח למעלה בין אצבעותיו וראשו האחד למטה היה תלוי כדי שלא יעכבנו ויוכל להחזיק על פס ידו גם אצבע הכבד ושתי כליות עמו וצלעותיה בין אצבעותיו וכל דבר הארוך היה מניח תלוי בין אצבעותיו וטעם זה שייך כמו כן לגבי הקרנים עכ"ל הראב"ד ז"ל:

והרגל וכו' ובית עורן לחוץ:    מקום הסמוך לעור הוא לצד חוץ כלפי מעלה ומקום החתך הוא על פס ידו. הרא"ש ז"ל. ואיתא להאי בבא בפרק הוציאו לו (יומא דף מ"ח.) ובפרק קבלה דף כ"ד אמרינן הולכת אברים למזבח דלא מעכבא כפרה דהוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר לא בעיא ימין. וז"ל הרא"ש ז"ל בשמאלו משום דהולכת אברים למזבח הוי עבודה דלא מעכבא כפרה לכך אינה צריכה ימין ולכך מוליך שני אברים בשתי ידיו ונושא האבר החשוב בימין והאחר בשמאל עד כאן. ואיתא נמי למתניתין בפרק קמא דמנחות דף י' ותוספות פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ה) ורש"י ז"ל כתב שם פרק קמא דמנחות הרגל של ימין היה מוליך בשמאל משום דאמרינן במסכת יומא גבי סדר הולכת אברים הראש והרגל היה נושא בבת אחת והאי רגל מדאזיל בהדי רישא ודאי רגל של ימין הוא דחשיב הלכך הראש שהוא דבר חשוב היה מוליך בימין והירך בשמאל ובית עורה לחוץ ומקום החתך היה כנגד האיש כדי שלא יראה מבחוץ שנוול הוא ע"כ:

והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו:    כך צ"ל:

וכרעים על גביהן מלמעלה.:    איני מבין מה הם אלו הכרעים שהרי הרגלים כבר נאמרו וכמדומה לי שרגלים וידים השנויין לעיל הם הירכים והזרועות אבל הכרעים המוזכרים בריש מתניתין ב' חתך את הכרעים וכן ג"כ אלו הכרעים המוזכרים פה הם כל הארכובות הנמכרות עם הראש וכן משמע בפרק החליל (סוכה דף נ"ב) גבי בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול שלקוח באלף זוז ומהלך עקב בצד גודל להראות שלא היה משא כבד עליו לקוץ בו ולרוץ ע"כ. אח"כ דקדקתי ומצאתי שכן מובן ג"כ מן דברי המפרשים שכתבתי למעלה וכן נראה ג"כ ממסכת יומא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד בשם המפרשים שבדפוס וצ"ע בתוי"ט כמו שכתבתי בהגה"ה לעיל סימן ב'. ושניהם הראב"ד והרא"ש ז"ל הסכימו דידים הם הכתפים כמו שכתוב למעלה בסימן ב'. ועיין בת"כ ר"פ ששי דפ' ויקרא בכפר קרבן אהרן שנתן שם טעם למה הקרב והכרעים בכהן אחד:

ובית עורן לחוץ:    מקום שמשם הופשט העור היה כלפי חוץ ומקום החתך כלפי המוליך והכי שפיר למעבד כדי שלא יראה החתך ומפרש ביומא מ"ט סלקא רגל בהדי רישא. ואיכא מ"ד התם דרך נתוחו היה קרב הראש והרגל ושתי ידים ושתי דפנות והחזה והגרה והעוקץ והרגל ואיכא למ"ד דרך עלוייא ושומנא היה קרב פירש כדרך שהאברים שמנים זה מזה הם קרבים הראש והרגל ושתי הדפנות החזה והגרה ושתי הידים והעוקץ והרגל ובין למ"ד דרך עלויו ובין למ"ד דרך ניתוחו אין זה סדר שהרגל קרב עם הראש שהרי בניתוח שתי הידים קודמין ומפרש התם מ"ט רגל סליק בהדי רישא. הראש כבר פרישית שהוא קודם וגזרת הכתוב הוא ומה טעם רגל עמו משום דרישא נפישי בה עצמות סלקא רגל בהדיה שהוא כולו בשר והכי שפיר כלפי מעלה שתהא בהקטרה עצמות ובשר ואין בשום אבר כ"כ בשר עמו כרגל:

השני בשתי ידים:    תנא אזיל בתר אברא דבישרא כלומר בתר גדול האברים שהאבר הגדול מחברו קודם הלכך שתי הידים קודמין שהן גדולים מן העוקץ וכן ג"כ הכהן המוליך עצמו האבר החשוב נותנו ביד ימינו:

והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו:    האי דלא פירש ובית עורה לחוץ היינו טעמא דצלעותיה מונחים בין אצבעותיו א"כ הוי בית עורה לחוץ אבל גבי דפנות לא פירש לך כלום כיצד היה נושאו יהיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פירש בית עורה לחוץ:

בקרביים הנתונין בבזך:    לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי וכרעים על גביהן מלמעלה וכדכתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה ע"כ מן המפרש שבתלמוד וקצת ממנו מהרא"ש ז"ל:

השביעי בסלת:    ס"פ התכלת (מנחות דף נ"ב:)

הלכו ונתנום:    תוספת פ' אלו נאמרין (סוטה דף ל"ח:)

מחצי כבש ולמטה במערבו:    כל מה שהיו יכולין להקריב האברים לצד מערבו של מזבח היו עושין כי היכי דקרינן ביה לפני ה' טפי כדי שילכו דרך מערבו של כבש ויעלום למזבח אחר שיפיסו מי יעלה האברים למזבח ובתוספות צרפת מקשינן ממתניתין דשקלים ובשלהי פרק החליל מייתי לה אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל מוספין במערב ובפרק החליל פירש בקונטריס דאע"ג דאיכא ספרים דגרסי אימורי התמיד לאו דוקא אימורין אלא הה"נ אברים אלמא דבמזרח ניתנין והכא קתני דבמערב ניתנין אי לאו דבקונטריס מפרש לשם דאברי התמיד קאמר היה נראה לומר דלאו אאברי תמיד טהורים קאמר אלא אאותם שנטמאו וכדאיתא התם לעיל מינה בההיא בבא דפליגי התם ר' עקיבא ורבנן ובהנהו הוא דקתני שהיו ניתנין ונשרפין במזרח ושל מוספין במערב ושל ר"ח על כרכוב המזבח אבל אין צריך לכל זה דבשתי סדרי משנה שבידי ל"ג הכי אלא ה"ג בהו שניתנין במערב וכדקתני הכא במתניתין דתמיד ולפי אותן סדרי משניות דגרסינן במזרח מצינן למימר דמתניתין דהכא דקתני שהיו ניתנין במערב ר' חנניא בן עקשיא היא דאית ליה הך סברא דניתנין במערב וכדאיתא בתוספתא דשקלים ולשם במערבו של כבש מלחום ואח"כ ירדו ובאו ללשכת הגזית הראב"ד ז"ל. וזה פירוש הרא"ש ז"ל מחצי כבש ולמטה אבל לא מחצי כבש ולמעלה פן יטעו ויבואו להקטירם קודם שילכו ללשכת הגזית לקרוא ק"ש ולהתפלל. א"נ הרחיקום מן המזבח כדי שתהא העלאתם למזבח חשובה בעיניהם דאיכא מ"ד דצריכה פייס והא דאמרינן בפרק החליל בחלבי תמיד שמלחום למזרחו של כבש מחציו של מזבח ולמטה ושל מוספין במערב לפי שבשבת יש גם מוסף והוא עיקר שהוא חובת היום היו מסדרין המוסף במערב כלפי שכינה והתמיד במזרח:

ומלחום:    כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

לקרות את שמע:    ולהתפלל רְצֵה קודם הקטרה שיהא קרבנן לריח ניחוח ע"כ. ופירש המררש הז' בסלת שלאחר הקטרת איברי התמיד מקטורין מנחתו דהיינו סלת. חביתי כ"ג דאמרינן ביומא עולה ומנחה שום מנחה ואפילו חביתין:

הט' ביין:    נסכים רביעית ההין כל אלו קרבין עם האברים דאין מקריבין עולה בלא מנחה ונסכים: וחביתין אע"פ שקריבין בעבור כ"ג הואיל ומן הפסוק הם [על הגליון כתב בעל מלאכת שלמה ע"ז ת' צ"ע] קודמין לנסכי תמיד.

הלכו ונתנום מחצי כבש ולמטה:    ולא מחצי כבש ולמעלה שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין אותן למזבח ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה הלכך צריך להניחן מחצי כבש ולמטה שכשיחזרו להוליכם או הם או אחרים תראה הולכה חשובה והכי יפה לעשות שאם קרובים למזבח נראין כמוקטרין ועוד דפעמים שיקטירם קודם הקטורת הואיל וקרובים הם כ"כ למזבח ע"כ לשונו ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

נטל את הסכין:    ר"ל דלפי שאחר שחתך רגל הימין וקרע בטן הבהמה, הניח הסכין מידו, שלא יתטנף מהבני המעים שיטול. ולהכי נמי קאמר נטל הפדר, נטל הבני מעים, ר"ל שנטלן ביד, שלנטילתן א"צ סכין. להכי קאמר הכא, דהשתא חזר ונטל הסכין, מדהוצרך להסכין כדי להפריד בצמצום יפה הריאה מהכבד, שלא יקרע בשר הריאה שהוא רך וספוגיי:

והפריש את הריאה מן הכבד:    ר"ל חתך הריאה מהכבד במקום חבורן, וכמו כן חתך אצבע הכבד מהכבד במקום חבורן, דהריאה נשארת בקנה ובגרה, אבל הכבד נשארת בדופן ימיני, ואצבע הכבד נשארת בעוקץ. ותמוהין דברי רש"י [יומא כ"ה א'] שכ' שם במתני' דכבד נשאר בגרה, והרי משנה ערוכה לפנינו דהכבד נשארת בדופן. וצ"ע:

ולא היה מזיזה ממקומה:    ר"ל לא הזיז אצבע הכבד ממקומה בגוף. דמפני שאצבע הכבד דבר מועט הוא, ומחובר רק קצת, ואם היה מנענע אותו קצת, היה נפל מיד, והרי רוצה שישאר בעוקץ. והא דהפריש הריאה מהכבד וכו' קודם שקודר החזה והרי לא היה צריך להפריש כל אלו רק קודם שיחתוך הדופן כדי שתשאר בו הכבד. י"ל דעשה הפרשה זו קודם קידור החזה, מדחשש שע"י שיקדר החזה יתלשו הריאה והכבד שלא במקום הראוי:

נקב את החזה:    ר"ל חתך וקדר החזה בעיגול סביב ממקום חיבורו בגוף. ולפי שהחזה כמו אהל על הדפנות, לפיכך כשנטלו משם נשאר בין הדפנות כמו נקב חלון, להכי קאמר ניקב את החזה:

היה חותך ויורד עד השדרה:    ר"ל חותך מלמעלה למטה את הדופן מהבהמה. סמוך לשדרה:

ולא היה נוגע בשדרה:    דהשדרה נשארת כולה שלימה בדופן שמאל:

עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות:    ר"ל שחותך כל דופן הימיני עד ב' צלעות רכות שסמוך לצואר שהניחן מחובר בצואר. וכמו כן הניח ב' צלעות רכות ממנה למעלה, מחוברות לעוקץ. וכן מניח למעלה ולמטה בדופן האחרת וכדמפרש לקמן:

בא לו לגרה:    ר"ל להצואר.

ושתי צלעות מכאן:    ר"ל אותן ב' צלעות שהניח תחלה בהבהמה כשחתך דופן הימיני, לקחן עתה מחוברין בהצואר כשחותכו מהבהמה. ועוד הניח ג"כ מחוברים בהצואר עוד ב' צלעות אחרים בצד שמאל, מהדופן השמאלי שלא חתכו עדיין מהבהמה:

והניח בה:    המפרש כ' בש"ס של"ג מלת בה, שהרי לא הניח הב' צלעות רכות מחוברים בהדופן, דהרי כבר נחתכו עם הצואר שנשארו מחוברים בו. ול"מ אפשר לקיים הגי', רק דאינו ר"ל שהניח הב' צלעות מחוברים בהדופן, כהניח בה שהזכיר גבי גרה, אלא ר"ל הניח אצל הדופן ב' צלעות וכו', דהיינו שהב' צלעות אלו חסרים מהדופן למטה וכן למעלה וכדמסיק:

שתי צלעות רכות מלמעלן:    שנשארו מחוברים בהעוקץ:

ושתי צלעות רכות מלמטן:    שכבר נטלו כשהן מחוברין עם הצואר:

וכך היה מניח בחברתה:    אצל דופן הימיני.

מניח בשתיהן:    אצל ב' הדפנות כשחתכן מהבהמה:

ושתים שתים מלמטן:    נמצא נשארו מחוברים בגרה, ב' צלעות מימין וב' צלעות משמאל, וכ"כ בעוקץ נשארו ב' מימין וב' משמאל:

שהכבד תלויה בה:    דמדמחובר לו הכבד שאינו מין דופן, להכי נקרא גדול. ואף דגם בהשמאלי טחול תלוי בה, כבד שאני דדבוקה ממש בדופן ימיני:

בא לו לעוקץ:    ריקגראד. והוא החלק שמאחורי הבהמה, ממקום שאצל הכליות עד סוף הזנב:

ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו:    ושני צלעות שמכאן ומכאן שנשארים ג"כ מחוברים בו, לא חש תנא להזכירן, מפני שקטנים וקצרים הם ואינן נכרין:

הראש בימינו:    משום דחשוב וגם כבד טפי, יותר מן הרגל, להכי לוקחו בימינו [כיומא דמ". א']:

וחוטמו כלפי זרועו:    דמדחוטמו שחור אינו הדור שיהיה כלפי חוץ:

וקרניו בין אצבעותיו:    כדי שלא יתנועע ממקומו כשיוליכו למזבח:

ובית שחיטתו מלמעלן:    משום דהגולגולת עגול למעלה, ויכול לאחזו שם יפה בקרניו, להכי הניח תחתית הראש כלפי מעלה:

והפדר נתון עליה:    על מקום השחיטה, שלא יראה לכלוך הדם שם:

והרגל של ימין בשמאלו:    אע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא, ועבודה פסולה בשמאל, עכ"פ מדאינה מעכבת כפרה, שרי אפילו בשמאל:

ובית עורו לחוץ:    דהרגל במקום חבורו בגוף אין עליו עור, וקאמר הכא דצד חוץ של הרגל שמפשיטין משם העור יהיה ביד הנושא נמי כלפי חוץ, דהיינו כלפי ראשי אצבעותיו. דהכי שפיר טפי:

העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו:    כדי שיהיה נאחז בו שם. וכיון שהאליה תלוי בין אצבעותיו א"צ לפרש שיהיה בית עורו כלפי חוץ:

ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו:    נשארו תלויין בו:

וצלעותיה בין אצבעותיו:    כדי שיהיה נאחז בהם שם. וה"נ מדקאמר שיהיו הצלעות בין אצבעותיו, על כרחך שבית עורה לחוץ, וא"צ לפרש:

בקרבים הנתונים בבזך:    כף גדול של זהב. דמדהן מרובים, צריך לתתן בבזך:

וכרעים על גביהם מלמעלה:    ר"ל ד' ארכובות הרגלים היו מונחים על הקרביים:

בסלת:    למנחת נסכי התמיד. וא"צ לפרש שהוליך הסולת והחביתין והיין בכלים.

בחביתין:    הן החצי מי"ב חלות שמקריבין משל כה"ג בכל בוקר, וחציין השני מקריבין בכל ערב. והא דאפסיק בחביתין, בין סולת לנסכים, והרי אלו הב' שייכות לתמיד. ה"ט משום דסולת וחביתין שניהם מין מנחה [כיומא דל"ד]:

ביין:    לנסכי התמיד:

הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו:    לעומת ההיכל. מיהו בשבת, דהמוספין דחשיבי טפי הניחום שם לעומת ההיכל, אז הניחו אברי התמיד כלפי המזרח כנגדן. והא דהניחו האברים על חצי התחתון של הכבש. ה"ט כדי שיהיה אח"כ ניכר יפה הולכתן למזבח אחר שיקראו ק"ש, כריש פ"ה:

ומלחום:    כדכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח:

לקרות את שמע:    והקשה רבינו באר שבע למה לא קראו ק"ש בעזרה. ונלפע"ד משום דאחר הק"ש התפללו מיד כריש פ"ה, ובגזית שעוסקים שם בתורה, בטוח טפי שתקובל תפלתם שיתפללו קודם שיקטירו ויקריבו הקרבנות, דבמקום רנה שם תהא תפלה, ואוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב (כברכות ד"ח א' ומגילה כ"ח א') להכי קרא גם ק"ש שם. ואחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל, כתב בספרו בית אל כ"י, דמה"ט נ' שלא יאמר פ' הקטורת ופ' שאר הקרבנות קודם שיקרא ק"ש ויתפלל. ולכה"פ יקרא שמע תחלה דהוא ק"ש דר"י הנשיא. עכלה"ט בקיצור. ונ"ל דר"ל בשלמא פ' התמיד שאומרים תחלה שהוא נגד דם התמיד (כמג"א א' סקי"ב), והרי שחטוהו קודם התפלה. משא"כ הקטורת אף שהוקטרה בין דם לאברים, וא"כ ה"נ היה ראוי בזה"ז לאומרו בין פ' התמיד שהוא נגד דם התמיד, ובין השמונה עשרה שהוא נגד הקרבת האיברים. עכ"פ שאני ביהמ"ק, דעכ"פ התפללו מקודם. וכ"כ בשאר קרבנות]:

בועז

פירושים נוספים