תפארת ישראל על תמיד ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על תמיד · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

לא היו כופתין את הטלה:    ר"ל שלא היו קושרין לטלה התמיד בשעת שחיטה, את ב' ידיו לעצמן וב' רגליו לעצמן, דכך הוא חוקית הגוים כששחטו קרבנות אלילים. וג"י.' דמה"ט גם בשאר קרבנות באמת אסור אלא נקט הכי בתמיד משום דביה איירי. [ועל כרחך צ"ל כן, דהרי לאידך טעמא דנקט הש"ס משום בזיון קדשים, וודאי דמה"ט גם בשאר קרבנות אסור. ואי נימא דלטעם חוקות עכומ"ז רק קרבן ראשון אסור. משום דרק בקרבן ראשון של יום לפ"ז נהגו כך, א"כ מה מקשי הש"ס מאי בינייהו, נימא שאר קרבנות איכא בינייהו]:

אלא מעקדין אותו:    שקשרו כל יד עם רגל שלאחריו כעקידת יצחק [ועי' רש"י [שבת נ"ד א] דעקידת יצחק כפף ידיו ורגליו לאחוריו, ע"ש ד"ה רישא]. ולרמב"ם לא קשרוהו כלל, רק עוקדין ר"ל אוחזין. וכדמפרש תנא ואזיל, מי שזכו באיברים וכו':

וכך היתה עקידתו ראשו לדרום:    דהיה נשחט על ירך המזבח צפונה. לכן שם הניח השוחט ראש הקרבן לדרום. ר"ל לצד המזבח, וזנבו לצפון, ולא איפכא שלא ירביץ גללים נגד המזבח, ויהי גנאי למזבח כשיגלה בית הרעי לעומתו:

ופניו למערב:    דמעקם את ראשה, כדי שיהיה פני הקרבן בשעת שחיטה לעומת ההיכל, כדכתיב ושחט אותו לפני ה':

השוחט עומד במזרח ופניו למערב:    ג"כ מטעם הנ"ל. ועוד כדי שלא יהא אחוריו נגד ההיכל:

של בין הערבים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית על טבעת שניה:    דבצפון המזבח ח' אמות מהמזבח היו קבועים ברצפה כ"ד טבעות לכ"ד משמרות שכל משמר היה משתמש בשבוע שלה בטבעת המיוחד לה [כסוכה נ"ו א']. והטבעת עשוי כקשת, ראשו א' מחובר ברצפה בציר, ומגביה הקשת בצירו, ומכניס תחתיו צואר הבהמה בשעת שחיטה וחוזר וכיפף הקשת ממעל לצואר הבהמה, ומחבר ראש השני של הקשת ברצפה, כדי שלא תתנועע הבהמה צוארה אנה ואנה בשעת שחיטה [ועמ"ש מדות פ"ג סי' נ']. דאי אפשר שאותן שזכו באברים ואוחזין בה כלעיל, יאחזו גם ראשה בשעת שחיטה. דהרי אצל הראש של הבהמה עומד המקבל הדם, והרי הוא צריך שיהיו ידיו פנויות לקבל הדם שצריך זהירות יתירה, לקבל רק דם הנפש, דדם העור פסול [יומא מ"ח א' וזבחים כ"ה א']. והכ"ד טבעות הנ"ל היו מונחים ברצפה בו' שורות, שורה אחר שורה, מדרום לצפון. ובכל שורה היה ד' טבעות ממזרח למערב כזה

Yachin tamid perek 4 pic 1.PNG

ומן המזבח למקום הטבעות היה ח' אמות, ומקום הטבעות היה כ"ד אמות על כ"ד אמות, ומן שורה לחבירתה היה ד' אמות בקירוב. ומדכתיב בשחיטת התמיד שנים ליום, קבלנו שיהיו התמידין נשחטין נגד היום, דהיינו נגד השמש כמ"ש ובתחפנחס חשך היום [יחזקאל ל']. ור"ל שלא יהיה צל על מקום השחיטה. ולהכי אף שכל הקרבנות שוחטין אותן כל משמר ומשמר בטבעת הקבוע להם. אפ"ה התמידין שוחטין אותן בטבעות היותר מקורבות למקום השמש. דהיינו בשחרית ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במערב, במקום שיכול לפול שם קרני השמש שבמזרח, ולא יאפיל לשם צל כותל המזרחי של העזרה שהיה גבוה מאד [עי' מדות פ"ב מ"ד]. וכמו כן תמיד של בין הערביים מה"ט ראוי לשחטו בא' מטבעות שבקצוות השורות במזרח כדי להרחיק מקום השחיטה כל מה דאפשר מתחת הצל של ההיכל שהיה במערב ממקום הטבעות. מיהו אעפ"כ לא שחטוהו בשחרית בשום א' מטבעות המערב, רק בטבעת המסומנת באות @א בצורה שלפנינו. ובין הערביים לא שחטוהו רק באות @ב בצורה זו:

שחט השוחט וקבל המקבל:    ועומד המקבל בשעת קבלת הדם כנגד השוחט באלכסון, דהשוחט עומד במזרח, ופניו למערב, והמקבל עומד במערב הבהמה, אחוריו לצפון ופניו לדרום, כדי שלא יהא אחוריו כלפי ההיכל. ולהכי פני המקבל לדרום ולא לצפון, כדי שיהיה מוכן להוליך הדם למזבח ולזרקו, דהמקבל הוא הזורק:

בא לו לקרן מזרחית צפונית:    של מזבח:

ונותן מזרחה צפונה:    דעומד למטה ברצפה נגד קרן מזרחית צפונית של מזבח, וזורק הדם מהכלי כמצליף, ומתכוון שיבוא קלוח הזריקה נגד זוית ההוא, למטה מחוט הסקרא, כדין כל עולה, כדי שיגיע הזריקה במזרח וגם בצפון, ויהיה הזריקה א' נראית כשתים. ואח"כ הולך נגד קרן מערבית דרומית, וזורק ג"כ נגד קרן ההוא כנ"ל:

משנה ב[עריכה]

לא היה שובר בו את הרגל:    כדרך שהקצבים עושין, רק שהן חותכין הכרעים קודם הפשט. אבל בהעולה הרי צריך להפשיט גם הכרעיים, וצריך נמי להפשיטן קודם נתוח:

אלא נוקבו מתוך ערכובו ותולה בו:    ערכוב לפעמים פירושו ברכיים, ולפעמים פירושו עקב [ועי' מ"ש בכורות עי' מ"ד ל"ט. ועי' רתוי"ט פ"ז דסנהדרין מ"ב]. והכא ר"ל שנוקבו למעלה מברכיים, במקום צומת הגידין, ותולה שם, דאי אפשר לתלותו ברגליו ממש, דהרי צריך לחתכם עד הברכיים בעוד שאר הבהמה נשארת תלוי בעמוד [ודלא כמשמע לכאורה מהר"ב דתולה בהרגלים עצמן למטה מהברכיים]:

היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה:    אז הניח מלגמור ההפשט עד שיחתוך תחלה הראש שא"צ הפשט, ואם יפשיט החזה תחלה יפול העור ממילא למטה עד סמוך לראש, דהרי הצואר אין העור מחובר בו [כחולין פ"ט מ"ג], ועי"ז יהיה קשה לחתוך הראש בצמצום סמוך לצואר:

ונתנו למי שזכה בו:    ולהכי חותך הראש קודם הכרעיים, לסימן שהוא קרב תחלה, יהא דלא חתך הראש קודם הפשט, ה"ט מדכתיב הפשט תחילה, והפשיט ונתח:

חתך את הכרעים:    ר"ל שמכל רגל מד' רגליה חותך הפרק התחתון עד הברך. ואע"ג דהנך כרעיים אינן נקרבין עם הראש רק על הקרביים בסוף, אפ"ה חותכם השתא מיד, מדכבר הופשטו כולן. ועוד שאותן ב' שסמוכין לחזה בולטין בפני המפשיט, ומעכבין אותו בנתחו ממנה אברים:

ונתנן למי שזכה בהן:    והזוכה בהן הולך ורוחצן במים, כדכתיב והקרב והכרעיים ירחץ במים. והטלפים שבהן הניחן מחוברין, ואם פירשו מהן לא יעלו [רמב"ם פ"ו ממעשה הקרבנות ה"ב]:

מירק את ההפשט:    ר"ל אז גמר להפשיט גם החזה והשאר:

קרע את הלב והוציא את דמו:    לא שקרע הלב ממקום חבורו, דהרי עדיין הבהמה סגורה. גם אי"ל שאחז הקנה שתלוי דרך הצואר ותלשו מהלב. דהרי לקמן [במ"ג] קאמר שנשאר הלב תלוי בקנה ובגרה. וגם אי"ל דר"ל דקורע הבהמה נגד הלב, דהרי הלב מונח נגד החזה, והרי תנן לקמן שקודר החזה שלם. וכתב הרא"ש שנראה שמשנה זו אין מקומה כאן, אלא אחר אותה משנה דקרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. ואחמ"כ רבינו דוחק הוא לשבש כל הנוסחאות. [ועי' מ"ש לעיל פ"ב סי' ל"ו]. ולולא מסתפינא היה נ"ל דר"ל דתוחב ידו דרך בית השחיטה עד שמגיע ללב, וקורעו ופותחו בעודו מחובר, כדי שהדם שכנוס בו בשעת שחיטה, יזוב דרך בית השחיטה לארץ, שלא יתלכלכו הנתחים אח"כ כשינתח הבהמה, והרי גם מקום השחיטה מכסה בפדר מה"ט. או נ"ל דלהכי מוציא דמו שלא יזוב דם שבו אח"כ על ידי הכהן המקריבו ולא ירגיש, והרי דם יבש חוצץ [כי"ד קצ"ח ט"ו]. או יזוב על בגדי כהונה, והרי בגדי כהונה שנתלכלכו ועבד בהן עבודתו פסולה [כזבחים די"ח], וגם אין מכבסין אותן מלכלוכן [שם]. משא"כ המפשיט כשתחב ידו לתוך בית השחיטה, היה נשמר מללכלך בגדיו, ורוחץ ידיו ומנגבן מיד אח"כ. אמנם אין להקשות א"כ מה"ט היה ראוי לקרוע הלב מיד קודם הפשט וחתיכת הראש. דנ"ל דה"ט, משום דראש העולה אינו בכלל הפשט [כחולין דכ"ז א'], ואם היה קורע הלב קודם שחתך הראש, היה הדם זב על הראש ויתלכלך:

חתך את הידים:    היינו ב' רגליה הראשונים, חותכן עד למעלה מכתף שהוא מקום חבורן בגוף. אבל פרקים התחתונים של הרגלים עד הברכיים, כבר חתך תחלה:

עלה לרגל הימנית:    היינו רגל האחרוני הימיני עד חבורו בגוף, חוץ מפרק התחתון שכבר חתכו תחלה, דהן הן הכרעיים שחתך:

חתכה ונתנה למי שזכה בה:    הוא הכהן שזכה בהראש. ועדיין נשארת הבהמה תלויה ברגל השמאלי:

קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו:    דקודם שחתך הרגל וב' ביציו עמו אפילו אם היה קורע הבטן לארכו לא היה כל מה שבפנים גלוי לפניו, כמו עתה:

נטל את הפדר:    הוא החלב המכסה הקרב:

ונתנו על בית שחיטת הראש מלמעלן:    כדי שלא יראה בו לכלוך דם השחיטה. דבשלמא בית הצואר, אע"ג שג"כ מלוכלך בדם, היה יכול להפוך מקום השחיטה לעומת עצמו, באופן שלא יראה הדם. משא"כ הראש שצריך שיהיה חוטמו השחור כלפי זרועו כלקמן, ע"כ שיהיה מקום לכלוך הדם מגולה:

והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין:    הוא שהיה בדרום העזרה בצד מזרח לשער המים [כמדות פ"ה מ"ג]:

כל צרכה:    ולא קבע כמה פעמים מדיחין אותה, דהכל לפי הטינופת שהיה בה, לפעמים מעט ולפעמים הרבה. להכי קאמר שידיחוה כל צרכה עד שתתנקה יפה. מיהו להכי אין מדיחין אותה בין העמודים עם שאר הקרביים, שלא תטנפם, דטנופתה מרובה:

והקרבים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה:    ר"ל לכל הפחות וברצה להוסיף יוסיף. וי"א דבמעטן גרסי' ר"ל בכלי, כמו מעטן של זיתים, מלשון עטיניו מלאו חלב [הרא"ש]:

על שולחנות של שיש שבין העמודים:    הן עמודי הננסין שתולין בהן הבהמה, כלעיל [פ"ג מ"ה]:

משנה ג[עריכה]

נטל את הסכין:    ר"ל דלפי שאחר שחתך רגל הימין וקרע בטן הבהמה, הניח הסכין מידו, שלא יתטנף מהבני המעים שיטול. ולהכי נמי קאמר נטל הפדר, נטל הבני מעים, ר"ל שנטלן ביד, שלנטילתן א"צ סכין. להכי קאמר הכא, דהשתא חזר ונטל הסכין, מדהוצרך להסכין כדי להפריד בצמצום יפה הריאה מהכבד, שלא יקרע בשר הריאה שהוא רך וספוגיי:

והפריש את הריאה מן הכבד:    ר"ל חתך הריאה מהכבד במקום חבורן, וכמו כן חתך אצבע הכבד מהכבד במקום חבורן, דהריאה נשארת בקנה ובגרה, אבל הכבד נשארת בדופן ימיני, ואצבע הכבד נשארת בעוקץ. ותמוהין דברי רש"י [יומא כ"ה א'] שכ' שם במתני' דכבד נשאר בגרה, והרי משנה ערוכה לפנינו דהכבד נשארת בדופן. וצ"ע:

ולא היה מזיזה ממקומה:    ר"ל לא הזיז אצבע הכבד ממקומה בגוף. דמפני שאצבע הכבד דבר מועט הוא, ומחובר רק קצת, ואם היה מנענע אותו קצת, היה נפל מיד, והרי רוצה שישאר בעוקץ. והא דהפריש הריאה מהכבד וכו' קודם שקודר החזה והרי לא היה צריך להפריש כל אלו רק קודם שיחתוך הדופן כדי שתשאר בו הכבד. י"ל דעשה הפרשה זו קודם קידור החזה, מדחשש שע"י שיקדר החזה יתלשו הריאה והכבד שלא במקום הראוי:

נקב את החזה:    ר"ל חתך וקדר החזה בעיגול סביב ממקום חיבורו בגוף. ולפי שהחזה כמו אהל על הדפנות, לפיכך כשנטלו משם נשאר בין הדפנות כמו נקב חלון, להכי קאמר ניקב את החזה:

היה חותך ויורד עד השדרה:    ר"ל חותך מלמעלה למטה את הדופן מהבהמה. סמוך לשדרה:

ולא היה נוגע בשדרה:    דהשדרה נשארת כולה שלימה בדופן שמאל:

עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות:    ר"ל שחותך כל דופן הימיני עד ב' צלעות רכות שסמוך לצואר שהניחן מחובר בצואר. וכמו כן הניח ב' צלעות רכות ממנה למעלה, מחוברות לעוקץ. וכן מניח למעלה ולמטה בדופן האחרת וכדמפרש לקמן:

בא לו לגרה:    ר"ל להצואר.

ושתי צלעות מכאן:    ר"ל אותן ב' צלעות שהניח תחלה בהבהמה כשחתך דופן הימיני, לקחן עתה מחוברין בהצואר כשחותכו מהבהמה. ועוד הניח ג"כ מחוברים בהצואר עוד ב' צלעות אחרים בצד שמאל, מהדופן השמאלי שלא חתכו עדיין מהבהמה:

והניח בה:    המפרש כ' בש"ס של"ג מלת בה, שהרי לא הניח הב' צלעות רכות מחוברים בהדופן, דהרי כבר נחתכו עם הצואר שנשארו מחוברים בו. ול"מ אפשר לקיים הגי', רק דאינו ר"ל שהניח הב' צלעות מחוברים בהדופן, כהניח בה שהזכיר גבי גרה, אלא ר"ל הניח אצל הדופן ב' צלעות וכו', דהיינו שהב' צלעות אלו חסרים מהדופן למטה וכן למעלה וכדמסיק:

שתי צלעות רכות מלמעלן:    שנשארו מחוברים בהעוקץ:

ושתי צלעות רכות מלמטן:    שכבר נטלו כשהן מחוברין עם הצואר:

וכך היה מניח בחברתה:    אצל דופן הימיני.

מניח בשתיהן:    אצל ב' הדפנות כשחתכן מהבהמה:

ושתים שתים מלמטן:    נמצא נשארו מחוברים בגרה, ב' צלעות מימין וב' צלעות משמאל, וכ"כ בעוקץ נשארו ב' מימין וב' משמאל:

שהכבד תלויה בה:    דמדמחובר לו הכבד שאינו מין דופן, להכי נקרא גדול. ואף דגם בהשמאלי טחול תלוי בה, כבד שאני דדבוקה ממש בדופן ימיני:

בא לו לעוקץ:    ריקגראד. והוא החלק שמאחורי הבהמה, ממקום שאצל הכליות עד סוף הזנב:

ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו:    ושני צלעות שמכאן ומכאן שנשארים ג"כ מחוברים בו, לא חש תנא להזכירן, מפני שקטנים וקצרים הם ואינן נכרין:

הראש בימינו:    משום דחשוב וגם כבד טפי, יותר מן הרגל, להכי לוקחו בימינו [כיומא דמ". א']:

וחוטמו כלפי זרועו:    דמדחוטמו שחור אינו הדור שיהיה כלפי חוץ:

וקרניו בין אצבעותיו:    כדי שלא יתנועע ממקומו כשיוליכו למזבח:

ובית שחיטתו מלמעלן:    משום דהגולגולת עגול למעלה, ויכול לאחזו שם יפה בקרניו, להכי הניח תחתית הראש כלפי מעלה:

והפדר נתון עליה:    על מקום השחיטה, שלא יראה לכלוך הדם שם:

והרגל של ימין בשמאלו:    אע"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא, ועבודה פסולה בשמאל, עכ"פ מדאינה מעכבת כפרה, שרי אפילו בשמאל:

ובית עורו לחוץ:    דהרגל במקום חבורו בגוף אין עליו עור, וקאמר הכא דצד חוץ של הרגל שמפשיטין משם העור יהיה ביד הנושא נמי כלפי חוץ, דהיינו כלפי ראשי אצבעותיו. דהכי שפיר טפי:

העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו:    כדי שיהיה נאחז בו שם. וכיון שהאליה תלוי בין אצבעותיו א"צ לפרש שיהיה בית עורו כלפי חוץ:

ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו:    נשארו תלויין בו:

וצלעותיה בין אצבעותיו:    כדי שיהיה נאחז בהם שם. וה"נ מדקאמר שיהיו הצלעות בין אצבעותיו, על כרחך שבית עורה לחוץ, וא"צ לפרש:

בקרבים הנתונים בבזך:    כף גדול של זהב. דמדהן מרובים, צריך לתתן בבזך:

וכרעים על גביהם מלמעלה:    ר"ל ד' ארכובות הרגלים היו מונחים על הקרביים:

בסלת:    למנחת נסכי התמיד. וא"צ לפרש שהוליך הסולת והחביתין והיין בכלים.

בחביתין:    הן החצי מי"ב חלות שמקריבין משל כה"ג בכל בוקר, וחציין השני מקריבין בכל ערב. והא דאפסיק בחביתין, בין סולת לנסכים, והרי אלו הב' שייכות לתמיד. ה"ט משום דסולת וחביתין שניהם מין מנחה [כיומא דל"ד]:

ביין:    לנסכי התמיד:

הלכו ונתנום מחצי הכבש ולמטה במערבו:    לעומת ההיכל. מיהו בשבת, דהמוספין דחשיבי טפי הניחום שם לעומת ההיכל, אז הניחו אברי התמיד כלפי המזרח כנגדן. והא דהניחו האברים על חצי התחתון של הכבש. ה"ט כדי שיהיה אח"כ ניכר יפה הולכתן למזבח אחר שיקראו ק"ש, כריש פ"ה:

ומלחום:    כדכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח:

לקרות את שמע:    והקשה רבינו באר שבע למה לא קראו ק"ש בעזרה. ונלפע"ד משום דאחר הק"ש התפללו מיד כריש פ"ה, ובגזית שעוסקים שם בתורה, בטוח טפי שתקובל תפלתם שיתפללו קודם שיקטירו ויקריבו הקרבנות, דבמקום רנה שם תהא תפלה, ואוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב (כברכות ד"ח א' ומגילה כ"ח א') להכי קרא גם ק"ש שם. ואחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל, כתב בספרו בית אל כ"י, דמה"ט נ' שלא יאמר פ' הקטורת ופ' שאר הקרבנות קודם שיקרא ק"ש ויתפלל. ולכה"פ יקרא שמע תחלה דהוא ק"ש דר"י הנשיא. עכלה"ט בקיצור. ונ"ל דר"ל בשלמא פ' התמיד שאומרים תחלה שהוא נגד דם התמיד (כמג"א א' סקי"ב), והרי שחטוהו קודם התפלה. משא"כ הקטורת אף שהוקטרה בין דם לאברים, וא"כ ה"נ היה ראוי בזה"ז לאומרו בין פ' התמיד שהוא נגד דם התמיד, ובין השמונה עשרה שהוא נגד הקרבת האיברים. עכ"פ שאני ביהמ"ק, דעכ"פ התפללו מקודם. וכ"כ בשאר קרבנות]:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]