משנה שביעית ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ב · משנה א | >>
עד אימתי חורשין בשדה הלבן ערב שביעית?
עד שתכלה הליחה, כל זמן שבני אדםב חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות.
אמר רבי שמעון: נתת תורת כל אחד ואחד בידו; אלא בשדה הלבן עד הפסח, ובשדה האילן עד עצרת.
עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית?
- עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה;
- כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת.
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ;
- אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן – עַד הַפֶּסַח,
- וּבִשְׂדֵה הָאִילָן – עַד עֲצֶרֶת.
עד אימתי, חורשין שדה הלבן ערב שביעית? -
- עד שתכלה הליחה,
- כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשיות, ובמדלעות.
- עד שתכלה הליחה,
- אמר רבי שמעון:
- נתת תורת כל אחד ואחד בידו!
- אלא בשדה הלבן - עד הפסח,
- ובשדה האילן - עד העצרת.
- נתת תורת כל אחד ואחד בידו!
עד שתכלה הליחה - רוצה לומר עד שתיבש הארץ, ותכלה לחות גשמי זמן החום.
ומקשאות - מקום זריעת הקישואים.
ומדלעות - מקום זריעת הדלועין.
ומה שאמר נתת תורת כל אחד ואחד בידו - שזה חורש ואומר עדיין לא כלתה הליחה מאדמתי, וזה אומר כלתה.
ושדה הלבן - ארץ לבנה. עניינו ידועה לזריעת תבואה וקטניות. וזו הארץ, מפני שצריכין לזרוע בה אחרי החרישה, צריך להיות בה ליחה מצויה. ומפני זה אין חורשין אותה, אלא בעוד שיש בארץ לחות.
ושדה האילן - יהפכו אותו כדי שירד המטר בעומקו, ובשביל זה אין צריך להיות בארץ לחות, שלא יהא מותר לו לחרוש אותה אפילו משתכלה הלחות.
וכל זה על משנה ראשונה כמו שבארנו.
והלכה כמו שתיקן רבן גמליאל:
שדה הלבן. לשדה תבואה קרי ליה שדה לבן לפי שאין בה צל כשדה האילן:
הלחה. לחלוחית הקרקע:
ליטע במקשאות. אבל משם ואילך מחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:
ובשדה האילן עד העצרת. בפ"ק דמ"ק מייתי לה.
ירושל' (פ"ב ה"א) לא סוף דבר בשיש לו מוקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר ר"ש אומר נתת תורת כל אחד ואחד בידו זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי אלא בשדה הלבן עד הפסח בשדה האילן עד העצרת מה בין שדה אילן לשדה לבן שדה לבן על ידי שעתיד לזורעה בתחלה צריך שתהא רוב הליחה קיימת שדה אילן ע"י שנטוע כבר אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת:
עד אימתי - שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן א:
הליחה - לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים:
מקשאות ומדלעות - קשואים ג ודלועים אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:
נתת תורת כל אחד בידו - זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי:
אלא בשדה לבן - שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח:
ושדה אילן - שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת וביטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:
בשדה הלבן. פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת:
כל זמן שבני אדם וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר:
במקשאות ובמדלעות. לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם:
(א) (על הברטנורא) כלומר ואין כאן צל, (לכן נקרא שדה הלבן) וברפ"ג דפאה כ' טעם אחר לפי שהתבואה כשתבשלת מתלבנת:
(ב) (על המשנה) כל זמן שבני אדם. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאות ובמדלעות מותר:
(ג) (על הברטנורא) הכוונה לומר שבני אדם נוטעים במקשאות כו'. אבל פירוש מקשאות מקום זריעת הקשואים. ר"מ:
עד אימתי וכו': וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי"ת וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
עד שתכלה הליחה: היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב"ם ז"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת"ק דר"ש היינו ר"מ דפריך מאן תנא ליחה ר"מ הוא דסתם מתני' ר"מ ור"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב"ה נקטי רגל ה"נ ר"ש נקיט רגל דפסח ור"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב"ש דסתם לן דעתי' דר"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ"ק דתנא פלוגתא דב"ש וב"ה גבי אילן היינו ר"מ וה"ק ר"מ בההיא ב"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב"ש וב"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר"מ בין אלבן בין אאילן:
אר"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו: ס"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו':
יכין
עד אימתי חורשין בשדה חלבן: שאין בו אילנות וצילם. ומראה השדה ע"י זה לבן:
עד שתכלה הליחה: שנתיבשה הקרקע מלחלוח ימות הגשמים. והוא כ"ז וכו':
כל זמן שבני אדם חורשים ליטע במקשאות ובמדלעות: בערוגות הקשואים ודלועים שצריכים רטיבות יתירה. שעוד יתבשלו קודם שביעית. אף שהוא רוצה ארוע דבר אחר:
אמר ר' שמעון נתת תורת כל אחד ואחד בידו: דמדאין כל הקרקעות שוין. יטעה באומדנתו:
אלא בשדה הלבן עד הפסח: דמדזורעה אחר חרישה. צריך לחלוח רב. מש"ה אחר פסח תו לא נראה כרוצה לזרעה מיד. רק יחשבו הרואים שחרש' לשביעית:
ובשדה האילן: מדכבר נטוע א"צ קרקע לחה כ"כ:
עד עצרת: נ"ל משום דבעצרת כבר נגזר על פירות האילן היאך יהיו. ולא תועיל לו בין יחרוש או לא יחרוש. ולפיכך נראה כוונתו שחורש לשביעית:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת