משנה פרה יא ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת פרה · פרק יא · משנה ד | >>
כל הטעון ביאת מים מדברי תורה, מטמא את הקדש ואת התרומה ואת החולין ואת המעשרט, ואסור על ביאת המקדש.
לאחר ביאתו, מטמא את הקדש, ופוסל את התרומה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, פוסל בקדש ובתרומה, ומותר בחולין ובמעשר.
ואם בא אל המקדשי, בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו, חייב.
כֹּל הַטָּעוּן בִּיאַת מַיִם מִדִּבְרֵי תוֹרָה, מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַחֻלִּין וְאֶת הַמַּעֲשֵׂר, וְאָסוּר עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. לְאַחַר בִּיאָתוֹ, מְטַמֵּא אֶת הַקֹּדֶשׁ, וּפוֹסֵל אֶת הַתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹסֵל בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה, וּמֻתָּר בַּחֻלִּין וּבַמַּעֲשֵׂר. וְאִם בָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ, בֵּין לִפְנֵי בִיאָתוֹ בֵּין לְאַחַר בִּיאָתוֹ, חַיָּב.
כל הטעון ביאת מים מדברי תורה -
- מטמא - את הקודש, ואת התרומה, ואת החולין, ואת המעשר,
- ואסור - על ביאת המקדש.
- לאחר ביאתו -
- מטמא - את הקודש,
- ופוסל - את התרומה,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין:
- פוסל - בקודש,
- ומותר - בחולין, ובמעשר.
- ואם בא אל המקדש -
- בין לפני ביאתו, בין לאחר ביאתו - חייב.
כשתעיין העיקרים אשר הקדמנו בפתיחת זה הסדר, תמצא שכל טעון טבילה מן התורה אמנם הוא אב הטומאה או ראשון לטומאה. ושם ביארנו שראשון עושה שני בחולין וכל שכן במעשר ובתרומה ובקודש, ועוד יתבאר זה בטהרות (פ"ב).
לאחר ביאתו במים - אשר הוא טבול יום, יאמר רבי מאיר שהוא יפסול את התרומה ויטמא את הקודש. וחכמים אומרים, שטבול יום כמו שיפסול את התרומה כן יפסול את הקודש, ולא יטמא בשום פנים. וכבר זכרנו זה בפתיחה בהתבארנו טומאת משקין.
וכן אומרים חכמים, שטבול יום אם היה טעון ביאת מים מן התורה חייב על ביאת מקדש עד שיערב שמשו אף על פי שטבל. וכבר קדם לך בראשון מכלים שטבול יום אסור להכנס לעזרת נשים, אך אינו חייב אלא על עזרת ישראל כמו שביארנו שם.
והלכה כחכמים:
מד"ת: דהיינו הנוגע באבות הטומאות דתנן בריש מס' כלים:
מטמא את הקדש ואת התרומה: שהוא ראשון ועושה שני בחולין ובמעשר ושלישי בתרומה ורביעי בקדש:
לאחר ביאתו: שטבל ולא העריב שמשו:
מטמא את הקדש ופוסל את התרומה: שהוא שני ועושה שלישי בתרומה ורביעי בקדש:
וחכ"א פוסל בקדש: והא דתנן במעילה בפ' חטאת העוף (דף ח א) נמלקה הוכשרה להפסל בטבול יום ואמרי' בגמ' להפסל אין ליטמויי לא מני רבנן היא והוה מצי לאתויי מתני' אלא מייתי התם בריי' שיש בה ג' מחלוקות דתניא אבא שאול אומר טבול יום תחלה לקדש רמ"א מטמא את הקדש ופוסל את התרומה וחכ"א כשם שהוא פוסל אוכלי' תרומה ומשקין תרומה כך הוא פוסל אוכלי' קדש ומשקין קדש ומפרש התם טעמייהו אמר רבא לאבא שאול מעלה עשו בקדשים שוינהו רבנן לטבול יום כראשון לר"מ כאוכל שני לרבנן כיון דטבל קלש טומאתו פסול משוי טמא לא משוי:
בין לאחר ביאתו חייב: כדתניא בנזיר בפ"ג מינים (דף מה א) טמא יהיה לרבו' טבול יום:
כל הטעון ביאת מים מדברי תורה - כגון הנוגע בכל אבות הטומאות:
מטמא את הקודש ואת התרומה - לפי שהוא ראשון, עושה שני בחולין ובמעשר, ושלישי בתרומה, ורביעי בקודש:
לאחר ביאתו - שטבל ולא העריב שמשו, יש לו דין שני לטומאה, ועושה שלישי בתרומה, ורביעי בקודש:
וחכמים אומרים פוסל בקודש - כשם שטבול יום פוסל בתרומה, כן פוסל בקודש, ואינו מטמא בקודש, דכיון שטבל קלישא טומאתו, ופסול משוי, טמא לא משוי:
ואם בא אל המקדש - כל הטעון טבילה מן התורה שבא אל המקדש, דהיינו לעזרת ישראל, אפילו לאחר שטבל קודם שיעריב שמשו, חייב. ואף לעזרת נשים אסור טבול יום ליכנס, אבל אינו חייב אלא בעזרת ישראל:
כל הטעון ביאת מים. פי' הר"ב כגון הנוגע בכל האבות. כדכתיב קרא וכתבו הר"ב במשנה דלקמן:
[מטמא את הקדש ואת התרומה. מ"ש הר"ב לפי שהוא ראשון כו' ושלישי בתרומה ורביעי בקדש וכן ל' הר"ש. וכלומר שבחולין אין עוד שלישי. אבל בתרומה. השני שעשה הוא יעשה עוד שלישי. ובקדש השלישי יעשה עוד רביעי]:
ואת החולין ואת המעשר. פי' מעשר שני. ותמיהני דה"ל למתני איפכא ואת המעשר ואת החולין:
[מטמא את הקדש. והכי סתם לן תנא במ"ו פ' בתרא דנדה. אבל ברפ"ב דמעילה סתם לן תנא כחכמים וכ"פ הרמב"ם בכאן. ובחבורו רפ"י מה' אבות הטומאות (גם בפ"ז מה"טא הל' ה'). ושם בנדה הארכתי יותר בס"ד ד"ה כמגע):
ופוסל את התרומה. מן התורה. כ"פ הר"ב בסוף זבים ועמ"ש שם בס"ד (ד"ה טבול יום):
ואם בא אל המקדש כו'. ורמינהו דבספ"ז דנזיר תנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח אין חייבים עליה על ביאת מקדש ותנן נמי כלים הנוגעים במת אין הנזיר מגלח עליהם והרי טעון ביאת מים. כדתנן בפ"ק דאהלות (משנה ב'). ובפ"ג מה' בית המקדש (הלכה י"ד) נחלקו הרמב"ם והראב"ד. והוא מחלוקת אמוראים בירושלמי שהביאו שם הכ"מ. ובכללן של הדברים. דלהראב"ד כללא דמתני' בנזיר דוקא הוא. ומפי הקבלה כמ"ש בהשגה לפ"ה דטומאת מת (הל' ה') ומש"ה נדחק הכ"מ בפ"ג מהב"מ לפ' מתני' דהכא. דכללא דכל הטעון ביאת מים לשאר מילי הוא. אבל לענין חיוב מקדש לאו כללא הוא. אלא אתא למימר שהטעון ביאת מים מן התורה אם הוא חייב על ביאת המקדש. אע"פ שבא במים. חייב עד שיעריב שמשו. ולהרמב"ם. הראשון שנגע במת והשני שנגע בו שאלו מפורשים ממש בתורה כדכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. חייבין עליהם על ביאת המקדש. אבל כל שאר הטומאות אע"פ שנלמדים מן המקראות כמפורש בפ"ק דאהלות. הואיל ולא נתפרשו ממש בתורה אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. שהרי אינן אלא דברי סופרים. כשיטתו בכל מקום כמ"ש בריש עירובין (מ"ב). ועוד במ"ג פ"ז דאהלות (ד"ה וב"ה). ואף לדבריו צריכין לפ' למתני' דכללא דכל הטעון. לשאר מילי קאי. דאע"ג דלענין ביאת מקדש איכא לפרושי כל הטעון ביאת מים מד"ת כלומר מפורש ממש בתורה. אבל משום שאר מילי ליכא לפרושי הכי. אלא נפרש ג"כ כמ"ש הכ"מ דלשאר מילי קאי. וא"ת ולהרמב"ם תקשה הא דנזיר. כבר הקשו כן שם בירושלמי. ותירצו ההוא כללא דנזיר לטומאות הפורשות מן המת נצרכה. כגון רביעית דם ורובע עצמות. אבל כלים הנוגעים במת אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם. חייבים עליהם על ביאת המקדש שהרי הוא שני למת והוא מפורש בתורה:
בין לאחר ביאתו. כדתניא בנזיר פרק ג' מינים (דף מ"ה) טמא יהיה לרבות טבול יום. הר"ש. כבר העתקתים בסוף משנה ח' פ"ק דכלים וע"ש. דאפילו העריב שמשו אם הוא מחוס"כ נמי חייב (מקרא דעוד טומאתו בו) ומ"ש הר"ב ואף לעזרת נשים כו' כדתנן במשנה ח' פ"ק דכלים:
(ט) (על המשנה) המעשר. פירוש, משער שני. וקשה, דהוה ליה להקדים מעשר לחולין:
(י) (על המשנה) המקדש. וקשה, הא קיימא לן בנזיר פרק ז' טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין על ביאת מקדש, ועל כלים הנוגעים במת אין מגלח, והרי טעון ביאת מים. ונראה לי, דכללא לא קאי לענין ביאת מים אלא לשאר טילי. והכי קאמר, והטעון ביאת מים שחייב על ביאת מקדש חייב אף לאחר ביאתו. כ"מ. ועתוי"ט:
ואת החולין ואת המעשר: נלע"ד דבדין הוא דהכא ה"ל למיתני ואת המעשר ואת החולין אלא אגב סיפא נקט חולין ברישא וגם אשגרת לישנא דכולהו מתנייתא:
ופוסל את התרומה דברי ר"מ: כתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ ע"כ:
וחכמים אומרים פוסל בקדש ומותר בחולין ובמעשר: ובברייתא ר"פ שני דמעילה פליג אבא שאול דס"ל דט"י תחלה לקדש ושלש מחלוקת בדבר וכמו שרמזתיו שם באותו פרק במשנה ראשונה וכתב הרא"ש ז"ל דהא דלא קאמר ופוסל את החולין ואת המעשר דלא שייך להזכיר פסול בחולין ע"כ ומשמע דקאי ארישא דמילתיה דר"מ דמודו בה ג"כ רבנן:
ואם בא אל המקדש וכו': חייב משמע דהה"נ לאוכל קדש כמו שכתוב שם בהלכות פסולי המוקדשין יטעמא דאמרי' בנזיר ספ"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום:
יכין
כל הטעון ביאת מים מדברי תורה: כגון שנטמא בא' מאהט"ו ששנינו בריש כלים:
מטמא את הקדש ואת התרומ' ואת החולין: דמדהיא ראשון עושה שני בחולין. והשני הזה עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה עושה רביעי בקודש. והא דכלל חולין בהדי תרומה וקדשים כאגב גררא. ולא קתני הכא להדיא פוסל את החולין. וכדקתני סיפא בתרומה. במפורש פוסל את התרומה. ה"ט משום דלענין חולין גופייהו לא שייך פסול. דהרי מותר באכילה [הרא"ש]. ואפילו מעשר דאסור לאכלו כשנטמא המעשר. עכ"פ אפשר לאכלו כשיפדהו. משא"כ תרומה לאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנח"א]:
ואת המעשר: ר"ל מעשר שני. דבין שהוא או היא טמא. חוץ לירושלים אסור לאכלה. ובירושלים לוקה על אכילתו. אבל לאחר שפדה אותה מותר לאכלה [רמב"ם פרק ג' ממעשר שני]. ומדדינו כחולין שאינו נעשה רק שני. להכי נקט לה תנא בתר חולין. ולא בין תרומה לחולין. כדי שלא נטעה לומר שיהיה לה מדרגה לבד לענין טומאה. ותמשך הטומאה עד רביעי בתרומה ועד חמישי בקודש [כחד מ"ד סוטה כז"ב]. קמ"ל:
ואסור על ביאת המקדש: שכל אבות הטומאה שטומאה יוצא עליו מגופו. כזב וזבה נדה ויולדת [ולרמ"ל ע"ג ה"ג מביאת מקדש. גם בעל קרי אע"ג דהוא רק ראשון]. כולן אסורים לכנוס למחנה לויי'. דהיינו לפנים בהרווח שתוך חומת הר הבית. מת וטמא מת [או הנוגע באבות הטומאה דאורייתא שבריש כלים]. ובועל נדה. ועכומ"ז. מותרים תוך חלול הנ"ל. אבל אסורים בחיל. וטבול יום ומחוסר כפורים מותרים בחיל אבל אסורים בעזרת נשים. וכל חד מהנך מדרגות הנ"ל שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה. מיהו כל הטמאים הנ"ל כשנכנסו לפנים משער נקנור. היינו לפנים מעזרת ישראל. במזיד חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת [פסחים סז"ב ורמב"ם פ"ג מביאת מקדש ודו"ק היטב]:
לאחר ביאתו: ר"ל ולאחר שטבל לטומאתו. אבל עדיין לא העריב שמשו. דהו"ל אז טבול יום. דאינו רק כשני לטומאה:
ופוסל את התרומה: דמדהוא שני עושה שלישי בתרומה. ושלישי זה שוב עושה רביעי בקודש:
וחכ"א פוסל בקדש ובתרומה: דס"ל דכל טבו"י. אע"ג שהוא שני. אפ"ה אינו רק פוסל לקודש. שאין מגעו חוזר לטמא רביעי. וה"ט משום דאקליש טומאתו [כמעילה דח"ב]:
ומותר בחולין ובמעשר: היינו לכ"ע:
ואם בא אל המקדש: ר"ל לתוך עזרת ישראל. אבל לעזרת נשים. רק אסור ופטור:
חייב: חייב כרת. וגם אותן טמאים שחייבין קרבן למחרת יום טבילתן. כזב וזבה יולדת מצורע. גם אחר הע"ש חייבים כרת כשנכנסו לשם קודם הבאת קרבנותיהן. והא דברישא קתני אסור ולא קתני חייב. כדקתני הכא. ה"ט משום דהתם כייל כל הטעון וכו'. והרי יש דטעון ביאת מים מן התורה. ואעפ"כ אינו חייב על ביאת מקדש. ככל הטומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. מיהו הכא קאמר דכל החייב על ביאת מקדש. חייב אפילו אחר טבילה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת