משנה נזיר ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ג · משנה ו | >>
מי שנזר נזירות הרבה יא והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ, בית שמאי אומרים: נזיר שלשים יום, ובית הלל אומרים: נזיר בתחילה.
מעשה בהילני המלכה, שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום, אהא נזירה שבע שנים, ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים.
ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות.
ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת נזירה עשרים ואחת שנה.
אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה.
מִי שֶׁנָּזַר נְזִירוּת הַרְבֵּה וְהִשְׁלִים אֶת נְזִירוּתוֹ,
- וְאַחַר כָּךְ בָּא לָאָרֶץ,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: נָזִיר שְׁלשִׁים יוֹם;
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: נָזִיר בַּתְּחִלָּה.
- מַעֲשֶׂה בְּהֶילֵּנִי הַמַּלְכָּה,
- שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה:
- אִם יָבוֹא בְּנִי מִן הַמִּלְחָמָה בְּשָׁלוֹם, אֱהֵא נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים;
- וּבָא בְּנָהּ מִן הַמִּלְחָמָה, וְהָיְתָה נְזִירָה שֶׁבַע שָׁנִים.
- וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים עָלְתָה לָאָרֶץ,
- וְהוֹרוּהָ בֵּית הִלֵּל שֶׁתְּהֵא נְזִירָה עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת.
- וּבְסוֹף שֶׁבַע שָׁנִים נִטְמֵאת,
- וְנִמְצֵאת נְזִירָה עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה.
- שֶׁהָלַךְ בְּנָהּ לַמִּלְחָמָה, וְאָמְרָה:
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- לֹא הָיְתָה נְזִירָה אֶלָּא אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה:
מי שנזר - נזירות מרובה,
- והשלים את נזירותו,
- ואחר כך - בא לארץ,
- בית שמאי אומרין: נזיר - שלשים יום.
- בית הלל אומרין: נזיר - כתחילה.
- מעשה בהילני המלכה,
- שהלך בנה למלחמה,
- ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה, בשלום - הריני נזירה שבע שנים,
- ובא בנה מן המלחמה - והיתה נזירה שבע שנים,
- ולסוף שבע שנים - עלת לארץ,
- והורוה בית הלל,
- שתהא נזירה - עוד שבע שנים אחרות,
- ולסוף שבע שנים - נטמאת,
- ונמצאת נזירה - עשרים ואחת שנה.
- אמר רבי יהודה:
- לא היתה נזירה - אלא ארבע עשרה שנה.
הנזירות אי אפשר בחוצה לארץ מפני הטומאה. ומה שאמרו בתוספתא שהנזירות נוהגת בארץ ובחוצה לארץ, רוצה לומר שכל מי שחייב עצמו נזירות בחוצה לארץ נתחייב בזה על צד הקנס, לפיכך יעלה לארץ ישראל ויתחייב שם בנזירות.
וזה שנזר בחוצה לארץ, בית שמאי אומרים, יהיה הקנס שנחייבהו סתם נזירות [ארץ] ישראל והוא שלושים יום. ובית הלל אומרים, נחייבהו מן הנזירות כפי מה שחייב עצמו בארץ.
ורבי יהודה סבר שכל מי שנטמא ביום מלאת אינו סותר את הכל, ואמנם סותר לו שלושים יום בלבד כמו שאמר רבי אליעזר, וכן נתבאר שלפי דעתו אמר זאת הסברא. וסמך זה למה שנאמר "זאת תורת הנזיר ביום מלאת"(במדבר ו, יג), התורה אמרה נטמא "ביום מלאת", נותנין לו תורת נזיר רוצה לומר סתם נזירות שהוא שלשים. ולכך אומר לא היתה נזירה אלא ארבעה עשר שנה, ולא מנה השלושים יום אחר שלא השלימה השנה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
והשלים את נזירותו ואח"כ בא לארץ - שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוצה לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו יב:
נזיר בתחלה - צריך לנהוג בארץ ישראל כמנין הימים שנדר בנזירות, והימים שנהג בנזירות בחוצה לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל:
אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה - רבי יהודה סבירא ליה כר"א דאמר לעיל בפרקין הנטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים יום, ומשום הכי קאמר דהילני המלכה שנטמאה בסוף ארבע עשרה שנה שהיה ביום מלאת לא סתרה הכל ולא הוצרכה למנות עוד שבע שנים אחרות אלא ל' יום בלבד. ולפי שלא היתה שנה שלימה לא מנאה בחשבון והרי הוא כאילו אמר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה ושלשים יום:
מי שנזר נזירות הרבה. פירשו התוספות הרבה מל' יום וביש ספרים גרסי' מרובה וה"ג בכל הספרים במשנה י"א פ"ד דעדיות:
ואח"כ בא לארץ. כתב הר"ב שאין נזירות נוהגת אלא בארץ משום טומאת ארץ העמים ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל כו' וכתבו התוס' דהא דתנן ואח"כ בא לארץ לאו דוקא במקרה בעלמא. דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו. ולהשלים נזירות. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ע"כ. ומשמע מדברי הר"ב שזה שמחייבין אותו היינו מיד. שהרי כתב שאין נזירות נוהג אלא בארץ כו'. ואהא קאמר דמחייבין כו' משמע דמיד מחייבין אותו. כדי שיקיים נזירתו. וכן דעת הרמב"ם. וכתב הכ"מ דטעמא מפני שכל שהוא בח"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים. והקשה הכ"מ בסוף פ"ב אם כדבריהם למה לא חייבו להילני המלכה שתעלה לארץ. ותירץ שאפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח"ל מפני תיקון המלכות א"נ אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות. ע"כ. וצ"ל דהא דלבית שמאי אינו נזיר אלא שלשים יום היינו אם לא עלה אבל אם עלה ודאי שחייב הוא כל הימים שהזיר אע"פ שאין כן דעת הרמב"ם בפירושו. והא דאם נהג נזירותו שנחייבהו לעלות. טעמא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכתבו הר"ב בפ"ד דעדיות מי"א. וטעמא דכיון דטומאת ארץ העמים מדרבנן היא וכמ"ש הר"ב לקמן פ"ו מ"ג. ועמ"ש שם. א"כ כל דין נזירות יש עליו גם יכול לקיימו בח"ל אלא שחכמים קנסוהו וחייבוהו לעלות לא"י ולקיים נזירתו ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והשתא דאתית להכי אפשר לומר שלפי שאינו אלא קנס בעלמא לא חייבוה להילני אלא לאחר שקיימה נזירתה בח"ל ולא להילני בלבד אלא לכל מי שידור כן לא נחייבוהו לעלות לא"י אלא כשהשלים נזירתו בחו"ל ולא דמי לנוזר והוא בבית הקברות שאם התרו בו ומשהה שם נחייבהו מלקות כמ"ש הר"ב לעיל. דאותה טומאה מדאורייתא היא אבל בטומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן לא חייבוהו לעלות מיד אלא משלים נזירותו. וגם דברי הר"ב יש לפרש כן שאין נזירות נוהג כו' מדרבנן ולפיכך מי שנדר כו' מחייבין כו' היינו אחר השלמתו ולהורות שזהו דעתו לפיכך כשלקח לשון המשנה לפרשה נקט והשלים את נזירתו ואח"כ בא לארץ ולא הספיק לו למנקט ואח"כ בא לארץ בלחוד אלא לומר דאנן קיימין במי שהשלים נזירותו ועל זה אנו אומרים שנחייבהו וכו':
(יא) (על המשנה) הרבה. פירשו התוספ' הרבה מל' יום. וביש ספרים גרס מרובה:
(יב) (על הברטנורא) והא דתנן ואחר כך בא לארץ לאו דוקא במקרה בעלמא דלא סגי דלא אתי לא"י להקריב קרבנותיו ולהשלים נזירות לכל מר כדאית ליה. תוספ'. ומשמע דמחייבין היו אותו מיד לילך לא"י. והילני המלכה אפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה כו' כ"מ. ולמ"ש הר"ב בעדיות פרק ד' משנה י"א דטעמא סשום קנסא, י"ל דאין מחייבים אלא כשהשלים נזירותו. וכ"מ מלשון הר"ב. ועתוי"ט:
מי שנזר נזירות מרובה: וכו' ביד פ' שני דהלכות נזירות סימן כ' עד סוף הפרק. ואית דגרסי נזירות הרבה והפירוש ר"ל יותר משלשים יום:
בש"א שלשים יום: בין ב"ש בין ב"ה כולהו סברי דארץ העמים משום גושא גזרו עליה וקלישא טומאתה ולאפוקי דלאו משום אוירא וחמירא טומאתה והאי דאמרו דתהדר לנזירותה קנסא בעלמא הוא דקנסוה. ב"ש סברי כסתם נזירות דהיינו שלשים יום קנסינן וב"ה סברי כתחלת נזירות קנסינן:
והורוה ב"ה: פ' בתולה נשאת (כתובות דף ז') ילפינן מהכא דאיכא נמי היראה לאיסור וכתבו שם תוס' ז"ל אע"ג דמבית חשמונאי היתה שהרי אם מונבז המלך היתה כדאמרינן במתני' דבפ"ג דיומא ומלכות הורדוס מאה ושלש שנים בפני הבית והלל לא נהג נשיאותו עד שלש שנים לאחר מלכות הורדוס כדאמרינן הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה מ"מ כבר היה לו אז תלמידים שהורוה ע"כ:
יכין
מי שנזר נזירות הרבה: יותר מל':
ובית הלל אומרים נזיר בתחלה: דנזירות שבחוץ לארץ אינו עולה. דח"ל טמא מדרבנן:
מעשה בהילני המלכה: עיין מ"ש יומא [פ"ג סי' נ"ח]:
אלא ארבע עשרה שנה: דלא נטמאת כלל [ותמוהין דברי הרמב"ם ור"ב שנמשך אחריו שפירשו המשנה דלא כמפורש בש"ס להיפך עי"ש] וקמ"ל דעל כל פנים אין כאן הוכחה דנימא דלא כר"א לעיל מ"ג, ואפשר עוד דמדלא קאמר לא נטמאת שמע מינה דוודאי נטמאת ואפ"ה כיון דמדאורייתא יצאה בנזירות ח"ל להכי לא החמירו בה בשנטמאה שתסתור מה שמנתה כבר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
פירוש הרא"ש |
מאירי |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש