תוספות יום טוב על נזיר ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על נזיר · ג · >>

משנה ב[עריכה]

ואת השניה וכו'. עיין מ"ש בשם הרמב"ם בפ"ק משנה ד':

ואת השניה יום ששים ואחד. שכשגלח הראשונה ביום שלשים ואחד נגמר הנזירות. ומתחיל נזירות שניה בו ביום. מידי דהוה אאדם שמקבל עליו נזירות בחצי היום. שעולה לו אותו יום ליום שלם הלכך ביום ששים כלו שתי נזירות ובששים ואחד מגלח על השניה. ונמצא דכל תגלחת ביום שלשים ואחד. תוספות פ"ק דף ה' ע"ב:

ואם גלח יום ס' חסר א' יצא. עי' מ"ש בספ"ח:

משנה ג[עריכה]

סותר. כדכתיב (במדבר ו') וכי ימות מת עליו וגו' והימים הראשונים יפלו:

סותר את הכל. כתב הר"ב ולא אמרינן דיום שלשים עולה לכאן ולכאן וכו'. עיין מ"ש במשנה דלקמן:

אינו סותר אלא שבעה. פירש"י כדי שיביא קרבנותיו בטהרה שיזה עליו בג' ובז'. ומסיימי התוס' פ"ק דף ו' והיינו סותר ז' שאסור לשתות יין ולהטמא למתים עד שיביא קרבנותיו:

סותר את הכל. כתב הר"ב ור"א דסבירא ליה שהנטמא ביום מלאת ממש כו'. עיין מ"ש במשנה דלקמן:

משנה ד[עריכה]

רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שלשים. כדפירש הר"ב במתני' דלעיל. מדכתיב וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וכו' ואע"ג דסבירא ליה לר"א מקצת היום ככולו. פירש"י בפ"ק דף ו' ע"ב הואיל דקאמר מאה יום שלמים משמע. ע"כ. וקצת קשה דאלא היכי ה"ל למימר דבשלמא כשאמר שלשים דשלמים משמע היינו טעמא שהיה יכול לידור בנזיר סתם והוה שלשים כי פירש ואמר שלשים ודאי שלמים בעי למימר אבל כשרוצה לידור בנזירות מרובה על כרחו צריך לפרש. ומנלן דשלמים בעי למימר. לכן נראה כפי' התו' שם דמשמעות דקרא דזאת תורת הנזיר. משמע דאיירי בדמפרש נזירתו ולא בסתם נזיר. מדקאמר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר פי' סתם נזירות. מכלל דעד השתא לאו בסתם נזירות קיימי. אבל כי נדר נזירות סתם בהא לא מיירי כלל. שאם נטמא ביום מלאת שניתן לו עוד תורת סתם נזיר [כו'] אבל כשנדר בפירוש שלשים אז לא הוי נמי סתם נזיר דהא פירש שלשים יום ובההיא מודה ר"א כי נטמא ביום ל' דסותר ל' דבדידיה נמי [איירי] קרא דוזאת תורת הנזיר. ע"כ:

נממא יום ק"א סותר שלשים יום. כתב הר"ב דגזרו יום ק"א שהוא יום תגלחת אטו יום מאה. ומכל מקום לא החמירו וכו'. וקצת קשה דמכיון שלא יסתור אלא שלשים אכתי איכא למיחש נטמא ביום מאה דלמא נמי לא יסתור אלא ל' כ"ש דלר"א דינא הכי דאיכא למטעי ומאי תקנתא היא כיון שאפשר שגם על ידה יבואו לכלל טעות. אבל התוס' כתבו דלכך אינו סותר אלא ל' דהואיל ויום ק"א יום תגלחת ויום הבאת קרבנותיו גזרינן אטו היכא דנטמא ביום שלשים היכא דאמר הריני נזיר סתמא והוי יום שלשים. יום תגלחת מן התורה. משום דאמרינן מקצת היום ככולו וסותר כל שלשים מדין תורה כדלעיל. וגזרינן יום ק"א אטו יום שלשים וה"ה לעיל הוי מצי למתני הכי גבי הריני נזיר נטמא יום ל"א סותר הכל מדרבנן וכ"כ ג"כ בפ"ק דף ו':

רבי אליעזר אומר אינו סותר אלא שבעה. כתב הר"ב ואזדא לטעמיה דאפי' ביום שלשים לא גזר באומר הריני נזיר סתם. כלומר דלית ליה גזירה כלל ואפי' ביום שלשים עצמו אינו גוזר. אבל לאו למימרא דאיהו לא גזר בשלשים עצמו ורבנן גזרו בשלשים. דלרבנן דסותר ביום ל' לאו משום גזירה הוא. אלא מן התורה הוא. כמ"ש לעיל בשם התוס' והכי מוכיחים גם דברי הר"ב במשנה דלעיל. ואע"ג דלבר פדא דס"ל דאין נזירות אלא כ"ט יום. פירשו התוס' בפ"ק דלרבנן יום ל' דסותר משום גזירה דרבנן הוא ודגזרו נמי יום ק"א משום דאי לא הא לא קיימא הא. אנן אליביה דרב מתנא קיימין דס"ל סתם נזירות ל' יום:

משנה ה[עריכה]

והוא בבית הקברות. וה"ה אם היה טמא ונדר. תוס':

ואינו מביא קרבן טומאה. אם נטמא טומאה שהנזיר מגלח עליה. הרמב"ם וכדפירש הר"ב בסיפא:

עולין לו מן המנין. כתב הר"ב שאין סותר בנזיר אלא י"ב טומאות כו'. נ"ל שכתב כן לפי שראה בדברי הרמב"ם פ"ז מהלכות נזירות שכתב כל אלו י"ב טומאות שמנינו כו' כמו שאכתוב בשמו רפ"ז בס"ד. אבל יש עוד שתי טומאות שמגלח עליהן והן עצם כשעורה ורובע קב עצמות שאלו בנזיר אין מטמא באוהל. אבל מטמא לנזיר במגע ובמשא כדלקמן פ"ז משנה א' וג' ולפיכך לא ה"ל להר"ב לכתוב י"ב טומאות בלבד. והרמב"ם שכלל אותן י"ב הוא מטעם שבכולן יש דין מגע ומשא ואוהל מלבד אחד מהן שאין בהם טומאת מגע מפני שאי אפשר ליגע בכולו כמו שאכתוב לקמן והואיל ומצד הבלתי אפשרי הוא שאינו מטמא במגע לא הוציאו מן הכלל וכללו בי"ב. וכן עשתה המשנה שם. אבל הר"ב שמפרש בלשון שלילה שאין הנזיר סותר כו' לא ה"ל לכתוב רק י"ב. שהרי י"ד הן. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ז על טומאת בית הפרס:

רבי אליעזר אומר לא בו ביום וכו'. עד שיהיו לו ימים ראשונים. פי' הר"ב אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים של נזירות מנויין וה"ה בנזיר דעלמא שנטמא ביום ראשון וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו אם נטמא בשני [או] אח"כ אז סותר הראשונים ולפ"ז מ"ש הר"ב עד שיהיו לו ב' ימים כלומר עד שיתחיל יום השני. וכן הוא ללשון האחרון שפירש"י אדפשיט ליה בגמרא ועביד צריכותא מדכתיב ימים וכתיב יפלו דה"מ למכתב יעזוב א"נ מלבד ימים הראשונים. וכן פי' התוס' דיפלו משמע כל דהו דנפיק חד וקאי בתרין ואי כתב יפלו הוי אמינא ואפי' לבו ביום דנפילה כל דהו משמע. וה"נ משמע לישנא דמתני' דאמר ר"א לא בו ביום. מכלל דליום שלאחריו סותר. אבל הרמב"ם בחבורו פ"ו פסק שאינו סותר אלא אם נטמא משלישי והלאה דמפרש יפלו קאי אימים ובעינן שיפלו ב' ימים שלמים. ויש לפרש דברי הר"ב דהא דכתב עד שיהא לו ב' ימים בדוקא. ומ"ש אח"כ שנטמא ביום ראשון לאו דוקא וה"ה ביום ב' והא דנקט ר"א לא בו ביום. כמו שתירצו התוס' דליכא למשמע ממתניתין די"ל דלא חש ר"א להזכיר רק ממה דפליג אדרבנן דאמרי בו ביום מביא קרבן טומאה ואמר להו ר"א לא בו ביום וה"ה נמי לא ביום שני עד שלישי. ע"כ. ומה שפסק הר"ב הלכה כר"א כך כתב הרמב"ם בפירושו וטעמא כמ"ש הכסף משנה דאמוראי בעו אליביה. וכן נראה דעת הרמב"ם בחיבורו. ומה שהקשה הכ"מ דלא הוה ליה להרמב"ם להשמיט הא דתני' נטמא בסוף יכול יהא סותר כו' נראה לי דלא קשה ולא מידי דבדרשא זו לית הלכתא כרבי אליעזר אלא כדפסק כרבנן בנטמא ביום מלאת. ולאחר מלאת:

משנה ו[עריכה]

מי שנזר נזירות הרבה. פירשו התוספות הרבה מל' יום וביש ספרים גרסי' מרובה וה"ג בכל הספרים במשנה י"א פ"ד דעדיות:

ואח"כ בא לארץ. כתב הר"ב שאין נזירות נוהגת אלא בארץ משום טומאת ארץ העמים ומי שנדר נזירות בחוץ לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל כו' וכתבו התוס' דהא דתנן ואח"כ בא לארץ לאו דוקא במקרה בעלמא. דלא סגי דלא אתי לארץ ישראל להקריב קרבנותיו. ולהשלים נזירות. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה. ע"כ. ומשמע מדברי הר"ב שזה שמחייבין אותו היינו מיד. שהרי כתב שאין נזירות נוהג אלא בארץ כו'. ואהא קאמר דמחייבין כו' משמע דמיד מחייבין אותו. כדי שיקיים נזירתו. וכן דעת הרמב"ם. וכתב הכ"מ דטעמא מפני שכל שהוא בח"ל בכל יום מיטמא בארץ העמים. והקשה הכ"מ בסוף פ"ב אם כדבריהם למה לא חייבו להילני המלכה שתעלה לארץ. ותירץ שאפשר שלא ידעו חכמים בנזירותה עד שעלתה לארץ או אפשר שהיתה צריכה לעמוד אותם שנים בח"ל מפני תיקון המלכות א"נ אפשר שלא עלתה לארץ אלא מפני שחייבוה לעלות. ע"כ. וצ"ל דהא דלבית שמאי אינו נזיר אלא שלשים יום היינו אם לא עלה אבל אם עלה ודאי שחייב הוא כל הימים שהזיר אע"פ שאין כן דעת הרמב"ם בפירושו. והא דאם נהג נזירותו שנחייבהו לעלות. טעמא משום קנסא כדאיתא בגמ' וכתבו הר"ב בפ"ד דעדיות מי"א. וטעמא דכיון דטומאת ארץ העמים מדרבנן היא וכמ"ש הר"ב לקמן פ"ו מ"ג. ועמ"ש שם. א"כ כל דין נזירות יש עליו גם יכול לקיימו בח"ל אלא שחכמים קנסוהו וחייבוהו לעלות לא"י ולקיים נזירתו ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. והשתא דאתית להכי אפשר לומר שלפי שאינו אלא קנס בעלמא לא חייבוה להילני אלא לאחר שקיימה נזירתה בח"ל ולא להילני בלבד אלא לכל מי שידור כן לא נחייבוהו לעלות לא"י אלא כשהשלים נזירתו בחו"ל ולא דמי לנוזר והוא בבית הקברות שאם התרו בו ומשהה שם נחייבהו מלקות כמ"ש הר"ב לעיל. דאותה טומאה מדאורייתא היא אבל בטומאת ארץ העמים שהיא מדרבנן לא חייבוהו לעלות מיד אלא משלים נזירותו. וגם דברי הר"ב יש לפרש כן שאין נזירות נוהג כו' מדרבנן ולפיכך מי שנדר כו' מחייבין כו' היינו אחר השלמתו ולהורות שזהו דעתו לפיכך כשלקח לשון המשנה לפרשה נקט והשלים את נזירתו ואח"כ בא לארץ ולא הספיק לו למנקט ואח"כ בא לארץ בלחוד אלא לומר דאנן קיימין במי שהשלים נזירותו ועל זה אנו אומרים שנחייבהו וכו':

משנה ז[עריכה]

אלו מעידים שנדר וכו'. אע"פ שבמשנה גרסי' שנזר בזי"ן אין להגיה בלשון הר"ב שכן גם לשונו בדל"ת במשנה י"א פ"ד דעדיות ושם אף במשנה הגירסא בדל"ת ויש ספרים דגרסי התם נמי בזיי"ן ומה שפי' הר"ב והוא אומר שלא נדר כלל א"נ (מודה) [צ"ל באומר] אינו יודע והשתא צריך לידון לפי העדות א"נ ששותק ובאו שתי הכתות יחד דלא הוי שתיקתו כהודאתו דלאו מודה הוא דאמר מה לי להכחישן הא שתיהן מכחישות זו את זו. תוס':