ברטנורא על נזיר ג

משנה נזיר, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

מי שאמר הריני נזיר מגלח יום שלשים ואחד - דסתם נזירות שלשים יום:

ואם גלח יום שלשים יצא - דמקצת היום ככולו:

הריני נזיר שלשים יום אם גלח יום ל' לא יצא - דהואיל ופירש שלשים יום שלמים קאמר:

(ב)

ואם גלח יום ששים חסר א' יצא - שיום ל' של נזירות ראשונה עולה לכאן ולכאן, וכיון שיום ל' של הראשונה נמנה גם מן הנזירות השניה נמצאו שלשים יום של נזירות שניה כלים בששים חסר א':

(ג)

נטמא יום שלשים טתר את הכל - שהרי נטמא בתוך ימי הנזירות. ולא אמרינן דיום ל' עולה לכאן ולכאן דמקצת היום ככולו אלא כשגלח והביא קרבנותיו בו ביום:

ר"א אומר אינו סותר אלא שבעה - דסבירא ליה אמרינן מקצת היום ככולו וכאילו נטמא לאחר מלאת, וטומאה דלאחר מלאת לר"א אינה סותרת אלא שבעה:

הריני נזיר שלשים יום נטמא יום ל' סתר את הכל - בין לר"א בין לרבנן. דכיון דאמר הריני נזיר שלשים יום, הכל מודים דל' יום שלמים בעינן, ולא אמרינן בהא מקצת היום ככולו. ור"א דסבירא ליה שהנטמא ביום מלאת ממש סותר שלשים בלבד ואינו סותר הכל, יליף לה מקרא דכתיב (במדבר ו) וזאת תורת הנזיר ביום מלאת, נטמא ביום מלאת תן לו תורת הנזיר, כלומר סתם נזירות שלשים יום, הכא שאמר הריני נזיר ל' יום ונטמא ביום ל' שהוא יום מלאת, לכי סתר כל השלשים, סתר את הכל ורבנן נמי דפליגי עליה דר"א ואמרי שהנטמא ביום מלאת סותר את הכל ואפילו מנה כמה ימים, הכא כי אמר הריני נזיר ל' יום ונטמא ביום מלאת לכי נמי סתר ל' סתר את הכל, הלכך בין לר"א בין לרבנן סתר את הכל. ובכל הא דאפליגו ר"א וחכמים הלכה כחכמים:

(ד)

הריני נזיר מאה יום נטמא יום מאה סתר את הכל - רבנן לטעמייהו דאמרי נטמא יום מלאת כאילו נטמא בתוך זמנו וסותר את הכל:

ר"א אומר לא סתר אלא ל' - דסבירא ליה נטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים :

נטמא יום מאה ואחד - לרבנן סותר שלשים, דגזרו יום מאה ואחד שהוא יום תגלחת אטו יום מאה. ומ"מ לא החמירו עליו לעשותו כיום מאה שהוא יום מלאת שהוא סותר הכל, וגזרו שיסתור סתם נזירות שהוא שלשים יום בלבד:

ור"א אומר אינו סותר אלא שבעה - ואזדא לטעמיה דאפילו ביום שלשים לא גזר באומר הריני נזיר סתם :

(ה)

ואינו מביא קרבן טומאה - דכי כתיב קרבן טומאה, בנזיר טהור שנטמא הוא דכתיב. ומ"מ אם התרו בו חייב מלקות:

יצא ונכנס עולין לו מן המנין ומביא קרבן טומאה - הא מתניתין מפרשא בגמרא הכי, יצא מבית הקברות והזה שלישי ושביעי וטבל וטהר מטומאתו והתחיל למנות ימי נזירותו, אע"פ שחזר ונכנס אח"כ לבית הקברות, עולין לו מן המנין אלו הימים שמנה אחר שטהר, הואיל והפסיקה טהרה בין הימים הראשונים שנזר והוא בבית הקברות ובין אלו הימים האחרונים. ואע"פ שחזר ונכנס לבית הקברות, טומאת בית הקברות אינה סותרת מנין הימים שנמנו בטהרה, שאין סותר בנזיר אלא י"ב טומאות האמורות בו . והאי דקאמר תו ומביא קרבן טומאה, ה"ק אם נטמא שוב באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח, מביא קרבן טומאה וסותר:

רבי אליעזר אומר לא בו ביום - כלומר אם בו ביום שטבל וטהר בו ביום נטמא באחת מן הטומאות שהנזיר מגלח, אינו סותר אותו היום, דכתיב והימים הראשונים יפלו, אין הטומאה סותרת עד שיהיו לו ב' ימים של נזירות מנויין. וה"ה בנזיר בעלמא שנטמא ביום ראשון של מנין נזירותו, שאין הטומאה סותרת אותו היום, אלא משלים עליו מנין ימי נזירותו. והלכה כרבי אליעזר:

(ו)

והשלים את נזירותו ואח"כ בא לארץ - שאין נזירות נוהגת אלא בארץ, משום טומאת ארץ העמים. ומי שנדר נזירות בחוצה לארץ מחייבין אותו לעלות לארץ ישראל ולהיות נוהג שם נזירותו :

נזיר בתחלה - צריך לנהוג בארץ ישראל כמנין הימים שנדר בנזירות, והימים שנהג בנזירות בחוצה לארץ כאילו לא נהג בהם נזירות כלל:

אמר רבי יהודה לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה - רבי יהודה סבירא ליה כר"א דאמר לעיל בפרקין הנטמא ביום מלאת אינו סותר אלא שלשים יום, ומשום הכי קאמר דהילני המלכה שנטמאה בסוף ארבע עשרה שנה שהיה ביום מלאת לא סתרה הכל ולא הוצרכה למנות עוד שבע שנים אחרות אלא ל' יום בלבד. ולפי שלא היתה שנה שלימה לא מנאה בחשבון והרי הוא כאילו אמר לא היתה נזירה אלא י"ד שנה ושלשים יום:

(ז)

אלו מעידים שנדר שתים - שתי נזיריות:

ואלו מעידים שנדר חמש - באותה שעה שאתם אומרים שנדר שתים, אנו מעידים שנדר חמש נזירות. והוא אומר שלא נדר כלל :

בית שמאי אומרים נחלקה העדות - הואיל ומכחישות זו את זו נתבטלו דבריהם ואין כאן עדות כלל:

ובית הלל אומרים יש בבלל חמש שתים - ויהא נזיר שתים: