משנה נגעים יב ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יב · משנה ז | >>
בא בסוף שבוע וראה, אם חזר, "ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר כא אל מקום טמא" (שם).
הפשיון הסמוך, כל שהוא.
והרחוק, כגריס.
והחוזר בבתים, כשני גריסיןכב.
בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (ויקרא יד, מה). הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. וְהָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כִּשְׁנֵי גְרִיסִין.
בא בסוף שבוע וראה.
- אם חזר -
- "ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו, ואת כל עפר הבית,
- והוציא אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא" (ויקרא יד מה).
- הפסיון הסמוך - כל שהוא,
- והרחוק - כגריס,
- והחוזר בבתים - כשני גריסין.
זה כמו שקדם בנגעי בגדים, וזה שבא בנגעי בתים גם כן "והנה פשה הנגע בקירות הבית"(ויקרא יד, לט), וכאשר היה הפסיון בקירות הבית לא סמוך לנגע הראשון יצטרך שיהיה נגע, והוא כגריס כמו שביארנו.
ואמר גם כן בנגע חוזר "ואם ישוב הנגע, ופרח בבית"(ויקרא יד, מג), שימשך שיעור נגעי בתים אשר הוא שני גריסים באורך וברוחב גריס אחד, לפי מה שהשרשנו בזה הפרק:
בא בסוף שבוע שני. אחרי הטוח את הבית חוזר ומסגירו אם בסוף שבוע שני חזר הנגע ונתץ את הבית:
הסמוך. שפשה סמוך לנגע:
תניא בת"כ ואם ישוב הנגע ופרח בבית משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי אלא מקומו מניין לרבות את כל הבית ת"ל בבית יכול כגריס נאמר כאן (ויקרא יד) הנגע ונאמר להלן הנגע מה הנגע האמור להלן כשני גריסין אף הנגע האמור כאן כב' גריסין נמצאת אתה אומר הפסיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס החוזר לבתים כשני גריסין אין לי אלא במראיו מניין שלא במראיו ת"ל (שם) ופרח במראיו ושלא במראיו או אינו אומר ופרח אלא שלא יהא טמא עד שיחזור ויפשה והלא דין הוא טימא בבגדים וטימא בבתים מה בגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה אף בבתים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה הן אם החמיר בבגדים שהעומד בהם בב' שבועות שורף נחמיר בבתים שהעומד בהם בב' שבועות אינו נותץ ת"ל (שם יג) צרעת ממארת צרעת ממארת לגזירה שוה מה צרעת ממארת האמורה בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה אף צרעת ממארת האמורה בבתים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה אם סופינו לרבות את החוזר אע"פ שלא פשה מה ת"ל (שם) ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו או שומע אני אם ישוב הנגע ופרח בבית (שם) אם חוזר הנגע בו ביום יהא טמא ת"ל (שם) ושב הכהן ואם ישוב הנגע מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע אף כאן בסוף שבוע ומניין אם עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל (שם) ובא הכהן וראה והנה פשה במי הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי אמור הא אינו אומר ובא הכהן וראה והנה פשה אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הן אם היקל בפושה בראשון שהרי היקל בעומד בו נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו ויהא פושה כעומד ת"ל ושב הכהן וראה הכהן היא שיבה והיא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע מנין עומד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל אם בא יבא הרי כאן שתי ביאות את שבא בסוף שבוע א' ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זהו עומד מה יעשה לו וטהר הכהן את הבית יכול יפטר וילך לו ת"ל (ויקרא יד) כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף עומד בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע הן אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון נחמיר בעומד בשני שהרי הקל בעומד בראשון ויהא עומד כפושה ת"ל ובא ואם בא יבא הרי כאן שתי ביאות ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע משום ר"ש אמרו נאמרה צרעת ממארת בבגדים ונאמרה צרעת ממארת בבתים מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בראשון אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בראשון יכול אין לי חוזר ונותץ אלא אחר הפושה בראשון מניין לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני ת"ל (שם) אחר חלץ את האבנים שאין ת"ל (שם) אחר הקצות הבית ואחרי הטוח וכי יש חליצה שאין עמה קציצה וטיחה מה ת"ל אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני מניין לכהה בשני והלך לו קולפו וטעון צפרים ת"ל (שם) ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר נמצאת אומר עשרה בתים הם. פירוש ונאמר להלן נגע דכתיב ברישא (שם) והנה הנגע בקירות הבית שדרשנו שני גריסין. נמצאת אומר משום חוזר נקט ליה דמהכא נפקא אבל אינך לא נפקי מהכא. במראיו דקאמר (והאי) שניהם ירקרק או שניהם אדמדם שלא במראיו חד ירקרק וחד אדמדם. בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה כדאמרי' לעיל גבי נגעי בתים שהעומד בהן בשני שבועות אינו נותץ כמו שדורש כולן. הנח לו כלומר אין כאן מקומה אלא אחר ופרח (שם) היה לו לכתוב ונתץ את הבית ולא היה לו להפסיק בהאי קרא דובא הכהן:
מה יעשה לו שהרי לא פירש למעלה כלום בעומד בעיניו בשבוע ראשון ולימד כאן בפסיון זה שאינו מדבר בפושה בראשון אלא בעומד בראשון ופושה בשני ומה יעשה לו יכול יתצנו מיד כמו שכתוב אחריו ונתץ את הבית ורוצה ללמדו מפושה בראשון ואין נותץ אלא חולץ וקוצה וטח אף זה כן הדר קאמר דאף אם היקל בפושה בראשון שאינו נותץ. שהרי היקל בעומד בו דעומד בראשון לא בעי חליצה אלא מסגירו. נקל בפושה בשני שלא לחייבו נתיצה. שהרי החמיר בעומד בו דבעי חליצה ויהא פושה כעומד וכי ראוי להשוות פושה לעומד תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן כלומר נאמר למעלה ושב הכהן ונאמר כאן ובא הכהן ועבדינן מיניה גזירה שוה כאילו בשניהם כתוב ובא או בשניהם כתוב ושב דזו היא שיבה וזו היא ביאה. מנין עומד בזה ובזה חולץ לא שיחלוץ בעומד בראשון אלא כשעומד ב' שבועות חולץ בסוף שבוע שני ונותן לו שבוע שלישי אלא את הרפוי ואין רפוי אלא הבית שהוקצה והוטח ולא חזר הנגע ב' ביאות של פושה ושל עומד:
בבגדים. עשה את העומד בשני כפושה בראשון לשריפה אף בבתים נעשה את העומד בשני כפושה בראשון לחליצה וחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי:
אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח. חד לרבויי החוזר אחר הפושה בשני וחד לרבויי החוזר אחר העומד בשני:
מניין לכהה בשני והלך לו קולפו וטעון צפרים. אבל כהה בראשון לא בעי צפרים אבל קליפה בעי כדתנן באידך פירקא והך קליפה דכהה לא מצינו בקרא ושמא מדכתיב (שם) כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית אלא בריפוי דהיינו שהוקצה והוטח כדפרישית. לחטא את הבית הבית יתירא דריש לרבות בית אחר:
עשרה בתים כולן מפורשין בפרק שאחר זה:
בא בסוף שבוע - אחרי הטוח הבית, חוזר ומסגירו, ואם בסוף שבוע חזר הנגע, ונתץ את הבית:
הפשיון הסמוך - שפשה סמוך לנגע:
והחוזר כשני גריסים - דכתיב ואם ישוב הנגע, כאדם האומר חזר פלוני למקומו, והנגע שבבתים בתחילה אינו מטמא אלא בשני גריסים, כדאמרן:
בא בסוף שבוע ורחה אם חזר כו'. דהא דכתיב ואם ישוב וגו' אחר חלץ וגו'. ילפי' בת"כ בג"ש שיבה שיבה מדלעיל ושב הכהן. [ואם ישוב הנגע. מה שיבה האמור להלן בסוף שבוע] ה"נ בסוף שבוע:
אם חזר ונתץ. כדכתיב ואם ישוב הנגע וכו' והא דכתיב ובא וגו' והנה פשה. לא שצריך שישוב הנגע ויפשה. אלא או הא או הא קאמר. ואצטריך לפשה לעומד בראשון כמו שאכתוב בר"פ דלקמן בס"ד [ד"ה עמד בראשון]:
אל מחוץ לעיר. ואפילו אינה מוקפת חומה. כמ"ש במ"ז פ"ק דכלים [ד"ה שמשלחין]:
הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס. בסוף שבוע ראשון כתיב הנה פשה הנגע בקירות הבית ודרשינן בת"כ והנה פשה. זה פסיון הסמוך כל שהוא. מנין לרבות את הרחוק ת"ל בבית. יכול כ"ש ת"ל נגע. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס ופירושא דקרא והנה פשה על הנגע הנזכר. בכל שהוא. ואם הנגע בקירות הבית פשה. רחוק ממקום הנגע עצמו. הואיל ופשה שיעור נגע הנזכר להלן בנגעי אדם שהוא כגריס. וצוה הכהן וחלצו וגו'. ועמ"ש בזה לקמן:
והחוזר בבתים כשני גריסין. בת"כ אם ישוב הנגע ופרח בבית. משל חזר איש פלוני למקומו. כשיחזור הנגע לאותם האבנים. אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית ת"ל בבית. יכול כגריס. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע. מה נגע האמור להלן כשני גריסין. אף נגע האמור כאן כשני גריסין. וה"פ דקרא אם ישוב הנגע והיינו במקומו שזהו שיבה משל חזר כו'. והדר קאמר ופרח בבית והוא שלא במקומו בכל מקום הבית. אם הוא הנגע כשיעורו שבנגעי בתים שהוא שני גריסין הוי חזרה ונתץ. וא"ת ובשני גריסין נמי לא תסגי דהא כתיב ופרח. דמשמע שישוב הנגע ויפרח ג"כ דהיינו שיפשה הא בעינן למדרש הכי בת"כ. ולא סליק לן. דאית לן ג"ש צרעת ממארת דהכא מצרעת ממארת דבבגדים. מה להלן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה. אף כאן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה (ואע"ג דשניהם גבי ופשה כתיבי. קרבן אהרן) א"כ למה נאמר ופרח. ללמד שאפי' פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך כדכתב הר"ב במ"ז פ"ג ונראה שלא בלבד בחזרה אלא ה"ה לפסיון וצרוף. והיינו דהרמב"ם לא כתב בחבורו בפי"ד מהט"צ (הל' ב') אלא דמצטרפין זה עם זה ומכאן הוא שלמד ולא כמ"ש הכ"מ דמבגדים למדו דכיון דלא כתב דין הפריחה שחוזר ממראה למראה ש"מ דעל זה שכתב דין הצרוף הוא סומך. הלכך ודאי דמהכא הוא שכ"כ. ואיכא למידק דהכא דרשינן הנגע מהנגע דבבתים ושיהא כשני גריסין ולעיל דרשי' הנגע מהנגע דבאדם. דסגי בכגריס. ועוד דקרא דלעיל סמוך טפי לקרא דדרשינן מינה שני גריסין. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן שלא העיר על זה. ונ"ל דהכא בחזרה על כרחין ליכא למדרש בפחות משיעורו הראשון שאין חזרה אלא כשחוזר הכל אבל כשיחסר ממנו אין זו חזרה. שהרי חסר. אבל בפסיון הואיל וסתם פסיון סגי בכל שהוא אלא משום דברחוק איכא יתורא דהנגע. איכא למימר דתסגי לן אפילו כשיעור נגע הפחות. שהוא כגריס. דהא פסיון הסמוך סגי בכל דהוא:
(כא) (על המשנה) לעיר. ואפילו אינה מוקפת חומה:
(כב) (על המשנה) הפסיון כו'. כל זה ילפינן בתורת כהנים מקראי. ועתוי"ט:
בא בסוף שבוע פי' שבוע שני. והחוזר בבתים כשני גריסין כך צ"ל:
יכין
בא בסוף שבוע: של הסגר הב' אחר שחלץ וקצץ וטח. ישוב הכהן לראות פנימי' הבית:
והוציא אל מחוץ לעיר: אפילו אינה מוקפת חומה:
אל מקום טמא: ר"ל מקום שמחזיקין אותו בטומאה. וכגון בית הקברות:
הפסיון הסמוך: ר"ל אם ראה הכהן שפשתה הנגע סמוך להאום:
והרחוק: לאו דוקא רחוק. אלא כל שאינו מחובר להאום:
כשני גריסין: כנגע בתים בתחלה. מיהו א"צ שתחזור הנגע לאותה כותל. אלא אפילו חזרה בכותל אחר כך הוא דינו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת