משנה נגעים יא יא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יא · משנה יא | >>
כל הראוי ליטמא טמא מת אף על פי שאינו ראוי ליטמא מדרס, מיטמא בנגעים.
כגון קלע של ספינה, ווילון, ושביס של סבכה, ומטפחות של ספרים, וגלגלון, ורצועות מנעל וסנדל כח שיש בהן רוחב כגריס, הרי אלו מיטמאין בנגעים.
סגוס שנראה בו נגע, רבי אליעזר בן יעקב אומר, עד שיראה באריג ובמוכין.
החמת והתורמל נראין כדרכן, ופושה מתוכו לאחוריו, ומאחוריו לתוכו.
כל הראוי ליטמא טמא מת,
- אף על פי שאינו ראוי ליטמא מדרס - מיטמא בנגעים,
- כגון קלע של ספינה, ווילון, ושביס של סבכה,
- ומטפחות ספרים, וגלגילון,
- ורצועות מנעל וסנדל, שיש בהן רוחב כגריס - הרי אלו מיטמאין בנגעים.
- סגוס שנראה בו נגע -
- רבי אליעזר בן יעקב אומר: עד שייראה באריג, ובמוכין.
- החמת, והתורמל - נראין כדרכן,
- ופוסה מתוכו לאחוריו - ומאחוריו לתוכו.
כבר ביארנו במקומות מכלים, שיש דברים רבים יטמאו במת ולא יטמאו במדרס הזב להיותם דברים אינן עשוין למשכב, ומכללם קלע הספינה והמסך ומגדל בעשרים וארבעה מכלים, ושם ביארנו הסבכות אשר לא יטמאו במדרס ויטמאו במת.
והתנה רוחב גריס, ומבואר מאד לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע כמו שהשרשנו.
וגלגלון - הוא אבנט אשר יחגור בו האדם, ואולם הוא נגזר מן "והגליונים"(ישעיה ג, כג)
סגוס - והדומה להן מבגדי הצמר השעירים.
ושורש זה שהשם אמר בנגעי בגדים "פחתת היא בקרחתו או בגבחתו"(ויקרא יג, נה), ואמרו בספרא "בקרחתו אלו השחקים" רוצה לומר הבגד הבלוי אשר נשתוו שטחיו, "בגבחתו אלו החדשים" רוצה לומר הבגד החדש אשר להן פתילות.
ובגד הצמר כאשר הוא חדש, וכל שכן העבים הגסים כמו "גדא דנרש" והסמיכות, כאשר הם חדשים יהיו על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטים נקראים מוכין, לדמותם כ"מוכין" והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ואמר רבי אליעזר, שהנגע כאשר יראה בסמיכה והדומה לה, יצטרך שיהיו הנגעים בעצם האריגה ובגרגרים הבולטים שעל שטחה.
והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
וכבר ביארנו בעשרים מכלים, שחמת ותורמל הם כלי עור.
ועניין נראין [כדרכן] - שלא נחייב שיטמאו עד שנראה מה שיתחדש בתוכו, ולא נחקור בין הכפלים:
כל הראוי להטמא טמא מת. בצמר ופשתים ועוד איירי כגון שלש אצבעות על שלש בבגד דמיטמא במת ואין מיטמא במדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה וכ"ש המיטמאין מדרס דמיטמאין בנגעים ובלבד בלבנים [ולא] צבועים וכל הני דחשיב מפורשים במסכת כלים דאין מטמאין מדרס:
קלע של ספינה. וילון. והא דתניא בתוספ' דכלים (ב"מ פי"א) סדין טמא מת ועשאו וילון וכן סדין טמא מת ועשאו קלע לספינה הרי הוא כטמא מת ומקבל טומאת מדרס דברי רבי יוסי בר"י היינו כל זמן שלא קשר לב"ש ולא חיבר לבית הלל כדפרישית במסכת כלים בסוף פרק עשרים:
שביס. מלשון (ישעיה ג) השביסים והשהרונים והענין פירשתי במסכת כלים בסוף פרק כ"ח:
ובמטפחות של ספרים. ה"נ תנן במסכת כלים פכ"ד (מי"ד) דשלש מטפחות הן של ספרים טמאים טמא מת אבל בפכ"ח (מ"ד) פליגי ב"ש וב"ה ורשב"ג במצויירות ושאינן מצויירות דקאמר רשב"ג אלו ואלו טהורות ושם פירשתי במאי פליגי אי בטומאת מת או בטומאת מדרס:
גלגלון. צלצול קטן מצמר או מפשתים:
ורצועות מנעל וסנדל. והא דתנן במסכת כלים פכ"ד (מי"ב) גבי שלש עורות הן דעור העשוי לרצועות טהור מכלום ותניא נמי בת"כ כלי עור יצאו עורות רצועות וסנדלי' שאינם כלים התם בעור העומד לכך דלא מיטמא משום דלאו כלי הוא אבל רצועות שנעשו ממנו טמאות:
סגוס. בגד של צמר:
בארוג ובמוכין. מוכין לשון קרועה שמוכה וקרוע כדקתני סיפא קצצו ועשאו מוכין ותניא בת"כ בקרחתו (ויקרא יג) אלו השחקים בגבחתו אלו החדשים מכאן אמרו הסגוס שנראה בו נגע רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין ולכאורה נראה שהוא בגד שעשוי שורות שורות שורה אחת אריג ושורה אחת שאינו אריג וכן עשוי כולו ורוחב השורה אין בה שלש אצבעות ומשום הכי בעי שיראה הנגע באריג ובמוכין ולשאינו אריג קרי מוכין ובפרק כ"ט דכלים תנן נימי הסגוס ג' אצבעות ושמא אותן נימין ענין אחר כדפרישית שם אי נמי המוכין הם הנימין. וכרים וכסתות וכמה כלים חשיב בתוספתא הכא והתם גבי סגוס שדינם כיוצא בו בין לענין נגעים בין לענין נימין:
תורמל. הוא תרמילו הנזכר בש"ס שלנו וחמת ותורמל כלים של עור וקושרין אותן ונכפל העור במקום הקשר ואין הנגע שבכפליו נראה אלא א"כ מתפשט העור ולהכי קתני נראין כדרכן ואין פושטו אלא מה שיכול לראות כמו שהוא יראה:
מתוכו לאחוריו. אם מתחלה נראה נגע בפנים והסגירו ובסוף שבוע נראה נגע מבחוץ חשיב פסיון ומשמע בתוספתא דדוקא בכלי עור:
תניא בתוספתא [פ"ה] זהו כללו של דבר כל המיטמא במת מיטמא בנגעים חומר בטומאת מת מבנגעים שהכל מיטמאין במת ואין הכל מיטמאין בנגעים חיבורין לטומאת מת ואין חיבורין לטומאת נגעים חומר בנגעים שהנגעים נוהגין בעצים ובאבנים ובעפר ובשתי ובערב מה שאין כן בטומאת מת בגד שנראה בו נגע בראשו אחד ובסוף שבוע נראה בצד השני טמא משום פסיון. ובעורות פושה מצד זה לצד זה רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר חמת ותורמל שנראה בהן נגע מושיבין כדרכן ורואה את נגען רבי אליעזר בן יעקב אומר הברסיון והברדסין והפמליאות והמחילות והלבדין והסגוסין והכרים והכסתות אין מיטמאין בנגעים עד שיראו באריג ובמוכין. פי' כל המטמאין במת בצמר ופשתים ועור:
שהכל מיטמאין במת כל הכלים אע"ג דלאו צמר ופשתים. ואין חיבורין לטומאת נגעים. כענין שפירשתי לעיל גבי שני דפי חלוק אי נמי לטומאת מגע כי ההיא דאמרינן דיקרב בדיקרב מסאיב:
מצד זה לצד זה כדתנן מתוכו לאחוריו:
כל הראוי, ליטמא טמא מת - בצמר ופשתים או בעור:
אע"פ שאינו מיטמא מדרס - כגון בגד שלש על שלש, דאינו מיטמא מדרס עד שיהא בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומיטמא במת. וכל שכן שכל המיטמאין מדרס מיטמאין בנגעים, ובלבד בלבנים שאינם צבועים:
קלע של ספינה ווילון וכו' - כל הני דחשיב, מיטמאין במת ואין מיטמאים מדרס:
שביס - לשון השביסים כט והשהרונים הכתוב בישעיה (ג יח):
וגלגלון - אבנט שחוגרים בו:
סגוס - בגד עב מאוד והוא כאדרת שער:
באריג ובמוכין - בגוף האדרת ובשערות הבולטים ממנה. והלכה כר' אליעזר בן יעקב:
החמת והתורמל - כלים של עור, וקושרים אותן ונכפל העור במקום הקשר, ואין הנגע שבכפליו נראה אא"כ מתפשט העור. ולהכי קתני נראין כדרכן, כלומר שאין פושטו, אלא רואהו כך כמות שהוא. חמת, נוד של עור. תורמל, כמין כיס גדול של עור שהרועה מניח חפציו בתוכו:
מתוכו לאחוריו - אם מתחילה נראה נגע בתוכו והסגירו, ובסוף שבוע נראה נגע באחוריו מבחוץ, חשיב פשיון. ובתוספתא משמע דדוקא בעורות אמרינן הכי, ולא בבגדים:
כל הראוי ליטמא טמא מת כו'. פי' הר"ב כגון בגד של ג' על ג' וטעמא דכיון שהוא ג' על ג'. הוי בכלל והבגד כדאיתא בגמ' דשבת פ"ב דף כ"ו:
[כגון קלע של ספינה וילון כו'. ולא ידעתי למה פרט את אלו ורבים הם השנויים במסכת כלים וביחוד בפרק כ"ד ובפכ"ח ובשאר פרקים אחת הנה ואחת הנה. ולא עוד אלא דקלע של ספינה. לא נשנה שם. ואני תמה על הרמב"ם שלא כתב לקלע של ספינה בפרקיו להלכות כלים. אשר שם מפכ"ב עד פכ"ח כתב לכלים הטמאים מדרס. ושאינם טמאים מדרס]:
ושביס של סבכה. פי' הר"ב ל' השביסים והשהרונים. ובספכ"ח דכלים מפרשו ע"ש. ויש לדקדק דסבכה גופה ה"מ למתני. וכדתנן פכ"ד דכלים משנה י"ו. ומל' הרמב"ם בפי' נראה דל"ג ושביס אלא והסבכ'. אבל בחבורו פי"ג מהט"צ העתיק ושביס של סבכה:
ומטפחות של ספרים. עיין במסכת כלים פכ"ד משנה י' ובפכ"ח משנה ד' (ד"ה של ספרים):
וגלגלון. פי' הר"ב אבנט כו'. ועיין בפירוש [הר"ב] מ"ד פ"ג דעדיות:
ורצועות מנעל וסנדל. עיין בפי' הר"ב פכ"ד דכלים משנה י"ב:
שיש בהן רוחב כגריס. לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע. כמו שפירשנו. הרמב"ם:
סגוס כו'. ראב"י אומר עד שיראה באריג ובמוכין. פירש הר"ב סגוס בגד עב מאד. והוא כאדרת שער וכו' לשון הרמב"ם ושרש זה שהשם אמר בנגעי (בגדים) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואמרו בספרא בקרחתו. אלו השחקים. ר"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו. בגבחתו אלו החדשים. ר"ל הבגד החדש אשר להן פתילות ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ"ש העבים הגסים כמו בגדא דנרש (והסגוסים) כאשר הם חדשים יהי' על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטין. נקראו מוכין לדמותם כמוכין. והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ע"כ. ואינו מפרש מה טעם בקרחתו אלו השחקים ובגבחתו אלו החדשים ודברי רש"י בזה ידועים במקומן בפי' החומש. ובעל ק"א כ' בשם פסיקתא זוטרתא דבקרחתו דריש מלשון קרח. שנקרחו המוכין אשר עליו כמו שיקרח השער אשר מהראש. שזה יקרה לו מפני היותו ישן. וגבחתו אלו החדשים. שהמוכין עדיין גבוהים עליהם ויהי' בגבחתו כאילו כתיב בגבהתו. ירצה בגבהותו. ולזה נראה שנתכוון הרמב"ם ז"ל [וז"ש הרמב"ם בגדא דנרש נ"ל שצ"ל גמדא דנרש. והוא ספ"ק דבילה דף ט"ו. לענין כלאים קשים דשריין וקאמר האי נמטא גמדא דנרש שריא. ופי' רש"י נמטא בגד שקורין ) פלטרא בלע"ז גמדא קשה כמו גמוד מסאנא (בפ' ע"פ דף קי"א [ופירש"י] נתכווצו מנעליו) דבר שהוא כווץ נעשה קשה. דנרש מקום. שריא לישיבה כו']:
(כח) (על המשנה) כגון כו'. ולא ידעתי למה פרט אלו, ורבים הם השנויים בכלים:
(כט) (על הברטנורא) וקשה, דסבכה גופא הוה מצי למתני. והר"מ נראה דלא גרס ושביס:
קלע בגד המנהיג את הספינה והוא נקרא נס במקרא:
ומטפחות של ספרים וה"ר יהוסף ז"ל מחק מלת של ולפי זה צריך לגרוס הפ"א דומטפחות בשבא:
גלגילין הוא אבנט ואולם הוא נגזר מן והגליונים הרמב"ם ז"ל ונ"ל שנקרא האבנט גלגילון על שם שמגלגלו על מתניו כשמתאזר בו וכן ג"כ כתבתי בשם הר"ש שיריליו ז"ל בפ"ג דמסכת עדיות: ובערוך פי' מיזרק [אהא דמס' עדיות] וי"א חוטין של משי והן גדולות ובברייתא בת"כ פרשת שמיני פרשה ד' ופרשה ו' ופרשה י' גרסי' גנגלין גם בפרשת זבים פרשה ב' גם בפרשת אחרי מות סוף פרק י"ב:
ורצועות מנעל וסנדל והא דתנן בפכ"ד דמסכת כלים ושל רצועות ושל סנדלים טהורות מכלום התם בעור העומד לכך דאינו כלי אבל רצועות שנעשו ממנו טמאים וכן פי' שם רעז"ל. וכן תירצו ג"כ ברייתא השנויה סוף פרק י"ג דפרשת נגעים וצריך לדקדק אמאי איצטריך למיהדר ולמיתני הרי אלו מטמאים בנגעים ואפשר דמשנה יתירה אשמעי' אלו וכל כיוצא בהן שכך כתב שם הרמב"ם ז"ל:
עד שיראה באריג ובמוכין פי' בספר קרבן אהרן שם ספט"ו סגוס בגד עבה שמוכין יוצאין עליו והן למעלה מן האריג והוא אשר קרא כאן בברייתא חדשים וזה יקרה בבגדים השעירים או בבגדים הגסים החדשים והן כמו גרגירי הצמר בולטים עליהם דומה למוכין והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים ולזה אמר ר' אליעזר שאין הנגע מטמא עד שיראה באריג ובמוכין והוא מה שאמר הכתוב בגבחתו שהן הגרגרין הבולטים. והר"ש ז"ל פי' מוכין מלשון קריעה כמו מוכין דתנן בסמוך ואמר שהסגוס הוא בגד עשוי שורות שורות שורה אחת אריג ושורה אחת שאינה אריג וכן עשוי כולו ולשורה שאינו אריג הוא שקרא מוכין ורוחב השורה אין בה שלש אצבעות ולכן אמר ר"א שצריך שיראה הנגע באריג ובמוכין שהוא מה שאינו אריג עכ"ד ולא ידעתי וכו' ע"ש בק"א:
נראין כדרכן פושה מתוכו לאחוריו כך מ"מ ונמחקה הויו:
יכין
כל הראוי ליטמא טמא מת: ר"ל כל כלי צמר ופשתן ועור שראוי לקט"ו ממת ושרץ וכדומה. וכגון שהוא געגא"צ:
אע"פ שאינו ראוי ליטמא מדרס: אע"ג שאינו ראוי לקט"ו מדרס. כגון שאינו גע"ג טפחים [ככלים פכ"ז מ"ב. וע"ש]. או באומרים להיושב עליו עמוד ונעשה מלאכתנו כהנך דמני לקמן במתניתין. והך כל דנקט תנא. רק אשיעורא ותמונת הכלי קאי. וכדמסיק. אבל במיני לא אפשר דמיירי תנא. דהרי צמר גמלים ומשי וקנבוס וכדומה מטמאו בכל הטומאות ואפ"ה אמ"ט בנגעים. ואפ"ה נקט כל סתמא. משום דאצמר ופשתן דתני לעיל מינה קאי:
כגון קלע: הוא כעין וילון גדול שפורסין ומחזקין התורן שבספינה כדי להוליך על ידו הספינה כשינשב הרוח לתוך הוילון. וזה הוילון מקט"ו מת ולא מדרס [כתוספתא ב"מ דכלים פ"ו]. ואע"ג דכל ספינה אינו מקט"ו [כשבת פ"ט מ"ב]. והרי קיי"ל כל המחובר לטהור עהור [ככלים פי"ב מ"ב]. י"ל דהיינו רק בלא חזי הדבר הנתחבר לתשמיש לבד. אבל קלע של ספינה לא עדיף מסדין שמחובר לפתח הבית. והרי גם הבית אמקט"ו וכל העשוי לחברו בקרקע אפילו קודם שחברו אמקט"ו [ככלים פי"א מ"ב]. ואפ"ה מקט"ו הסדין משום שהשמש מתחמם בו [כביצה די"ד ב'] ה"נ הספנים מתחממין בהוילון:
של ספינה ווילון: מסך של פתח. ומיירי אחר שקשר בו לולאות [ככלים פ"כ מ"י ופכ"ד מי"ג]. ונ"ל דקמ"ל הנך תרתי. דאע"ג שע"י שעשה המסך לספינה או לפתח פרח מהן טומאה דלשעבר [ככלים פכ"ז מ"ט ובתוספתא הנ"ל]. אפ"ה מדמקבל עכ"פ טומאת מת דלהבא יש בו טומאת נגעים [ומתורץ בזה קו' רתוי"ט]:
ושביס של סבכה: שלייער בל"א שקשור בסבכה היא הויבע בל"א. והצעיף משולשל על פני האשה. והא דלא נקט תנא סבכה גופה. ה"ט מדיש בה חילוק בין של ילדה לזקנה ושל זונה [ככלים פכ"ד מט"ז] ולא רצה תנא להאריך. אבל קמ"ל שביס בין של ילדה בין של זקנה דמקפדת לבלי לישב עליו. או משום שמתגנה כשיראה השביס על פני' מקומט. או שכשישב אדם עליו ויתקמט לא תוכל להציץ מתחתיו יפה לחוץ. להכי אמקט"ו מדרס רק טומאת מת:
ומטפחות של ספרים: לכרכן בהן ומיירי בשאינן מצויירים [ככלים פכ"ח]:
וגלגלון: חגורה:
ורצועות מנעל וסנדל שיש בהן רוחב כגריס: ר"ל שיש בהחגורה או בהרצועה רוחב כגריס. ואע"ג דא"כ אין בהן השיעור לקט"ו [ככלים פכ"ו מ"ט ופכ"ז מ"ב]. אפ"ה ביש בהן צורת כלי מקט"ו [כהר"ש כלים פכ"ד מי"ב ורמב"ם מכלים פכ"ז הי"ג]. ואע"ג דא"א לפשות ברוחב מצי פשה באורך. או גם מאחוריו מדהוא עור [עיין לעיל מ"ז ולקמן סי' ע"ד]:
הרי אלו מיטמאין בנגעים: אף שכולן מקבלין רק שאר טומאות ולא טומאת מדרס. יש מדאין בהן כשיעור למדרס. ויש מדאומרים להיושב עמוד ונעשה מלאכתנו. ותנא ושייר בגד שאינו גע"ג טפחים או כל בגד או עור שאינו עשוי לישיבה. דשייך גבי' לומר עמוד ונמ"ל. או אינך דחשיב בכלים [פכ"ה]. שכולן מטמאין רק בשאר טומאות ולא טומאת מדרס:
סגוס: פליש בל"א והוא בגד צמר עב מאד. ושערותיו בולטות על כל פניו. ונקרא ג"כ קאלמוק בל"א:
ר"א בן יעקב אומר עד שיראה באריג: ר"ל שיראה גם בחוטי האריג שתחת השערות הבולטות:
ובמוכין: הן השערות הבולטות הנ"ל. דצריך שיהיה הנגע בשניהן יחד. והיינו קרחתו וגבחתו האמור בתורה. דקרחתו הוא גוף האריג. שכשיתישן הבגד וינשרו שערותיו הבולטות. ישאר גוף האריג שתחתיו קרוח. וגבחתו היינו גבהותו [בהתחלפות ה' בח']. ור"ל השערות הגבוהות שבולטות על פני הבגד [ואונקלוס תרגם בשחקותי' וחדתותי' היינו שיהא מקט"ו נגעים כשיתישן ויקרחו השערות שעל פניו. וגבחתי' היינו כשהבגד חדש. ופני הבגד נראין גבוהין עדיין מהשערות שעל פניו]:
החמת: נוד עור שלויכע בל"א:
והתורמל: כיס עור של רועה והוא גדול כדי להניח בתוכו מזונו וכל כליו הצריכים לו כל היום בשבתו בשדה לרעות צאנו:
נראין כדרכן: ר"ל הכהן בודק נגע שבזה או בזה. כדרכו של הכלי. ר"ל כפי שרגיל הכים להיות ששנציו מונחין סמוכין ותכופין זל"ז יחד. דכשהנגע בין השנצין הו"ל ביהס"ת. ואין מטמא שם נגע [רמב"ם ורא"ש]. וג"ל דמיירי דשנצי הכיסין אינן נפתחי' לעולם. דאל"כ היכי ס"ד דמשום דכשהכיס סגור עומדין השנצין תכופין יחשב הנגע שבין השנצין כביהס"ת לענין קבלת טומאת נגע. הרי כל שעה פותחו וסוגרו והיכי ס"ד דנימא בכה"ג בהס"ת [ועיין כלים פכ"ו מ"א וב'. ובמכילתין פ"ב מ"ד]. ול"מ הי' נ"ל דלחומרא קאמר דנראין כדרכן דאם הנגע כגריס ממעל להשנצין מצטרף לכגרים משנץ לשנץ. דלא גרע מחוטי שתי כשמונחין יחד [כלעיל סי' ע']. והרי גם באדם ס"ל להר"ש דנגע שבב' אצבעות סמוכות מצטרף לכגריס [כפ"ח מ"ו]:
ופושה מתוכו לאחוריו ומאחוריו לתוכו: דאם הנגע בעבר הא' ופשה בעבר השני טמא. ודוקא בעור אבל בבגד לא מחשב פשיון:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת