משנה נגעים ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ט · משנה ב | >>
השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זהג, ואין פושין מזה לזה, ואין פושין לעור הבשר, ולא עור הבשר פושה לתוכן.
היו מורדין, טהורין.
עשו קרום כקליפת השום, זו היא צרבת השחין האמורה בתורהד.
חזרו וחיו, אף על פי שמקומן צלקת, נדונין כעור הבשר.
השחין, והמכווה -
- אינן מצטרפין זה עם זה,
- ואינן פוסין מזה לזה,
- ואינן פוסין בעור הבשר,
- ולא עור הבשר פוסה לתוכן.
- היו מורדין - טהורין.
- עשו קרום כקליפת השום -
- זו היא צרבת השחין האמורה בתורה (ויקרא יג כג).
- חזרו וחיו -
- אף על פי שמקומן צלקת - נידונין כעור הבשר.
כבר קדם ביאור ההלכה הזאת, וזכר שורשה בסוף הפרק הששי.
ולא נשאר לנו תוספת ביאור בסיפור השחין והמכווה, וזה:
- שהגשם כאשר יתנגע ונבקע העור ונתפשט באי זו סיבה שיהיה, אם בסיבת האש או בסיבה אחרת, הנה זה המקום הנפשט לא יטמא בנגעים כל מה שהוא הבשר מגולה, והוא אשר יקרא מורד.
- וכאשר בוטל הנגע ונתכסה הבשר והעור, ולא נשאר בו רושם לבד כמו שישאר בשאר הנגעים והמורסות הנראות, שהוא אז דינו כדין העור הבריא אשר לא נוגע, ויטמא בנגעי עור ובשר.
- וכאשר בושל והתחיל להתקשות ונתלקח בעליונו קרום דק, אז יקרא שחין או מכווה או קדח כפי סיבתו, ואז יטמא בנגעי שחין ומכווה הנזכרים בתורה.
- והרושם אשר ישאר בגוף אחר שלימות רפואתו והתכסותו, ותדמה שטוחה בעור, יקרא צלקת.
- ולשון ספרא "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין"(ויקרא יג, יח), יכול למורד, תלמוד לומר ונרפא, אי נרפא יכול עד שיהיה צלקת, תלמוד לומר שחין, הא כיצד, נרפא ולא נרפא", וכן הוא אומר "צרבת השחין, עד שתקרום כקליפת השום".
- ודין הקדח והשחין דבר אחד, לפי שהן שני מינין מן השחין, אם היתה סיבתו מליחה שורפת יקרא "קדח" מכווה, ואם היתה בסיבת הכאה באבן או בעץ יקרא "שחין".
- ובספרא "אין לי אלא שחין שעלה מאליו, מניין לקה בעץ ובאבן, תלמוד לומר שחין שחין ריבה":
אין מצטרפין זה עם זה. חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה אין מצטרפין:
ואין פושין מזה לזה. דאם שחין ומכוה זה אצל זה ובאחד מהן בהרת כגריס והסגירה ובסוף שבוע פשתה לחבירו או לעור הבשר אין מחליטו או אם הבהרת בעור הבשר ובסוף השבוע פשתה לשחין או למכוה אין מחליטו וכולה מילתא פירשתי לעיל בסוף פרק ששי:
אע"פ שמקומו נעשה צלקת. שניכר שהיתה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור הבשר אעפ"כ נידון בעור הבשר מאחר דנעשה קרום חזק:
תניא בתורת כהנים ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא (ויקרא יג) או בשר כי יהיה בעורו מכות אש (שם) מלמד שאין שחין ומכוה מצטרפין זה עם זה לא שבאו ואין ידוע אם שחין הוא ואם מכוה הוא אלא אפילו כחצי גריס שחין וכחצי גריס מכוה אין מצטרפין:
תניא בתוספתא [פ"ג] השחין והמכוה שניהם סימן אחד ושניהם טומאה אחת ולמה נחלקו שאינן מצטרפין זה עם זה כחצי גריס מן השחין וכחצי גריס מן המכוה אינן מצטרפין זה עם זה שחין ונעשית מכוה בטלה מכוה את השחין מכוה ונעשית שחין ביטל שחין את המכוה הרי הן לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור השחין והמכוה והנתקים השחין והמכוה והקרחת והגבחת השחין והמכוה ועור הבשר אין מצטרפין זה עם זה ואין פושין מזה לזה. הסגירו בשחין ובסוף שבוע נעשה עור הבשר. בעור הבשר ובסוף שבוע נעשה שחין יראה כתחלה. פי' הסגירו בשחין שהיה כקליפת השום. ובסוף שבוע שני נעשה עור הבשר שנעשה מקומו צלקת. או בעור הבשר הסגירו שהיה צלקת. ובסוף שבוע נעשה שחין שהצלקת נעשה כקליפת השום. יראה כתחלה אם היה בתחלה כגריס ועכשיו כסלע לא יחליט אלא יסגיר כאילו עכשיו רואה בתחלה:
תניא בתורת כהנים והיה במקום השחין שאת לבנה שיקדים השחין לשאת ולא שיקדים השאת לשחין ר"א בן יעקב אומר קרוי הוא במקומו עד שלא בא לשם כיצד היה בעור של הבשר עד שנעשה שחין ונעשה שחין ר"א בן יעקב מטמא וחכמים מטהרין. פי' ר"א בן יעקב מטמא אם תחלתה כגריס ועכשיו פשתה וברייתא דתוספתא דקתני יראה כתחלה דלא כוותיה אלא כרבנן ומטהרין לאו דוקא ולאפוקי מר"א בן יעקב דמטמא קאתו אלא יראה כתחלה:
אין מצטרפין - חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:
ואין פושין מזה לזה - דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשוב פשיון:
היו מורדין - שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים, דכתיב [ויקרא יג] שחין ונרפא, ובמכוה כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:
אע"פ שנעשה מקומו צלקת - שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אעפ"כ נידון כעור הבשר, מאחר שנעשה קרום חזק:
השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה. שכיון שחלקן הכתוב בשתי פרשיות. ופי' משפט כל אחת בה. ולא צירפם יחד. שהרי משפטן שוה. וה"ל לכתוב כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה. אלא לכך חלקן לומר שאין מצטרפין זה עם זה. גמ' דחולין שם:
היו מורדין כו'. מפורש בספ"ו:
זו היא צרבת השחין האמורה בתורה. שזה שנאמר בתורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא וטהרו הכהן. ענינו שאינו בהרת ונגע טמא כיון שלא פשה. אבל היא צרבת השחין כשהיה בבואו אל הכהן ואילו פשה או בא בשער לבן היה טמא:
(ג) (על המשנה) אין כו' מדחילקן הכתוב בשתי פרשיות ואף שמשפטן שוה. גמרא:
(ד) (על המשנה) בתורה. שזה שנאמר צרבת השחין וטיהרו הכהן, ענינו שאינו נגע טמא כיון שלא פשה, אבל היא צרבת כשהיה ואילו פשה או בא בשער היה טמא:
ואין פושין לעור הבשר וכו'. דכתיב ואם תחתיה במקום שתחתיה היא פושה אבל לא פושה לעור הבשר ולא עור הבשר פושה לתוכה ואינה פושה לעור המכוה ולא המכוה לתוכה. וברמב"ם פ"ה כתב וז"ל התחילו השחין והמכוה לחיות ולהתרפאות ונעשית עליהם קליפה כקליפת השום זו היא צרבת השחין האמורה בתורה ומחית המכוה האמורה שם ומטמאות בשני סימנים בשער לבן או בפשיון ואין בהן הסגר אלא שבוע אחד כיצד בהרת שהיתה בצרבת השחין או במחית המכוה אם היה בה שער לבן יחליט לא היה בה שער לבן יסגיר שבוע אחד ויראה בסוף השבוע אם נולד בה שער לבן או פשתה יחליט ואם לא נולד בה כלום יפטור פשתה לאחר הפטור. או נולד בה שער לבן יחליט עכ"ל ז"ל:
יכין
אין מצטרפין זה עם זה: אם סמוכין יחד חצי גריס מכל א' אמ"צ להסגיר:
ואין פושין מזה לזה: כשסמוכים יחד גריס מכל א'. ופשה א' מהן לתוך חבירו לא מחשב פשיון לטמאו:
ואין פושין לעור הבשר: דכשפשה א' מהן לעור הבשר שסמוך להן. לא מחשב פשיון. אלא צריך שיפשה כל א' על הצרבת שיש תחתי':
ולא עור הבשר פושה לתוכן: ר"ל נגע שבעור הבשר אין פושה לתוכן:
היו מורדין: ר"ל ואם השחין או המכוה מוציאין ליחה [עי' פ"ו סי' נ"ח]:
טהורין: ר"ל אם יש אז עליהן נגע בא' מד' מראות. טהורה לגמרי:
זו היא צרבת השחין האמורה בתורה: דרק אז מטמא בא' הסימני' כבריש פרקן. דמה שאמרה תורה. ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה. צרבת השחין היא וטיהרו הכהן. ה"פ דמפני שצרבת השחין היא. לכן כשעמד בעינו שבוע א' יטהרו הכהן ולא יסגירו שוב הסגר ב' כבהרת שבעור הבשר:
אף על פי שמקומן צלקת: נארבע בל"א. והוא עור עב שניכר שהי' שם מכה:
נדונין כעור הבשר: דכשיולד שם נגע דינה כשאר נגע שבעור הבשר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת