ברטנורא על נגעים ט

משנה נגעים, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד - אם נולד במקומן בהרת, מסגירן שבוע אחד, ולסוף שבוע אם יש בו שער לבן או פשיון, מחליטו. ואם לאו, פוטרו. אבל במחיה אין מיטמאין, דמחית בשר חי בעינן, ואין זה בשר חי, כיון דמקומו שחין ומכוה:

בגפת - פסולת של זיתים, והוא חם מחמת עצמו. וכן חמי טבריא מחמת מקורן הן חמים ולא מחמת האור:

כל שאינו מחמת האש זהו שחין - לאתויי אבר מעיקרו:

רמץ - אפר כירה, וחם מחמת האור:

כל שהוא מחמת האש - לאתויי חמי האור:

(ב)

אין מצטרפין - חצי גריס שחין וחצי גריס מכוה, אין מצטרפין לכגריס:

ואין פושין מזה לזה - דאם שחין ומכוה זה אצל זה, ובאחד מהן בהרת כגריס, והסגירה, ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר, אין מחליטו. וכן אם הבהרת בעור הבשר ופשתה לשחין או למכוה, לא חשוב פשיון:

היו מורדין - שלא נתרפאו יפה ולא נקרם העור ועדיין מוציאין ליחה, אין מטמאין בנגעים, דכתיב [ויקרא יג] שחין ונרפא, ובמכוה כתיב [שם] והיתה מחית המכוה:

אע"פ שנעשה מקומו צלקת - שניכר שהיה שם שחין או מכוה ואין שוה לשאר עור בשר, אעפ"כ נידון כעור הבשר, מאחר שנעשה קרום חזק:

(ג)

אמרו לו למה - יסגיר הא אי אפשר להוולד לו סימן טומאה:

לגדל שער אין ראויה - דכף היד אינו מגדל שער לעולם:

לפשיון אינה פושה - דשחין ומכוה אין פושין לעור הבשר:

למחיה אינה מטמא - דהא תנן בשני סימנים בשער לבן ובפשיון, ולא במחיה:

שמא תכנוס - כגריס, וכשיראנה הכהן בסוף שבוע יפטור אותו, ולאחר הפטור תחזור ותפשה בתוך השחין שמקומו כסלע, ויחליט:

אמרו לו הרי מקומה כגריס - כלומר, ואם היה מקום הצרבת כגריס בלבד והבהרת בתוכה, למה יסגיר , והלא אין שייך לומר כאן שמא תכנוס ותפשה:

אמר להן לא שמעתי - כלומר גם זה יסגיר, אבל לא שמעתי בו טעם:

אלמד בו - תרשני שאלמד בדין זה דבר:

אם לקיים דברי חכמים הן - אם תמצא טעם לקיים דברי חכמים שאמרו שטעון הסגר, אמור, אבל ללמד שאינו טעון הסגר לא תאמר, שאיני מניח מה שקבלתי מרבותי ושומע ממך:

שמא יוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפשה לתוכו - ששחין פושה לשחין. וכן הלכה: