משנה נגעים ט רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) השחין והמכווה מיטמאין בשבוע אחד בשני סימנין בשיער לבן ובפסיון איזה הוא השחין לקה בעץ באבן בגפת או במי טבריה כל שאינו מחמת האש זה הוא שחין איזו היא מכווה נכווה בגחלת או ברמץ כל שהוא מחמת האש זו היא מכווה.

(ב) השחין והמכווה אינן מצטרפין זה עם זה ואינן פוסין מזה לזה ואינן פוסין בעור הבשר ולא עור הבשר פוסה לתוכן היו מורדין טהורין עשו קרום כקליפת השום זו היא צרבת השחין (ויקרא יג כג) האמורה בתורה חזרו וחיו אף על פי שמקומן צלקת נידונין כעור הבשר.

(ג) שאלו את רבי אליעזר מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת השחין אמר להם יסגיר אמרו לו למה לגדל שיער לבן אינה ראויה ולפסיון אינה פוסה ולמחיה אינה מיטמאה אמר להן שמא תכנוס ותפסה אמרו לו והלוא מקומה כגריס אמר להן לא שמעתי אמר לו רבי יהודה בן בתירה אלמד בו אמר לו אם לקיים דברי חכמים הין אמר לו שמא ייוולד לו שחין אחר חוצה לו ויפסה לתוכו אמר לו חכם גדול אתה שקיימת דברי חכמים.

הדף הראשי של משנה נגעים ט