משנה מקוואות ו ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת מקוואות · פרק ו · משנה ז | >>
ערוב מקואות, כשפופרת הנוד, כעביה וכחללה, כשתי אצבעות חוזרות למקומן.
ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד, פסולה, מפני שהיא מן התורה.
וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה יג מן השרץ.
כל שיעמוד כשפופרת הנוד, ממעטה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שהוא מבריית המים, טהוריד.
עֵרוּב מִקְוָאוֹת, כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, כְּעָבְיָהּ וְכַחֲלָלָהּ, כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת חוֹזְרוֹת לִמְקוֹמָן. סָפֵק כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, סָפֵק שֶׁאֵינָהּ כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ. כֹּל שֶׁיַּעֲמֹד כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, מְמַעֲטָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא מִבְּרִיַּת הַמַּיִם, טָהוֹר.
עירוב המקואות - כשפופרת הנוד כעוביה וכחללה,
- כשתי אצבעות חוזרות למקומן.
- ספק שהיא כשפופרת הנוד, ספק שאינה כשפופרת הנוד -
- פסולה, מפני שהיא מן התורה.
- וכן כזית מן המת, כזית מן הנבילה, וכעדשה מן השרץ.
- כל שיעמוד בשפופרת הנוד - ממעטה.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שהוא מבריית המים - טהור.
כעוביה וכחללה - כמו עובי גישמה וניקבה.
ושיעורה, אמר שיעור ניקבה קוטר שתי אצבעות.
ואם תהיה בין שני המקוואות נקב שיעורו זה השיעור, נתערבו שני מקוואות ושבו מקווה אחד.
ואמרו שהיא מן התורה - רוצה לומר חיוב הטבילה במקווה מים.
ולשון התוספתא "כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ, ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהם כשיעור, ספקן טמא, שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספקו טמא". וכבר ביארנו שזה לא יחסר מאמרם "שיעורין הלכה למשה מסיני", לפי שכל מה שאינו בפסוק יקראוהו מדברי סופרים.
ומבריית המים - כמו עדשי המים והבעלי חיים הם מתילדים במים. אמר שהם אם יהיו בזה המקווה אשר היא כשפופרת הנוד, לא יצר אותו.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
עירוב מקוואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם א"נ בזה כ' ובזה עשרים ומתערבין המים דרך חריץ או נקב שיעורן לצרף המקוואות ולהכשירן כאילו יש בכל אחד ואחד ארבעים סאה:
כשפופרת הנוד. קנה שנותנין בפי הנוד שיהא שיעור חלל החריץ כעביה וכחללה של שפופרת דהיינו כב' אצבעות חוזרות למקומן מתהפכות בחלל הנקב בריוח והיינו כבית הלל דלעיל בסוף פרק ד' אבל בית שמאי אומרים עד שיפחות רובה ובסוף פ"ק דיבמות (דף טו.) מייתי לה ושם פירשתי דלא תיקשי הא דקיימא לן בפ"ב דגיטין (דף טז.) טופח להטפיח חיבור והכא בעי כשפופרת הנוד ובמסכת טהרות נמי פירשתיה בסוף פ' ח':
כל שיעמוד. בין עפר בין צרורות בין יבחושין אדומין אם עומדין בנקב ממעטין שיעורו:
מבריית המים. כגון יבחושין אדומים בפ"ב דזבחים (דף כב.):
תניא בתוספתא (שם) שתי אצבעות שאמרו בבינונית של כל אדם ולא מארבע בטפח כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא: פי' ולא מארבע בטפח משום דאמרינן (מנחות דף מא:) דטפח ארבע בגודל שית בזוטרתי חמש באצבע והשתא באצבע היא הבינוני: ושיעורו מדברי סופרים כלומר הלכה למשה מסיני כדאמר בפ"ק דעירובין (דף ד.) ובסוכה (דף ה:) ובפ' בתרא דיומא (דף פ.):
עירוב מקואות. מקוה חסר שבצד מקוה שלם. אי נמי, בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה ומתערבין המים דרך חריץ או נקב, שיעורו לצרפן ולהכשירן כאילו יש בכל אחד ארבעים סאה:
כשפופרת הנוד כעביה וכחללה - של קנה שנותנין בפי הנוד:
והיינו כשתי אצבעות חוזרות למקומן - מתהפכות בריוח בחלל הנקב. ושתי אצבעות שאמרו הם שתי אצבעות הסמוכות לגודל, הראשונות שבפס היד, דהיינו אצבע ואמה:
מפני שהיא מן התורה - חיוב הטבילה במקוה מים הוי מן התורה:
וכן כזית מן המת - ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן כשיעור, ספיקן טמא. ודוקא ברשות היחיד. אבל ברשות הרבים, ספיקן טהור. ואע"ג דאפילו בדרבנן ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא, מכל מקום הכא אילו הוו שיעורי דרבנן, היינו מטהרין אותו:
כל שיעמוד - בין עפר בין צרורות בין יבחושים אדומים הגדלין במים, אם עומדין על פי הנקב ממעטין בשפופרת הנוד ואין המקואות מתערבין:
כל שהוא מבריית המים - כגון יבחושים אדומים. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
ערוב מקואות כשפופרת הנוד. ועיין מ"ש בזה בספ"ח דטהרות [ד"ה ומשקה] :
וכן כזית מן המת כו'. דשיעורין כולן הל"מ מסיני. הרמב"ם:
רשב"ג אומר כל שהוא מבריית המים טהור. וכה"ג תנן נמי לענין נטילת ידים במ"ב פ"ב דמס' ידים. ופירשו הר"ב והרמב"ם דהיינו שאינו חוצץ אבל הר"ש פי' שם דטהור ליטול בהן הידים. והביא ראיה מפ"ב דזבחים דף כב. דתניא רשב"ג אומר כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ע"כ. ולפיכך נראה בעיני דגם הכא מפרש כן. וכך הראה מקום בכאן על פ"ב דזבחים. ולישנא דטהור שייך שפיר בהכשר מקוה. כדאשכחן בפירקין מתניתין ג המקואות טהורים. וה"נ ברפ"ד וב"ה מטהרין כו' ומודים בשוכח שהוא טהור. וכן עוד ברפ"ח. והא ל"ק אמאי לא מייתי התם ממתני'. דהואיל ובבריי' מתניא בהדיא מטבילין בו. ניחא לגמרא למייתי מינה. וכה"ג איתא בכמה דוכתי. וקשיא לי דהרמב"ם פוסק דלא כרשב"ג הכא ובידים. והא דמטבילין פסק בפ"ח מהל' מקואות [הלכה י"א] . ולא העיר על זה הכ"מ אך בספרו ב"י בטוי"ד [סי' ר"א] כתב אמתני' דהכא וז"ל כתב הרמב"ם דאין הלכה כרשב"ג. וכן פסק בפ"ח מה"מ [הל' ו'] ואע"ג דאמרי' בפ"ב דזבחים דכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ופסקה הוא ז"ל בפרק הנזכר. משמע דס"ל דלת"ק דרשב"ג. אע"פ שכל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו. מ"מ ממעט בנקב כשפופרת ופסק כמותו. וכן נראה שפוסק הרא"ש דממעט שלא הביא אלא דברי ת"ק בלבד. ע"כ [וזה כנגד הסברא שיהיה כשר לטבול בו. ואפ"ה ימעט שלא יוכשרו המקואות] אבל לי נראה דאף במטבילין פוסק הרא"ש [דלא כרשב"ג]. וגם הטור לא הביא כלל. ועוד משמע דעת הטור כן בענין ידים. כמו שאכתוב במקומו בס"ד. ולפיכך נ"ל כפי' הר"ש דרשב"ג דהכא במתני' קאמר במלתיה דמטבילין בו. ומשמע דבהא נמי פליג ת"ק בהדיה. ות"ק אשמועי' רבותא דאפי' ממעט וכ"ש דאין טובלין בו ורשב"ג אשמעינן רבותא דטהור לטבול בו וכ"ש דאינו ממעט. ונמצא לפי זה אי איכא למפסק כרשב"ג בהא דמטבילין. שיש לפסוק כרשב"ג ג"כ לענין מיעוט שאינו ממעט. אע"פ שי"ל דרשב"ג ה"ק דמהדר לת"ק היכי אמרת דממעט והרי כל שתחלת ברייתו מן המים טהור ומטבילין בו. ובהא גם אתה מודה בכך. וא"כ למה יהא ממעט. מ"מ מאן מעייל לן בהך דוחקא. וכ"ש דהא דמטבילין בו רשב"ג קאמרה ולא שמענוהו מתנא אחר. וגם הסברא נותנת דהא בהא תליא. דמאן דמטהר לטבול. ס"ל דאינו ממעט. ומאן דס"ל דממעט. קסבר נמי דאין טובלין בו. ולכך נ"ל דכיון דיש לפסוק כרשב"ג בההיא דטובלין. מהטעם שכתבתי. דכמו כן יש לפסוק כמותו שאינו ממעט ואפי' את"ל דת"ק אע"ג דמודה בטובלין פליג בממעט. אפ"ה נ"ל שיש לפסוק כרשב"ג ג"כ בענין המיעוט. לפי מה שכתבתי במ"ה פ"ד דפסחים. שכתב הרא"ש בשם הרי"ף דכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לאו דוקא אלא עד דאיכא טעמא. ש"מ דכי איכא טעמא פסקינן כמותו והכא טעמא רבא איכא שאם הוא טהור לטבול בו. כ"ש שלא יהא ממעט ג"כ. כללא דמלתא להרמב"ם דפוסק מטבילין נראה שיש לפסוק ג"כ דאינו ממעט וכ"ש בנטילת ידים. וקשיין דברי הרמב"ם מדידיה אדידיה. אבל להרא"ש והטור נראה דממעט וכן אין טובלין. ואין נוטלין. ועוד אכתוב בזה במסכת ידים בס"ד:
(יג) (על המשנה) כזית כו'. דשיעורין כולן הלכה למשה מסיני. הר"מ:
(יד) (על המשנה) טהור. פירוש, אפילו לטבול בו:
עירוב מקואות כשפופרת הנוד: עי' תוס' פ' שני דגיטין דט"ז. ובפי' הר"ש ז"ל ספ"ח דטהרות שיישב הא דקיי"ל בפ' שני דגיטין טופח ע"מ להטפיח חבור דלא תיקשי אהכא דבעי כשפופרת הנוד. ובסוף ספר סמ"ק כתוב בשם התוס' ז"ל אשר שם שאין צריך שיהיו המים צפין בתוך הנקב רק טופח ע"מ להטפיח ע"כ. ומתני' דקתני עירוב מקואות כשפופרת הנוד היינו כב"ה ודלא כב"ש דאמרי' לעיל ספ"ד עד שיפחת רובה:
כשתי אצבעות: דקדק ב"י ביו"ד סי' ר"א דף רמ"ג מדברי הר"ש והרא"ש ז"ל דס"ל דשתי אצבעות היינו באצבע הסמוך לגודל שהיא בינונית בה משערינן שתי אצבעות ודלא מהרמב"ם ז"ל שפירש האחת היא האצבע הנזכרת ואחת היא הסמוכה לה דהיינו האמה:
ספק שהיא כשפופרת הנוד ספק שאינה: כצ"ל. וכ' הרא"ש ז"ל בסוף נדה פי' עירוב מקואות שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד שלם או שנים חסרין להכשירן צריך שיהיה הנקב רחב כשפה"נ ע"כ אבל בשער המים שבסוף תורת הבית כתוב דהא דבעינן כשפופרת הנוד היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שלם שאינו שאוב אע"פ שאינו משיקן אלא כשערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם הם הקלו בו בכך שאע"פ שמי ההשקה אינם רואין פני האויר ואע"פ שאין משיקו אלא כשערה ע"כ. וקרוב לזה כתב רבינו עובדיה ז"ל במתני' דבסמוך:
וכן כזית מן המת וכו': ספקו טמא דשיעורין דאוריי' הן הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש ול' התוספתא כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור ספק אין בהן ספקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מד"ס ספקו טמא וכל אשר אין לו פסוק מן התורה יקראוהו חכמים דברי סופרים אמנם שיעורין הלכה למשה מסיני הם כדאמרי' בפ"ק דעירובין ובסוכה ובפ"ק דיומא. וכן פי' ג"כ הר"ש ז"ל התוספתא וז"ל מד"ס כלומר הלכה למשה מסיני כדאמרי' וכו':
כל שיעמוד בשפופרת: בבי"ת גרסי' לה:
יכין
ערוב מקואות: כגון מקוה חסר שבצד מקוה שלם. או ב' מקואות חסירות זו בצד זו. ובא להכשיר שניהן:
וכחללה: ר"ל צריך לערבן דרך נקב שבכותל. שיהי' רוחב חלול הנקב כרוחב חלול שפופרת הנוד. דהיינו שפופרת שנותנין בפה הנוד. דהיינו כעובי השפופרת עצמה וחללה:
כשתי אצבעות חוזרות למקומן: ר"ל והוא כרוחב ב' אצבעות שסמוכות לאגודל. כשמתהפכות ברווח תוך הנקב. וקלוח המים יהי' כרוחב נקב כזה [רב"י]. ודוקא בנקב שבכותל צריך כך [ועי' מ"ש לקמן בס"ד סי' ע"ה]. מיהו ביש נקבים רבים קטנים ביניהן. עדיפי משפופרת הנוד [כלעיל סי' ל"א]. ומה"ט בחפר גומא בצד נהר. או בצד מקוה שלם. ונתמלא הגומא שחפר בכדי שיעור לטבול בו. אע"ג שאין בהגומא מ' סאה. רשאי לטבול בה. דארע' מחלחולי מחלחלא. והו"ל כמלאה נקבים [ר"א סנ"ב]. ורק בב' מקואות חסירות שסמוכות זו לזו. אע"ג שראינו שנתרבו קצת זמ"ז. אסור לטבול בשניהן [ר"א ש"ך ס"ק קי"ג]. ורק בשיש נקב כשפה"נ בין ב' החסירות מצטרפות. וכדאמרן:
ספק שאינה כשפופרת הנוד: ר"ל אם טבל כבר במקוה חסירה. ומסופק אם הי' כשפופרת הנוד בינה למקוה אחרת שתצטרף עמה. וא"א השתא לבדוק אם הי' כך:
פסולה: הטבילה פסולה:
מפני שהיא מן התורה: ר"ל אפי' ודאי נתכסה מהן כל גופו. אפ"ה פסולה. משום דעיקר חיוב טבילה הוא מן התורה. ונ"ל דאפי' הי' טמא טומאה דרבנן. או אשה שטבלה בה לכתם שמצאה. דאסורה לבעלה רק מדרבנן [כיו"ד רסי' ק"צ]. אפ"ה הרי חיובינה מדרבנן לטבול במקוה שהיא שלימה מן התורה. [ועי' בא"ח סי' ס"ד ס"ב. ובסי' ס"ז במג"א שם ודו"ק]:
וכעדשה מן השרץ: וספק אם היה בהן כשיעור. ברה"י ספיקו טמא. דשיעורין הלכה למשה מסיני [כסוכה דה"ב]. וכל הלכה למשה מסיני כדאורייתא דמי [כרמ"מ פ"א מאישות ה"ב]. ואע"ג דאפי' ספק טומאה דרבנן ברה"י ספיקו טמא [כטהרות פ"ד מ"ה]. אפ"ה אי הוה שיעורין דרבנן. היינו מטהרין אותו:
כל שיעמוד כשפופרת הנוד: ר"ל כל מה שמונח בהנקב שהוא כשפופרת הנוד בין ב' מקואות חסרים:
ממעטה: השיעור של שפופרת הנוד. ואינן מצטרפין. ואפילו הן בריות המים. ונ"ל דכ"ש טיט הנירוק ואינך דרפ"ז. דס"ל דממעטין:
טהור: ר"ל אינה ממעטת שיעור שפופרת הנוד. וקי"ל כת"ק דממעטין [ר"א סנ"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת