לדלג לתוכן

משנה מעשר שני ב ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ב · משנה ד | >>

כרשיני מעשר שני, יאכלו צמחונים, ונכנסין לירושלים ויוצאין.

נטמאו, רבי טרפון אומר, יתחלקו לעיסות, וחכמים אומרים, יפדו.

ושל תרומה, בית שמאי אומרים, שורין ושפין בטהרה, ומאכילין בטומאה.

ובית הלל אומרים, שורין בטהרה, ושפין ומאכילין בטומאה.

שמאי אומר, יאכלו צריד.

רבי עקיבא אומר, כל מעשיהן בטומאה.

כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים.

וְנִכְנָסִין לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאִין.
נִטְמְאוּ,
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִפָּדוּ.
וְשֶׁל תְּרוּמָה,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה.
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
יֵאָכְלוּ צָרִיד.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
כָּל מִעֲשֵׂיהֶן בְּטֻמְאָה:

כרשיני מעשר שני -

ייאכלו - צמחונין,
ונכנסין לירושלים - ויוצאין.
נטמאו -
רבי טרפון אומר:
יתחלקו - לעיסות.
וחכמים אומרים: ייפדו.
ושל תרומה -
בית שמאי אומרים:
שורין, ושפין - בטהרה,
ומאכילין - בטומאה.
בית הלל אומרים:
שורין - בטהרה,
ושפין, ומאכילין - בטומאה.
שמאי אומר:
ייאכלו - צריד.
רבי עקיבה אומר:
כל מעשיהן - בטומאה.

הכרשינין - הם נקראין בערבי "כרסנא", ואינם מאכל אדם. וגם כן הקפיד עליהם שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני, קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם, ומותר להוציאם מירושלים אחר שיגיעו לשם לפי שאינם פירות, כי פירות מעשר שני כיון שהגיעו לירושלים אסור להוציאם כמו שיתבאר לקמן.

ורבי טרפון אומר, אין פודין קדשים להאכילן לכלבים והמעשר קודש, ולפיכך אומר שיתחלק לעיסות עד שיתן ממנה לכל עיסה פחות מכביצה, זה השיעור שאינו מטמא טומאת אוכלין, כמו שבארנו בפרק חמישי (משנה א) מתרומות.

ואמרם מאכילין בטומאה - עניינו שמותר להאכילו בטומאה לבהמה כיון שהוא מאכל בהמה, ומותר לו שיטמא אותה בידים, ואותן הידים אף על פי שאין יודעים להם טומאה הם פוסלים את התרומה, כמו שיתבאר בסוף זבים (פרק ה, משנה יב).

וכל מה שתשמע בזה העניין "יעשו או יאכלו בטומאה", רוצה בו הידים שהם פוסלים את התרומה, וכל מה שיחייב בכאן שיעשה בטהרה, רוצה בו שיטול ידיו ואז יתעסק בהם כמו כל אוכל תרומה.

שמאי אומר יאכלו צריד - עניינו שלא ישרו אותם ולא יהיו מוכנים לטומאה, ומאכילין אותם לבהמה בטומאה, אבל דינם שיאכלו כתושים, והדבר הטחון העב נקרא "צריד". ואומר שמאי שכותשין אותן, ואין שורין אותן, ומאכילין אותן לבהמות כשהן כתושין שמא יטמאו.

ואין הלכה כשמאי, ולא כרבי עקיבא, והלכה כחכמים:

יאכלו צמחונין. כלומר מותרין לאוכלן:

ונכנסין לירושלים ויוצאין. אמר בירושלמי (שם) מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דתנן (בפרק ג משנה ה) מעות נכנסות לירושלים ויוצאות פירות נכנסין ואין יוצאין רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הפירות נכנסין ויוצאים והדר מסיק דברי הכל היא הכא הקילו בכרשיני תרומות:

יתחלקו לעיסות. ואינן כשאר מעשר שני שנטמא שפודין אותו אפי' בירושלים ומפרש בירושלמי דברי רבי טרפון דאין פודין את הקדשים להאכיל לבהמה ויתחלקו לעיסות של מעשר שני שחלק שבכל עיסה ועיסה יערב מאלה פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ויאכל לאדם אגב העיסה דהשתא לא הוי פודה להאכיל לבהמה אלא לאדם ורבנן סברי דנפדה כשאר מעשר שני שנטמא:

שורין. דרך להשרותן במים להכשירן לאכילה כדאמר בפ"ק דשבת (דף יז:):

ושפין. כותשין אותן להשיר קליפתן מלשון ואכות אותו תרגום ושפית (דברים ט):

בטהרה. כי היכי דלידעו שהם תרומה ולא יאכלם זר אי נמי להיכר דהוי כשאר תרומה שאינן ניתנות לכהן עם הארץ וקצת משמע כן בתוספתא (פ"ב):

ומאכיל אותן בטומאה דלא חשיבי אוכל:

וב"ה סברי השריי' לחודא להיכר משם ואילך בטומאה:

צריד. לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ"ב דחולין (דף לו.) דהוא יובש מנחה שלא נבלל בה שמן בכולה כלומר מה שהתרנו להאכיל בטומאה ובלבד שיהיו עושים בשעת אכילה שלא יהא ניכר שהוכשרו א"נ לאדם טמא התירו לאכול יבש שלא הוכשרו ולא לטמא במגע דאם נטמאו הן עצמן לא שרו ב"ש לאוכלן:

רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה. אפי' בשרייה תניא בתוספתא (שם) תלתן מעשר שני תאכל צמחונים ושל תרומה ב"ש אומרים כל מעשיה בטומאה וב"ה אומרים כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר ב"ש אומר כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה וב"ה אומרים כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה כרשיני מעשר שני יאכלו צמתונין ושל תרומה בית שמאי אומר שפין ושורין בטהרה ומאכילין בטומאה וב"ה אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה דברי רבי יהודה ר' מאיר אומר בית שמאי אומרים שורין בטומאה ומאכילין בטומאה וב"ה אומרים כל מעשיה בטהרה אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא לפיכך הוא אומר ינתנו לכל וחכמים לא הודו לו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין רבי יהודה היא:

כרשיני - בלשון ערבי כרסנ"א, ואינם מאכל אדם אלא מדוחק בשנות רעבון:

ונכנסים לירושלים ויוצאים - אע"ג דבשאר פירות קיימא לן דמעשר שני הנכנס לירושלים אין יכולין להוציאו משם, בכרשינין הקילו:

יתחלקו לעיסות - ואינו כשאר מעשר שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים, אבל כרשינים לפי שאינן מאכל אדם אין פודין אותן, דסבר רבי טרפון אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, הלכך יתחלקו לעיסות טהורות של מעשר שני וישימו בכל עיסה ועיסה מן הכרשינים הללו שנטמאו פחות פחות מכביצה, דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים, ולא מטמא אחרים, וככה יאכלו אותן:

וחכמים אומרים יפדו - כשאר מעשר שני. והלכה כחכמים:

שורין - במים ושפין על הבשר, בטהרה ח, בנטילת ידים, שסתם ידים שניות ופוסלות את התרומה:

ומאכילין - לבהמה ט:

יאכלו צריד - לשון יובש, כמו צריד של מנחות [פסחים כ] שהוא מקום של המנחה שלא הגיע שם שמן. כלומר יאכלו יבשים שלא יהא עליהם משקה בשעת אכילה, כדי שלא יהיה ניכר שהוכשרו לקבל טומאה:

כל מעשיהם בטומאה - ואפילו השרייה. ואין הלכה כרבי עקיבא:

יתחלקו לעסיות. מה שפי' הר"ב דאוכל פחות מכביצה לא מיטמא מאחרים. עיין מ"ש בריש פ"ב דטהרות:

ושפין. פירש הר"ב על הבשר. שכך היה דרכן דומיא דחפיפה דלעיל:

ומאכילין. פירש הר"ב לבהמה. וכן פי' הרמב"ם ושאני תרומה ממעשר שני דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו וכדתנן במ"ט מפר' בתרא דתרומות:

(ח) (על הברטנורא) שכך היה דרכן, דומיא דחפיפה דלעיל:

(ט) (על הברטנורא) דשאני תרומה ממעשר שני, דתרומה נאכלת לבהמה דאתרבי מקנין כספו, וכדתנן במשנה ט' בפרק בתרא דתרומות:

יאכלו צמחונין:    כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמעשר קחשיב ואזיל. וכאן פי' ה"ר שמשון ז"ל בקיצור יאכלו צמחונין כלומר מותר לאכלן צמחונין:

ונכנסין לירושלם ויוצאין:    אפי' רבנן דפליגי עליה דרשב"ג לקמן בפ"ג הכא מודו משום דקל הוא שהקילו בכרשינין ודוקא להוציאן לחוץ לטוחנן או לכותשן להכשירן לאכילה ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת אחת אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ"מ קלטו להו מחיצות:

נטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות:    מפ' בירוש' דכשנטמאו בעודן זרעונים מודה ר' טרפון דאין מחמירין עליהם ונפדין דהא חזו לבהמה אלא מיירי דוקא שנטמאו אחר שנעשו עיסה ואם יש לו עיסות אחרות של מעשר שני אז צריך לחלקה דמאחר שהן עיסה מסתמא חישב עליהן לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל ויוצאין פי' מותר להוציאו לאיזה צורך אבל לא שיניחו בחוץ אלא שיחזירו לירושלם אח"כ ומטעם זה לא הוזכר דין זה למעלה בתלתן כי התלתן אין בו צורך להוציאו אבל זה צריכין לפעמים להוציאו כדי לאפותו כי אין עושין תנורים בירושלם ע"כ. עוד כתב ז"ל יתחלקו לעיסות דין זה לא נזכר לעיל גבי תלתן כי תלתן אין יכולין לחלקו כי אין עושין ממנו עיסה ע"כ. עוד כתב ומאכילין פי' לבהמה והיינו דתנן ומאכילין ולא קתני ואוכלין בטומאה עכ"ל ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים ולא מטמא אחרים. אמר המלקט מפי' הרמב"ם ז"ל כאן וגם מכמה מקומות בפירוש המשנה וגם מפי' ה"ר שמשון ז"ל משמע דדוקא לא מטמאו אחרים בפחות מכביצה אבל מקבלין טומאה בכל שהוא ועיין עוד במה שכתבתי על זה ברפ"ה דתרומות:

יפדו:    ואפי' נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אתרות:

ומאכילין בטומאה:    יש מי שפירש מאכילין לכהן טמא:

שורין בטהרה:    כששורין אותם במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעי שרייה נמי להסיר הפסלת מהן כמו עדשים כדאיתא במסכת ביצה פ"ק וא"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הלכך ידיעה מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה:

יאכלו צריד:    לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין והרמב"ם ז"ל פי' הטחינה העבה נקראת צריד. אבל קשה לע"ד דהכא גרסי' צריד בדלי"ת והתם גרסי' ברי"ש וכן פירשו הרגמ"ה ז"ל וגם רש"י ז"ל בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק"ב) וכדאמרי' לענין שופר היה קולו עבה או צרור פי' יבש שאין קולו נשמע רונקו בלעז. אח"כ דקדקתי בערוך ששניהם הביאם בערך צרד בדלי"ת צריד דמתני' וצריד דמנחות וגם דשופר הביאו בסמוך להם בערך צרוד בדלי"ת וכתב ושייך בצריד דמה המורסן עב במינו אף זה השופר עב במינו ע"כ. וטעמא דשמאי דאע"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו [עיין בלשון הר"ש] הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' ה"ר שמשון ז"ל אבל הראב"ד ז"ל וגם הר"י ז"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינין דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור אותן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך אוכל אותן ביובש כגון קלי:

ר' עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה:    מפ' בתוספתא ומייתי לה בירוש' דה"ק כך היו שונין ב"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרי בהו כלל דתניא בתוספתא כרשיני תרומה בש"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה ר"מ אומר בש"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה"א כל מעשיהן בטומאה א"ל ר' יוסי כמשנתך בבית הלל היתה משנתו של ר"ע בבית הלל לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפי' ע"ה ומשמע דשאר תנאים בבית הלל לא היו שונים כן אלא כמשנתנו [הגה"ה צ"ע לע"ד אם אין טעות]. וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב"ה ונראה דלא פליג ר"ע אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם מתניתין דתלתן כי היכי דקאי ר' עקיבא עלה ועוד דר' מאיר שונה בתלתן דב"ה בעו טהרה בשרייה ובשלייה דוקא שרו בטומאה וגבי כרשינין שונה בב"ה דכל מעשיהן בטומאה אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפ' י"ב מהלכות תרומות כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו ומשמע בירוש' בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפי' בכרשינין לאדם פליג וכ"ש בכרשינין לבהמה וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה. ה"ר שלמה שיריל"ו ז"ל. אבל ה"ר שמשון ז"ל כ' לשון תוספתא דפלוגתא דר"מ ור' יהודה בין דתלתן בין דכרשינין בגוונא אחרינא וכתב בסוף דבריו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין ר' יהודה היא ע"כ. ובמה שכתב הרש"ש ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כר' עקיבא בהלכות תרומות פי"ב ז"ל שם התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה"ז מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתו במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה ע"כ. וכתב שם ג"כ מהרי"ק ז"ל דהיינו כב"ה אלא שבמה שכתב בסוף דבריו לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע"ה פסק כר"ע דתנן בפרק בתרא דחלה סימן ט' כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרין וכבר נתן שם טעם מהרי"ק ז"ל למה פסק כר' עקיבא אע"ג דרבים פליגי עליה אבל בתחלת דבריו פסק כב"ה בין בתלתן של תרומה בין בכרשיני תרומה וכדמשמע פשטא דמתני' ומ"מ אפשר להיות דר"ע קאי אתרוייהו בין אכרשינין בין אתלתן ובזה מהרי"ק ז"ל והר"ש שירילי"ו ז"ל שוין:

יכין

כא) כרשיני:    כרשיני' הם וויקקען בל"א [כתרומות פי"א מ"ט]. והן טפי מאכל אדם מתלתן הנ"ל רק שגם הם אינן רק אכילה על ידי הדחק שעניים טוחנים אותם בשנת רעבון ועושין מהן פת. ומה"ט נקיט רק בכרשינין שנכנסין לירושלים ויוצאים דהיינו לצורך טחינה ואפייה ונקיט נמי גבי' מתחלקות לעיסות מדעושין מהן עיסה מה שאין כן בתלתן לא שייך גבייהו טחינה ואפייה ועיסה:

כב) ונכנסים לירושלם ויוצאין:    לצורך כגון לאפות [דאין תנור מצוי בירושלים] ולחזור ולהכניסו אח"כ אבל שאר מע"ש שנכנס אסור להוציא':

כג) נטמאו רבי טרפון אומר יתחלקו לעסות:    פחות פחות מכביצה שלא יטמא לעיסה משא"כ שאר מעשר שני שנטמא נפדה אפי' בירושלים אבל זה מדעיקר מאכלו לבהמה ס"ל אין פודין מעשר שני לבהמה (ב):

כד) ושל תרומה בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה:    דדרך לשרותו במים ולשפשף על בשרו צריך שיהיה בטהרת נטילת ידים ככל תרומה:

כה) ומאכילין בטומאה:    לבהמה. דתרומה מותרת לבהמה משא"כ מע"ש:

כו) ושפין ומאכילין בטומאה:    הוה מצי למנקט כבתלתן כל מעשיה בטומאה חוץ משרייתה רק התם והכא נקטו כאופן לישנא דב"ש. אלא דלב"ש לחומרא ולב"ה לקולא:

כז) שמאי אומר יאכלו צריך:    ביובש שלא יוכשרו לק"ט. משא"כ לב"ש וב"ה לעיל כשירצה אדם לאכלן מותר לשרותם רק צריך לשרותן בטהרה. ואילה"ק לשמאי וכי חמירי הנך שאינן אוכל ותרומה רק מדיכול לאכלן ע"י דחק מתרומה דאו' דמותר לשרותו בטהרה י"ל דס"ל היא הנותנת דמדקילא חיישי' שלא יהא נזהר בה מלהתטמא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה [ככתובות דף נ"ו ב']:

כח) רבי עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה:    אפי' השרייה:

בועז

(ב) הקשה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל וז"ל לי"א [בי"ד צ"ט] דלבטל איסור לכתחילה אינה רק מדרבנן. א"כ ק"ל לר"ש לבטל ברוב. ותו למה כ' כי ירחק ממך המקום כי לא תוכל שאתו לאכילה דכשנטמא יפדנו כפ"ג מ"ט [וב"מ דנ"ג א'] יבטל טומאתו ברוב. ואת"ל דקרא רבותא קמ"ל דגם פדיון מהני עכ"פ לקוח בכסף מעשר שנטמא למה יקבר כפ"ג מ"י נהי דלקוח בכסף מעשר שלא נפדה טהור בריחוק מקום. אינו נפדה טמא בקירוב מקום עכ"פ יבטלו ברוב. ואת"ל דאם נתבטל טומאתו כ"כ נתבטל קדושת מע"ש עכ"פ הרי אפשר לבטלו במע"ש קודש שלא הוכשר לק"ט. ולפע"ד בו"ת נראה ממ"ש תו' [בכורות דכ"ב ב'] ד"ה ובלבד דדוקא חולין טמאים בטלי בטהורי' ברוב. ולא חיישי שמא יחזור וירצה לבטל עם התערובות הזה חולין טמאים אחרים. ויהיה טומאה עוררת טומא' משום דהתערובות לא הועיל להתיר איסורו משא"כ בתרומה כפ"ה דתרומות סי' י"ז. א"כ במעשר דהועיל נמי התערובות להתירו באכילה אפי' בדיעבד לא מהני ודו"ק ותו שמא יוכשר אח"כ ויגרום טומאה לשאר המעשר. ועמ"ש בס"ד לקמן סי' ל"ג:

פירושים נוספים