משנה מנחות ז א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ז · משנה א | >>

[עריכה]

התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות, שתי איפות, והאיפה שלש סאין, עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה.

עשרה לחמץ, עשרון לחלה.

ועשרה למצה, ובמצה שלשה מינין, חלות ורקיקין ורבוכה, נמצאו שלשה עשרונות ושליש לכל מין, שלש חלות לעשרון.

במדה ירושלמית היו שלשים קב, חמשה עשר לחמץ, וחמשה עשר למצה.

חמשה עשר לחמץ, קב וחצי לחלה.

וחמשה עשר למצה, והמצה שלשה מינין, חלות ורקיקים ורבוכה, נמצאו חמשת קבים לכל מין, שתי חלות לקב.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה

חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת,

שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת,

שְׁתֵּי אֵיפוֹת, וְהָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין,

עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן,

עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה.

עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ,

עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה;

וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה,

וּבַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין,

חַלּוֹת וּרְקִיקִין וּרְבוּכָה;

נִמְצְאוּ שְׁלֹשָׁה עֶשְׁרוֹנוֹת וּשְׁלִישׁ לְכָל מִין,

שָׁלֹשׁ חַלּוֹת לְעִשָּׂרוֹן.

בְּמִדָּה יְרוּשַׁלְמִית הָיוּ שְׁלֹשִׁים קַב,

חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ,

וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה.

חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֶחָמֵץ,

קַב וָחֵצִי לְחַלָּה;

וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר לַמַּצָּה,

וְהַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין,

חַלּוֹת וּרְקִיקִים וּרְבוּכָה;

נִמְצְאוּ חֲמֵשֶׁת קַבִּים לְכָל מִין,

שְׁתֵּי חַלּוֹת לְקַב:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

התודה באה -

חמש סאין ירושלמיות - שהן שש מדבריות,

שתי איפות - האיפה שלש סאין,

עשרים עישרון - עשרה לחמץ, ועשרה למצה.

עשרה לחמץ - עישרון לחלה.

עשרה למצה -

ובמצה שלשת מינים - חלות, ורקיקין, ורבוכה,

נמצאו -

שלשה עשרונות ושליש - לכל מין ומין,

ושלש חלות - לעישרון.

במידה ירושלמית, היו שלשים קב -

חמישה עשר לחמץ, וחמישה עשר למצה.

חמישה עשר לחמץ - קב ומחצה לחלה.

וחמישה עשר למצה -

ובמצה שלשת מינים - חלות, ורקיקין, ורבוכה,

נמצאו -

חמשת קבין - לכל מין,

ושתי חלות - לקב.

מה שמביאין עם קרבן תודה הוא ארבעה מינין מן המנחות, אחד מהם החמץ והוא כמו המצה שעושין ממנה השלושה מינים הנשארים, שנאמר על "חלות לחם חמץ"(ויקרא ז, יג), אחר שנאמר "חלות מצות... ורקיקי מצות... וסלת מרבכת"(ויקרא ז, יב), רוצה לומר ששיעור אלה השלושה מינין כמו שיעור החמץ, וקבלה בידינו שצריך להיות לחם תודה כשיעור זה.

וכבר בארנו פעמים שהסאה ששה קבין.

וסיבת היות כל מין מאלו הארבעה מינים עשר חלות, הוא מה שנאמר בהם "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה׳"(ויקרא ז, יד), ונאמר בתרומת מעשר והוא חלק מעשרה "והרמותם ממנו תרומת ה׳"(במדבר יח, כו), ולמדנו שתרומה הזאת ממנה, כמו שבתרומת מעשר אחד מעשרה כן האחד מכל קרבן אחד מעשרה. ולפיכך מניין החלות עשרה מכל מין, והיו כולן ארבעים.

והעשרה שהן חמץ יש בשיעורם שיעור השלושים, ואמרו "על חלות לחם חמץ, כנגד חמץ הבא מצה".

נוטל הכהן ארבע חלות עם חזה ושוק, ואוכלים הבעלים הנותר מן הלחם והקרבן, וזהו קרבן תודה.

ואלו השיעורים שחלק למניין החלות הוא דבר מבואר, ואין צריך פירוש:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

התודה - חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. חמש סאין של ירושלים הן שש מאותן שהיו במדבר בימי משה. שהוסיפו על המדה שהיתה בימי. משה שתות. דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות. ואותו שתות הוא שתות מלבר ^א:

שתי איפות - כלומר, הנך שש סאין הם שתי איפות, שהם עשרים עשרון, שהרי בכל איפה עשרה עשרונות:

עשרה, לחמץ - עשרה עשרונים לעשר חלות חמץ שבתודה:

רבוכה - חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה. ורמב"ם פירש, רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו, לפי שהיה בה שמן כנגד החלות והרקיקין:

נמצאו - שלשה עשרונות ושליש לכל מין ומין. שבמצה:

שלש חלות לעשרון - דהוה להו עשר חלות לשלשה עשרונות ושליש:

במדה ירושלמית - שלא היו בה עשרונות אלא קבים, הוי הנך חמש סאין שלשים קבין. שהסאה ששה קבים. ובגמרא בברייתא מייתי מגזרה שוה שכל מין ומין מארבעה מינים שבתודה היו באים עשר חלות, ואמרו, נאמר כאן והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', ונאמר בתרומת מעשר [ממנו] תרומה לה', מה להלן אחד מעשר אך כאן אחד מעשר. ולמדנו שמין אחד של חמץ היה עשרה עשרונים כנגד שלש מינים של מצה, מדכתיב (ויקרא ז) על חלות לחם חמץ, אמרה תורה כנגד חמץ הבא מצה ^ב:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כתב הר"ב שהוסיפו כו'. ואין מוסיפין יותר משתות. ילפינן לה בגמ' מקרא דיחזקאל (מ"ה) עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. דכל הני שקלים שהם ששים הוא המנה והשקל ד' זוזים הרי ר"מ זוזי וקי"ל דמנה דאורייתא כ"ה סלעים שהם מאה זוזי ומנה של קודש כפול היה הרי מאתים נמצא שהוסיפו שתות מלבר שהוא מ' על ר':

עשרה לחמץ ועשרה למצה וכו'. כתב הר"ב ולמדנו שמין אחד של חמץ היה י' עשרונים כנגד ג' מינים של מצה מדכתיב על חלות לחם חמץ אמרה תורה כו' וז"ל הרמב"ם [מפני] שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנא' חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מרבכת [ובאה הקבלה שר"ל] ששיעור אלו הג' מינים כמו שיעור החמץ ע"כ:

רבוכה. כתב הר"ב חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה כך פירש"י בפירוש החומש פרשת צו ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם שפי' רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו. בפי' משנה ג' פ"ט אדתנן התם דבחביתי כ"ג היה רביעית שמן לכל חלה כתב וז"ל וזה הענין מחזיק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסמכו עליו והוא כי מ"ש בחביתי כ"ג מרבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מרבכת והיא נקראת אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי שמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כ"ג ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא עניין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב וזלאבי"א ר"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכך הוצרך ריבוי שמן והוא שנאמר [סלת] בשמן תעשה. ואשר הביאני לזה מ"ש בספרא בפירוש ענין מלה מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין. והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח. והואיל והענין כן מ"ש רביעית לכל אחד ר"ל שקולין אותה בה. עכ"ל. וזה מתחזק אצלי מה שמצאתי בנא"י בפי' הרמב"ם דספ"ג דאהלות שכתב שפרשו מורבכת תביאנה שהוא מענין צבירה. [*ועיין מ"ש שם בס"ד]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) ילפינן לה בגמרא מקרא:

(ב) (על הברטנורא) מפני שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנאמר חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מורבכת. ובאה הקבלה שר"ל ששיעור אלו הג' מינין כמו שיעור החמץ. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

התודה וכו': פ' ידיעות הטומאה (שבועות דף ט"ו.) וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל התודה היתה באה וכו' חמש סאין שהן שש וכו' כלומר הלחם של התודה היה מדת הסלת שלו ה' סאין של ירושלים שהם היו כשש סאין של המדבר והם שתי איפות בי האיפה היא שלש סאין הרי שש סאין של מדבר הם שתי איפות. והרי החמש סאין של ירושלים הם שש מדבריות ושתי איפות והיינו עשרים עשרון שנאמרו בתודה. וגבי תודה עשרה לחמץ ויו"ד למצה כי עשרה עשרונות הם איפה שלמה כי עשרון ר"ל עשירית האיפה ואלה העשרה עשרונים שבאו לחמץ עשו מהם עשרה חלות והרי צריך עשרון לכל חלה וחלה אבל המצה לא היה בה עשרון שלם כי המצה היה בה שלשה מינים נמצא שיש בכל מין ג' עשרונות ושליש ונמצא ששלש חלות נעשות מעשרון אחד עכ"ל ז"ל:

חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות: כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעולם קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין. וא"ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחנא גבי חמש סלעים של בן בפרק יש בכור בתר דהוסיפו עליהם וי"ל דשאני התם דגלי קרא כדדריש מדכתיב יהיה. תוס' ז"ל. וכן כתוב בסמ"צ וכתב ר"ש לוריא ז"ל שם בפ' ידיעות הטומאה דלפירושם שהוסיפו גם על האיפות שתות מתני' הכי פירושה התודה היתה באה מן המדות הגדולות שחמש היו שש ראשונות אבל לעולם אין פוחתין מששה מדות ע"כ: וז"ל תוס' חיצוניות וא"ת וליבעי לתודה שתי איפות ירושלמיות כדאמרינן בפ' יש בכור דחמש סלעים דבכור הוו לפי התוספת. וי"ל דשאני התם דגלי קרא להוסיף על השקלים כדכתיב יהיה. אבל גבי איפות לא אשכחנא רשות להוסיף מן התורה ולכך אנן משערין למדה מדברית ע"כ: בפי' רעז"ל דקיימא לן מוסיפין על המדות ואין מוסיפין יותר משתות ואותו שתות הוא מלבר ע"כ. אמר המלקט נפקא לן בגמרא מקרא דכתיב ביחזקאל גבי מנה של קדש שהיה כפול והשקל עשרים גרה כתיב עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם הרי ששים שקלים מנויין במקרא. פי' אותם ס' שקלים יהי' לכם המנה והסלע ד' זוזים הרי מאתים ומ' זוזים דהיינו דינרין הוו בהאי מנה וקיימא לן דמנה דאורייתא אינו אלא כ"ה סלעים שהן ק' זוזים אלא דמנה של קדש כפול היה דהיינו מאתים זוזים. וש"מ דמוסיפים על המדות שתות דהיינו מ' למאתן דקדש ודכוותה למאה של חול עשרים וש"מ שתותא מלבר שלחמש מוסיפים הששי שעל ה' פעמים ארבעים הביאו מבחוץ מ' פעם ששית ולא אמרינן שיחלקו המאתים לשש חלקים דהוי לכל חלק וחלק ל"ג זוז ושליש ומאותם חלקים יוסיף אחד על המנה דה"ל שתות מלגו ומהאי קרא נפקא לן דאין מוסיפין על המדות ולא על המטבעות יותר משתות דמנה הוי משקל וסלע הוי מטבע:

שתי האיפות: אית דגרסי שתי איפות וכדאיתיה בפי' רעז"ל:

האיפה שלש סאין: מפיק לה בגמרא מקרא דכתיב ביחזקאל מעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר פי' בת אחת יהיה לכם מעשר מן הכור כיצד עשרת הבתים יהיו לכם החומר ואז יתכן ליטול ממנו בת אחת למעשר לפי שהחומר יהי' עשרה הבתים וכור פשיטא להו לבני בבל שהוא שלשים סאים שהיו מודדים תבואתם בסאים ובכור וכור היינו חומר כדמשמע מהאי קרא ובת היינו איפה דכתיב האיפה והבת תוכן אחד להם:

עשרה לחמץ מעשרון לחלה ועשרה למצה ובמצה ג' מינים וכו': כך צ"ל:

לכל מין ומין משלשה חלות וכו': כצ"ל. ובמקום אחר מצאתי מוגה לכל מין ושלש חלות לקב וגם בסיפא דמתני' הגיהו לכל מין ושתי חלות לקב ותימא הוא בעיני. וביד פ"ט מהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ז י"ח. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' ל"ג:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות: ר"ל שכשבאו לירושלים הוסיפו על המדות. שמן ו' סאין שמדדו בהן במדבר בימי משה. עשו בירושלים ה' סאין:

שתי איפות: ר"ל הנך ו' סאין מדבריות היו ב' איפות שבכל איפה י' עשרונים:

האיפה שלש סאין: שהם עשרים וכו':

עשרה: י' עשרונים:

עשרון לחלה: דכל אחד מי' חלות החמץ שבתודה. נעשה מעשרון:

ורבוכה: ר"ל שנגבלת בשמן רותח קודם שיאפוה [מכילתא]. ולרמב"ם [פ"ט מקרבנות] ר"ל שחולט הסולת במים רותחין. ואופה אותו מעט. ואח"כ מטגנה בשמן הרבה. מדהיה במין זה רביעית שמן. להכי נקראת רבוכה. משא"כ בחלות או ברקיקין לא היה בכל מין רק שמינית שמן:

שלש חלות לעשרון: וכל זה לפי מדה מדבריות שהיו שם עשרונים. אבל במדה וכו':

במדה ירושלמית היו שלשים קב: דכל סאה ו' קבין. נמצא ה' סאין הם ל' קבין:

נמצאו חמשת קבים לכל מין: ובכל מין י' חלות. נמצא שתי וכו':

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי