משנה מנחות ד א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת מנחות · פרק ד · משנה א | >>
התכלת א אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת.
תפלה ו של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד.
הסולת והשמן אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן.
המתנות שעל מזבח החיצון אינן מעכבות זו את זו.
הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן,
- וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת.
- תְּפִלָּה שֶׁל יָד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל רֹאשׁ,
- וְשֶׁל רֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁל יָד.
- הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן אֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַיַּיִן,
- וְלֹא הַיַּיִן מְעַכְּבָן.
- הַמַּתָּנוֹת שֶׁעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן
- אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
התכלת - אינה מעכבת את הלבן,
- והלבן - אינו מעכב את התכלת.
- תפילה של יד - אינה מעכבת של ראש,
- ושל ראש - אינה מעכבת של יד.
- הסולת, והשמן - אינן מעכבין את היין,
- ולא היין - מעכבן.
- המתנות של מזבח החיצון - אינן מעכבות זו את זו.
מצוות ציצית כוללת שתי מצוות:
- האחת, שיהיו ציציותיו בקצות הכסות, והוא שנאמר "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם"(במדבר טו, לח). וזהו יקרא לבן לפי שהוא צמר לבן או פשתן לבן כפי התנאים והעיקרים שנתבארו בתלמוד בדיני הציצית.
- והמצווה השנית, לתת חוט של צמר תכלת כרוך על אותן הציציות. והחוט הזה נקרא תכלת, שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"(במדבר טו, לח). ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו, שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום, ועל כן אנו עושים בלבן לבדו.
[ואומרו והלבן אינו מעכב את התכלת - הוא שאם עשה ציצית בשלמות לבן ותכלת, ונתגרדם הלבן ולא נשתייר ממנו משולשל כלום, ונשתייר התכלת לבדו, הרי זה יצא בו ידי חובתו.]
ומה שאמרו תפלה של יד אינה מעכבת של ראש - על מנת שיהיו אצלו שתיהן ואז יניח איזה משתיהן שירצה לבדה כל זמן שירצה, אבל אם אין אצלו אלא של ראש או של יד אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת, שמא יטעה ויסמוך על האחת תמיד.
ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר, הואיל ודבר המשנה הוא בתפילין של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה על מנת שיהיו מצוין שתיהן, אבל אם לא היה מצוי אלא אחת הרי הן מעכבות זה את זה. ומה שאמר בארבעה מינים שבלולב מעכבות זה את זה על מנת שלא יהיו מצויין כולן, אבל אם היו מצוין כולן הם גם כן אין מעכבות כמו שבארנו בפרק שלפני זה. והרי השווה דין זה בארבעה מינים שבלולב ובתפילה של ראש ושל יד, ולמה אמר בארבעה מינים מעכבים, ואמר בתפילין אין מעכבים. ותירוץ הקושיא הזאת מבואר היטב, וזה שבארבעה מינים שבלולב כשהם מצוין אף על פי שאין מעכבות זו את זו נוטל אותן אחת אחת, לפי שאינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה המצווה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפילו נטל אותן זה אחר זה, ואינו כן בתפילין של ראש ושל יד, אלא כל זמן שיניח אחד משניהן רוצה לומר שלובשן, כבר קיים מצוות עשה ויצא ידי חובת תפילין.
ודיני הציצית והתפילין והמזוזה, ועניין מלאכתן, והברכות שחייבין לברך עליהן, וכל העניינים התלויין בכל זה מן הדינין, ומה שנאמר עליהן בשאלות ותשובות, אין ראוי כפי קבלת חיבורינו לדבר בהן לפי שאינו אלא מפרש, והמשנה לא דברה על אלה המצות דבר מיוחד לכלול דיניהן עד שיהא חייב לפרש אותו. וסיבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלו מפורסמים בזמן חיבור המשנה, והיו עניינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, ואין עניין מהן נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהן, כמו שלא הסדיר התפלה רוצה לומר נוסחה, ואיך יתנהג שליח ציבור, לפי שהיה מפורסם ולא חיברו בזה סידור, אבל חיברו ספר תלמוד וביאורו.
ומה שאמר הסולת והשמן אין מעכבים את היין - רוצה לומר שמן וסולת של מנחת נסכים ויין של נסכים.
ומתנות של מזבח החיצון - כבר זכרנו אותן. והראייה על שאינן תלויין קצתן על קצתן, הרי היא בתחילת הפרק הרביעי מזבחים:
התכלת אינה מעכבת את הלבן - אע"ג דמצוה לתת שני חוטין של תכלת ושני ב חוטין של לבן, או חוט אחד של תכלת ושלשה חוטים של לבן ג, אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואם נתן ארבעתן [של תכלת או ארבעתן] של לבן, יצא:
תפלה של יד אינה מעכבת של ראש - רמב"ם כתב, דוקא ששתיהן מצויין אצלו, אבל אם אין מצויה אצלו אלא אחת מהן, לא יניח האחת עד שימצא האחרת ד, גזרינן שמא יטעה ויסמוך על אחת תמיד. וזה דלא כהלכתא, דמאן דאמר הכי בגמרא [מנחות מ"ד ע"א] הדר ביה מכח מה שהקשו לו ואלא מאן דלית ליה תרתי מצות חדא מצוה נמי לא לעביד, בתמיה ה. והלכה, בין ששניהן מצויין אצלו בין שאין מצויין אצלו אינן מעכבות זו את זו, וכן הורו כל רבותי הלכה למעשה:
הסולת והשמן - של מנחת נסכים:
אין מעכבין את היין - של נסכים שאם הביאו את היין בלא סולת ושמן מנסכו ז:
המתנות של מזבח החיצון - כגון ארבע מתנות של חטאת:
אין מעכבות זו את זו - שאם לא נתן אלא אחת כיפר. דכתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך, שפיכה אחת משמע:
התכלת וכו' תפלה של יד וכו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויין בהן וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר התפלה ר"ל נוסחה ואיך יתנהג ש"צ לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר תלמוד וביארו. הרמב"ם:
התכלת אינה מעכבת את הלבן. כתב הר"ב אע"ג דמצוה לתת שני חוטים של תכלת ושני חוטין של לבן. כ"כ רש"י ותוס' מדדרשי' גדיל שנים דאין גדיל פחות מב'. גדילים משמע ד'. וכתבו התוס' וא"ת מנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין תכלת דילמא לא קפיד קרא אלא דליהוי ארבע חוטין ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא. וי"ל כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שווין ע"כ. ומ"ש הר"ב או חוט אחד של תכלת וכו' זו היא דעת הרמב"ם דלא בעינן אלא חוט אחד דתכלת [*אבל סובר שיהיה] קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמנה ונמצא מעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת והתוספות כתבו דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אבל סוברים דגמרא דידן פליג אדספרי. ודברי הר"ב הן מועתקים מלשון הסמ"ג. וכתב ב"י א"ח סימן י"א דכיון דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא לא בעי למיחת לפלוגתא וה"ק למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחת קצתו תכלת ע"כ. ומ"ש הר"בואם נתן ארבעתן של לבן יצא ול' רש"י ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא. וכתבו התוס' דצריך טעם מנלן דכי לית ליה אלא לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' דלכאורה משמע דאין זה מעכב את זה דאם הטיל ב' חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה בין יש בו מין אחד בין יש בו ב' מינין ע"כ. [*ועיין בדבור דלקמן]:
תפלה של יד וכו'. לשון הר"ב רמב"ם כתב דוקא ששתיהן מצויין אצלו כו'. כ"כ בפירושו וכתב וז"ל ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפלה של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה. ע"מ שיהיו מצויין שתיהן. אבל אם לא היה מצוי אלא א' יהיו מעכבות זו את זו. ומה שאמר בד' מינין שבלולב מעכבות זה את זה. ע"מ שלא יהיו מצויים כולם. אבל אם הם מצויים כולם הם ג"כ אין מעכבות כמו שבארנו בפ' שלפני זה. והרי השוו דין [זה] בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד. ולמה אמר בד' מינים מעכבין ואמר בתפלה אין מעכבין. ותירוץ הקושיא הזאת מבוארת היטב. וזה שבד' מינים שבלולב כשהן מצויין אעפ"י שאין מעכבין זו את זו נוטל אותן אחד אחד לפי שאינו יוצא י"ח ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה. ואינן כן בתפלה של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קיים מ"ע [אחת] ויצא ידי חובתה ע"כ. ומ"ש הר"ב וזה דלא כהלכתא כו' גם הרמב"ם בחבורו פ"ד מה"ת סתם וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו וכתבו עליו הכ"מ וב"י א"ח סימן כ"ו דהלשון שבפירושו הוא טעות סופר כלו' שתלמיד טועה כתב כן מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים ובנוסחות הערבי ליתיה. ע"כ. וכך בנא"י שבידי הוגה ונרשם על לשון הפי' ומ"ש תפלה של יד אינה מעכבת כו' עד ואינו כן בתפלה של ראש ושל יד אלא. ונכתב במקומו בזה הלשון ואמרו הלבן אינו מעכב את כו' הוא שאם עשה ציצית של לבן ותכלת ואבד הלבן ונשאר התכלת לבדו. יצא. ודע שאעפ"י שאין מעכבין זה את זה שתיהן מצוה אחת אבל תפלה ב' מצות כמו שביארנו בחבורנו במנין המצות ולזה כל כו' ע"כ והא דכתב הלבן אינו מעכב וכו' הוא שאם עשה ציצית כו' האריך בפירוש הזה הכ"מ בספ"א מה' ציצית:
תפלה. תרגום לטוטפות לתפילין. והטור סימן כ"ה מפרש ל' פליליה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו. דכתיב (דברים כה) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפילין שבראש [*וז"ל התוס' ותפילין נראה לשון ויכוח כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כדאמר' וראו וגו' ע"כ וכתבתי על זה בספרי ספר מעדני מלך בפ"ג דברכות, שלפי זה צריכה שתהיה קריאת הלמ"ד במלת תפילין בדג"ש להוראת הלמ"ד הכפולה]:
הסלת והשמן אין מעכבין את היין. פי' הר"ב הסולת והשמן של מנחת נסכים. וכתבו התו' משמע הא סולת ושמן מעכבי אהדדי ותימא דהא לא כתיב שום קרא במנחת [נסכים] ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכוב לעיל [פ"ג משנה ה'] וגילוי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא ע"כ:
המתנות שעל מזבח החיצון. פירש הר"ב דכתיב ודם זבחיך ישפך וכו' עיין עוד ברפ"ד דזבחים:
(א) (על המשנה) התכלת כו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייב לברך עליהן כו'. וסבת זה בעיני, לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה, והיו ענינים ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל, אין ענין מהן נפלא משום אדם וע"כ לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר נוסח התפלה ואיך יתנהג שליח ציבור לפי שהיה מפורסם. אבל חברו ספר גמרא וביארו. הר"מ:
(ב) (על הברטנורא) כ"כ רש"י ותוס', מדדרשינן גדיל שנים דאין גדיל פחות משנים, גדילים משמע ד':
(ג) (על הברטנורא) זו דעת הר"מ, דלא בעינן אלא חוט אחד תכלת. אבל סובר שיהיה קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמונה, ונמצא שמעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת. ועתוי"ט:
(ד) (על הברטנורא) והחילוק דבתפלה קרי ליה אין מעכבין כו', ובד' מינין שבלולב מעכבין דבד' מינין כשהן מצויין נוטל אחד אחד ואינו יוצא ידי חובתו ולא שלמה הטצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפילו בזה אחר זה, ואינו כן בתפלה כו' אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר"ל שלובשן כבר קיים מ"ע אחת ויצא ידי חובתה:
(ה) (על הברטנורא) גם בחיבור הר"מ חזר וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) תפלה. תרגום לטוטפות, לתפילין. והטור מפרש לשון פליליה. שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וררשינן אלו תפילין שבראש. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) משמע הא סולת ושמן מעכבי אהדדי תוספ'. ועתוי"ט:
התכלת אינה מעכבת וכו': בפ"א דהלכות ציצית סימן ד'. ובטור א"ח סימן י"ב. ומה שפי' ר"ע ז"ל. הוא פי' רש"י ז"ל וכתב הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות ולכאורה היה משמע ואין זה מעכב את זה שאם הטיל שני חוטין מן האחד יצא כי הא דתפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד והאריך שם להוכיח כפי' רש"י ז"ל וז"ל ספר לבוש תכלת בסי' י"א סעיף ד' ואין לפרש הא דאין מעכבין זה את זה היינו לומר שאם אין לו ב' המינים אלא אחד מהם יקח אותו המין שיש לו לבדו כמו שהיה לוקח אותו אם היה המין הב' עמו וכדאמרי' גבי תפילין שאין מעכבות זו את זו ואיזו שיש לו מברך עליה לבדו הכי נמי נאמר הכא גבי ציצית שאם אין לו תכלת לא יקח אלא ב' חוטין לבין למ"ד דבזמן שהיה תכלת היו עושים ב' חוטים מתכלת וב' חוטים מלבן או ז' חוטים לבן למ"ד דבזמן התכלת לא היו עושים אלא פתיל אחד של תכלת מדכתיב פתיל דאחד משמע ויברך עליה. הא לא אמרינן דשאני התם גבי תפילין דשתי מצות הן וא"א לקיים שתיהן כאחת אבל הכא חדא מצוה היא ואפשר לקיים מנין מצות גדילים בחד מינא דהא דכתיב גדילים שפירשו ח' חוטים מדלא כתיב גדיל אפשר בחד מינא דהא לא כתיב בפסוק זה אלא גדילים סתם ומשמע לעולם לא יפחות מב' גדילים דהיינו ד' חוטים שהן ח' בכפלם בין אם הם חד מינא או ב' מינים אלא שביותר מח' פליגי בה רבנן ז"ל י"א שלא מיעט הכתוב אלא הפחות אבל יותר יעשה כמו שירצה וי"א דדוקא אמרה תורה ב' גדילים לא פחות ולא יותר ואם עשה יותר הוי משום בל תוסיף אפילו הם ב' מינים וכן נוהגין ע"כ. ובגמ' לימא מתני' דלא כרבי דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דמדלא כתיב אותם משמע תרוייהו לבן ותכלת כחד הוו דמעכבין זה אית זה דברי רבי וחכמים אומרים אין מעכבין אמר רב אפילו תימא רבי לא נצרכא מתני' דקתני אין מעכבין זה את זה אלא להקדים דתניא מצוה להקדים לבן לתכלת דלבן כתיב ברישא הכנף מין כנף ואם הקדים תכלת ללבן יצא ופריך תינח לבן דאינו מעכב את התכלת דאין צריך לפסוק התכלת אלא יתן הלבן אחריו תכלת דאינה מעכבת את הלבן מאי היא דמשמע אם הקדים לבן אין תכלת מעכבתו ואין צריך לפסוק אלא יתן תכלת אחריו הא פשיטא דהא דינא הכי להקדים לבן ומסיק רבא אלא לא נצרכה אלא לגרדומין דאי איגרדם לבן וקאי תכלת או איפכא לית לן בה אם נשאר כדי עניבה ובעי' האי כדי עניבה כדי לענוב כולהו בהדי הדדי בעינן דהיינו שיעור גדול מלעונבן כל חד וחד לחודיה או דילמא דכל. חד וחד לחודיה סגי וקאי בתיקו. ומאן תנא דפליג עליה דרבי האי תנא הוא דתניא ר' יצחק אומר משום ר' נתן שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי אין לו תכלת מטיל לבן כל הד' חוטים והיינו חכמים דפליגי עליה דרבי:
תפלה של יד וכו': בפ"ד דהלכות תפלין סי' ד'. ובטור א"ח סי' כ"ו. ואיתה בפ"ק דערכין דף ג': בסוף פי' ר"ע ז"ל דכתיב ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת משמע ע"כ והכי מפרש לה הכא בגמ' וכתבו תוס' ז"ל פ' ב"ש מעיקרא דריש מהאי קרא ולא קאי לבסוף ע"כ וע"ש בזבחים ר"פ ב"ש במ"ש שם וביד פ' שני דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ב:
יכין
והלבן אינו מעכב את התכלת: דמצוה לתת בכל כנף ד' חוטין. חוט א'. או ב' תכלת. והשאר לבן. ואם היו כולן לבן או כולן תכלת. יצא. [אב"י הקשו רבעתו"ס למה לא נימא כבתפלה של יד אינה מעכבת של ראש דר"ל אינה מעכבת כלל. ה"נ נימא דסגי בב' חוטין לבן או תכלת. ונ"ל מדנקט תכלת ולא חוטי תכלת. וגם מדנקט מעכבת ולא מעכבין ש"מ דאצבע קאי. דרק הוא אינו מעכב. אבל חוטין מעכבי]:
ושל ראש אינה מעכבת של יד: דכל אחד מצוה לבד היא. ולהכי באין לו שניהן. יניח אחד. אם של ראש. יברך ב' ברכות. ואם לא יוכל להניח רק של יד. יברך להניח לבד [א"ח כ"ו]. [ונקראין תפילין מלשון מחשבה. כמו ראות פניך לא פללתי. מדאסור להסיח מחשבתו מהן בעודן עליו]:
אינם מעכבין את היין: של מנחת נסכים:
המתנות שעל מזבח החיצון: מכל הקרבנות שצריכים יותר ממתן אחד [כזבחים פ"ה]:
אינן מעכבות זו את זו: דבנתן מהן מתנה אחת כיפר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת