משנה כתובות ו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ו · משנה ו | >>
יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתהיג, וכתבו לה במאה או בחמישים זוזיד, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.
רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.
וחכמים אומרים: פעמים יז שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין יח את הנכסים ונותנין לה.
יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאַתָּה אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ מִדַּעְתָּהּ,
- וְכָתְבוּ לָהּ בְּמֵאָה אוֹ בַּחֲמִשִּׁים זוּז,
- יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָן מַה שֶּׁרָאוּי לְהִנָּתֵן לָהּ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אִם הִשִּׂיא אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה,
- יִנָּתֵן לַשְּׁנִיָּה כְּדֶרֶךְ שֶׁנָּתַן לָרִאשׁוֹנָה.
- אִם הִשִּׂיא אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה,
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- פְּעָמִים שֶׁאָדָם עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי;
- אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַנְּכָסִים וְנוֹתְנִין לָהּ:
יתומה - שהשיאתה אימה או אחיה לדעתה,
- וכתבו לה - מאה או חמישים זוז,
- יכולה היא משתגדיל,
- להוציא מידן - מה שראוי להינתן לה.
- רבי יהודה אומר:
- אם השיא בת הראשונה -
- ינתן לשניה - כדרך שנתן לראשונה.
- אם השיא בת הראשונה -
- וחכמים אומרין:
- פעמים שאדם עני - ומעשיר,
- או עשיר - ומעני,
- אלא שמין את הנכסים - ונותנין לה.
- פעמים שאדם עני - ומעשיר,
( ראו משנה ה' )
מה שראוי ליתן לה - עישור נכסים:
אם השיא - האב בחייו:
את הבת הראשונה ינתן וכו' - בין שהוא פחות מעישור בין שהוא יותר. והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדן דעתיה דאב. ואם א"א לעמוד על אומדן דעתו של אב טו יהבינן לה עישור נכסים דמשתכחי השתא בשעת נשואיה ממקרקעי. אבל ממטלטלי אין לה עישור. ואיכא למ"ד דבזמן הזה ממטלטלי נמי אית לה עישור. ואם נישאת ולא תבעה מן היורשים, תובעת לאחר שנישאת, ולא אמרינן אחולי אחלה גבייהו. ודוקא כשהיתה ניזונית מנכסי אביה, אבל אם פסקו היורשים מלתת לה מזונות [אחולי אחלה טז אלא אם כן מחתה]. ואם היתה בוגרת שאין לה מזונות ועמדה ונישאת ולא תבעה מה שראוי לה לנדוניתה מנכסי אביה אחולי אחלה גבי יורשים ואינה יכולה לתבוע עוד, ואפילו היתה ניזונת מנכסיהם:
מדעתה. רבותא קמ"ל דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש"י:
במאה או בחמשים זוז. איצטריך למתני מאה דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואיצטריך לאשמעינן נמי בחמשים זוז למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אף על פי שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. כך נ"ל:
מה שראוי לתת לה. פירש הר"ב עישור נכסים וכ"כ רש"י וטעמייהו שכן מצינו דעת שלישית לרבי בברייתא דסובר עישור נכסים וכתב הר"ן שאפשר דת"ק הכי קאמר מה שראוי לינתן לרבי יהודה לפי אומדנא דאב ולרבנן לפי שומת הנכסים:
רבי יהודה אומר אם השיא וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"י [גמרא] דאזלינן בתר אומדנא דאב. ואם א"א לעמוד על אומדן דעתו של אב כו' ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו' משום דלא תלי מידי בהשיא ולא השיא אלא באומדנא אי וותרן אי קמצן אף על גב דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא להודיעך כחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא כדאיתא בגמרא וכך תפרש דברי הר"ב והלכה כרבי יהודה דאזלינן בתר אומדנא. אי וותרן אי קמצן אפילו בלא השיא. ואם אי אפשר לעמוד על אומדן כו' פירוש שלא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן. ומ"ש עוד הר"ב ואם נשאת וכו' ולא אמרינן אחולי כו' אבל אם פסקו כו' אחולי כו'. תמיהא מלתא דמה מחילה שייך בקטנה דהא מתניתין בקטנה מיתניא שהיא הנקראת יתומה הנשאת ע"י אמה ואחיה ועוד שכן תנן לכשתגדיל ואפשר שר"ל כשלא מחתה לאחר שתגדיל אבל אין נראה כן ממ"ש תובעת לאחר שנשאת. גם המגיד בפ"כ מה' אישות כתב בשם הרשב"א דאע"ג דגדלה משנישאת ולא תבעה אחר גדלות מיד לא איבדה לעולם. לפי שכל שלא אבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכן נראה מדעת רבינו ע"כ לכך נראה לפרש דבריו דלא מיירי אלא בגדולה הנשאת ר"ל שהיא נערה אבל בקטנה לאו בת מחילה היא וכדעת כל הפוסקים שאפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ופירוש מחתה כלשון הטור סימן קי"ג לומר דעו שאיני מוחלת על פרנסתי. ופרנסה ר"ל צורכי הנדוניא:
פעמים שאדם עני. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא ובעשיר והעני הא לית ליה אלא עני בדעת שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני וכן עשיר עשיר בדעת:
אלא שמין את הנכסים. כלומר רואין שכנגדו היאך מתפרנסות מנכסים כאלו. והכי איתא בתוספתא. הר"ן:
(יג) (על המשנה) מדעתה. רבותא קמשמע לן דאע"פ שנתרצית אין מחילתה מחילה. רש"י:
(יד) (על המשנה) במאה או בחמשים. אצטריך למתני במאה, דלא תימא שפטרו עצמן בהוספה זו הואיל והוסיפו עצמן על שיעור הראוי. ואצטריך נמי בחמשים, למימר דאפילו הכי אינה יכולה להוציא מידן אלא כשתגדיל ולא קודם לכן אע"פ שהשיאוה ולא נתנו לה אלא הפחות שבשיעורין אפילו הכי אין לה עליהם דין הפרנסה אלא לאחר שתגדיל. נראה לי:
(טו) (על הברטנורא) ולא כתב בקצרה ואם לא השיא כו', משום דלא תליא מידי בהשיא ולא השיא, אלא באומדנא אי ותרן או קמצן אע"ג דלא השיא ולא גילה דעתו בהשאת בת. והא דנקט השיא, להודיעך כוחן דרבנן דפליגי עליה אפילו בהשיא. כדאיתא בגמרא. והכי מפרש לשון הר"ב:
(טז) (על הברטנורא) כל זה איירי בגדולה הנישאת, רוצה לומר כשהיא נערה. אבל קטנה לאו בת מחילה היא ואפילו לא מחתה ולא מתזנה אפילו הכי כשתגדיל יכולה להוציא. ועיין תוי"ט:
(יז) (על המשנה) פעמים כו'. מפרש בגמרא דליכא למימר עני ועשיר בנכסים. דאם כן היכי קאמר תנא קמא כדמעיקרא, ובעשיר והעני הא לית ליה, אלא, עני בדעת, שאין בדעתו ליתן לה נדוניית עשיר אלא נדוניית עני. וכן עשיר [עשיר] בדעת:
(יח) (על המשנה) שמין. כלומר רואין שכנגדו האיך מתפרנסות מנכסים כאלו. הר"נ:
יתומה שהשיאתה וכו': ביד שם סי' י"ב י"ג ובטור א"ה סי' קי"ג:
מדעתה: בירושלמי לא גרסינן מלת מדעתה וכן נמחק ג"כ ממשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ע"פ רוב הספרים וכתב ס"א לדעתה ע"כ:
יכולה היא משתגדיל: לשון התוספתא אע"פ שכתב להם הבעל דין ודברים אין לי עמכם יכולה היא כשתגדיל להוציא וכו':
מה שראוי להנתן לה: לשון הרמב"ם ז"ל שם פ' עשרים פרנסה הראויה לה או באמדן דעת האב או בעשור הקרקעות ע"כ. ובגמ' דייקינן טעמא דיכולה היא להוציא מידם דקטנה הא גדולה כגון נערה ויתרה ומוקי לה בדלא מיתזנה מינייהו ובשלא מיחתה אבל אם מיחתה או דמיתזנה מינייהו לא אבדה מותר עשור נכסיה:
אם השיא: ס"א אם השיאו ה"ר יהוסף ז"ל:
פעמים שאדם עני ומעשיר או עשיר ומעני: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
אלא שמין את הנכסים ונותנין לה: כלומר רואין שכנגדן היאך מתפרנסות מנכסים כאלו והכי איתא בתוספתא כיצד הבנות נזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אילו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן להם אלא רואין שכנגדן היאך נזונות ומתפרנסות ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת מן הבנות נוטלת עשור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא האב בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה ע"כ. ונמצאו שלש מחלוקות בדבר ואפשר דת"ק דמתני' כרבי ס"ל וכדברי רש"י ז"ל א"נ דלא מעייל נפשיה בהכי כלל ואין במשנתנו אלא שני מחלוקות הר"ן ז"ל. ובגמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב כלומר שמין ואומדין דעתו של אב ואומרים אילו היה האב קיים כמה היה נותן לבתו לפרנסת הבעל ונותנין לה ואותבינן עליה דשמואל ממתני' דקתני פעמים שאדם עני והעשיר אלא שמין את הנכסים ונותנין לה מאי עני והעשיר אילימא עני עני בנכסים עשיר עשיר בנכסים מכלל דת"ק סבר אפי' עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה והא לית ליה אלא לאו עני עני בדעת פי' שאין בדעתו לתת לבתו נדונית עשיר אלא נדונית עני ועשיר דקתני עשיר בדעת וקתני שמין את הנכסים ונותנין לה אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ופרקינן הוא דאמר כר' יהודה דאמר אם השיא האב בת ראשונה וכו' ופרכינן ונימא הלכה כר' יהודה ומשנינן אי אמר הלכה כר' יהודה ה"א דוקא היכא דהשיא דגלי דעתיה אבל לא השיא לא קמ"ל דטעמא דר' יהודה דאזלינן בתרי אומדנא ל"ש השיא ולא שנא לא השיא והאי דקתני השיא להודיעך כחן דרבנן דאע"ג דהשיא האב וגלי דעתיה לא אזלינן בתר אומדנא. ואיתא בתוספות פ' נערה דף נ'. והקשה החכם השלם כמהר"ר חייא רופא נ"ע דמעיקרא ה"ל לתנא לאשמועינן שהיתומה נוטלת עשור נכסים או לפי אומדנא ובתר הכי לישמעינן דיתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ותרצתי לו דנלע"ד לומר דמשום דכבר שנינו לעיל בפ' נערה שנתפתתה דין תנאי כתובת בנין דכרין וא"ר יוחנן משום רשב"י מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ואמרינן התם דהוי דאורייתא דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנו בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימן בידיה אלא הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דליקפצו עלה ונסבי לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרויהו עד עשור נכסי ע"כ. א"כ כבר היה נודע דין עשור דאפילו מחיי האב מיחייב בה ולזה אפשר שכיון רש"י ז"ל במה שפירש במה שראוי להנתן לה עשור נכסים ע"כ. כלומר הידועים כבר. עוד אפשר לומר דמש"ה לא הקדים לאשמועינן דין עשור הכא ברישא לאשמועי' כחן דר' יהודה וחכמים דאפילו אחר שנשאת יכולה היא משתגדיל. להוציא מידן לר' יהודה כדאית ליה לפי אומדנא ולחכמים כדאית להו עשור נכסי:
ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה: בין שהוא עשור בין שהוא פחות בין שהוא יתר רש"י ז"ל. אתא לאפוקי מדעת הגאון ר"ח ז"ל שכתב דהא דאמרינן דאזלינן בתר אומדן דעתא דאב וכר' יהודה היינו דוקא לגרועי מעשור נכסי אבל לאוסופי על העשור לא דכיון דלא אשכחן בהדיא מ"ד דמוסיפי' על העשור ולא אשכחן רק דרבי ס"ל דנוטלת עשור עשה מעשה בדאמידניה לגרועי ונתן לה אחד מי"ב בנכסים ובפ' נערה שנתפתתה נמי אמרינן משום רשב"י מפני מה תקנו וכו' עד אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עשור נכסי הלכך לית לן לאפוקי מנכסי יתומים טפי מעשור נכסים ע"כ וכן נראה דעת הרא"ש ז"ל אבל רב אלפס ז"ל הביא דעת אחרת והיא כדעת רש"י ז"ל והיא ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל וגם הראב"ד והרמב"ן ז"ל אבל הר"ן ז"ל הכריח כדעת ר"ח ז"ל ע"ש:
יכין
יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה: ר"ל אפילו נתרצית:
או בחמשים זוז: קמ"ל ק' אף שהוסיפו לה יותר מהראוי כנ"ל, וקמ"ל נ' דאפ"ה אינה מוציאה עד שתגדיל:
מה שראוי להנתן לה: דהיינו עישור נכסי של הירושה, ואפילו מראוי נוטלת. וי"א רק עישור קרקעות [קי"ג]:
רבי יהודה אומר אם השיא: האב:
ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה: ורק בלא ידעינן דעתיה דאב יהבינן עישור נכסי:
אלא שמין את הנכסים ונותנין לה: כפי שיתן אדם שהוא קמצן או וותרן כמוהו ובלא ידעינן דעתיה, נותנין לה עישור נכסי, וקיי"ל כר"י. ודוקא בסתם אבל בידעינן שנשתנה דעתיה או עשרו, אזלינן בתר דעתו האחרונה [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת