משנה כריתות א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק א · משנה ו | >>
המפלת אור לשמונים ואחד, בית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבים.
אמרו בית הלל לבית שמאי, מאי שנא אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד, אם שוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן.
אמרו להם בית שמאי, לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שכן יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד, שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן.
אמרו להן בית הלל, והרי המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן וחייבת בקרבן.
אמרו להם בית שמאי, לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד, ראוי לקרבן צבור, תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד, שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן צבור.
הדמים אינן מוכיחין, שהמפלת בתוך מלאת, דמיה טמאין, ופטורה מן הקרבן.
הַמַּפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד,
- בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן,
- וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִים.
- בֵּית שַׁמַּאי פּוֹטְרִין מִן הַקָּרְבָּן,
- אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי:
- מַאי שְׁנָא אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד מִיּוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד?
- אִם שָׁוֶה לוֹ לְטֻמְאָה,
- לֹא יִשְׁוֶה לוֹ לְקָרְבָּן?
- אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
- לֹא;
- אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד,
- שֶׁכֵּן יָצְאָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן,
- תֹּאמְרוּ בְּמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד,
- שֶׁלֹּא יָצְאָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן?
- אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל:
- וַהֲרֵי הַמַּפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת תּוֹכִיחַ,
- שֶׁלֹּא יָצְאָה בְּשָׁעָה שֶׁהִיא רְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קָרְבָּן,
- וְחַיֶּבֶת בְּקָרְבָּן.
- אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
- לֹא;
- אִם אֲמַרְתֶּם בְּמַפֶּלֶת יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת,
- שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְקָרְבַּן יָחִיד –
- רָאוּי לְקָרְבַּן צִבּוּר;
- תֹּאמְרוּ בְּמַפֶּלֶת אוֹר לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד,
- שֶׁאֵין הַלַּיְלָה רָאוּי
- לֹא לְקָרְבַּן יָחִיד
- וְלֹא לְקָרְבַּן צִבּוּר?
- הַדָּמִים אֵינָן מוֹכִיחִין,
- שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת,
- דָּמֶיהָ טְמֵאִין,
- וּפְטוּרָה מִן הַקָּרְבָּן:
- שֶׁהַמַּפֶּלֶת בְּתוֹךְ מְלֹאת,
המפלת אור שמונים ואחד -
- בית שמאי: פוטרין מן הקרבן,
- ובית הלל: מחייבין.
- אמרו בית הלל לבית שמאי: מה שנה אור שמונים ואחד, מיום שמונים ואחד?
- אם שוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן?
- אמרו להם בית שמאי: לא,
- אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד - שכן יצאת לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן,
- תאמרו במפלת אור שמונים ואחד - שלא יצאת לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן?
- אמרו להן בית הלל: והרי המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח,
- שלא יצאת לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן - וחייבת בקרבן.
- אמרו להן בית שמאי: לא,
- אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד - ראוי לקרבן ציבור,
- תאמרו במפלת אור שמונים ואחד, שאין הלילה ראוי - לא לקרבן יחיד, ולא לקרבן ציבור.
- הדמים אינן מוכיחין -
- שהמפלת בתוך מלאת - דמיה טמאין, ופטורה מן הקרבן.
הכל מודים שאם הפילה ביום שמונים שהיא פטורה מן הקרבן על הנפל הזה, לפי שהוא נחשב כאילו בא עם הולד הראשון לפי שהוא בתוך ימי מלאת.
וימי מלאת נקראין ארבעים של זכר, ושמונים של נקבה, לפי שנאמר "ובמלאת ימי טהרה"(ויקרא יב, ו).
ואם הפילה באחד ושמונים משילדה נקבה, הרי היא חייבת קרבן על הנפל הזה לדברי הכל, לפי שהוא לידה שניה הואיל והפילה אחר מלאת שכבר נסתלקה לידה ראשונה.
ואין מחלוקותם אלא במפלת ליל אחד ושמונים, אם היא חייבת על הנפל הזה קרבן בפני עצמו או הוא נחשב עם הלידה הראשונה. בית הלל מחייבין אותה קרבן על הנפל, הואיל והפילה אחר מלאת. ומביאין ראיה על זה ואומרים, כדרך שאם ראתה דם ליל שמונים ואחד שהוא דם טומאה לדברי הכל כאילו ראתה יום שמונים ואחד, לפי שלא קרא אותו דם טהור אלא עד סוף הארבעים לזכר ושמונים לנקבה כמו שבאר הכתוב, וכל מה שהיא רואה אחר זמן זה הרי הוא דם טומאה בין ראתה בלילה בין ראתה ביום, ואין הפרש בין שתלד ליל אחד ושמונים או יום אחד ושמונים, הואיל ופסק דם טהור נסתלקה לידה ראשונה, וזהו עניין מה שאמרו אם השוה לו לטומאה, לא ישוה לו לקרבן.
ואמרו להם בית שמאי, [אין] דם טומאה מחייב אותה קרבן על הנפל הזה, לפי שהמפלת בתוך ימי טוהר היא פטורה מן הקרבן לדברי הכל כמו שבארנו, אף על פי שדמיה טמאים בשעה שהיא מפלת הנפל ההוא לפי שהוא דם לידה לא דם טהור, ואין חולק על זה. אבל בית שמאי אומרים שאינה פוסקת מלידה ראשונה, ולפיכך חייבת על הנפל הזה בפני עצמו עד שתצא לשעה שהיא ראויה להביא קרבן לידתה הראשונה, ואי אפשר זה אלא ביום אחד ושמונים, לפי שליל אחד ושמונים אי אפשר להביא קרבנה כמו שבארנו בתחילת סדר זה, שהלילה אינה ראויה לקרבן כל עיקר לא ליחיד ולא לרבים.
והטעם שמחמתו נחלקו במפלת ליל שמונים ואחד לנקבה, ולא נחלקו בליל ארבעים ואחד לזכר ואף על פי שדין שניהם אחד כמו שאמרנו, הוא לפי שאי אפשר זה בשום פנים, מפני שיולדת זכר אסורה לבעלה שבעת ימים, ואם בא עליה אחר כן והפילה יום אחד וארבעים דרך משל, יהיה הנפל בן שלשים ושלשה יום, ובתוך זמן זה לא יתבונן בו מצורת האדם ומה שתהא חייבת עליו קרבן מחמתו כמו שהקדמנו. אבל יולדת נקבה ישאר לה מימי מלאת אחר שהיא מותרת לבעלה ששים וששה ימים, ואפשר בכגון זמן זה שתתעבר ותפיל נפל שיהיה לו יותר על ארבעים, ולפי שהדבר באפשר ביולדת נקבה דבר עליה בהלכה זו ובאחרות:
המפלת לאור שמונים ואחד - שילדה נקבה, וליל שמונים ואחד שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה:
בית שמאי פוטרים מן הקרבן - מלידה שניה. אע"ג דלאחר מלאת הוא כד, הואיל ולילה היא ולא יצתה שעה ראויה לקרבן, דלילה מחוסר זמן קרבן היא, דכתיב (ויקרא ז) ביום צוותו, הלכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי:
מאי שנא אור לשמונים ואחד מיום שמונים ואחד - דודאי חייבת קרבן על הנפל שהפילה לדברי הכל הואיל ואחר מלאת הפילה:
אם שוה לו לטומאה - שהרי אתם מודים שבשקיעת החמה של יום שמונים כלו ימי טוהר שלה ואם ראתה בליל שמונים ואחד טמאה:
הדמים אינם מוכיחים - והדם שאתם אומרים אם שוה לו לטומאה, אינו ראיה, שהרי המפלת תוך מלאת דמה טמא מפני הלידה כה, ואינה חייבת קרבן שני לפי שכל שבא בתוך מלאת נחשב כאילו בא עם הולד הראשון ובהא מודו בית הלל:
המפלת אור לשמונים ואחד. פי' הר"ב שילדה נקבה וליל פ"א וכו' הפילה. ולישנא מעליא הוא דנקט אור וכדפי' הר"ב בריש פסחים. והא דלא תנן המפלת אור למ"א כשילדה זכר. מפורש בפירוש הר"ב במשנה ד' פ"ב. ועמ"ש שם:
ב"ש פוטרין מן הקרבן. פירש הר"ב מלידה שניה. אע"ג דלאחר מלאת הוא דחייב בקרבן שני כמ"ש בפי' הר"ב במתני' דלקמן ועמ"ש שם:
הדמים אינם מוכיחים. כתב הר"ב שהרי המפלת תוך מלאת. דמה טמא מפני הלידה לפי שהוא דם לידה לא דם טוהר. הרמב"ם:
(כד) (על הברטנורא) דחייב בקרבן שני כמ"ש בפי' הר"ב במתני דלקמן:
(כה) (על הברטנורא) לפי שהוא דם לידה לא דם טוהר. הר"מ:
המפלת אור לשמונים ואחד וכו': ברפ"ק דפסחים. ונלע"ד דכך הוא אם נגרוס לאור שמונים וא' כמו אור לשמונים וא' וכמו אור שמנים ואחד וכמו שכתבתי שם בריש פסחים. ועיין בספר קרבן אהרן פ' כי תזריע פרק שלישי. וז"ל רש"י ז"ל שם פ"ק דפסחים מ"ש אור שמנים ואחד מיום פ' ואחד הלא אתם מודים לנו שאם לא הפילה הלילה והפילה למחר שחייבת אף כשהפילה אור לשמונים ואחד תתחייב שהרי לכל דבר זמן היום והלילה שוין:
אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן: בתמיה פי' ועוד ראיה אחרת הואיל ושוה לו לטומאה שעד שקיעת החמה של שמונים דמיה טהורין ואם תראה לאחר שקיעת החמה דמיה טמאים כאילו הוא רואה למחר ולמה לא ישוה לו אף לקרבן שכשם שאם תפיל למחר תתחייב כך תתחייב על הולד של לילו:
לא אם אמרתם במפלת יום פ' וא' שכן יצאת לשעה הראויה לקרבן.: לפיכך נתחייבה בקרבן הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו תאמרו במפלת אור לשמונים ואחד שלא יצאת מידי ולד הראשון לשעה הראויה להביא בה קרבן והדמים שאתם אומרים אינם מוכיחין שהרי הפילה תוך מלאת דמיה של לידה טמאה ופטורה מן הקרבן עכ"ל ז"ל. אור לשמונים ואחד ולא נקט אור למ' שהרי אינו נוצר עד מ' וא"כ לא אפשר גליון. וז"ל הרמב"ם ז"ל והטעם שמחמתו נחלקו במפלת ליל פ' ואחד ולא נחלקו בליל מ' וא' לזכר ואע"פ שדין שניהם אחד כמו שאמרנו הוא לפי שאי אפשר זה בשום פנים מפני שיולדת זכר אסורה לבעלה ז' ימים ואם בא עליה אחר כן והפילה יום מ' וא' דרך משל והיה הנפל בן ל"ג ימים ובתוך זמן זה לא יתכונן מצורת האדם ומה שתהא חייבת עליו קרבן מחמתו כמו שהקדמנו. אבל יולדת נקבה ישאר לה מימי מלאת אחר שהיא מותרת לבעלה ששים וששה ימים ואפשר בכגון זה שתתעבר ותפיל נפל שהיה לו יותר על מ' יום ולפי שהדבר באפשר ביולדת נקבה דבר עליה בהלכה זו ובאחרות ע"כ. ונראה דבאחרות דקאמר היינו משנה ד' דבפירקין דבסמוך:
וב"ה מחייבין: דכתיב או לבת לרבות אור פ"א דמצי למיכתב ובמלאת ימי טהרה תביא כבש אלא קרא יתירה לרבות והאי דקאמרי במתניתין מ"ש אור פ"א מיום פ"א לדברי ב"ש קאמרי.
[הגה"ה 3ומלות לבן ולבת נמי כבר נדרשו בת"כ לחייב על כל בן ובן ועל כל בת ובת]:
שהמפלת בתוך מלאת דמיה טמאים: צריכה להשלים ימי טומאה של מפלת לאחר פ' ופטור מן הקרבן הואיל ותוך מלאת הפילה הרגמ"ה ז"ל:
יכין
המפלת אור לשמנים ואחד: מיירי שילדה נקבה, שטובלת לאחר י"ד ומותרת לבעלה, אבל אסורה עדיין לכנס למקדש ולאכל קודש עד אחר שהביאו קרבנן ביום ס"ז משטבלה. וזו הפילה בליל שקודם יום הס"ז משטבלה, שהוא ליל שקודם יום הפ"א משילדה. אבל בילדה זכר לא משכח"ל שתפיל תוך מלאות, דהרי בזכר טובלת אחר יום ז' משילדה ומותרת לבעלה ואסורה לכנוס למקדש ולאכל קודש עד אחר יום ל"ג משטבלה, והרי בל"ג יום א"א שתפיל ולד שתתחייב עליו קרבן:
בית שמאי פוטרין מן הקרבן: שחייבת אותו מלידה שנייה. דאף דהפילה לאחר מלאות, עכ"פ מדהיה אז עדיין לילה, והרי אי אפשר שתביא קרבנותיה בלילה, להכי לעניין קרבן כהפילה תוך מלאות דמי, שנפטרת בקרבן א' על כמה וולדות:
מאי שנא אור לשמנים ואחד מיום שמנים ואחר: דכשהפילה ביום פ"א וודאי כ"ע מודו דמייתי עלה קרבן לבד, מדהפילתו לאחר מלאות, והרי בכל דבר חיוב דין הלילה שוה לדין היום שלאחריה:
אם שוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן: זו קושיא אחרת היא שהקשו ב"ה. ור"ל והרי אתם מודים דבראתה דם בלילה שקודם יום פ"א, שטמאה לבעלה, ואין דינו כדם שראתה תוך ימי מלאות, שהוא דם טוהר. א"כ למה לא ישוה הלילה להיום שלאחריו גם לענין קרבן:
ולא לקרבן צבור: עיקר הסברא, היינו דבשלמא שבת מדחזי להקריב בו קרבנות היום, ורק לקרבן שאינו חובת היום לא יקריב, הו"ל כראוי להקריבו אז, אלא שדבר אחר מעכבו מלהקריב, כגון שהוחלה או אין לו מעות, אבל לילה אינו זמן הקרבה כלל ומצ"ע לא חזי אותו עת להקרבה, לפיכך לא דמי כלל למפלת ביום פ"א:
הדמים אינן מוכיחין: ר"ל הקושיא שהקשתם מדם, אם שוה לו לטומאה וכו', ג"כ אינה קושיא:
דמיה טמאין: משום לידה, ולא נחשב לדם טוהר:
ופטורה מן הקרבן: מדהוא תוך מלואת. אלמא דאין טומאת הדם וחיוב הקרבן תלויין זב"ז:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת