משנה יבמות יא ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק יא · משנה ז | >>
היה אחד ישראל ואחד כהן, נושא אשה ראויה לכהן, ואינו מטמא למתים.
ואם נטמא, אינו סופג את הארבעים.
ואינו אוכל בתרומה.
ואם אכל, אינו משלם קרן וחומש.
ואינו חולק על הגורן, ומוכר התרומה והדמים שלו, ואינו חולק בקדשי המקדש, ואין נותנים לו את הקדשים, ואין מוציאין את שלו מידו, ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה, ובכורו יהא רועה עד שיסתאב, ונותנין עליו חומרי כהנים וחמרי ישראלים.
היו שניהם כהנים, הוא אונן עליהם, והם אוננים עליו.
הוא אינו מטמא להם, והם אינן מטמאין לו.
הוא אינו יורש אותן, אבל הם יורשין כב אותו.
ופטור כג על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה, ועולה במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק.
אם היו שניהם במשמר אחדכה, נוטל חלק אחד.
הָיָה אֶחָד יִשְׂרָאֵל וְאֶחָד כֹּהֵן,
- נוֹשֵׂא אִשָּׁה רְאוּיָה לְכֹהֵן,
- וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים;
- וְאִם נִטְמָא, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.
- וְאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה;
- וְאִם אָכַל, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחֹמֶשׁ;
- וְאֵינוֹ חוֹלֵק עַל הַגֹּרֶן,
- וּמוֹכֵר הַתְּרוּמָה וְהַדָּמִים שֶׁלּוֹ.
- וְאֵינוֹ חוֹלֵק בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ,
- וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אֶת הַקֳּדָשִׁים,
- וְאֵין מוֹצִיאִין אֶת שֶׁלּוֹ מִיָּדוֹ;
- וּפָטוּר מִן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה,
- וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב.
- וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אֶת הַקֳּדָשִׁים,
- וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹּהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים.
הָיוּ שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים,
- הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם, וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו.
- הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם, וְהֵם אֵינָן מִטַּמְּאִין לוֹ.
- הוּא אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אוֹתָן, אֲבָל הֵם יוֹרְשִׁין אוֹתוֹ.
- וּפָטוּר עַל מַכָּתוֹ וְעַל קִלְלָתוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה.
- וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה, וְאֵינוֹ חוֹלֵק.
- אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד, נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד:
היה - אחד ישראל, ואחד כוהן,
- נושא אישה - הראויה לכוהן.
- ואינו מיטמא - למתים,
- ואם נטמא - אינו סופג את הארבעים.
- ואינו אוכל - בתרומה,
- ואם אכל - אינו משלם קרן וחומש.
- ואינו חולק - על הגורן.
- ואינו מוכר - את התרומה,
- ואם מכר - הדמים שלו.
- ואינו חולק - בקודשי המקדש.
- ואין נותנין לו - קדשים,
- ואין מוציאין את שלו - מידו.
- ופטור - מן הזרוע, ומן הלחיים, ומן הקיבה.
- ובכורו - יהא רועה עד שיסתאב.
- ונותנין עליו - חומרי ישראל, וחומרי הכהנים.
- היו שניהם - כהנים,
- הוא אונן עליהם - והם אוננין עליו.
- הוא אינו מיטמא להם - והם אין מיטמאין לו.
- הוא אינו יורש אותם - אבל הם יורשים אותו.
- ופטור על מכתו, וקללתו - של זה, ושל זה.
- ועולה במשמרו של זה, ושל זה - ואינו חולק.
- ואם היו שניהם במשמר אחד - נוטל חלק אחד.
אמרו אחד ישראל ואחד כהן - רוצה לומר בעל ראשון ובעל שני.
ואונן - נקרא האדם שמת לו מי שיתחייב עליו אבילות כמו שבארנו בפסחים [פרק ח הלכה ו]. והתועלת בזה שאונן אסור באכילת קדשים, ואינו רשאי שישרת בקרבן כמו שיתבאר בפרק אחרון מן הוריות [הלכה ה].
ואמרו אינו יורש אותם - על העיקר שזכרנו המוציא מחברו עליו הראיה, ולכל אחד מהן יורשים ודאים.
ואמרו והן יורשים אותו - בשלא הניח זרע לפי שירושתו לאביו, ושניהם ספק אביו, ולכך חולקים לפי שהוא ממון המוטל בספק.
והוא פטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה - כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר, אבל כשהכה שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור אחד חייב.
ואמרו נוטל חלק אחד - בזמן שיהיו גם כן האנשים שנפל בהם הספק אי זה מהם הוא אביו, ממשמר אחד ומבית אב אחד:
היה אחד ישראל - אחד מן הבעלים ישראל ואחד כהן:
הוא אונן עליהן - שמא זה אביו וביום מיתתו אסור לאכול בקדשים:
והם אוננים עליו - וביום מותו אסורים שניהם בקדשים. כ ומשכחת לה דרואה במיתת שניהן וכהן כשר הוא כא דהא אינו מיטמא להן, כגון שנתקדשה קדושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא ונישאת תוך שלשה ובכהאי גוונא משכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר, הוא לפיכך אינו מיטמא להן:
הוא לא יורש אותן - דיורשין מדחין אותו אלו אצל אלו:
והן יורשין אותו - דמי מעכב על ידן, וחולקים הממון בין שניהן:
ועולה במשמרו - לעבוד, ואין בני משמר מעכבין עליו. כד אבל אינו חולק, דכל בני משמר דחו ליה גבי חבריה:
הוא אונן עליהם. כתב הר"ב אסור לאכול קדשים. וכן אסור בעבודה כדאיתא בריש פרק ב' דזבחים וכתב הר"ב דמשכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להם. דאילו חלל אינו מוזהר על הטומאה כמו שפירש רש"י בפרשת אמור. ומהוא אונן עליהם גופיה לא מצינן למידק דאיכא למימר במיתתו דשני ולקוט עצמות דקמא דעל נקוט עצמות חייב באנינות מדרבנן כדתנן בסוף פ"ק ח' דפסחים ולא מוקים לה שבאו עליה שניהם בזנות דלא נעשה זרעה חלל בכך משום דחכמים גזרו שמשתקין אותו מדין כהונה הואיל ואינו יודע אביו הודאי שנאמר (שם כ"ה) והיתה לו ולזרעו אחריו עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו. גמרא:
אבל הם יורשים אותו. בשלא הניח זרע רמב"ם עיין מ"ב פ"ח דב"ב:
ופטור על מכתו ועל קללתו של זה וזה. כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר [דאיכא ב' התראות וכל חדא וחדא היא התראת ספק] אבל שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור א' חייב. הרמב"ם וכר"י בברייתא:
ועולה במשמרו כו'. פי' הר"ב לעבוד ואין בני משמר מעכבין עליו וכ"כ רש"י ותימה למה לא יוכלו לעכב ולדחותו מן העבודה כל חדא לגבי חברתה כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ובגמרא דייקינן מדלא תנן עלה אינו חולק אלא עולה בעל כרחו. דאע"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד משום פגם שתי המשפחות שיאמרו לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר. הרי דמפרשי' בעל כרחו ולא בעל כרחם. ועם תמיהתי זאת מתיישבת תמיהת התוספות שכתבו עולה בעל כרחו תימה קצת היכא משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחן דבני משמרה קאי. ע"כ. דמשום הכי לא משמע ליה לגמרא דבעל כרחן דמשמרה משום דודאי אי אפשר לנו לכוף למשמרה דיכולין הם כל אחד לדחות לגבי חברתה מן העבודה כמו מן החלוקה ויתכן דהיינו שכתבו תימה קצת:
אם היו שניהם במשמר אחד. ובמשנה ו' פרק ב' דתענית מפורש דכל משמרה מתחלקת לז' בתי אבות ואם כן כל משמרה יכולה לדחותו מבית אב לבית אב. להכי מפרשינן בגמרא דהכי קאמר אם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד:
(כ) (על הברטנורא) וכן אסור בעבודה. כדאיתא רפ"ב דזבחים:
(כא) (על הברטנורא) דאלו חלל אינו מוזהר על הטומאה ומהוא אונן עליהם לא מצינן למידק דמצינו למימר במיתתו דשני וליקוט עצמות דקמא. עיין סוף פרק ח' דפסחים. ולא מוקים לה שבאו עליה שניהם בזנות דלא נעשה זרעה חלל בכך משום דחכמים גזרו שמשתקין אותו מדין כהונה הואיל ואינו יודע אביו הודאי, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו, עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו. גמרא:
(כב) (על המשנה) יורשים. בשלא הניח זרע. הר"מ:
(כג) (על המשנה) ופטור כו'. כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר דאיכא ב' התראות וכל חדא היא התראות ספק אבל שניה' ביחד או שקלל אותם בדבור אחד חייב. הר"מ:
(כד) (על הברטנורא) ותימא למה לא יוכלו לעכב ולדחותו מן העבודה כמו מן החלוקה ובגמרא דייקינן עולה בעל כרחו ולא בעל כרחם דאע"ג דאינו חולק עם כל אחד ואחד. ב' המשפחות כייפין ליה לעבוד משום פגמם כו':
(כה) (על המשנה) במשמר אחד ובית אב אחד. גמרא עיין משנה ז' פרק ב' דתענית:
היה אחד ישראל וכו': בסי' י"ז דפ"כ דה' א"ב עד סוף אותו פרק ובטור א"ה סי' ז':
ואינו חולק בקדשי המקדש ואין נותנין לו: וכו': כצ"ל
הוא אינו כו': פ' החולץ (יבמות דף ל"ז) וביד פ"ה דהל' נחלות סי' ג':
ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה: איכא תנא אליבא דר' יהודה דסבר דדוקא אם קלל או הכה בזה אחר זה אבל בבת אחת חייב דהויא התראת ודאי ואיכא תנא אליבא דר' יהודה דפטר אפי' בבת אחת ומאן דפטר יליף לה מדנאמר ברכה למטה נאמר ברכה למעלה מה למעלה שאין בה שותפות אף למטה שאין בה שותפות ואיתקש הכאה לקללה בפרשת משפטים אע"פ שפסוק אחד מפסיק ביניהם:
נוטל חלק אחד: תימא אמאי לא פריך בגמ' חלק א' פשיטא כדפריך לעיל ושמא משום דתנא ליה לעיל תנא לה נמי הכא תוספת ז"ל:
יכין
היה אחד: מהבעלים:
היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם: דאסור בעבודה ובאכילת קדשים ביום מיתתן:
הוא אינו מיטמא להם: כשימות א' מהן אסור הספק להיטמא להם. ומשכח"ל דרואה במיתת שניהן ואעפ"כ יהיה כהן כשר. כגון שנתקדשה קדושי טעות על תנאי, דאז א"צ גט, ונשאת תוך ג' חדשים. אבל אי"ל שנבעלה מראשון בזנות, ותוך ג' חדשים נשאה ב', ליתא, דא"כ אף דגם בזנות אם מודה שהוא בנו הו"ל כהן, עכ"פ זנות ומסופק אם הוא בנו אינו כהן, אע"ג דממ"נ בן כהן הוא [אה"ע ג,]. גם אי"ל דמיירי בנתגרשה מראשון, דא"כ יטמא לראשון ממ"נ דגם אם מהשני הוא הו"ל חלל דמותר לטמא למתים. ונ"ל דלפי דאוקימנא לה בקדשה על תנאי א"צ לומר דמיירי נמי שכנסה על תנאי אלא אפילו כנסה אח"כ סתם דהו"ל ספק מקודשת [כאה"ע סל"ח] לא אמרינן דהו"ל ס"ס ספק שביטל תנאו כשבעל והוא בן ז' לאחרון, נמצא אינו כהן, ואת"ל שלא ביטל תנאו כשבעל, עכ"פ שמא הוא בנו של הראשון, וא"כ לא יהא אונן על השני ווהיה מותר לאכול קדשים אז:
הוא אינו יורש אותן: דיורשין וודאין של כל א', יאמרו לו אייתי ראיה דאחינו את:
אבל הם יורשין אותו: כשמת בלי זרע, דמי מעכבן, הרי האב קודם לכל יוצאי יריכו, לפיכך יחלוקו שניהן:
ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה: מיהו בהכם או קללם כאחת, חייב [והקשה י"נ מהור"ר אברהם ראטהענשטיין שליט"א, למה הפסיק התנא בהך בבא ובבבא דירושה דשייכי אפילו בשניהן ישראלים. בין בבא דאינו מטמא לבבא דמשמרו, דמיירי שניהן בכהנים. ונ"ל דסמיך בבא דירושה לטומאה לרבותא, דאע"ג שירשוהו אפ"ה אין מטמאים לו, ולא נימא דהא בהא תליא, דהוה כמת מצוה, וכדאמרינן גבי יתומה קטנה שנתקדשה ומתה (יבמות דפ"ט ב' ועי' תוס' שם), ואיידי דתני ירושה דשייך נמי בישראל, סמיך ליה קללתו ומכתו דנמי שייך גם אצל ישראל, ואיידי דתנא במכתו זה וזה, תנא נמי זה וזה אצל עולה במשמרו]:
ועולה במשמרו של זה ושל זה: כשירצו בני משמרו למחול חלק עבודתן, יכלו לכופו שיקריב, שלא יאמרו שיש פסל במשפחתן:
ואינו חולק: בקרבנות, שיאמרו אייתי ראיה דממשמרינו את:
אם היו שניהם במשמר אחד: ובבית אב א', דאל"כ כיון דבכל משמר ו' בתי אבות [כתענית פ"ב מ"ו], שוב יאמרו אייתי ראיה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת