משנה יבמות יא ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק יא · משנה ו | >>
מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון אם בן שבעה לאחרון, היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני, חולצין ולא מייבמין.
וכן הוא להם חולץ ולא מייבם.
היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני שלא מאותה האם, הוא חולץ ומייבם, והם, אחד חולץ ואחד מייבם.
משנה מנוקדת
מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת, וְיָלְדָה,
- וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן,
- הָיוּ לָהּ בָּנִים מִן הָרִאשׁוֹן וּבָנִים מִן הַשֵּׁנִי, חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין.
- וְכֵן הוּא לָהֶם, חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם.
- הָיוּ לוֹ אַחִים מִן הָרִאשׁוֹן וְאַחִים מִן הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא מֵאוֹתָהּ הָאֵם,
- הוּא חוֹלֵץ וּמְיַבֵּם,
- וְהֵם, אֶחָד חוֹלֵץ וְאֶחָד מְיַבֵּם:
נוסח הרמב"ם
מי שלא שהת אחר בעלה - שלשה חודשים,
- ונישאת, וילדה - ואין ידוע,
- אם בן תשעה - לראשון,
- או בן שבעה - לאחרון,
- היו לה -
- בנים מן הראשון, ובנים מן השני -
- חולצין, ולא מייבמין.
- וכן הוא להם - חולץ, ולא מייבם.
- בנים מן הראשון, ובנים מן השני -
- היו לו -
- אחים מן הראשון, ואחים מן השני שלא מאותה האם -
- או חולץ, או מייבם.
- והם - אחד חולץ, ואחד מייבם.
- אחים מן הראשון, ואחים מן השני שלא מאותה האם -
פירוש הרמב"ם
זה כולו מבואר על העיקר המפורסם שאשת אחיו מאמו אסורה לעולם, ולפיכך חולץ ולא מיבם, וכמו כן הם חולצים לה ולא מייבמים.
ואמרו הוא או חולץ או מייבם - רוצה לומר כשמת האח שאין בו ספק ובתנאי שאין לו אח ודאי זולת זה, יחלוץ או ייבם, אבל ממה נפשך כשמת האחד מן האחים שהם מאחד מן האבות, חולץ ואחד מן האחים שהם מן האב השני מייבם. ובתנאי שתקדים החליצה כמו שבארנו כמה פעמים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הן חולצין ולא מיבמין - לאשתו של ספק. ואחד מבני הראשון חולץ שמא בן אביהם היה. ולא מיבמין, שמא בן האחרון הוא והרי הוא אחיהן מן האם ולא מן האב ואשתו עליהן בכרת. וכן בני האחרון. וכן הוא חולץ לנשותיהן ולא מיבם:
היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון - שלא מאותה האם:
הוא או חולץ או מיבם - לאשת בן הראשון, אם אחיו הוא הרי טוב, ואם לאו, נכרית היא אצלו, וכגון שאין שם אח אלא הוא דליכא לספוקי ביבמה לשוק. וכן לאשת בן האחרון:
הם אחד חולץ ואחד מיבם - או בן הראשון או בן האחרון חולץ לה וחבירו מיבם. אם יבמתו היא הרי טוב, ואם לאו נכרית היא. ומשום יבמה לשוק ליכא למיחש שהרי חלץ לה יבמה:
פירוש תוספות יום טוב
היו לו אחים כו'. כתב הר"ב וכגון שאין שם אח אלא הוא וכן פירש רש"י. וז"ל התוספות היו לו אחים וכו' פירוש ומתו כולן ולא נשאר כי אם הוא לבדו ע"כ. ואין ספק אצלי שרש"י והר"ב שכתבו היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון והשמיטו אחים בתרא. לומר דאחים בתרא מיותר במשנה וכאילו לא תנן אלא אחים קמא וקאי אמן הראשון ומן האחרון והיינו מכל אחד אח אחד אבל מדלא כתבו דה"ג ש"מ דגרסתם כגירסתינו דאי לא תימא הכי אלא שגירסתם כמו שהעתיקו ולא הוצרכו לכתוב דה"ג. אם כן קשיא למאי כתבו כלל והעתיקו זו הבבא מהמשנה בלא פירוש ולא צורך אלא דגירסתם כגירסתינו והוציאו אחים בתרא דכמאן דליתא דמי. ובין לתוספות ובין לרש"י המשנה ששנאה אחים בתרא צ"ע:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
.אין פירוש למשנה זו
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מי שלא שהתה אחר בעלה וכו': א"א לפרש אחר בעלה אחר מיתת בעלה משום סיפא דקתני והם פי' שני האבות אוננין עליו דבשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה אפי' בנשואין דשני ואע"ג דקמא מית ליה כגון שלקטו עצמותיו לסוף שנים מרובות דכל אותו היום שלוקטו הוא אונן עליהם מדרבנן אלא הם אוננין עליו היכי משכחת לה קמא הא מית ליה ולא בגרושה משכחת לה וכמו שנפרש בסמוך:
אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון: בספר הפרפראות להבדיל וגו' וסמיך ליה אשה כי תזריע שצריך להמתין שלשה חדשים להבחין בן זרע לזרע ולפרוש מן האשה סמוץ לוסתה ע"כ: וביד פ"ח דהל' יבום סי' ו' ז' ח' ובטור א"ה סי' ג' וסי' קע"ו ובחשן המשפט סי' רע"ו:
תפארת ישראל
יכין
היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני חולצין ולא מייבמין: דבכל א' איכא לספוקי שמא רק אחיו מאם הוא, ואשתו עליו בכרת:
היו לו: להספק:
הוא: הספק:
חולץ ומיבם: ר"ל או חלץ או מיבם לאשת בן הראשון ולאשת בן השני, דממ"נ אי אחיו הוא, שפיר, ואם לאו, נכריה היא אצלו, וכגון שאין שם אח אלא הוא, דאז ליכא לספוקי ביבמה לשוק. [והא דנקט אחים. בזה אחר זה מיירי, דכשייבם אשת זה לא נולד האחר עדיין. כך נ"ל ומתורץ הצ"ע של רתוי"ט]:
והם אחד חולץ ואחד מיבם: בן הראשון או האחרון חולץ והשני מיבם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת