משנה יבמות יא ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת יבמות · פרק יא · משנה ה | >>
כוהנת שנתערב ולדה בוולד שפחתה, הרי אלו אוכלים בתרומה, וחולקים חלק אחד בגורן, ואינן מטמאין למתים, ואין נושאין נשים, בין כשרות בין פסולות.
הגדילו התערובות, ושחררו יב זה את זה, נושאין נשים ראויות לכהונה, ואינן מטמאין למתים.
ואם נטמאו, אינן סופגין את הארבעים.
ואינן אוכלים בתרומה.
ואם אכלו, אינן משלמין יג קרן וחומש.
ואינן חולקין על הגורן.
ומוכרין את התרומה, והדמים שלהם.
ואינן חולקים יד בקדשי המקדש, ואין נותנין להם קדשים, ואין מוציאים שלהם מידם, ופטורין מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה, ובכורו יז יהא רועה יח עד שיסתאב, ונותנין עליו חומרי כהנים וחמרי ישראלים.
כֹּהֶנֶת שֶׁנִּתְעָרֵב וַלְדָּהּ בִּוְלַד שִׁפְחָתָהּ,
- הֲרֵי אֵלּוּ אוֹכְלִים בִּתְרוּמָה,
- וְחוֹלְקִים חֵלֶק אֶחָד בַּגֹּרֶן,
- וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים,
- וְאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים, בֵּין כְּשֵׁרוֹת, בֵּין פְּסוּלוֹת.
הִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת, וְשִׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה,
- נוֹשְׂאִין נָשִׁים רְאוּיוֹת לַכְּהֻנָּה,
- וְאֵינָן מִטַּמְּאִין לַמֵּתִים;
- וְאִם נִטְמְאוּ, אֵינָן סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים.
- וְאֵינָן אוֹכְלִים בִּתְרוּמָה;
- וְאִם אָכְלוּ, אֵינָן מְשַׁלְּמִין קֶרֶן וְחֹמֶשׁ;
- וְאֵינָן חוֹלְקִין עַל הַגֹּרֶן;
- וּמוֹכְרִין אֶת הַתְּרוּמָה, וְהַדָּמִים שֶׁלָּהֶם.
- וְאֵינָן חוֹלְקִים בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ,
- וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם קֳדָשִׁים,
- וְאֵין מוֹצִיאִים שֶׁלָּהֶם מִיָּדָם.
- וּפְטוּרִין מִן הַזְּרוֹעַ וּמִן הַלְּחָיַיִם וּמִן הַקֵּבָה,
- וּבְכוֹרוֹ יְהֵא רוֹעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב.
- וְאֵין נוֹתְנִין לָהֶם קֳדָשִׁים,
- וְנוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹּהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְׂרְאֵלִים:
כוהנת, שנתערב ולדה - בוולד שפחתה,
- הרי אלו - אוכלין בתרומה.
- וחולקין - חלק אחד על הגורן.
- ואינן מיטמאין - למתים.
- ואינן נושאין נשים - בין כשרות, בין פסולות.
- הגדילו התערובת - ושיחררו זה את זה,
- נושאים נשים - הראויות לכהונה.
- ואין מיטמאין - למתים,
- ואם נטמאו - אינן סופגין את הארבעים.
- ואינן אוכלין - בתרומה,
- ואם אכלו - אינן משלמין קרן וחומש.
- ואינן חולקין - על הגורן.
- ואין מוכרין - את התרומה,
- ואם מכרו - הדמים שלהן.
- ואינן חולקין - בקודשי המקדש.
- ואין נותנין להם - קדשים,
- ואין מוציאין את שלהם - מידם.
- ופטורים - מן הזרוע, ומן הלחיים, ומן הקיבה.
- ובכורם - ירעה עד שיסתאב.
- ונותנין עליהן - חומרי ישראל, וחומרי כהנים.
אלו הדינים כולם בנוים על שלשה עיקרים:
- אחד מהם ספקא דאיסורא לחומרא.
- והשני המוציא מחברו עליו הראיה.
- והשלישי הוא שלא נחייב לשום אדם בעונש מן העונשים מספק.
ואמרו חולקין חלק אחד - רוצה לומר חולקין בחלק האחד שלקחו מן הגורן, לפי שהם נותנים להם על כל פנים חלק אחד.
וחומרי ישראל וחומרי כהנים - בקרבנות, לפי שמנחת כהן נאמר בה "לא תאכל באש תשרף"(ויקרא ו, טז), ומנחת ישראל נשרף ממנה הקומץ והשאר נאכל. וכשהביא אחד מהם מנחה נקמצת כמנחת ישראל, וקימצה קרב בפני עצמו, ושייריה נשרפים:
אוכלים בתרומה - דאחד כהן ואחד עבד כהן אוכלין בתרומה:
וחולקים חלק אחד - מפרש בגמרא דהכי קאמר, וחולקים חלק כאחד, אם באו שניהם על הגורן כאחד נותנים להם, אבל זה בלא זה אין חולקין להם, דקסבר האי תנא יא אין חולקים תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו:
בין כשרות בין פסולות - דכל אחד מהם ספק כהן ספק עבד, כשרות אסורות לעבד ופסולות אסורות לכהן, וספק איסורא לחומרא:
אין סופגין את הארבעים - דכל חד אמר אנא לאו כהן אנא:
אין משלמין - דכל חד אמר כהן אנא, ולא מפקינן ממונא מספיקא:
ומוכרין התרומה - תרומת תבואתן אין נותנין אותה לכהן כשמפרישין אותה, דכל חד אמר אייתי ראיה דלאו כהן אנא, ומכל מקום אי אפשר להן לאכלה אלא מוכרין אותה לכהן והדמים שלהן:
ואין חולקים בקדשי המקדש - כגון עורות קדשים, דלכל חד מינייהו אמרינן אייתי ראיה דכהן את ושקול:
ואין נותנין להם קדשים - להקריב טו:
ואין מוציאין שלהם - כגון אם נולד להם בכור טז אין מוציאין אותו מידן, וירעה עד שיסתאב:
חומרי ישראל וחומרי כהנים - מפרש בגמרא, שמנחתן נקמצת כמנחת ישראל וקרב בפני עצמו, ואין שייריה נאכלין כמנחת ישראל אלא נשרפת יט כמנחת כהנים שהיא כליל:
וחולקים חלק אחד. פירש הר"ב חלק כאחד כו' דקסבר האי תנא אין חולקין כו' כלומר ולא קיימא לן כוותיה דהאי תנא רבי יהודה הוא ולטעמיה דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין ולא קיימא לן הכי כמו שאכתוב בס"ד במשנה ח' פ"ב דכתובות. ומיהו תו סתם לן תנא דאין חולקין כו' בסוף אותו פרק ויש לי בזה קושיא בדעת הרמב"ם בחבורו כמו שאכתוב במשנה ח' פרק ב' דכתובות:
ושחררו. מפרש בגמרא אימא כופין אותם ומשחררין זה את זה דלישא שפחה אינו יכול. בת חורין אינו יכול. כדתנן במשנה ה' פ"ד דגיטין:
ואינן מיטמאין למתים. כתבו התוספות תימה לר' יצחק דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דקתני בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מיטמאין למתים ואף על גב דתנא בסיפא ע"כ. אבל ואין חולקין בקדשי המקדש כו' לא חש למתני ברישא משום דתנן להו בסיפא:
סופגין. פירש הר"ב במשנה ה' פרק ו' דזבחים:
אינן משלמין קרן וחומש. אבל צריכין להפריש משום כפרה. תוספות:
ואינן חולקין על הגורן. שהמשוחרר ישראל הוא. רש"י. וכתבו התוספות ואפילו יבואו שניהם על הגורן ויהיו מתנין אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חבירי כהן תנו לי בשבילו אפ"ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דילמא אתי לידי תקלה: ואין נותנים להם קדשים. פירש הר"ב להקריב. וכן פירש רש'"י בלשון ראשון ומלתא דפשיטא שאסורים להקריב. אלא נ"ל דהכי קאמר שאין נותנים להם קדשים להקריב ושהם יתנו אח"כ לכל כהן שירצו אפילו שאינו במשמר ועיין לקמן:
ואין מוציאים שלהם מידם. פירש הר"ב כגון אם נולד להם בכור כן פירש רש"י בלשון אחר ולאותו פירוש מפרש נמי ואין נותנים להם בבכור אבל לפירוש קמא שפירש הר"ב להקריב מפ' ואין מוציאין וכו' ואם היו חייבים חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן מקריב בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו אלא או יקריבו להם קרבנותיהן ויחזרו להם הבשר [* והעור] ויתנום לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב [* את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתם לאנשי משמר.] ע"כ. [והכי ה"ל להר"ב לפרש] ואי משום שהקשה על זה בקו' מפרק הגוזל קמא דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי. הרי תירצו התוספות דשאני הכא שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבוד עבודה כדמפורש בהגוזל וכן מצא הר"ר אלחנן בהדיא בירושלמי דמסיק דהתערובות עבדינן להו כזקן וחולה דתנינן אין מוציאין שלהם מידם ע"כ. ועוד שראוי היה לו לפרש רישא וסיפא בחד מחתא. ומ"ש הר"ב כגון לרבות חרמים דדכותיה דבכור. כמו שפירש רש"י בבכור וחרמים:
ובכורו יהא רועה. השתא אורי לה מאי עביד בבכור שלו. רש"י:
יהא רועה וכו'. אפילו בזמן הבית דהא לא מצו למכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה (במדבר י"ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה הלכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנת כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה. רש"י:
עד שיסתאב. שיפול בו מום ופירשו הר"ב במשנה ט' פרק בתרא דמנחות:
ונותנים עליו חומרי כהנים וכו'. פירש הר"ב שמנחתן נקמצת וכו' ואין שיריה נאכלין אלא נשרפה כו' ואפ"ה צריכה קמיצה דמנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט רש"י. ומ"ש הר"ב נשרפה ולא כתב קריבה משום דלא קריבה על המזבח. כדאיתא בגמרא דאקרי כאן כל שממנו לאשים בבל תקטירו כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ח' דזבחים ומש"ה אינה קריבה אלא נשרפת בבית הדשן כההיא דתנינין במשנה ג' פרק ג' דסוטה:
(יא) (על הברטנורא) כלומר ולא קיי"ל כוותיה דהאי תנא רבי יהודה הוא ולטעמיה דסבירא ליה מעלין מתרומה ליוחסין ולא קיי"ל הכי כמ"ש משנה ח' פרק ב' דכתובות:
(יב) (על המשנה) ושחררו. בגמרא אימא כופין אותם ומשחררין זה את זה דלישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול:
(יג) (על המשנה) אינן משלמין כו'. אבל צריכין להפריש משום כפרה. תוספ':
(יד) (על המשנה) ואינן חולקים כו'. שהמשוחרר ישראל הוא. רש"י ואפילו יבואו שניהם על הגורן ויהיו מתנין אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חבירי כהן תנו לו בשבילו אפילו הכי אין חולקין כיון דאין אוכלין דילמא אתי לידי תקלה. תוספ':
(טו) (על הברטנורא) ומלתא דפשיטא היא שאסורים להקריב. אלא צריך לומר דהכי קאמר שאין נותנים כו' ושהם יתנו אח"כ לכל כהן שירצו אפילו שאינו במשמר:
(טז) (על הברטנורא) כן פירש"י בלשון אתר. ולאותו פירוש מפרש נמי ואין נותנים להם בבכור. אבל לפירוש קמא שפירש הר"ב להקריב, מפרש ואין מוציאין כו' אם היו חייבים חטאת כו' אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן וכהן מקריב בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו אלא או יקריבו להם קרבנותיהן ויחזירו להם הבשר והעור ויתנום לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח לכל כהן שירצו להקריב כו'. והכי הוה ליה להר"ב לפרש (ועיין בתוספ') רישא וסיפא בחדא מחתא:
(יז) (על המשנה) ובכורו כו'. השתא אורי לה מאי עביד בבכור שלו. רש"י:
(יח) (על המשנה) יהא רועה. אפילו בזמן הבית דהא לא מצי למכייפינהו ליתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים הלכך ירעה כו' ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנות כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה. רש"י:
(יט) (על הברטנורא) ואפילו הכי צריך קמיצה דמנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט. רש"י:
כהנת שנתערב וכו': תוס' דס"פ היה נוטל ובגמ' פ' השולח (גיטין דף מ"ב) ובפ"ק דתמורה דף ח': וכתבו התוס' שם פ' השולח הרי אלו אוכלין בתרומה והא דאמרי' בפ"ק דכתובות גבי עשרה כהנים ופירש אחד מהן ובעל הולד שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה מדכתיב והיתה לו ולזרעו שיהא זרעי מיוחס אחריו הא אמרי' בפ' נושאין על האנוסה דזרעו מיוחס אחריו דרבנן וכי גזור רבנן בזנות בנשואין לא גזור א"נ הכא לאחר שנולדו נתערבו ע"כ:
וחולקין חלק אחד: בגמ' פריך חלק אחד פשיטא ומשני אימא חלק כאחד פי' כשבאו לגרן יחד אבל זה בלא זה אין חולקין להם דקסבר האי תנא אין חולקין תרומה לעבד אא"כ רבו עמו דדילמא אתי לאסוקי ליוחסין דסברי כהן הוא ותנא דמתני' היינו ר' יהודה דבמקומו היו מעלין מתרומה ליוחסין אבל במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין וליכא למיחש לדידיה:
ושחררו זה את זה: ביד פ"ב דהלכות איסורי ביאה סי' ט"ו: וכתב רש"י ז"ל ה"ג ואין חולקין בקדשי המקדש כגון עורות קדשים ואין נותנין להם קדשים להקריב ע"כ: ועל לשון שני שפי' ואין נותנין להם קדשים בבכור וחרמין קאמר קשה לר"י מדתניא בערכין חרמי כהנים עד שלא באו ליד כהן הרי הן כהקדש משבא ליד כהן הרי הן כחולין לכל דבריהם א"כ היאך מניחין אותם בידם ואומר ר"י שיתנו זה לזה ויתנו ביניהם עכ"ל ז"ל: וכתב רש"י ז"ל אחר שפי' לנו התנא בבכור וחרמים שנותנין לו הדר ואורי לן מאי קעביד בבכור שלו ירעה עד שיסתאב ולא יקריבנו תם דא"כ המקריב יעכבנו שלא יאכל את בשרו ואפי' בזמן הבית מיירי ע"כ: אמנם התם בפ"ק דתמורה דף ח' מפרשינן דבזמן הזה מיירי ואילו הוה דידן בעינן למיהב יתיה לכהן במומו אבל הני כל חד וחד מדחי לכהן לומר כהן אנא והתם קתני בה ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים וכן הוא שם ברש"י ובהרגמ"ה ז"ל ומצאתי שם כתוב בגליון ויאכלו במומן לבעלים י"מ עד שנה אבל משנה ואילך עובר בבל תאחר וי"מ דדוקא בבכור ודאי אבל בבכור תערובות ליכא בל תאחר ע"כ: בסוף פי' ר"ע ז"ל אלא נשרפת כמנחת כהנים שהיא כליל. אמר המלקט ובגמ' פריך היכי מצי מקטר להו ודילמא מנחת ישראל היא ושירים גמורים הם והרי הן בלאו דלא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ומשני דמסיק להו לשם עצים כר' אליעזר דבפ' התערובות ולרבנן מפזרן על בית הדשן מקום שנותנין מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי והמנורה משום דלא אפשר משום דשמא זר הוא ושירים גמורים הן ובבל תקטירו משום הכי מפזרן:
ונותנין עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים: תוס' ס"פ היה נוטל וביד פי"ט דה' א"ב סי' י':
יכין
כהנת: אשת כהן:
הרי אלו אוכלים בתרומה: דהרי גם עבד כהן מותר בתרומה:
וחולקים חלק אחד בגורן: ה"ק חולקין חלק כאחד בגורן, שאין חולקין תרומה לעבד בלא רבו, שלא יעלוהו ליוחסין [עי' כתובות פ"ב מ"ח]:
ואינן מיטמאין למתים: מיהו להאב הכהן מטמא ממ"נ:
בין כשרות בין פסולות: דכל א' ספק כהן ס' עבד:
הגדילו התערובות ושחררו זה את זה: דכופין על כך:
ואם נטמאו אינן סופגין את הארבעים: דרק ספק כהן הוא. ונ"ל דקמ"ל הכא, אע"ג דפוטר א"ע ממלקות בנטמא בטענה שאינו כהן, אפ"ה באכל תרומה שוב פוטר א"ע בטענה שהוא כהן, משא"כ ברישא לא סתרי טענותיו אהדדי, דהרי אפילו אינו כהן מותר בתרומה, מדלא נשתחרר עדיין [ולמהרש"א ברישא בל"ז לא לקי, דקטנים הם]:
ואם אכלו אינן משלמין קרן וחומש: אבל מפרישין התשלומין וימכרום לכהן [עי' רמב"ם פ"י הט"ו מתרומות (רמב"ם פ"י מהל' תרומות הט"ו)] משום כפרה:
ואינן חולקין על הגורן: אפילו יבואו יחד וישאלו עכ"פ חלק א', חיישינן שמא יאכלוהו:
ומוכרין את התרומה: מתבואתן:
ואינן חולקים בקדשי המקדש: אפילו מעורות קדשים וחרמי מקדש:
ואין נותנין לחם קדשים: אפילו בתנאי שיכבדו לכהן אחר שאינו במשמר השבוע להקריבן, גם אין נותנין להם בכור:
ואין מוציאין שלהם מידם: קרבנות שלהן אין כופין אותן לתתן לאנשי משמר, רק יוכלו לכבד לכל שירצו:
ובכורו יהא רועה עד שיסתאב: שיומם, ואפילו ביהמ"ק קיים ירעה עד שיומם ויאכלו דלמכרו לכהן א"א, דהרי בכור אינו נמכר כשהוא תם [כתמורה ד"ח א'], וכשיקריבו יאכלו הכהנים ולא יהיה בו כלום, דגם בכור של בהמת כהן חייב להקריבו [כרפ"ב דבכורות]. אמנם תמהני מאד וכי משום חשש הפסד ממונו נתיר לו לעבור על בל תאחר. דאי"ל דמתני' מיירי בבכור בח"ל דאינו רשאי להקריבו [כתמורה כ"א א'], זה דוחק דהרי בכל דוכתא אמרינן דתנא בא"י קאי, וגרס לפי מקומו [כשבת דע"ג ב' וגיטין ס"ה ב']. והן אמת [דבתמורה ד"ח ב'] מוקי למתניתין בבכור תם בזמה"ז. אבל סוגיא דהתם תמוה טפי, דמקשה למאי דקיי"ל דבכור תם בזמן הבית אינו ממון כהן, א"כ משנתינו היכי מוקי לה, דבשלמא אי נימא אית ליה לכהן זכיה בגוויה שפיר אמרינן במשנתינו דמחזיק ליה בעליו עד שיומם, אלא אי נימא דלית ליה לבעליו זכייה בגוויה ליתי גזבר ולשקלה. ומשני דמתניתין מיירי בבכור תם בזמן הזה. אמנם ק' דהיכי קאמר דאי אית ליה לכהן זכייה שפיר, והיכי הוה שפיר והרי אפילו אית לכהן זכייה בגוויה אינו רשאי לקיימו עד שיסתאב דהרי עבר על בל תאחר ביני ביני. וצ"ע:
ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים: מנחתן נקמצת וקרב בפ"ע, כשל ישראל, והשיריים אינן נאכלין, דמנחת כהן כולו כליל על המזבח, וזו מספיקא נשרפת בבית הדשן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת