רמב"ם על יבמות יא
יבמות פרק יא
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה יבמות יא רמבם
הדין בזאת ההלכה לפי מה שאגיד, וזה:
- כי האדם כשנחשד עם אשה על הצד שנקדם לנו בעניין הנטען מן השפחה, ונתאמת החשד עימה, אין הדין נותן שיניחו לו לישא אשה מקרובות זאת האשה שנתברר עליו החשד עימה, רוצה לומר באמרו הקרובות הם הקרובות שנאסרה הביאה עמהם אם היתה אשתו.
- וכמו כן כשאנס אדם אשה או פיתה, אין לו רשות להנשא עם הקרובות המיוחדות באנוסתו ומפותתו שאינו מותר לו לבא עליהן. וזאת המניעה מדרבנן. והסיבה שלא נחזיק בעוברי עבירה, לפי שאם ישא קרובותיה יתגבר עליה.
- ואם נשא קרובת אנוסתו או מפותתו שנטען עליה אין מוציאין אותה ממנו.
- ואם מתה מפותתו או אנוסתו, מותר לו לישא קרובותיה לפי שנסתלקה הסיבה.
ואמרו נושאין על האנוסה - רוצה לומר אחר מותה.
ורבי יהודה מביא ראיה ממה שנאמר "לא יגלה כנף אביו"(דברים כג, א), כנף שראה אביו לא יגלה.
ואין הלכה כרבי יהודה:
זה מבואר, לפי שדיני הקורבה אינו נוהג בקורבת הגויים ועבדים:
עיקר זאת המשנה שיהיה לכל אחת מאלו הנשים בן ידוע, ואחר כן הולידו חמשה בנים אחרים, ונתערבו ומתו התערובות, ונשארו החמשה הידועים, דינם כמו שאגיד, וזה כל זמן שיחלצו ארבעה לאחת מהם ישאנה החמישי.
והוא מותר ממה נפשך, אם היתה זאת אשת אחיו עליו ליבם אותה, ואם היא אשת ממי שאינו אחיו כבר חלץ לה אחי בעלה, לפי שכבר חלץ כל אחד מארבעה.
וכל אחת מהן יחלוץ לה ארבעה אחים תחילה, ואחר ישאנה החמישי אחר השלמת חליצות הארבעה, ואחר יחזור זה שנשא ויהיה מכלל הארבעה שחולצין לשניה, וייבם אותה אחר מי שחלצו לראשונה, ועל דרך זה עד שתהיינה החמש נשים אצל החמשה אחים. וזה לפי שיהיה כל אחד מן האחים מקיים מצות יבום וזה רשות.
ואם חלצו כולם לכל אחת מהן, אין צריך לומר שהן הותרו להנשא לאחרים:
אמרו הכשרים - רוצה לומר הודאין.
ואמרו אחד חולץ ואחד מיבם - מבואר, לפי שאם הוא זה שחלץ בן הכלה וחלץ אשת אחיו, הרי השני הוא בן הזקנה מותר לישא אשת בן אחיו אחר החליצה. ואם היה מי שחלץ בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ, הרי לא הוסיף לה החליצה כלום ואינה חליצה, והשני שהוא בן הכלה ייבם אשת אחיו.
והתנאי בכאן כמו כן להקדים החליצה:
אלו הדינים כולם בנוים על שלשה עיקרים:
- אחד מהם ספקא דאיסורא לחומרא.
- והשני המוציא מחברו עליו הראיה.
- והשלישי הוא שלא נחייב לשום אדם בעונש מן העונשים מספק.
ואמרו חולקין חלק אחד - רוצה לומר חולקין בחלק האחד שלקחו מן הגורן, לפי שהם נותנים להם על כל פנים חלק אחד.
וחומרי ישראל וחומרי כהנים - בקרבנות, לפי שמנחת כהן נאמר בה "לא תאכל באש תשרף"(ויקרא ו, טז), ומנחת ישראל נשרף ממנה הקומץ והשאר נאכל. וכשהביא אחד מהם מנחה נקמצת כמנחת ישראל, וקימצה קרב בפני עצמו, ושייריה נשרפים:
זה כולו מבואר על העיקר המפורסם שאשת אחיו מאמו אסורה לעולם, ולפיכך חולץ ולא מיבם, וכמו כן הם חולצים לה ולא מייבמים.
ואמרו הוא או חולץ או מייבם - רוצה לומר כשמת האח שאין בו ספק ובתנאי שאין לו אח ודאי זולת זה, יחלוץ או ייבם, אבל ממה נפשך כשמת האחד מן האחים שהם מאחד מן האבות, חולץ ואחד מן האחים שהם מן האב השני מייבם. ובתנאי שתקדים החליצה כמו שבארנו כמה פעמים:
אמרו אחד ישראל ואחד כהן - רוצה לומר בעל ראשון ובעל שני.
ואונן - נקרא האדם שמת לו מי שיתחייב עליו אבילות כמו שבארנו בפסחים [פרק ח הלכה ו]. והתועלת בזה שאונן אסור באכילת קדשים, ואינו רשאי שישרת בקרבן כמו שיתבאר בפרק אחרון מן הוריות [הלכה ה].
ואמרו אינו יורש אותם - על העיקר שזכרנו המוציא מחברו עליו הראיה, ולכל אחד מהן יורשים ודאים.
ואמרו והן יורשים אותו - בשלא הניח זרע לפי שירושתו לאביו, ושניהם ספק אביו, ולכך חולקים לפי שהוא ממון המוטל בספק.
והוא פטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה - כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר, אבל כשהכה שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור אחד חייב.
ואמרו נוטל חלק אחד - בזמן שיהיו גם כן האנשים שנפל בהם הספק אי זה מהם הוא אביו, ממשמר אחד ומבית אב אחד:
משנה יבמות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב