משנה זבחים ד ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ד · משנה ג | >>
ואלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול: הקומץג, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, והדם, והנסכים הבאים בפני עצמן, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, אף הבאים עם הבהמה.
לוג שמן של מצורע, רבי שמעון אומרז, אין חייבין עליו משום פיגול.
ורבי מאיר אומר, חייבין עליו משום פיגול, שדם האשם מתירו.
וכל שיש לו מתיריןח, בין לאדם בין למזבח, חייבין עליו משום פיגול.
וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין חַיָּבִים עַלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל:
- הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת,
- וּמִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ,
- וְהַדָּם,
- וְהַנְּסָכִים הַבָּאִים בִּפְנֵי עַצְמָן,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אַף הַבָּאִים עִם הַבְּהֵמָה.
- לֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע,
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל,
- שֶׁדַּם הָאָשָׁם מַתִּירוֹ;
- וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין,
- בֵּין לָאָדָם, בֵּין לַמִּזְבֵּחַ,
- חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל:
אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פגול -
- הקומץ, והלבונה, והקטורת,
- ומנחת כהנים, ומנחת כוהן משיח, ומנחת נסכים,
- והדם, והנסכים הבאין בפני עצמן - דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין: אף הבאים עם הבהמה.
- ולוג שמן של מצורע -
- רבי שמעון אומר: אין חייבין עליו משום פגול.
- ורבי מאיר אומר: חייבין עליו משום פגול - שדם האשם מתירו,
- וכל שיש לו מתירין, בין לאדם בין למזבח - חייבין עליו משום פגול.
כבר ידעת שהפיגול למדנו אותו מן השלמים שנאמר "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו"(ויקרא ז, יח) וגו', ואמר מה שלמים מיוחדים שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול.
ועניין זה המאמר כי כל דבר שאינו ראוי ליאכל כפי הדת ולא ליקרב אלא אם קדם לו מעשה אחר, ואחר גמר אותו מעשה כתקנו יהיה ראוי אותו דבר ליאכל או ליקרב. כגון האימורים שאסור להקריבן עד שיזרק הדם, וכגון הדבר הנאכל מן השלמים שאסור לאוכלן אלא אחר הקטרת האימורים למזבח. וזריקת הדם מתיר האימורים למזבח, והאימורים מתירין בשר לאדם, וכשהוא מפסיד המחשבה בחוץ לזמנו כמו שזכרנו יהיה אותו דבר שהיה דבר ראוי ליאכל או לישרף פיגול וחייב האוכל ממנו כרת.
אך הדבר שאין לו מתיר, אלא הוא עצמו מתיר לזולתו, אין חייב האוכל ממנו כרת אף על פי שהפסיד המחשבה ופיגל, וזהו עניין שאין חייבין עליו משום פיגול.
ומכלל זה הקומץ, והוא הדבר שלוקח הכהן מן המנחה ונותנו על גבי המזבח, כמו שנאמר "וקמץ משם מלא קמצו"(ויקרא ב, ב). לפיכך האוכל אותו הקומץ או הלבונה אף על פי שהמנחה נתפגלה אינו חייב כרת, לפי שאין שם קדימת מעשה להתיר הקומץ והלבונה ליקרב, רק הן בעצמן הן המתירים.
וכן קטרת, ומנחת כהנים - שורפין אותן כולן, ואין לוקחין מהן קומץ לומר הקומץ מכשיר השיירים.
וכן מנחת כהן משיח - והוא קרבן כהן גדול בכל יום, ונאמר בתורה "וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל"(ויקרא ו, טז).
ומנחת נסכים - הוא הסלת שמביאים עם הקרבנות, כמו שנבאר בתחילת מנחות.
והדם - רוצה בו דם הקרבנות כולן, לפי שהוא מכשיר זולתו ואין [לו] מכשיר, כמו שנזכר.
והנסכים הבאים בפני עצמן - הם היינות שמביאין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במנחות.
והבאים עם הבהמה - והם שמביאים עם הקרבנות שחייבים בנסכים, כמו שיתבאר במנחות. וכבר זכרנו ביאור זה בשקלים.
ואומר רבי מאיר, שדם הקרבן מכשיר הנסכים הבאים עמו למזבח, ולפיכך חייבין עליהן משום פיגול.
וחכמים אומרים, שהנסכים מכל הזבחים אין להן מתיר, אלא דינם כדין הדם.
ומכלל זה לוג שמן של מצורע.
נמצא העיקר הזה העולה בידינו, שהקרבן או המנחה כשהוא מתפגל כפי תנאי הפיגול שזכרנו בפרק השני, וכמו שיתבאר בתחילת מנחות כיצד יהיה פיגול המנחה, שהאוכל מן המתירים עצמן שלא קדם להן מתיר אינו חייב כרת, והאוכל מדבר שיש לו מתירין, בין שיהיה אותו דבר מותר לאדם כמו שיירי מנחות ושיירי החטאות והאשמים או השלמים, בין שיהיה ראוי לישרף כמו האימורים ובשר העולה, חייב כרת משום פיגול.
וכבר הארכנו בביאור זו ההלכה, כדי שלא נצטרך לשנות אלו העיקרים בכל מקום.
והלכה כרבי שמעון:
אלו דברים שאין חייבים עליהם כרת באכילתן משום פגול: הקומץ. אם קמץ על מנת לאכול שירים למחר, ונתפגלה המנחה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה, אין האוכל את הקומץ בכרת, שאין פגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים. דפגול משלמים ילפינן ליה דכתיב (ויקרא ז) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו', מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח, שהדם מתיר להקטיר האמורין למזבח, והאמורין מתירין הבשר לאדם, וחייבין עליהם משום פגול, אף כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול, לאפוקי כל הנך דחשיב במתניתין, שאין להם מתירין אלא הן עצמן מתירין לאחרים, שהאוכל מהן אינו חייב משום פגול:
והלבונה. אין אחר מתירה ד. אלא היא מתרת את המנחה, כמו הקומץ:
מנחת נדבת כהנים ה. כולה כליל ואינה נקמצת. הלכך אין אחר מתירה:
מנחת כהן משיח. דהיינו חביתי כהן גדול שהיא קריבה בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב:
ומנחת נסכים. לא גרסינן דהא מפליג פליגי בה. ויש חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמה:
והדם. הוא המתיר:
והנסכים הבאים בפני עצמן. כגון שהתנדב מנחת נסכים בלא זבח, כדאמרינן במנחות, מתנדב אדם מנחת נסכים בפני עצמה. אי נמי, הביאה בשביל הזבח אלא שהביא זבחו היום ונסכיו למחר, דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר. אבל אם הביאן עם זבחו ופגל בזבח, נתפגלו הנסכים:
וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. דכיון דיכול להקריב נסכים למחר, נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב, אלא הן מתירין את עצמן. והלכה כחכמים:
לוג שמן של מצורע. שייריו נאכלין ו:
אין חייבין עליו משום פגול. אם פיגל באשם לא נפגל הלוג. ואע"פ שהלוג תלוי באשם, דכתיב (שם יד) על דם האשם, דאם לא נתן מדם האשם תחלה אין נתינת השמן כלום, אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים, נמצא שאין האשם מתירו. וכיון דאין לו מתירים, אין חייבין עליו משום פגול:
ור"מ אומר. לוג הבא עם האשם בו ביום, חייבין עליו משום פגול אם פגל באשם. ואין הלכה כר"מ:
בין לאדם בין למזבח. או לזה או לזה:
הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד' כ"ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש"י פ"ב דמנחות ד' י"ד והתוס' הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ"ב:
והלבונה. פי' הר"ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס' אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע"ג דלא חזיא לאכילה. לל' הרמב"ם שאני מעתיק במשנה ה'. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא"כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל:
מנחת כהנים. לשון הר"ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש"י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר"ש ברפ"ו דמנחות וס"ל דנקמצת:
ומנחת נסכים. ה"ג בנ"א. וכתב הר"ב דל"ג כו' דהא מפליג פליגי בה כו' וכ"כ רש"י ואע"ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב"ם ברפ"ב מהל' [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע"כ. וכ"כ בהקדמתו לפי' מס' מנחות שהוא ע"ד העברה בשמות ע"כ. וכבר כתבתי זה ברפ"ה דשקלים. ועיין ברפ"ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו' ונסכים מפ' היינות. ותמיהני דמשמע דל"פ ר"מ אלא ביין ומ"ש מסלת. ועיין [מ"ש] במ"ד פ"ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה"ל להפסיק בדם וה"ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע"כ:
וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר"ב דכיון דיכול להקריב כו' עיין מ"ש במ"ד פ"ז דמנחות:
לוג שמן של מצורע. לשון הר"ב שיריו נאכלין. וכ"כ רש"י ולא ידענא למאי נ"מ פירשו כך בכאן [*ועי' לקמן]:
רבי שמעון אומר כו'. נראה דר"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס'. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש"י והר"ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ"ב דמעילה] ונ"ל דהיינו טעמא דפסק הר"ב וכן הרמב"ם כר"ש וא"צ לדוחקו של הכ"מ שכתב משום דר"ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע"כ:
אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר"ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים. וכ"כ [*רש"י וכ"כ גם שניהם במנחות] פ"ט מ"ד וברפ"ב דתמורה והכי תניא בגמ' דף מ"ד ובמנחות פ"ב [סוף] דף ט"ו. וכך העתיק הרמב"ם סוף הל' מחוסרי כפרה. ובמ"ד פ"ז דמנחות כתב הר"ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהל' פסולי המוקדשין:
וכל שיש לו מתירין כו'. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש"י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי' הר"ב במ"ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי"ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו':
בין לאדם בין למזבח. לשון הר"ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ"ב דמעילה:
(ג) (על המשנה) הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פגול דהא אי אכל מניה פקע ליה פגוליה שהרי לא קרב המתיר. תריץ, כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקריב כו'. רש"י:
(ד) (על הברטנורא) דאין לה מתיר בעבודת המזבח, דאע"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ועתוי"ט:
(ה) (על הברטנורא) רש"י. וטעמייהו, דבמנחת כהן חוטא פליג רבי שמעון בריש פרק ו' דמנחות, וסבירא ליה דנקמצת:
(ו) (על הברטנורא) רש"י. ולא ידענא למאי נפקא מינה פירשו כך בכאן. תוי"ט. ולי נראה דקמ"ל דאפילו על השיריים אינו חייב דלא תימא דדמי לשיריים דמנחה דקומץ מתירו ה"ה כאן הנתינה על המצורע מתירו, קמ"ל. ת"ח:
(ז) (על המשנה) ר' שמעון אומר. נראה דר"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרוייהו חד טעמא הוא. תוספ'. ואפשר משום דלא דמו לאינך במאי שאין שייריו נאכלין. ובזה ל"ק קושייתי דלעיל [אות ו']:
(ח) (על המשנה) מתירין. בגמרא יליף לה:
אלו דברים וכו': פ' הקומץ זוטא דף י"ד והקשה שם רש"י ז"ל למה לי בקומץ טעמא דאין לו מתירין אלא הוא עצמו מתיר אחרים תיפוק לי דבלאו הכי נמי פשיטא דקומץ לא מחייב עליה משום פגול דהא אי אכיל מיניה פקע פגולו ממנו שהרי לא קרבו המתיר כמצותו ותירץ דהכא מיירו כגון שהוצת האור ברובו דחשיב כמאן דקריב המתיר כמצותו כדאמרינן בהקומץ רבה קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משהוצת האור ברובן והקשו תוס' ז"ל לפירושו דאי הוצת האור ברובו א"כ פקע פגולו ממנו כדאמר עולא הכא בגמרא דאם ירדו נמי יעלו והה"נ אפילו מאכילה כדמשמע בכרתות פ' אמרו לו ומפרש ר"ת דטעמא דקומץ לאו משום דהוא מתיר אלא משום דלא שייך בו הרצאה דאי אכלו ולא העלהו א"כ לא קרבו מתירין ואי העלה חציו פקע פגולו מכולו אפילו מההוא דארעא והא דקאמר בגמרא ומוציא אני את הקומץ בהדי הנהו דאין לו מתירין ל"ג ליה וברוב ספרים ליתיה א"נ כדי נסבה ע"כ ועוד האריכו הכא בגמרא ע"ש. ועיין בספר קרבן אהרן פ' צו פי"ג. וכולה מתניתין עד סוף סימן ד' פי"ח דהלכות פסולי המוקדשין סי' ז' ח'. ותוס' פ' הוציאו לו (יומא דף מ"ח):
והלבונה: וא"ת והרי לבונה הקומץ מתירה ואע"פ שיכול להקטירה קודם הקומץ כדאמרינן בהקומץ זוטא מ"מ קודם הקמיצה ודאי נראה דאין להקטירה וי"ל דמ"מ לא הוי לבונה דומיא דשלמים דלבונה היא גופה מתיר שמתרת שיריים לאכילה ועיקר פגול משלמים ואע"ג דשייך פגול באימורים ואע"ג דמתיר הבשר דכל כמה דלא מקטרי אימורים כהנים לא מצי אכלי בשר מ"מ לא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה ועוד י"ל דלבונה אין לה מתיר בעבודת המזבח ולא הויא דומיא דשלמים שעבודת המזבח מתירתם כגון זריקת הדם וא"ת אמאי לא חשיב הכא עצים כי היכי דחשיב לבונה אע"ג דלא חזיא לאכילה דאי הוה להו מתירין היה חייב עליהם משום פגול כמו שחייבים עליהם משום טומאה אבל אין להם מתירין והם עצמן מתירין וי"ל דלא שייך למיתני עצים וכו' והעלו דשמא דאע"ג דחייבין על העצים משום טומאה אין חייבין עליהם משום פגול דלאו קרבן גמור הן לרבנן דפליגי עליה דרבי בפ' הקומץ רבה דלא בעו מליחה דמכשירי קרבן הם ולא קרבן ע"כ והקשו תוס' ז"ל בפרק הוציאו לו (יומא דף מ"ח) וז"ל וא"ת דהכא מסקינן דמחשבה פסלא בקטרת ובזבחים פ' ב"ש תנן אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול הקטרת וי"ל דאיו חייבים דקתני התם היינו להתחייב כרת האוכלן מיהו מפסיל ע"י מחשבת פגול דלהכי אהני ג"ש דמלא מלא ממנחת חוטא וכה"ג אמרינן בספ"ק דזבחים ר"ש אומר כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פגול ואפ"ה קאמר מודה ר"ש ליפסל מק"ו דשלא לשמן עכ"ל ז"ל. ומנחת נסכים לא גרסינן עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן כתב רש"י ז"ל אבל תוס' ז"ל ישבו הגרסא בדוחק והרמב"ם ז"ל נמי גריס לה ותוס' חיצוניות לא גרסי לה. ועיין ג"כ במתניתין דבסמוך. וביד פי"ג דהלכות פסולי המוקדשין סימן ב':
וכל שיש לו מתירין: פ' הוציאו לו (יומא דף ס'):
יכין
אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פגול: אפילו בנתפגל הקרבן עצמו או המנחה עצמה, ואכל הנך ממנו, פטור מכרת, משום דחיוב פגול שבקרבן אינו חל רק על דבר שאחרים יתירוהו למזבח או לאכילה, כגון אימורין שזריקת הדם מתירתן להקרבה, וכ"כ בשר הקרבן, שהקרבת האימורין מתירתו לאכילה, ומנחה שהקרבת הקומץ והלבונה מתירתה לאכילה, משא"כ הנך דנקט במתניתין, לא התירתו דבר אחר:
והלבונה: שקמץ מנחה להקטיר הקומץ או לאכול השיריים למחר ועי"ז נתפגלה המנחה, ואח"כ אכל הקומץ או הלבונה, פטור מכרת. ומיירי שאכלן אחר שהוצת האור ברובן, דאז חשיב כאילו כבר הקריבן, ואפ"ה פטור כשאכלן אבל באכלן קודם לכן, אז אפילו אכל גם השיריים פטור מכרת מדלא קרב המתיר כמצותו, שהרי אכל הקומץ והלבונה הנקרבין:
והקטרת: מדלא שייך פגול בקטורת דאת"ל במקטיר קצתו וחשב להקטיר קצתו האחר חוץ לזמנו או חוץ למקומו. הרי קיי"ל אין הקטרה מפגלת הקטרה [כ(רמב"ם פט"ז מהל' פסוה"מ ה"ח)] אפילו בהיו בכלי אחד, וקתני קטורת וה"ה עצים וכל דדמי לה. [ותמוהין דברי רבעתו"ס (מ"ג א' ד"ה והלבונה) שכת' דלהכי לא תנא עצים מדלא שייך בהו פגול, וק' הרי קטורת תני לה]. [אב"י י"ל דעכ"פ בקטורת נפסלו כתוס' יומא דמ"ח ב' ד"ה חישב]:
ומנחת כהנים: כולה כליל ואינה נקמצת, לפיכך אין אחר מתירה. אע"ג דשייך בה פגול במחשב בשעת נתינתה בכלי שרת או בשעת הולכה למזבח:
ומנחת כהן משיח: הן הי"ב חלות שמקריבין בכל יום משל כה"ג מחציתן בבוקר ומחציתן בערב, ונקראין ג"כ חביתי כה"ג מדנעשין במחבת, והם כולן כליל:
לרש"י ולרמב"ם ל"ג לה, דהא פליגי בה ר"מ ורבנן לקמן בנסכים, דהרי מלת נסכים כולל בכל מקום יין וסולת שמקריבין עם הקרבן או בפני עצמן. ולתוס' שפיר גרסי' הכא מנחת נסכים והכא מיירי בנדב מנחת נסכים בלי זבח ולקמן מיירי בהקריב זבחו היום ונסכיו למחר, ובהא פליגי ר"מ ורבנן:
והדם: מדהוא המתיר:
והנסכים הבאים בפני עצמן: לרש"י ורמב"ם הנ"ל מיירי בנדב מנחה ונסכים בלי זבח, או בהביא הקרבן אתמול והנסכים היום [ועי' סי' ט"ו], אבל בהביאן עם הזבח, בנתפגל הזבח נתפגלו גם הנסכים:
וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה: מדעכ"פ יכול להביאן למחר, להכי אף כשהביאן עם הזבח ונתפגל, לא נתפגלו הן:
לוג שמן של מצורע: לאחר שנתנו ממנו על תנוך, ובהן יד ובהן רגל הימיניים, של המצורע, שיריו נאכלים לכהנים:
אין חייבין עליו משום פגול: ר"ל אין בו איסור פיגול כלל, דבנתפגל האשם לא נתפגל הלוג, אף דתלוי באשם, דהרי אם לא נתן מדם תחילה על התנוך ובהונות הנ"ל, לא מהני מתנות שמן שם כלום. אפ"ה כיון דאדם רשאי להביא אשמו היום ולוגו לאחר זמן, ולא יתפגלו עמו, לפיכך אפילו הביאן עמו, אין הזבח מפגלן, וה"ה בחישב בלוג בשעת מתן ז' או בשעת מתן תנוך ובהונות לאכול שיריים למחר, אין חייבין על אכילת שיריים משום פיגול. ונ"ל משום דר"ש לטעמיה לקמן סוף מ"ד ודו"ק, ורבנן דלעיל, אע"ג דמודו לר"ש בנתפגל האשם לא נתפגל הלוג, ומטעמייהו, עכ"פ פליגי עליה בחישב בשעת מתן תנוך ובהונות לאכול השיריים למחר, וס"ל דנתפגלו השיריים:
שדם האשם מתירו: לפיכך בפיגל האשם נתפגל גם הלוג, ולטעמיה בסי' י"ז אזיל:
בין למזבח: או או:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת