לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/זבחים/פרק ד

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




יהא חייב - מלקות:

דבר רע - מום בגלוי שהוא מגונה קרי דבר רע בבכורות בפרק על אלו מומין (דף לז.):

ומודה רבי יהודה - בחישב על מנת להניח שחוזר וקובעו לפיגול אם חזר וחישב בעבודה שניה על מנת לאכול חוץ לזמנו ולא אמרי' כבר נפסל במחשבת הינוח:

אמר רבא תדע - דמחשבת הינוח לרבי יהודה לאו כמחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו היא לאפוקי מידי פיגול דהא פיגול דשוחט על מנת לזרוק את דמו למחר לפני זריקה לאו כלום היא ואין המחשבה מועלת עד שיזרק הדם היום דבעינן קרב כל מתיריו ומיהו מחשבה קמייתא מחשבת הינוח הוי וכי זריק ליה אתיא זריקה וקבעי ליה ולא אמרי' הואיל ומעיקרא פיגול לא חיילא איפסיל ליה במחשבת הינוח וכי זריק ליה או בפיגול או בשתיקה לא ליחול פיגול:

התם חד מחשבה - דלא שינה מחשבתו הראשונה והיא היתה לשם פיגול:

תרי מחשבות - והאחד שם פסול לה ולא שם פיגול:

כשר - כדאמרינן במתני' לדברי הכל:

למחר פסול - חישב ליתן למחר את הניתנין למטה למעלן ואוקי בפרק שני משום מחשבת הינוח כרבי יהודה ולא משום מחשבת נתינת מחר דא"כ פיגול מיבעיא ליה אלמא לא הוי פיגול דזריקה דלא כשר באכילה לא אתיא לידי פיגול וקתני חזר וחישב בו אלמא לא מיקבע תו פיגול:

חישב שיאכלוהו טמאים למחר - פיגול ולא אמרינן לאו מחשבה היא דאכילת טמאים לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פסול:

תדע - דמחשבת אכילת פסול לא מפקא מידי פגול בר מחשבת חוץ למקומו (ולזמנו) דהא בשר לפני זריקה לא חזי לאכילה וכי מחשב ביה בשחיטה ע"מ לאוכלה למחר מפגיל דהשתא אכילה פסולה היא בלא שום פיגול:

התם זריק ומיחזי - ואשתכח דלמחר אי לאו משום פיגול הוה חזיא לאכילה:

שלא הורמה - ד' חלות הנתרמות לכהן מארבעה מינין שבה דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה וגו' (ויקרא ז):

משום טומאה - אם אכלן בטומאת הגוף ואע"ג דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דאיזרק דם ניתר לטהורין קרינן ביה ואע"ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחלות התודה עד שיורמו:

ה"ג אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה - והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה':

לטומאה - להתחייב כרת האוכלן בטומאת הגוף דאשר לה' יתירא הוא למידרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה:

פרק רביעי - בית שמאי


מתני' בית שמאי אומרים - מתנה אחת. זריקה אחת כיפר אע"פ שרובן טעונים שתי מתנות שהן ארבע:

ובחטאת שתי מתנות - מתנות אצבע ממש ובגמרא יליף טעמא:

לפיכך - חטאת וכל הזבחים לבית הלל ולבית שמאי שאר זבחים חוץ מחטאת:

נתן את הראשונה כתקנה - בשתיקה ואת השניה במחשבת אכילת בשר חוץ לזמנו כיפר וכשר הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר לפיכך אינה מפגלת:

פיגול וחייבין עליו כרת - שאין מחשבת חוץ למקומו דשניה מוציאתו מידי פיגול שכבר הוקבע בראשונה שכבר קרבו כל מתיריו:

שחיסר אחת מכל המתנות לא כיפר - כדיליף בברייתא בגמרא:

לפיכך - הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון שנתנה במחשבת חוץ למקומו או חוץ לזמנו פסול שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר:

גמ' ישפך - שפיכה אחת משמע דלא כתיב סביב דילפינן מיניה שתי מתנות שהן ארבע בפרק איזהו מקומן:


מנין - שכל הדמים של כל הקרבנות שטעונים מתן דם ליסוד אם נשאר מן הדם בכלי לאחר שזרק שתי מתנותיו שצריך לשופכו ליסוד ואע"פ שלא נאמר שפיכת שיריים אלא בחטאת:

והנשאר בדם וגו' - בחטאת העוף כתיב והנשאר ימצא הוה ליה למכתב:

ומה תלמוד לומר בדם כו' אלא על הניתנין מתן ארבע - היינו חטאת שטעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות ובחטאת כתיבי שירים לשפיכה:

לימד על כל הדמים - שנשאר בהן כלום לאחר עיקר זריקתן שישפך הנשאר ליסוד:

מנין לניתנין בזריקה - כל הדמים שכתב בהן זריקה כגון עולה ושלמים ואשם דכתיב בהו וזרקו ובכור דכתיב ביה ואת דמם תזרוק (במדבר יח) וכל זריקה מרחוק משמע שזורק מן הכלי למזבח למרחוק:

שפיכה - עומד אצל היסוד ושופך:

ודם זבחיך ישפך - כל זבחים במשמע:

בירך ברכת הפסח פטר את של זבח - חגיגת ארבעה עשר שבאה עם הפסח כשהחבורה מרובה ושנינו בתוספתא דפסחים על הפסח הוא אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח ועל הזבח הוא אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול את הזבח ואם בירך על הפסח פטר את הזבח:

על הזבח לא פטר את הפסח - וקס"ד ובפסחים נמי הכי מפרש דקסבר רבי ישמעאל זריקה בכלל שפיכה כדאמר לעיל מנין לניתנין בזריקה הניתנין בשפיכה יצא הלכך מתן דם שלמים שכתב בה זריקה בכלל מתן דם פסח שכתב בה שפיכה כדאמרינן לקמן וכי בירך על הפסח פטר את הזבח שהזבח בכלל פסח אבל בירך על הזבח לא פטר את הפסח שלא מצינו לניתנין בשפיכה שכשרין בזריקה הלכך אין פסח בכלל שלמים:

ר' עקיבא אומר אין זו פוטרת את זו - דלית ליה לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא דהא דפסח בשפיכה מודם זבחיך ישפך נפקא לן לקמן ותרתי לא דרשת מיניה ולקמן פריך לרבי ישמעאל היכי דרשת ליה להכי ולהכי ותנא דברייתא קמייתא סבר לה כרבי עקיבא בהא דאין זריקה בכלל שפיכה אבל בפסח בשפיכה לא סבירא ליה כוותיה דהא לא מייתר ליה קרא דמיבעיא ליה לכל הניתנין במזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר והכי אמרינן בשמעתין:

סבר לה כרבי יוסי הגלילי - דאמר פסח בזריקה ונפקא ליה מואת דמם דלא כתיב דמו דליקו אבכור לחודיה:

ור' ישמעאל האי קרא - דודם זבחיך ישפך:

מפיק ליה להכי ולהכי - בתמיה דריש ליה לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה דעל כרחך כר"ע לא אתיא דאם כן אמאי אין פסח פוטר את הזבח הואיל ושלמים בכלל פסח ואי נמי סבירא ליה לר' עקיבא פסח בזריקה כר' יוסי הגלילי כל שכן דשניהם פוטרין זה את זה וקדריש להו תו לפסח דבשפיכה:

תרי תנאי אליבא דר' ישמעאל - דמאן דיליף ליה לפסח בשפיכה לית ליה פסח פוטר את הזבח ולא פליג רבי ישמעאל אדר' עקיבא בהאי כיון דפסח בשפיכה מהאי קרא יליף תו לית לן למילף מינה ניתנין בזריקה כשרים בשפיכה ומאן דאית ליה פלוגתא לית ליה פסח בשפיכה אלא בזריקה כשלמים ומיהו פסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח אבל פסח פוטר את הזבח ובפסחים ירושלמי האי טעמא אמר בה:

בשלמא רבי ישמעאל - דמפיק מתן פסח מדם זבחיך ישפך והאי לשון רבים דדמם וחלבם כוליה בבכור מוקי לה ובשור וכשב ועז הוא דנקט לשון רבים והאי נמי דקאי לשון רבים דבשרם יהיה לך דסמיך ליה אבכור שור ובכור כשב ובכור עז:

אלא לרבי יוסי הגלילי - דאית ליה בכור לשון יחיד וקרא דנקט לשון רבים משום מעשר ופסח נקט לה ומעשר ופסח פשיטא לן שאינה מתנה לכהן אלא בעלים אכלי ליה:

מאי ובשרם - דקא"ל רחמנא לאהרן:

ומשני אחד תם ואחד בעל מום - כלומר לעולם לשון רבים דנקט קרא קמא לאו אמיני דבכורות קאי דכולן בלשון חד בכור מפיק להו ודמם וחלבם לרבות מעשר ופסח ולשון רבים דבשרם אבכור קאי ולא אשלשת מיני בכור דקרא דתימא דחלבם ודמם נמי עלייהו קאי אלא אבכור דחד מינא נמי שייך למימר ובשרם אתם ובעל מום:


לימד על בכור בעל מום שניתן לכהן שלא מצינו לו מקום אחר בכל התורה כולה - ודמן וחלבן ליכא לאוקומי בחד בכור דבעל מום לא קרב:

דסיפיה - וכשוק הימין לך יהיה:

היינו דכתיב קדש הם כו' ותנן כו' - כלומר היינו דקודש הם ממעט נמי תמורת מעשר ופסח מהקרבה וניליף מינה טעמא דהנך ב' משניות דתנן בהו דלא קרבי (וולדן):

כבכור ומעשר - דאין נפדין במום לחול קדושה על המעות ומיהו לא כבכור ומעשר לקרב אלא יאכלו בעלים במום:

ותנן נמי - בפסחים דתמורת פסח לא קרבה:

ואין לי לפרש - הי קריבה והי לא קריבה וקיימא לן דתמורה שהמיר בו אחר הפסח קריבה דתמורת שלמים היא ושהמיר בו קודם זמנו לא קרבה דתמורת הפסח היא:

עברה עברה - כל אשר יעבור תחת השבט במעשר והעברת כל פטר בבכור:

אם כשב - ובשלמים כתיב:

שקריבה שלמים - שהרי מותר נעשה שלמים משעבר זמנו:

הוא - זבח פסח הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה:

אף חטאת כו' - וילפינן לה מקראי בשמעתין והדר ילפינן כולהו זבחים מחטאת:

קרנת קרנת קרנות - שלש פרשיות נאמרו בחטאות החיצונות בויקרא אחת בשעיר נשיא וב' בחטאת יחיד אחת בכשבה ואחת בשעירה בשתים כתיב על קרנת חסר והאחת מלא וב"ש אית להו יש אם למקרא הרי כאן שש ואין במזבח אלא ארבע והשתים יתירות לא נאמרו אלא ששנה עליה הכתוב לעכב ארבע נאמרו למצוה שמצוה בארבע מתנות ושתים נשנו מהן לעכב:

וב"ה - סברי יש אם למסורת הלכך הרי ד' ג' מהן למצוה נאמרו שמצוה לכתחילה ליתן אף עליהן והאחת מעכבת כדמפרש ואזיל:

ואימא כולהו למצוה - ואין כאן אחת לעכב שהרי לא שנה באחת מהן:

בכדי - בלא מתן דמים:

אהני קרא - דמשמע שש:

ואהני מסורת - דמשמע ארבע הלכך טפי חדא אמסורת ובציר חדא ממקרא והוו להו חמש נמצא ששנה באחת:

לטטפת לטטפת לטוטפות - דילפינן מינה ארבע בתים לתפילין ואנן בכולהו לטוטפות קרינן נמי אהני קרא כו':

סברי ב"ה כרבי עקיבא - דיליף לה מקרא אחרינא:

כתפי - שם מקום:


התם דל חד לגופיה - פש להו ארבע:

וחד לסכך - מאחר שהתחיל לפרש תבניתה פירש סכך עם דפנותיה פשו תלת:

אתאי הילכתא - שנאמרה למשה מסיני וגרעתה לשלישית כך נאמרה הלכה שהשלישית דייה בטפח היינו דתנן שתים כהלכתן שלישית אפי' טפח:

וטמאה שבועים שבעים - כתיב נימא נמי אהני מסורת לטפויי פלגא דתוספ' שבעים על שבועיים ואהני מקרא לבצורי פלגא נמצאת מוסיף על שבועי' כ"ח חציו של נ"ו:

בעי' למיתב - ימי טומאה יולדת נקבה:

שאני התם דכתיב כנדתה - משמע שלא ירד הכתוב למנין ימים אלא למנין שבועות שהנדה שבוע אחת והיולדת שבועים שאם אתה אומר שבעים הפלגת מתורת נדה הרבה אבל כשאתה אומר שבועים קרבת' לתורת נדה:

ותנא - דמתני' לא מייתי להא דב"ה כרב הונא אלא מהכא:

וכפר וכפר וכפר - בשעיר נשיא ושעירה וכשבה שכולן על המזבח החיצון:

מפני הדין - שחזר חלילה ומלמד על החטאת החיצונה שכל מתנותיה מעכבות לכך נאמרו אלו להכשיר אם חיסר:

והלא דין הוא - להכשירה במתנה אחת וקרא למה לי:

נאמרו דמים למטה - מחוט הסיקרא כל הדמים חוץ מחטאת ונאמרו דמים למעלה מחוט הסיקרא חטאת מה תחתונים כפר במתנה אחת דכתיב ודם זבחיך ישפך ומיהו חטאת מהאי קרא לא יליף דלא שייכי ביה לשון שפיכה כי אם זריקה שהיא במתנת אצבע אלא בבנין אב למד מן התחתונים דאף הוא כפר במתנה אחת:

בפנים - בחטאות הפנימיות:

בחוץ - בחטאות החיצונות:

לא עשה ולא כלום - בפירקין ילפינן לה:

חוץ מחוץ - חטאת מעולה:

דנין חטאת - החיצונה שהיא חטאת וכתיב בה ארבע קרנות כמו שאמרנו למעלה קרנת קרנת קרנות מחטאת הפנימית שהיא חטאת ונאמרו בה ארבע קרנות כדלקמן למעלה הוא אומר קרן קרנות בפר כהן משיח הרי שתים למטה הוא אומר בפר העדה קרן קרנות ארבע:

ולא יוכיח חוץ - דשאר דמים חוץ ולא נאמר בהן קרנות:

מיבעי ליה לגופיה - בכל חד וחד ללמדך שכפר על החטא:

אימא וכפר כו' - אבל למיעקרינהו לגמרי לא:

א"כ - דדרשינן כפר אע"פ שנתנן כולן למטה מן החוט:

בטלת תורת קרנות - הכתובים בחטאת ועל חנם כתיב בה קרנות דהיינו למעלה:

ופרכינן ואי דרחמנא אמר - דליבטלון בדיעבד מוכפר ליבטלון וכי כתבינהו למצוה כתבינהו:

איזהו דבר שצריך שלשה - וכפר הוי אומר אלו קרנות וכדאמרינן דכל חד וחד מיעט חדא קרן וקם ליה אקרן אחת לעכב דאי כדקאמרת לאשמועינן דאי יהיב כולהו למטה כשר (למטה) ארבע וכפר הוה ליה למיכתב להכשיר ארבע המתנות למטה:

ואימא וכפר אף ע"פ שלא נתן אלא אחת למעלה ושלש למטן - ולהכי לא כתיבי ארבעה משום דחדא מיהא (לא) מעכבא בלמעלה ותלת איתכשרי למטה אבל למיעקרינהו לא:

הזה ממנו - מדם פר יום הכפורים בסדר יומא:

אחת למעלה ושבע למטה - כדכתיב על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים (ויקרא טז) וקא ס"ד אחת מחצי עביו של כפרת ולמעלה ושבע מחציה ולמטה:

ומשני ההוא כמצליף - כדמפרש ואזיל:

כמנגדנא - כאדם המכה מלקות ארבעים ברצועה זו למטה מזו בסמוך ולא שכיון אחת מחציו ולמעלה והשאר מחציו ולמטה והא דקתני האחת חלוקה מהשבע לענין צידוד ידו קתני כדמפרש התם כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה וכשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה:

הזה על טהרו - והתנן התם הזה על טהרו של מזבח הפנימי כדכתיב והזה עליו מן הדם וגו' (גם זה שם):


מאי לאו אפלגיה דמזבח - כנגד חצי גובהו ואי אפשר לצמצם שלא יהא מקצתם למעלה ומקצתם למטה:

טיהרא - צהרים:

לא אגילוייה דמזבח - על גגו של מזבח שהיה מטהרו תחילה מדשן שעליו ומגלה את גגו ועל שמטהרו ומייפהו קרי ליה טהרו כדכתיב וטהרו:

והא איכא שירים - שנשפכים ליסוד ועיקר המתנות למעלה:

שירים לא מעכבי - כפרה ואנן בדמים המעכבים קאמרינן דלא מצינו חציין למעלה וחציין למטה:

דאיכא למ"ד מעכבי - לקמן באיזהו מקומן (דף נב.) ועיקר המתנות בקרנות הפנימי דהיינו למעלה והשירים ביסוד מזבח החיצון דהיינו למטה:

בחד מקום - במזבח אחד:

שתי מתנות שבחטאת מתירות - כל זמן שלא ניתן שתים לא הותרו אימורין להקטרה ולא הבשר לאכילה:

ומפגלות - אם נתן שתיהן במחשבת פיגול אבל אחת בשתיקה ואחת במחשבה לא פיגל שאין מפגלין בחצי מתיר:

לתנייה - להך פלוגתא בעדיות גבי קולי בית שמאי שכולן נסדרו במשנת עדיות והא נמי קולי ב"ש הוא דלב"ש לא פיגל אלא אם כן חישב בשתיהן ולבית הלל פיגל באחת מהן:

כי איתשיל - משנה בבית המדרש תחילה ונחלקו עליה בית שמאי וב"ה:

להיתירא איתשיל - לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה שעמד השואל ושאל נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם הותרו האימורין והבשר או לא הותרו עמדו בית שמאי ופסלו עמדו ב"ה והכשירו דהוו להו ב"ש חומרא ומינה גמרינן דכיון דאינה מתרת לבדה אינה מפגלת:

אמר רבי יוחנן שלש מתנות - אחרות שבחטאת אין באות בלילה ואע"פ שאינן מעכבים ולאו זריקה גמורה היא מיהו דם נפסל בשקיעת החמה כדלקמן ואין מעלין לגבי מזבח לכתחילה:

באות לאחר מיתה - אם נתן מתנה ראשונה ומתו בעליה כבר כפר בראשונה ואין שם חטאת גמורה על הדם עוד לפסול משום חטאת שמתו בעליה:

יש מהן כתחלתו - יש מדברים שבתורת דמים שהשלש מתנות כמתנה ראשונה ויש דברים שהן בתורת שירי הדם:

חוץ - הזורק אותן בחוץ חייב שהרי ראויים לפנים בתורת זריקה גמורה ואסור ליתנן בלילה דנפסלו מלזרוק והא זריקה היא וזר חייב עליהן מיתה בפנים וטעונות כלי שרת ומתנה אצבע וכיבוס אם ניתז מדם החטאת על הבגד לאחר שנתן במתנה אחת טעון כיבוס כדכתיב ואשר יזה מדמה וגו' כאילו ניתז קודם לכן אבל אם נתן כל מתנותיה ואח"כ ניתז מן השירים אין טעון כיבוס כדאמרינן בשמעתין אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה:

שירים - חטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן מתנה אחת מכל אחד כולן נעשו שירים לישפך ליסוד אף הג' כוסות שירים שלהן כמו הראשונים:

כתחלתו - כמתנה הראשונה:

מיתה - באות לאחר מיתה כדאמר לעיל:

לא שריא - בשר שכבר הותר:

ולא מפגלא - אם נתן הראשונה בשתיקה והשלש במחשבה לא פיגל וכשר כדתנן במתני':

ולא עיילא - אין להם תורת פסול כניסת פנים שאם נתן מתנה אחת בחוץ והכניס השאר להיכל לא נפסל משום חטאת שנכנס דמה לפנים דכתיב לכפר בקודש (ויקרא ו) בראוי לכפרה הכתוב מדבר:

כסופן - כשירים:

מנא אמינא לה - דטעונה כיבוס:

ניתז מן הצואר על הבגד אין טעון כיבוס - כדאמרינן בפרק דם חטאת (לקמן דף צג.) אשר יזה בראוי להזאה יצא זה שלא נתקבל בכלי:

מן הקרן - משנגע בקרן המזבח ניתז על הבגד:

או מן היסוד - משנשפכו שירים ליסוד ניתז מן היסוד לבגד:

אין טעון כיבוס - כדאמרינן אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה:

הא מן הראוי לקרן - כל דהו ואפילו שלש מתנות שבחטאות טעון כיבוס:

הא מן הראוי ליסוד - כגון שירי הדם הראויין לישפך ליסוד:

טעון כיבוס - בתמיה:

הא מני ר' נחמיה היא כו' - הא מילתא הש"ס קאמר לה ומסקנא דקושיין היא לאפוקי מדרב פפא כלומר מהא לא איריא טעמא דידך דהא רבי נחמיה היא דאפילו בשירים נמי טעון כיבוס:

שירי הדם - אף של חטאות החיצונות שהקריבן בחוץ חייב אלמא דם קחשיב להו:

מידי דהוי אאיברים - דלאו דמים נינהו המעלן בחוץ חייב משום דחזו לפנים:


[והתניא - בניחותא]:

דמים הטעונין יסוד - היינו שירים שטעון שפיכת יסוד:

מחשבה מועלת בהן - אם חישב בשפיכתן על מנת לאכול בשר למחר ולקמן רמינן עלה:

ודמים הנשפכין לאמה - שנפסלו ושופכין אותו לסילון שבעזרה המוציא לנחל קדרון:

כי תניא ההיא - דמחשבה מועלת בהן:

בשלש מתנות כו' - וכולה חדא מלתא היא דמסקנא דקושיא היא ולאו שינויא כלומר לא תשמע מיניה דשירים טעון כיבוס ואפי' לר' נחמיה דהך ברייתא בשלשה מתנות שבחטאות:

נטענין יסוד - מצות טעינת יסוד עליהם ששופך שיריהם ליסוד:

ה"ג אלא כי תניא ההיא בדמים הפנימיים - ולעולם בשירים וכמ"ד לקמן שירים הפנימים מעכבי הילכך חשיבי לפגל לענין חוץ ולענין כיבוס:

ור' נחמיה היא דאמר - אף שירים החיצונים שהקריבן בחוץ חייב ומשום הכי לא מצי לפלוגי בדידה:

דלא מתני ליה תלתא פטורי - בחיצונים:

לבהדי תלתא חיובי - דתנא בפנימיות דבשלמא בכיבוס ובמחשבה מצי לפלוגי אבל בהעלאת חוץ לא מצי למיתנייה:

רבינא אמר - הא דפרכת לעיל וליטעמיך מן היסוד הוא דאין טעון כיבוס הא מן הראוי ליסוד כו' לאו פירכא היא דמן הקרן מן הקרן ממש קאמר הא מן הראוי לקרן כגון שלש מתנות שבחטאת טעון כיבוס כדרב פפא והא דתנן בהו מן היסוד לאו מן היסוד ממש דתידוק מינה הא מן הראוי ליסוד טעון כיבוס ותקשה לך אלא מן הראוי ליסוד קאמר ואשמעינן דמשכלתה זריקה אין השירים טעון כיבוס דאילו מן היסוד ממש לא איצטריכא ליה דהשתא מן הקרן אמרת לא מן היסוד מיבעי:

ואימא אידי ואידי ראוי - וקמ"ל דיש לך ראוי לקרן ואין טעון כיבוס ואיזה זה שלשה מתנות שבחטאת:

ראוי לקרן אמרת לא - משנתן מתנה ראשונה ממעטת לכוליה דם מכיבוס:

ראוי ליסוד - דכבר נגמרו מתנותיו מיבעיא ליה למיתני בתמיה הא מקמייתא אידחי ליה מכיבוס:

אלא ודאי מן הקרן קרן ממש - אבל הראוי לקרן כל זמן שלא גמר מתנותיו טעון כיבוס והדר אשמעינן דמן הראוי ליסוד אין טעון כיבוס ולמעוטי שירים דאי מן היסוד ממש לא איצטריכא ליה:

ועשה כאשר עשה - בפר העלם דבר לאחר שפי' בו כל מתנות דמו שנה לכתוב ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וגו' ומקרא שאינו צריך הוא שהרי כל עבודותיו נתפרשו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משיח האמור למעלה הימנו והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וגו' ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולה לדרשא וסרסהו דע"כ לא מצי למימר כדכתיב כאשר עשה לדם הפר דמשמע מאחרינא יליף דלא חסר מידי דניבעי למילפיה אלא ועשה כאשר עשה לכפול באזהרת הזאות שלו והכי משמע כאשר עשה (לו) כאשר כתבתי לך כל עשיותיו ושנה עליהם לעכב שאם חיסר כו' כן שמעתי במנחות:

מתן שבע - על הפרכת שמעכבות בכל מקום לקמן מפרש:

מתן ארבע - שאין מעכבות בחטאת החיצונה כדאמרינן לעיל מניין שמעכבות בקרנות הפנימי ולקמן פריך למה לי קרא האי כפילא ועשה כאשר עשה נמי עלייהו קאי דהא אינהו נמי בהדיא כתיבו:

תלמוד לומר כן יעשה לו - חזר וכפל ואם אינו לענין מתן שבע תנהו לענין מתן ארבע:

לפר זה פר יום הכפורים - להשוותו לפר העלם דבר ולקמיה מפרש למאי הילכתא:


כאשר עשה (לדם) לפר - לאו כאשר עשה קדריש שהרי כבר סירסו ודרשו אלא לפר קדריש:

זה פר כהן משיח - האמור בפרשה העליונה ולא נכפל לכך חזר והקישן יחד שלימד עיכוב חיסור מתנותיו מזה:

אלו שעירי עבודת כוכבים - להביאן בדין פר העלם דבר ליטעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב ולישרף חוץ לשלש מחנות לפי שבמקומו לא נתפרשו הלכותיו בפרשת שלח לך:

יכול שאני מרבה שעירי הרגלים וראשי חדשים - להיות פנימים ונשרפין:

ת"ל כן יעשה לו - לזה ולא לאחר:

מרבה אני שעירי עבודת כוכבים - לתורת פר העלם דבר:

שמכפרין על עבירת מצוה ידועה - כמותו ששניהם באין על חטא הידוע ומוציא אני של רגלים שלא יהיו שוין לו שהרי אין דומין לו בכפרתו שאלו באין על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שנטמא ונכנס למקדש ואינו מכיר ולא הודע לו לא טומאתו ולא כניסתו כדאמרינן בשבועות (דף ב.):

וכפר - וכפר מכל מקום:

אע"פ שלא סמכו - עליו זקנים:

ונסלח אע"פ שלא נתן שירים - ליסוד מזבח החיצון דלא תימא הואיל וכתיבא בה בהדיא כפילה דועשה כאשר עשה נמי עלייהו קאי הילכך מעטינהו קרא:

שמעכבות בכל מקום - כדמפרש לקמיה בפרה ובנגעים:

סמיכה לא מעכבת בעלמא - כדאמרינן בפרק קמא וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת וכו':

שפיכת שירים לא מעכבא - בחטאת החיצונה לדברי הכל:


בפרה - והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' וכתב חוקה לעיכובא:

בנגעים - בלוג שמן של מצורע והזה מן השמן באצבעו וגו' וכתיב זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד) וכל הווייה עיכובא:

דכתיבן - בהדיא:

וכפילן - ועשה כאשר עשה:

מתן ארבע נמי כתיבן בהדיא וכפילן - דועשה כאשר עשה אכולה מילתא קאי ומהיכא תיתי למעוטינהו:

לא נצרכא אלא לר"ש - דאמר לא כתיב ביה אלא שתים ושתים אחרות בהיקשא דהאי קרא איתקוש פר כהן משיח ופר העלם דבר כדאמרן לפר זה פר כהן משיח הילכך אי לא דהדר כפלינהו לא הוו כפולין:

למעלה - בפר כהן משיח:

למטה - בפר העלם:

קרן קרנות - מדמצי למיכתב קרן וכתב קרנות הויא שתים דאית ליה לר"ש יש אם למקרא וחוזרים ומלמדים זה מזה בהיקש:

הרי הוא אומר - בשניהם על קרנות מזבח קטרת סמים אשר לפני ה' אשר באהל מועד והאי באהל מועד יתירא הוא דהא כתיב אשר לפני ה' ולמדך על כל הקרנות שבתוך ההיכל צריך ליתן: סמיכה ושפיכת שירים לא נאמרו בפרשת אחרי מות:

ת"ל כן יעשה - לרבות פר יוה"כ לסמיכה ושירים דהא פר יוה"כ בהאי קרא כתיב כדאמר לפר זה יוה"כ:

והאמרת לפר כו' - וכיון דאיתקש להאי איתרבו להו סמיכה ושירים בהיקשא ולמה לי תו כן יעשה:

ס"ד אמינא - כי איתקש לעבודה דמעכבא כפרה הוא דאיתקש כדכתיב וכפר בהאי קרא ולרבויי בי' את בדם וטבילה כדמפרש לקמן:

נפחתה - תקרת עלייתו וגגו תו לאו אהל הוא:

מאשר - נפקא ליה ארבע קרנות מאשר דמצי למכתב אשר לפני ה' באהל מועד למה לי [למיהדר] למיכתב אשר אלא על כל הקרנות אשר באהל דהאי אשר בתרא משום מזבח לא איצטריך למיכתביה:

לר' יהודה נמי - אע"ג דכתיבי מתן ארבע בהדיא וכפילן בועשה כאשר עשה:

איצטריך - כן יעשה לרבויינהו שיעכבנו:

סד"א מידי דהוה אסמיכה ושירי הדם - דפר העלם גופיה דכתיבן וכפילן ולא מעכבי כדאוקימנא עילוייהו מיעוטא דוכפר ונסלח משום טעם דאין מעכבות בכ"מ:

מתן ארבע - שאין מעכבות בחטאת החיצונה נמי לא ליעכבו דנימעטו נמי מוכפר ונסלח:

קמ"ל - (דלענין סמיכה ושירים שאין מעכבין בכ"מ קא חשיב להו כפרה) דאילו סמיכה ושירים אפילו עקרינהו לגמרי לא מעכבי ואילו מתן ארבע חדא מינייהו מעכב בחטאת החיצונה הילכך מייתינן לכולהו לעיכובא מוכן יעשה:

למאי הילכתא לעכב - דהא לא כתיבן וכפילן ביה ואיצטריך לאקשויי:

פשיטא - גרסינן גבי פר יוה"כ:

לעכב - שיהו כל המתנות מעכבות:

חוקה כתיב - בסוף פרשת אחרי מות והיתה זאת לכם לחוקת עולם וגו':

לרבי יהודה - בפ' הוציאו לו (יומא דף ס.):

דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן מבפנים - מתנות וקטרת שעל בין הבדים:

הקדים מעשה לחבירו לא עשה ולא כלום - דחוקה עלייהו כתיב:

אבל דברים הנעשין בבגדי לבן מבחוץ - כגון מתנות פר ושעיר שעל הפרכת:

הקדים שעיר לפר מה שעשה עשוי - דחוקה לאו עלייהו כתיב והתם מפרש טעמייהו:

אימא מדכסדרן לא מעכבי - אלמא חוקה לאו עלייהו קיימא מנין הזאות גופייהו נמי לא ליעכב אם חסר מהן:

קמ"ל - היקשא דהכא:

ומי מצית אמרת הכי - דלר' יהודה עיכובא מהכא יליף:

וכלה מכפר - קרא יתירא הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא והקריב את השעיר החי:

אם כיפר - כפרה המעכבת בשאר מקומות כגון מתנת דמים מתן שבע ומתן ד':

כילה - אע"פ שלא שפך שירים ליסוד מזבח חיצון:

מפני מה לא נדרוש - המקרא כסדר מכתבו ונאמר אם כילה הכל אפילו שפיכת שירים כיפר:

ואם לא כילה לא כיפר - והכי מפרש בסדר יומא דשיריים מעכבין איכא בינייהו אלמא עיכוב לר' יהודה מהכא נפקא:

לא נצרכא - האי דמקיש פר יוה"כ לפר העלם דבר ולפר כהן משיח:

אלא לאת בדם וטבילה - דבפר כהן משיח כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם ואי קשיא בהאי


קרא פר יום הכפורים לפר העלם הוא דאיתקש דבדידיה קא מישתעי קרא ובפר העלם לא כתיב את בדם וטבילה הא אמרן כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח אלמא לפר כהן משיח נמי איתקוש ובפר יום הכפורים לא כתיב את ולא כתיב טבילה ולא כתיב בדם דהכי כתיב ולקח מדם הפר באצבעו ואקשינ' להאי ללמד הימנו הילכות ריבוייא של את והילכות בדם וטבילה כדמפרש:

[להכשר אמין - ] תמן תנינן (חולין נה:) היא האם היא טרפחת היא שלפוחית וכל שלפוחית היא וושיא"ה כעין אותה של דג כדאמרינן במסכת ע"ז בשליפוחה גבי עוברי דגים ואם של בהמה כולה עשויה אבעבועות תשובת מורי:

את להכשיר אמין שבאצבע - שאם עלתה לו אם באצבע שקורין וושיא"ה כמו ניטלה האם דאלו טריפות (חולין דף נד.) לא הויא חציצה דאיתרבי מאת אצבעו את הטפל לאצבעו:

בדם שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרא גרסינן - משעת קבלה ראשונה למעוטי קבל פחות מכדי טבילה בכלי זה ופחות מכדי טבילה בכלי זה ועירבן והכי מפרש לה במנחות (דף ז:) ולקמן בפרק דם חטאת (דף צג:) ויליף מבדם מדקרינן וטבל בדם ולא קרינן בדם משמע בדם שהיה כבר משעה ראשונה:

מספג - מקנח בדופני הכלי כן שמעתי במנחות:

הכי גרסינן הוה אמינא אף על גב דליכא שיעור טבילה מעיקרא - אלא שיהא בו עכשיו:

אפילו מספג - דאשיעורא בעלמא הוא דקפיד קרא:

מזבח קטרת הסמים למה לי - השתא דדרשת אשר באהל מועד על כל האמור כו' מזבח קטרת הסמים מאי דרשת ביה דהאי יתירא דהא כתיב אשר לפני ה':

שאם לא נתחנך כו' - אם אירע פר העלם בעוד המזבח חדש שלא הקטירו עליו קטרת מעולם:

תניא כוותיה דרב פפא - דהיקשא לאת בדם וטבילה אתא:

לכל האמור בענין - הכל בכלל את בדם וטבילה:

קל וחומר - כלומר אין צריך להביא פר יום הכפורים לכאן דמקל וחומר נפקא שכל דרכי פר העלם בו:

ומה במקום שלא הושווה קרבן לקרבן - שאין הבהמות ממין אחד ולקמן מפרש מאי היא:

הושוו מעשים למעשים - מעשה עבודותיהן שוין של זה לשל זה:

מקום שהשוה קרבן לקרבן - כגון פר יום הכפורים ופר העלם ששניהם מין אחד אינו דין שיהא עבודותיהן שוות לעבודות שהצריך הכתוב לשניהן כגון הזאות שבהיכל ושבמזבח יהו מעשי עבודותיהן שוין לאת בדם וטבילה:

אלא מה תלמוד לומר לפר זה פר העלם - ולקמן פריך מאי קאמר הא קרא בדידיה קאי:

לפר - כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח בא להקישו לזה לפוסלו בחיסור מתנות כדפרישית לעיל דבפר כהן משיח לא נכפלו וצריך ללמוד מזה:

אילימא דפר ושעיר של יום הכפורים - שלא הושוו הבהמות שזה פר וזה שעיר הושוו מעשים של זה למעשים של זה שכל עבודותיהן שוות מקום שהושוו קרבן לקרבן כגון פר כהן משיח ופר יוה"כ דשניהן מין אחד אינו דין כו':

מה לפר ושעיר של יוה"כ - דין הוא שיושוו מעשה עבודותיהן שהרי נכנס דם שניהם לפני ולפנים ואין חילוק ביניהם תאמר שיושוו פר העלם ופר יום הכפורים בעבודות האמורות בהן שלא הושוו בכניסה לפני ולפנים שזה נכנס וזה לא נכנס:

אלא פר העלם ושעירי עבודת כוכבים - שהושוו מעשיהם דאמרן לעיל החטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים ואף על פי שלא הושוו קרבן לקרבן דהאי פר והאי שעיר:

שכן שניהם מכפרין על עבירות מצוה ידועה - לפיכך הושוו מעשיהם תאמר שיושוו מעשה פר העלם ומעשה פר יום הכפורים שכן לא הושוו בכפרתן שזה מכפר על עבירת מצוה שאינה ידועה וזה מכפר על ידועה כדאמר בשבועות (דף ב.) על שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה לבסוף שכשנטמא ידע שנטמא ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש ושוב לא נודעה לו כניסתו שעיר הנעשה בפנים על ישראל ופר על כהנים תולה עד שיוודע לו ויביא בעולה ויורד:


הושוו מעשים למעשים למאי דכתיב בהו - שפירש הכתוב בהזאות הכתובות בהן לא שינה את זו מזו אלו על הפרכת ואלו על הפרכת אלו על הקרנות ואלו על הקרנות אלו באצבע ואלו באצבע ואע"ג דלא כתיב ביה בשעיר את בדם וטבילה אין זה שינוי דאיכא למימר לא פירש את הכל דהא במה דפריש לא שני ואם זה נכנס לפנים וזה לא נכנס לפנים וזה טעון שמנה הזאות וזה טעון שבע מיהו למאי דכתיב בהו לא שינה אם ריבה עבודות בזה יותר מזה מכל מקום מעשה עבודות שהצריך לשניהם לא שינה:

מקום שהושווה קרבן לקרבן דהאי פר והאי פר אינו דין - שיושוו מעשה עבודות השוות בשניהן כגון הזאות דפרכת ושל מזבח הזהב:

ה"ג ואתא ליה פר יוה"כ לאת בדם וטבילה מפר משיח - בהאי ק"ו כדאמרן:

ואתי ליה שעיר יוה"כ נמי - לאת בדם וטבילה משעירי עבודת כוכבים בק"ו מה במקום שלא הושווה קרבן לקרבן דפר העלם ושעיר של יוה"כ הושוו מעשים המפורשים בשניהם שלא שינה בפי' עבודות השוות בהם כגון הזאות דהיכל מקום שהושווה קרבן לקרבן כגון שעיר יוה"כ ושעירי עבודת כוכבים אינו דין שיושוו מעשים למעשים וילמד סתום מן המפורש שעיר של יוה"כ משעירי עבודת כוכבים:

וכי דבר הלמד בהיקש - כגון שעירי עבודת כוכבים לא למדנו בהן את בדם וטבילה אלא בהיקשא שהוקשו לפר כהן משיח וחוזרין ומלמדין את בדם וטבילה על שעיר יוה"כ כדאמר בק"ו:

אמר רב פפא - האי לפר דמוקי רבי ישמעאל בפר העלם משום דלקמן בעינן אגמורי פר העלם ביותרת הכבד ושתי הכליות לשעירי עבודת כוכבים בהיקשא דחטאתם על שגגתם ופר העלם דבר בגופיה לא כתיב יותרת ושתי כליות אלא ואת כל חלבו יקריב ממנו ובהיקשא (להאי קרא) גמר להו מפר כהן משיח דכתיבי ביה להכי איצטריך לפר יתירה לפר העלם לכפול בהיקשא שנייה דהא בלאו הכי איתקש דהאי קרא ביה קאי וכתיב כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח וחזר וכפל ועשה לפר זה פר העלם לכפול בהיקשו ללמד ממנו יותרת דליהוי האי היקש שני במקום כתיבה בגופו דלא ניהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקשא דקיימא לן לקמן באיזהו מקומן (דף מט:) דאין למדין בקדשים למד בהיקשא מן הלמד בהיקש:

והם הביאו את קרבנם וגו' - בפרשת קרבנות עבודת כוכבים כתיב בשלח לך ומקרא יתירא הוא לדרשא דמה לו לכתוב זאת ונסלח להם כי שגגה היא והם הביאו את קרבנם לכתוב ונסלח להם ונשתוק אלא משום דבעי לאקושי שעירי עבודת כוכבים דמשתעי ביה קרא לפר העלם להקטרת אימורים כדכתיב קרבנם אשה לה' היינו אימוריהם ואקיש חטאתם לשגגה:

חטאתם אלו שעירי עבודת כוכבים - דעלייהו קאי:

שגגתם זה פר העלם - דכתיב ביה (ויקרא ד) ואם כל עדת ישראל ישגו אמרה תורה חטאת דעבודת כוכבי' זו הרי היא כשאר שגגתם דשאר עבירות לענין אישים:

ושגגתם מהיכן למד - הקטרת האישים שלה לא בהיקש מפר כהן משיח בתמיה והיאך חוזר ולמד בהיקש ת"ל ועשה לפר זה פר העלם חזר וכפל בהיקשן כדאמרן לעיל למיהוי כמאן דכתיב בגופו:

תיפוק ליה - יותרת הכבד לשעירי עבודת כוכבים:

מקרא קמא - דאקשינן לעיל לפר העלם:

דאמר מר החטאת אלו שעירי עבודת כוכבים - למה לי תו הך דחטאתם על שגגתם:

סד"א הני מילי - דאיתרבו שעירי עבודת כוכבים לדין פר העלם להזאות דכתיבן בגופיה בהדיא אבל ליותרת וכליות לא:


קמ"ל - דחטאתם על שגגתם דלענין אשה לה' נמי איתקוש:

והא תנא לרבות פר יוה"כ לכל הענין קאמר - אלמא כולה מילתא יליף מינה ואפילו עיכובא ואת אמרת לאת בדם וטבילה:

תנאי היא תנא דבי רב מרבי הכי - כל ת"ר קרי תנא דבי רב ההיא מתני' קמייתא לא מרבי ליה אלא לאת בדם וטבילה ועיכובא נפקא ליה מחוקה ולרבי יהודה מאם כלה כפר:

ותנא דבי רבי ישמעאל - הך תנא בתרא דאמר לכל האמור בענין מתניתין דבי רבי ישמעאל היא שנשנית ונסדרה בבית מדרשו של ר' ישמעאל וסידרו בה תנאים הרבה כמו שסידרו רבי חייא ור' אושעיא:

על אוהבו - ציבור:

מיעט בסרחונו - קיצר בדברים:

מפני מה נאמרה פרכת הקדש - גרס בפר כהן משיח כתיב את פני פרכת הקדש ובפר העדה כתיב את פני הפרכת:

פמליא שלו - כניסת חבורת עצתו ומהמסכימים לדעתו אשר דברי סתרו אליהם ואם רובה סרחה אין פמליא שלו קיימת הרי הוא מסולק מחיבתם ומכניסתם במקצת ואין לבו גס בהן כבראשונה ה"נ כיון דרוב ציבור [סרחה] כביכול אין כאן קדושה:

פיגל בקומץ ולא בלבונה - בהקטרת המנחה שני מתירין יש הקומץ והלבונה ואם הקטיר את האחד במחשבת פיגול והאחד בשתיקה:

ר"מ אומר פיגול - כדמפרש טעמא לקמן:

כגון שנתן את הקומץ במחשבה - תחילה ואחר כך הלבונה בשתיקה וה"ה אם נתן לבונה במחשבה תחילה ואחר כך קומץ בשתיקה וטעמא משום דעל דעת ראשונה עשה ונמצא מפגל בכל המתיר ורבנן סברי על דעת ראשונה לא אמרינן אלא אם כן אמר אף בשני וכל מחשבה דקדשים מוציא בפה הוא אבל ראשונה בשתיקה ושניה במחשבה דאין כאן אלא מחשבת חצי מתיר [מודה ר"מ] דלא פיגל אלא פסל:

מדקתני - מתניתין:

לפיכך אם נתן כולן כתקנן - וקס"ד היינו שתיקה:

ואחת שלא כתקנה - במחשבת חוץ לזמנו:

פסול ואין בו כרת - שלא חישב אלא בחצי מתיר דכולן מעכבות בו וכולן מתירות ואין פיגול עד שיפגל בכולן:

הא אחת שלא כתיקנה - הראשונה במחשבה והשאר בשתיקה פיגול דאמרינן על דעת הראשונה עשה והוה לי' מחשבה בכוליה מתיר:

הא אמרינן אין מפגלין בחצי מתיר - כדקתני בהדיא עד שיפגל בכל המתיר ואפי' ראשונה במחשבה ושניה בשתיקה משמע אלמא לית להו על דעת ראשונה עשה:

אפילו כדקתני נמי - ראשונה בשתיקה ואחרונה במחשבה ליהוי פיגול אלמא מדשני ליה בין ראשונה בשתיקה לראשונה במחשבה שמע מינה טעמא משום דעשה על דעת הראשונה הוא:

כתיקנה לפיגול - הראשונות במחשבות דחוץ לזמנו ואשמעינן דלא אמרינן על דעת הראשונה עשה:

והא מדקתני ואחת שלא כתקנה - ולא קתני כולן כתיקנן חוץ מאחת מהן או ואחת בשתיקה שמע מינה כתקנן דאמר להכשירו הוא דאי במחשבה ולפיגול היכי מקרי לה להך דשתיקה שלא כתיקנה הא לא חשיב בה מידי ולא קילקל מחשבתו ראשונה דניקרייה שלא כתיקנה לפיגול:

אמר רבא - לעולם כתקנה לפיגול ורבנן היא ולר"מ לא תשמע מינה מידי ושלא כתקנה דאחרונה נמי שלא כתקנה לפיגול קאמר וכגון שנתנו במחשבת חוץ למקומו המוציאה מידי פיגול:

ורב אשי אמר מחשבה שלא לשמו - נמי קרי שלא כתקנה לפיגול דהא חטאת היא ומחשבה שלא לשמו פוסלת בה ומוציאה מידי פיגול:

ה"ג מכלל דכי לא עביד לה חוץ למקומו ושלא לשמו מיחייב - מדלא קרי לה תנא פסול אלא בשחישב שלא כתיקנה ואוקימנא בשלא לשמו או חוץ למקומו מכלל דכי לא עביד לה הכי אלא בשתיקה דחייב כלומר הוי פיגול לחייב על אכילתו כרת אלמא על דעת ראשונה עשה א"כ לאו כרבנן מצית לאוקמי:

ה"ג איידי דתני רישא פיגול וחייבין עליו כרת תנא סיפא פסול ואין בו כרת - ולא גרסינן אלא כלומר לעולם כתקנן לפיגול ושלא כתיקנה חוץ למקומו וה"ה נמי דאם נתן בשתיקה לא פיגל והאי דנקט שלא כתקנה איידי דתנא רישא בחיצונות נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומו פיגול וחייבין עליו כרת ודוקא נקט חוץ למקומו לאשמועינן רבותא דלא אתיא מחשבת חוץ למקומו דשניה ומפקא לה מידי פיגול משום דהוקבע בפיגול ראשונה שמתנה אחת מתרת ומפגל בהן תני נמי סיפא בפנימיות דכה"ג אתיא מחשבה שניה ומפקא ליה מידי פיגול אע"ג דלא צריך למתניה דהא בלאו הכי נמי לא הוה מיקבע:

בד"א כו' - בתוספתא דזבחים היא בד"א דבמתנה אחת פיגל:

בדמים - החיצונים שמתנה אחת מתרת ומפגלת בהן:


אבל בדמים הפנימים כגון ארבעים ושלש של יום הכיפורים - אחת למעלה ושבע למטה על בין הבדים מדם הפר וכנגדן מדם השעיר הרי ט"ז וכנגדן על הפרכת הרי ל"ב וארבע על קרנות מזבח הפנימי משניהם כאחד מעורבין כדכתיב (ונתן) [ולקח] מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא טז) שיהו מעורבין הרי ל"ו ושבע הזאות על טהרו הרי מ"ג:

פיגל בין בראשונה - במתנות שלפני ולפנים:

בין בשניה - על הפרכת:

בין בשלישית - על מזבח הזהב:

קתני מיהת בין בשניה - דמשמע לא בראשונה:

ופליג - וקאמר ר"מ פיגול ואין כאן משום דעת ראשונה אלא דקסבר מפגלין בחצי מתיר ותיובתא דר"ל:

כגון שפיגל בשחיטה - הא דקאמר ר"מ פיגל בשניה פיגול כגון שנשפך הדם לאחר שגמר מתנות שבפנים וקי"ל בסדר יומא (דף ס.) יביא אחר ויתחיל בהיכל וכששחט את השני פיגל בשחיטתו וקאמר ר"מ דההוא פר הוי פיגול שהרי פיגל בו בעבודה שלמה:

רבי אליעזר היא - דאפילו בהעלאת חוץ פוטר בשני מתירין אלמא לאו עבודה היא כלל עד שיגמור כל העבודה ואע"ג דהקטרת כזית הוה הקטרה כדקתני התם וכולן שהקריבן בפנים ושייר מהן כזית והקריבו בחוץ חייב אפילו לר' אליעזר מיהו היכא דלא גמר עבודה הוא לא חשיב לה לחיובי עליה בחוץ ה"נ אע"ג דשחיטה עבודה שלמה היא כיון שאין העבודה נגמרה בשעיר זה לבדו שאינו בא אלא להשלים ועבודה אחת היא שנעשית בשתים ושלש שחיטות אין השחיטה חשובות לפגל:

והא אמר רבא - לקמן בפ' השוחט (דף קי.) דקתני הזורק מקצת דמים בחוץ חייב ולא פליג רבי אליעזר ואמר רבא עלה בגמרא מודה רבי אליעזר בדמים שאם נותן במתנה אחת מחטאות הפנימיות חוץ לעזרה חייב ואע"פ שכולן עבודה אחת הן לעכב ואיכא למימר דאין כאן אלא חצי העבודה דומיא דקומץ או לבונה חייב הואיל וכנגדה לפני ולפנים מתקבלת היא שאם נתן מתנה אחת בפנים ונשפך הדם מביא דם אחר ומתחיל ממקום שפסק לר' אליעזר:

דתנן ר' אליעזר ור' שמעון - פליגי אתנא קמא דאמר נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחילה הואיל ולא גמר אותה כפרה ר' אליעזר ור' שמעון [אומרים] כו' אלמא עבודה היא ואי פיגול לחיוב חוץ קא מדמית לא מיבעיא בשחיטה דהוה פיגול אלא אפילו פיגל במתנה אחת לר' אליעזר פיגול היא:

אלא אמר רבא - לעולם בשפיגל בהזאות ודקשיא לך קתני פיגל בשניה או בשלישית וקס"ד דבראשונה שתק וקאמר ר' מאיר פיגול הוא דהכא במאי עסקינן כגון שפיגל בראשונה ושתק בשניה וחזר ופיגל בשלישית ולעולם טעמא דר"מ משום דקסבר שתיקה השניה על דעת מחשבה הראשונה נעשית כר"ל: ה"ג מה"ד אמרינן אי ס"ד כל העושה על דעת הראשונה עושה מיהדר פיגולי בשלישית למה לי קמ"ל. כלומר והאי דנקט חזר ופיגל בשלישית רבותא אשמעינן דאע"ג דחזר ופיגל בשלישית אמרינן דשתיקה שניה נמי על דעת מחשבה קמייתא יהבה:

דמהו דתימא - אי על דעת ראשונה הואי שתיקה שניה אמאי לא עבד נמי שלישית בשתיקה:

קמ"ל - דלא אמרינן הכי וגירסא הכתוב בספרים (ואי) אמרינן אי ס"ד כו' לא שייך למיגרס הכא הכי דהא מהדרינן לתרוצה אליבא דריש לקיש דאמר טעם דר"מ משום דעת ראשונה הוא ואם תאמר האי אם ס"ד אליבא דרבנן נקט למימר טעמא דרבנן משום הכי הוא לאו מילתא הוא דהא לריש לקיש אליבא (דרב) אפילו לא חזר ופיגל בשלישית לית להו לרבנן על דעת ראשונה עושה ובמנחות (דף טז.) הוא דגרסינן לה הכי דהתם לרב אותיבנה מהא מתני' דאוקי פלוגתייהו בנותן ראשונה בשתיקה ושניה במחשבה ובמפגלים בחצי מתיר פליגי אבל בנותן ראשונה במחשבה ושניה בשתיקה אפילו רבנן מודו דפיגל דאמרינן על דעת ראשונה עשה ואותיבנא מהא דקתני בין בראשונה ומשמע לא בשניה וקאמרי רבנן לא פיגל ושני רבא אליבייהו כגון שחזר ופיגל בשלישית דאמרינן אי ס"ד על דעת ראשונה:

אלא אמר רב אשי כו' - בהא נמי גרס מהו דתימא אי ס"ד כו' קמ"ל וגירסא שבספרים דלא גרסינן מהו דתימא במנחות (שם) איתא ולא שייך למיגרס הכא הכי:

אלא אמר רב אשי - כגון שפיגל והוציא פיגול בשפתיו בראשונה ובשניה ובשלישית וברביעית לא פיגל כדקתני בהדיא בין בראשונה כו' ולא קתני רביעית ובהזאות של טיהרו שתיק ולעולם טעמא דר"מ משום דעת ראשונה הוא ורבותא אשמעינן דאע"פ שלא שתק אלא בזו אמרינן על דעת ראשונה עשאה דמהו דתימא אי ס"ד על דעת הראשונה עושה למה לא שתק בשניה ובשלישית ויעשה על דעת ראשונה קא משמע לן דלא אמרינן הכי ועוד לא גרסינן:


והא בין בין קתני - דמשמע או בזו או בזו:

אמר מר כו' - אמאן דמהדר לאוקומי טעמא דר"מ משום מפגלין בחצי מתיר קפריך נהי נמי דבעלמא בקומץ ולבונה איכא למימר מפגלין בחצי מתיר אלא בחצי זריקה היכי אמר ר' מאיר פיגל:

מכדי כרת לא מיחייב (הא וכו') עד שיקרבו כל מתיריו - שתיכלנה עבודותיו:

דאמר מר - בפ' שני (לעיל דף כח:):

כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי - ונמצא שלא זרק דמו דהא מתנה אחת מהן מעכבת דבשלמא מפגל בשחיטה אע"ג דפסליה והדר זרק ליה או במחשבה או בשתיקה כיון דפיגל בעבודה ושוב לא הוציא בו מחשבת פסול אחר אע"פ שזריקת דמו דם פסול הוא כיון דרבי רחמנא פיגול בשחיטה כדאמרן בפרק ראשון (לעיל יג.) בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר ע"כ בהכי אמר רחמנא לפגול וזריקה זו כמו שהיא מרצה לפיגולו וכן לרבנן דבעו מחשבה בכוליה זריקה ולמאן דמוקי נמי טעם דר"מ משום דעת ראשונה ופיגל בכל העבודה בכה"ג אמר רחמנא לפגול דלא משכחת לפגול בזריקה אלא בהכי אלא למ"ד טעמא משום חצי מתיר אין כאן זריקה כיון דלא גמרה מחשבת פיגול ועשה סופה לדעת כשרה זיל הכא חצי עבודה היא וזיל הכא חצי עבודה היא:

משכחת לה - הא דקאמר ר"מ פיגול:

בארבעה פרים - פיגל בין הבדים בכל מתנותיו ונשפך הדם ושחט אחר והזה על הפרכת ואחד על הקרנות ואחד לטיהרו של מזבח וכיון דקיימא לן בסדר יומא (דף ס.) כולהו כפרה בפני עצמו ואי עבדינהו כהלכתן מתכשרה עבודה בהכי אפילו לרבנן דפליגי עלייהו דר' שמעון ור' אלעזר בנשפך הדם באמצע מתנות בהא מודו דאין צריך לחזור ולהזות במקום שגמר כל הזאותיו כדאמרינן התם הלכך הכא נמי פיגל שהרי קרבו מתיריו של כל אחד ונגמרה העבודה בחבירו אבל בפר אחד מודה ר"מ דלא פיגל משום דלא גמר זריקה מעולם:

לפיגולו מרצה - כי היכי דאם חשב בשחיטה קרי לה לזריקה דם הפסול הזה קרבו מתיריו לרצות לפיגולו כי חשיב ליה בחצי זריקה נמי ושתק בחציה כל זמן שלא עירב במחשבה אחרת הוי ריצוי לפיגול:

הא כמ"ד כו' - פלונתא דר' יאשיה ור' יונתן היא (יומא דף נז:) במתן הקרנות ולקח מדם הפר ומדם השעיר חד אומר שיהו מעורבין וחד אומר מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו:

והא - דקתני ארבעים ושבע כמ"ד אין מערבין את הדמים למתן קרנות (והוו תמני):

שירים - שפיכת שירים ופלוגתא דר' עקיבא ור' יהודה היא לעיל (דף מ.) אם כלה כפר כו':

בד"א כו' - בתוספתא דמנחות קתני לה בד"א שהמנחה נפגלה בעבודה אחת בקמיצה או במתן כלי ובהילוך שאין שם אלא עבודת מתיר אחד שאין קמיצה ומתן כלי בלבונה והילוך במנחות (דף טז.) מפרש ליה דלא שייך בלבונה:

בא לו להקטרה - שהיא עבודת שני מתיריו נתן כו' אלמא אפילו ראשונה בשתיקה ושניה במחשבה קאמר ר' מאיר פיגל אלמא מפגלין בחצי מתיר ותיובתא דר"ל:

אימא וכבר נתן לבונה במחשבה - הלכך שניה שבשתיקה על דעת ראשונה עושה:

דהיינו קמייתא - דראשון במחשבה הא תנא ליה נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה למה לי למיהדר למיתני או את הקומץ בשתיקה וכבר נתנה לבונה במחשבה מה לי להקדים קומץ מה לי לבונה:

ועוד הא תניא - בברייתא אחריתי או שנתן את הקומץ בשתיקה ואחר כך נתן לבונה במחשבה קשיא:

מתני' אלו דברים שאין חייבין עליהן - כרת באכילתן משום פיגול:

הקומץ - אם קימץ לאכול שירים למחר ונתפגלה המנחה אין האוכל את הקומץ בכרת שאין הפיגול חל אלא על דבר שיש לו מתירין אחרים והקומץ אין אחר מתירו כי הוא מתיר את המנחה וכן לבונה וכן כולם:


מנחת נדבת כהנים - כולה כליל ואינה נקמצת הלכך אין אחר מתירה:

וכן מנחת כהן משיח - חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ויקרא ו): ומנחת נסכים לא גרסי' דהא מיפלג פליגי בה ונתן חילוק בין באה עם הזבח לבאה בפני עצמו:

והדם - הוא המתיר:

והנסכים הבאין בפני עצמן - בין שהתנדבן בפני עצמן כדאמר במנחות (דף קד:) מתנדב אדם מנחת נסכים בין שבאו בגלל זבח אלא שהביא היום זבחו ונסכיו למחר דאמר מר מנחתם ונסכיהם אף למחר אבל אם הביאן עם זבחו ופיגל בזבח נתפגלו הנסכים:

וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה - דכיון דיכול להקריב נסכים למחר נמצא שאין הזבח מתירן ליקרב אלא הן מתירין את עצמן:

לוג שמן של מצורע - שיריו נאכלין כדיליף בפירקין לקמן (דף מד:):

אין חייבין עליו משום פיגול - אם פיגל באשם לא נפגל הלוג ואע"פ שהלוג תלוי באשם כדכתיב על מקום דם האשם (ויקרא יד) ואם לא נתן מדם האשם תחילה אין נתינת השמן כלום אפילו הכי כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד עשרה ימים נמצא שאין האשם מתירו וכיון דאין לו מתירין אין חייבין עליו משום פיגול:

ר"מ אומר - לוג הבא עם האשם בו ביום חייבין עליו משום פיגול אם פיגל באשם:

בין לאדם בין למזבח - או לזה או לזה:

דמה מתיר בשרה למזבח - דכתיב (שם א) וזרקו והדר וערכו:

ועורה לכהנים - עור העולה אשר הקריבו אין לו אלא לאחר זריקה:

חטאת העוף כו' - בגמ' מפרש מנין דנאכל לכהנים:

דמן מתיר אימוריהן ליקרב - לפיכך פיגל באימורים בשעת עבודת הדם נתפגלו פרים:

ר' שמעון - אפרים הנשרפין פליג:

כל שאין מתן דמו על המזבח החיצון כשלמים - שפיגול כתיב בהו (ויקרא ז) אין חייבין עליו משום פיגול:

גמ' פקע פיגולו ממנו - לקמן מפרש למאי הלכתא פקע:

מאי קאמר - קבעי למימר פקע פיגולו ממנו ונסיב טעמא דבא לידי פיגול:

אם אינו מתקבל - בהקטרה:

היאך מביא אחרים לידי פיגול - המקטיר קומץ על מנת שיאכל שירים למחר היאך מנחה מתפגלת אם אין הקטרתו הקטרה והכי קאמר הוא עצמו לא כל שכן שיתקבל אחרי שמתקבל לרצות אחרים לפיגולו:

מאי קא משמע לן - למאי מיבעי ליה הא פקע פיגולו:

אי - למימרא דאם אכל ממנו אחרי שעלה אין חייבין עליו כרת:

תנינן - דבלאו עלה נמי אין חייבין עליו:

אלא - להכי אהני פקיעה דכיון שעלה לא ירד:

תנינא ושנשחט חוץ לזמנו - דהיינו פיגול:

הלן - בשר הלן:

אלא - אהני פקיעה שאם ירד לאחר שהעלוהו (לא) יחזור ויעלה:

תנינא - בלאו הכי:

לא צריכא - הא דעולא אלא שמשלה בו האור ואשמעינן דנעשה לחמו של מזבח ואפי' ירדו יעלו וההיא דקתני לא יעלו בשלא משלה בו האור:

לא שנו - דאם ירדו הנך פסולין משעלו לא יעלה: (בחד)


אבר דמחבר - איכא למ"ד כיון דמשלה האור במקצתו נקלט כולו בקדושה:

אבל קומץ דמיפרת - אימא במאי דמשלה מקומץ משלה אידך כדקאי קאי קמ"ל דכוליה כחד אבר דמי:

הלכך - כיון דמחשבת ליה מחובר אפי' לא העלהו אלא חציו ומשלה בו האור נקלט אף זה שעל הקרקע ומעלה דהא כי אסקיה לכוליה נמי לא היה לו להעלותו אם ירד אלא משום ההוא שמשלה בו האור וקאמרת דאם ירד השאר יעלה אלמא אהני לכוליה ואע"ג דמיפרת הלכך לא שנא עלה כולו ולא שנא לא עלה אלא מקצתו:

פקע איסורן מהן - איסור פיגול לכדאמרן שאם ירד יעלה ואיסור נותר וטמא נמי להכי [פקע] שלא יתחייב האוכלו מידי:

מרי דיכי - בעל השמועה הזאת:

מזבח מקוה טהרה הוא - לטהר את הטומאה משום דהעלוהו:

וטומאתו עליו כו' - לקמן מייתינן ' לה בשמעתין למימרא דבטומאת הגוף מדבר ואהאי קראי קאי (ויקרא ז) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו יכול טומאת הבשר דנימא דהאי עליו אבשר קאי ונימא דטהור שאכל את הטמא חייב ת"ל וטומאתו עליו משמע שעדיין היא עליו ביכולין ליטהר הכתוב מדבר וזהו הגוף שטומאה פורחת ממנו על ידי טבילה ואם איתא דבשר קדשים יכול ליטהר על ידי מזבח מהיכא ילפי אחרים דלא בבשר משתעי קרא הרי טומאה פורחת ממנו:

בבשר שלמים עסקינן - דקרא בשלמים כתיב דאינו ראוי למזבח ואין מפריח מטומאתו:

רבינא אמר - אף אברין הראויין למזבח כתיבי הכא דכתיב (שם) אשר לה' לרבות האימורים ואפילו הכי לא תקשה דשפיר ילפינן מיניה דטומאה לאו עלייהו קאי מדכתיב וטומאתו עליו דמשמע בראוי להפריח טומאתו כשהוא שלם כעין שקיבלה עליו בעיניה משמע:

בטומאת הגוף הכתוב מדבר - שהרי עוסק בה והולך דכתיב (שם) כל טהור יאכל בשר וסמיך ליה והנפש אשר תאכל בשר וגו' אע"פ שהתחיל להזכיר הגוף בלשון נקבה והנפש אשר תאכל וכתיב וטומאתו עליו לשון זכר דמשמע דקאי אבשר בטומאת הגוף דבר ולא בטומאת בשר:

או אינו אלא בטומאת בשר - דהא עליו לשון זכר הוא והאוכל הוזכר בלשון נקבה:

הכי גרסינן טומאתו טומאתו לג"ש - ויליף מביאת מקדש דכתיב ביה עוד טומאתו בו (במדבר יט): הכי גרסי' נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן טומאתו:

הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים - שלמים לשון רבים הן וטומאה בלשון יחיד דכתיב וטומאתו עליו ולא כתיב וטומאתם עליהם:

רבי אומר ואכל בטומאת הגוף הכתוב מדבר - מקרא שלאחריו יוכיח על זה דכתיב בתריה (ויקרא ז) נפש כי תגע בכל טמא וגו' ואכל מבשר זבח השלמים וגו' ולקמיה מפרש היכי משמע ליה מואכל דקרא בתרא הוכחה על ראשון שבטומאת הגוף הכתוב מדבר:

וטומאתו עליו - משמע שעדיין לא נטהר ממנו במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר דאי בבשר לעולם הוא עליו:

מאי משמע - מקרא דבתריה דקמא בטומאת הגוף דלמא בתרא בטומאת הגוף כדכתיב נפש אשר תגע בכל טמא וקמא בטומאת בשר מדלא כתיב וטומאתה עליה דמישתמע דאוהנפש אשר תאכל בשר קאי:

וכל מתניתא דלא מפרש לה זעירי - לקמיה מפרש מאי היא: הואיל ופתח הכתוב השני בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע. דכתיב (שם) נפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש וגו' ולא כתיב ואכלה מבשר זבח הוי אף הראשון אל תתמה עליו אם פתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע אף [על פי כן] בטומאת הגוף הכתוב מדבר ומסתברא הכי שהרי בטומאת הגוף היה עוסק והולך וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר דהכי כתיב קרא (שם) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הרי טומאת בשר והבשר כל טהור יאכל בשר פסק מטומאת בשר והתחיל בטומאת הגוף וסמיך ליה והנפש אשר תאכל וגו' ומשום דהזכיר הכתוב את האוכלו בלשון נקבה וכתב וטומאתו עליו בלשון זכר היינו סבורים שבטומאת בשר מדבר עכשיו מקרא השני יוכיח שאף הוא בלשון הזה מדבר ואי קשיא שני כריתות בטומאת הגוף למה שלש כריתות הן בטומאת הגוף ולקמיה מפרש בהאי פירקין (דף מו.) למאי איצטריכו:

מתניתא - דלא מפרש לה זעירי מאי היא איזה משנה לא פירש יפה:

אם נאמרו קלות - לענין אכילת קדשים בטומאת הגוף שנויה בת"כ לקמיה מפרש ואזיל מאי קלות ומאי חמורות ומאי הייתי אומר:

אי נימא קלות מעשר חמורות תרומה - שנאמרו שניהם בפרשה אחת (ויקרא כב) ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואוקימנא ליה במעשר במסכת יבמות (דף עד:) דכתיב כי אם רחץ הא אם רחץ יאכל ואף על פי שלא העריב שמשו הרי טמא שאכל מעשר בלאו וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימנא בתרומה וכתיב בההוא עניינא אצל תרומה ומתו בו כי וגו' וקאמר התנא אם נאמר מעשר מה שאמור בו ולא נאמר תרומה הייתי אומר במיתה אבל השתא דנאמרו אינו במיתה בתמיה והא מיתה כתיבא ביה:

ותו אם לא נאמרו הייתי אומר במיתה - בתמיה מהיכא תיתי לי בה מיתה הא לא מייתינן לה אלא בקל וחומר ממעשר ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה מעשר בלאו ולא במיתה אף תרומה בלאו ולא במיתה:

אלא קלות וחמורות דקאמר - אטומאה קאי דכתיב התם טומאת מת וטומאת שרץ דכתיב (ויקרא כב) והנוגע בכל טמא נפש [וגו'] או איש אשר יגע בכל שרץ דכתיב בתרווייהו אכילת מעשר ותרומה ועונשן וקאמר אם נאמרה טמא שרץ ולא נאמרה טומאת מת כו' ובמאי ועל איזה אכילה אי בתרומה על שתיהן הטומאות הוא באכילת תרומה במיתה ומאי על הקלות בלאו דקתני:


ואם לא נאמרו הייתי אומר כו' ל"ג הכא דליכא למיפרך דיו דהא קלות נמי במיתה: ואי באכילת מעשר - קאמר דאם לא נאמרו חמורות הייתי אומר על טומאת שרץ בלאו על טומאת מת במיתה לכך נאמרו טומאת מת חמורות ונאמר בהו לאו דלא תימא בהו מיתה במעשר ואם לא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות במיתה הא מטומאת שרץ הוא דאתיא בק"ו:

ודיו לבא מן הדין להיות כנדון - ולא אמינא בה מיתה אלא לאו:

והכי קאמר אילו נאמר טומאת שרץ ונאמר מעשר - בלאו כדאיתא ותרומה במיתה כדאיתא ולא נאמר טומאת מת הייתי אומר קלות על הקלות בלאו בטומאת קלה דשרץ על אכילת קלות כגון מעשר יהא בלאו כדאיתא וקלות על החמורות במיתה וטומאת שרץ על אכילות החמורות כגון תרומה במיתה כדאיתא ומינה הוה גמרינן דמה שרץ קלות על החמורות במיתה אף חמורות על קלות נמי במיתה דמה לי טומאה חמורה ואכילה קלה מה לי אכילה חמורה וטומאה קלה (וטומאת המת על אכילת מעשר תהא במיתה) לכך נאמרו חמורות טומאת המת על אכילת מעשר שלא תהא במיתה ופירש בה לאו ולא במיתה לומר לך שהיא באזהרה:

או אינו מביא כו' - רישא דברייתא בת"כ לענין פיגול קתני יכול לא יהא חייב אלא על השלמים בלבד ת"ל לענין טומאה וינזרו מקדשי ולקמן יליף נותר חילול חילול מטומאה ופיגול בעון עון מנותר:

או אינו - מרבה אלא כיוצא בשלמים שהרי כלל ופרט אמור כאן כדמפרש לקמן ונימא מה הפרט מפורש נאכלין לשני ימים כו':

ת"ל מבשר - ריבויא הוא דכתיב גבי פיגול (ויקרא ז) מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא:

עד שאני מרבה - כלומר אחרי שאני מרבה ארבה עמהם אף לוג שמן של מצורע אם פיגל בדם האשם נתפגל הלוג:

תלמוד לומר - לענין טומאה אשר הם מקדישים גבי וינזרו כתיב ואתי נותר חילול חילול מטומאה מה טומאה הכל בכלל אף נותר הכל בכלל בנותר כתיב כי את קודש ה' חילל (ויקרא יט) ובטומאה כתיב וינזרו ולא יחללו (שם כב) והדר אתי פיגול עון עון מנותר:

אף כל שיש לו מתירין - או לאדם או למזבח ועולה ילפא מאימורי שלמים וכן אימורי כל הקדשים ובשר כל הקדשים הנאכלין ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין אלא לאדם וחייבין עליו:

כיוצא בשלמים מאי ניהו - דקתני לעיל או אינו מביא כו' אלא כיוצא:

' - האכל. כלל מבשר שלמים פרט יאכל חזר וכלל:

הני תרי כללי דסמיכי נינהו - שלא נכתב הפרט אלא בסוף:

הטל פרט ביניהם - הכתוב אחריהם הטל ביניהם ודונם כו' הלכך אי לאו דרבי רחמנא מבשר תחילה הוה דיינינן ליה במה הפרט מפורש כו':

חייבין עליו משום פיגול - אם בא עם האשם ופיגל באשם ואף על גב שאם היה רוצה יכול להביאו מכאן ועד עשרה ימים כדלקמן אית ליה לרבי מאיר דכי הביאו עם האשם דם האשם הוא המתירו למתן בהונות ושיריו לאכילה ששירי הלוג נאכלין כדאמרינן בשמעתא דלקמן:

אמר רב יוסף רבי היא כו' - וסבר לה כרבנן דהואיל ואפשר להביא נסכים לאחר זמן אין דם הזבח מפגלן ואפילו הביאן עמו ולוג שמן נמי הא דקתני נמי פיגול לא שיהא דם האשם מפגלו אלא מתנות שמן עצמו שמזה ממנו שבע הזאות בפנים הם מפגלין אותו אם הזה על מנת לאכול שיריו חוץ לזמנו והוא נאכל ליום ולילה כדמרבינן ליה לקמן עם שאר קדשי קדשים:

ומדשמעינן ליה לרבי דאמר לוג שמן של מצורע מתנותיו שרו ליה - לכהנים דאמר אף על פי שנזרק דם האשם יש מעילה בשמן עד שיתן שבע הזאות של צרכי גבוה הלכך מתנותיו מפגלין ליה שהן מתירין:

ולא נהנין - מדרבנן עד שיתן מתנותיו:

ולא מועלין - דקסבר דם האשם מתירו לכהנים וכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה:

רבי אומר מועלין בו עד שיתן שבע הזאות של גבוה - אבל מתן בהונות דלאו צורך גבוה הוא ודאי לא פליג רבי:

ושוין - שאפילו נתן מתנות גבוה אסור הוא מדרבנן עד שיתן אף מתן בהונות:

אמרוה - רבנן להא דרב יוסף:


הבא בפני עצמו - מצורע שהביא אשמו היום ולוגו לאחר עשרה ימים דלכ"ע מתנותיו שריין ליה באכילה דהואיל ולא קדש בכלי כשנזרק דם האשם לאו שירים דידיה הוא ולא שרי ליה ואפ"ה לא מפגלין ליה לדברי הכל דאין בו משום פיגול כדקתני אף אני לא אמרתי כו' הלכך בא עם האשם נמי אע"ג דלרבי מתנותיו שריין ליה לא מפגלים ליה שאין מפגל אלא דם או קומץ את שיריו משום דאיתקש מנחה לזבחים:

ותנא - רישא:

לוג הבא עם האשם - שדם האשם מפגלו ואע"פ שהיה לו להביאו לאחר עשרה ימים וממנו אתה למד דה"ה לנסכים הבאים עם הזבח שדם הזבח מפגלן ואע"פ שבידו להביאן לאחר זמן:

ותנא סיפא נסכים הבאים בפני עצמן - כדקתני לה דומיא דקטרת ולבונה ומנחת כהנים שאין להן מתירין וקאמר דאין מתפגלין אם הקריב מקצתן ע"מ פיגול וה"ה ללוג הבא בפני עצמו:

מנהני מילי - דחטאת העוף נאכלת:

כל קרבנם - גבי סדר מתנות כהונה שנאמר לאהרן על הסדר בפרשת קרח וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש וגו' וכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו וקדריש להו הכא כל כל דכולהו:

לרבות לוג שמן - שאף הוא נאכל שהרי קרוי קרבן דכתיב (ויקרא יד) והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן אלמא הוא נמי בכלל והקריב והיינו קרבן כ"ש במנחות (דף עג.):

ס"ד כו' - כלומר האי דאיצטריך כל קרא לרבויי ולא נפקא ליה מקרבנו:

סד"א מן האש כתיב - הנותר מן האש ומזה לא עלה לאשים כלל:

ואכלו אותם אשר כופר בהם - דבר שיש בו כפרה נאכל ושאין בו כפרה אינו נאכל:

להתיר אתיא - חדש במדינה:

נבילה היא - לפי שנמלקה:

לרבות אשם נזיר - נזיר שנטמא במת מביא אשם כשטהר מטומאתו ומכשירו להתחיל ולמנות נזירות טהרה והימים הראשונים יפלו ולרבות שיהא נאכל דאי לא כתיב לכל לא מרבינן להו דכתיב אשר כופר בהם והני להכשיר אתו זה להכשירו בקדשים וזה להתחיל נזירות טהרה:

אשם מצורע בהדיא כתיב ביה - דנאכל כי כחטאת האשם הוא (ויקרא יד) ומיהו נהי דאשמם כתיב הכא לסדר בפרשה כל עשרים וארבע מתנות כהונה אלא כל למה:

אשר ישיבו זה גזל הגר - דכתיב (במדבר ה) האשם המושב לה' לכהן ותניא (ב"ק דף קי.) אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא זה אשם ממש כשהוא אומר מלבד איל הכפורים (הרי אמור אלא) אשם זה קרן שהגוזל את חבירו ונשבע לו ואח"כ הודה משלם קרן וחומש לבעלים ואשם למזבח כדכתיב בפרשת ויקרא והיה כי יחטא ואשם וגו' ואם מת נותן ליורשיו ואם גר היה ומת ואין לו יורשין להחזירו להם נתנן הכתוב לכהן ופרשת גזל הגר אמורה בפרשת נשא אם אין לאיש גואל להשיב האשם וגו' וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא זה גזל הגר. גזל הגר בהדיא כתיב ביה לא גרסינן דהא חטאות ואשמות ושאר האמורים בפרשה בהדיא כתיב כל אחד ואחד במקומו וסידרן לו הכתוב לאהרן כאן מפני מחלוקתו של קרח שערער עליו על הכהונה משל הדיוט אמר לטובתו נשברה רגל פרתו:

לך הוא ולבניך - שיהו כנכסים של חולין שאין בו שום קדושה דממון בעלים הוא ואגזל לחודיה קאי האי לך הוא והאי דכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו אשארא קאי דהוו מידי דאכילה:

תניא אמר ר' אלעזר כו' - אפרים הנשרפים דאיפליגו בה במתני' קאי:

פיגל בדבר הנעשה בהן בחוץ - העבודה שהיה עובד במחשבה והאכילה שחישב עליה אם מעשה עזרה הם פיגל ואם מעשה היכל הם לא פיגל ולקמן יליף טעמא מקראי:

שוחט - שהרי שחיטתה בעזרה הוא וכל חוץ דהכא עזרה הוא:

להזות דמו למחר - הרי חישב על אכילת מזבח של פנים הריני מזה על הפרכת או על המזבח הפנימי שזו היא זריקתן המפגל:

על מנת לשפוך שירים - שהרי זו אכילת מזבח החיצון דמהניא ביה מחשבה:

לא פיגל - מפני שמחשבה היתה בשעת עבודת פנים:

כאשר יורם - בפר כהן משיח כתיב בהפרשת אימוריו:

מה למדנו לו - משלמים לענין אימורים הרי אף בזה כולן מפורשים חלב וכליות ויותרת אלא לא בא היקש הזה אלא ללמד על הפיגול שהוא למד בכל הקדשים משלמים ובא ללמדך על אלו שאין פיגול נוהג בהן אלא כשלמים מה שלמים אין פיגולן אלא על מעשי עבודה חיצונית ומחשבת אכילות חיצונות שוחט או מקבל או מוליך או זורק ע"מ לאכול בשר לשפוך שיריים או להקטיר אימוריו חוץ לזמנו אף כאן עד שיחשב בעבודות על אכילת חוץ:

מחשבותיו - מחשבת אכילתו:

ומעשיו - עבודה שהוא עובד ומחשב:


הלכתא למשיחא - הרי קבע לנו הלכה הצריכה לנו לימות המשיח כשיבנה בית המקדש ועכשיו לא הוצרכנו לה:

א"ל הלכה קאמינא - האי דמיתמהנא קביעות הלכה הוא דמיתמהנא דמיגרס בעינן מיתני משניות ומחלוקת הלכות עבודה לפי שתורה היא ודרוש וקבל שכר אבל קיבוע הלכה אינה אלא להורות הלכה למעשה ועכשיו אינו נוהג:

מתני' קדשי עובדי כוכבים כו' - מפרש בגמ' וכשהתנדבום לגבוה קאמר:

גמ' ת"ר כו' - מפרשה לקמיה:

ואין מביאין נסכים - בפני עצמם בלא זבח כישראל שמתנדבין יין כדתנן במנחות (דף קד:):

בכולן אני רואה - בכל הדברים הללו אני רואה בקדשי עובדי כוכבים להחמיר כבקדשי ישראל:

שנאמר בהם לה' - דכתיב איש איש מבית ישראל וגו' (ויקרא כב) ודרשינן בהכל שוחטין (חולין יג:) איש מה ת"ל איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

במה דברים אמורים - דאין מועלין בהן אתאן לת"ק:

אבל בקדשי בדק הבית - עובד כוכבים שהתפיס לבדק הבית:

מועלין בו - ולקמן מפרש טעמא:

דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה - כתיב במעילה וחטאה בשגגה (ויקרא ה) וכתיב בתרומה ולא ישאו עליו חטא (שם כב) ובתרומה כתיב בתריה דהאי קרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל:

דבתרומה כתיב בני ישראל - וינזרו מקדשי בני ישראל (שם כב):

תמורה - בהמה:

למעשר בהמה - דכתיב במעשר והיה הוא ותמורתו (שם כז):

ומעשר בהמה למעשר דגן - עשר תעשר ואמר מר בבכורות (דף נג:) בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן:

דבר הלמד - מעשר בהמה הלמוד בהיקש שלא יהא נוהג בעובדי כוכבים חוזר ומלמד על התמורה בהיקש:

מעשר דגן חולין הוא - ובכל התורה למדין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים כדאמר באיזהו מקומן (לקמן מט:):

הניחא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן - דאי מלמד חולין אף על גב דלמד קדש למדים בו הלמד מן הלמד ופלוגתייהו באיזהו מקומן (שם):

עובדי כוכבים לא מייתו - דלא איתרבו עובדי כוכבים אלא לנדרים ונדבות כדכתיב בקרא לכל נדריהם וגו' (ויקרא כב) וה"ה נמי דלא מייתו חובה הקבוע להם זמן כגון עולת ראייה ושלמי חגיגה אלא לא פסיקא ליה הואיל ומביאין עולה ושלמי נדבה אבל מעשר חטאת ואשם לא שייך בהו כלל:

אזרח - בפרשת נסכים כתיב בשלח לך כל האזרח יעשה ככה ומינה ילפינן לקמן בפרק כל התדיר (דף צא:) אזרח מלמד שמתנדבים נסכים ומביא בפני עצמן נדבה:

ת"ל ככה - יעשה לשור שאחר שחובה תלויה בקרבן ל"ש ישראל ול"ש עובד כוכבים הלכך שלח דמי נסכיה יקרבו משלו ואם לאו מקריבים משל ציבור שתנאי ב"ד הוא במסכת שקלים (דף יא:):

מ"ט כו' - אמילתיה דר"ש קאי אמעילה דקאמר אבל קדשי בדק הבית דעובדי כוכבים מועלין:

וכי גמרה מעילה מתרומה - למעוטי עובדי כוכבים דומיא דתרומה קדשי מזבח הוא דגמרה דקדיש גופייהו כתרומה שאינן נפדין:


במזיד לא הורצה - קנסא דרבנן הוא ולא שיביא אחר דא"כ נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולהביא חולין לעזרה אלא לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו והכי אמר לה שמואל במס' יבמות (דף צ.):

[כמאן] - הא דקתני דעובדי כוכבים לא הורצה דלא כר' יוסי:

אלא מעתה אשר הם מקדישים לי - דכתיב גבי וינזרו:

הכי נמי הם ולא עובדי כוכבים - ותימא דקדשי עובדי כוכבים אין חייבין עליהם משום טומאה לר' יוסי והא קאמר בכולן אני רואה להחמיר:

לרצון להם - גבי ציץ כתיב:

לאו בני הרצאה - להקב"ה הם שאינו מתרצה להם:

מתני' דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול - כגון הקומץ והקטרת וכל השנויים במשנתינו:

חייבין עליהן משום טומאה - כרת האוכלן בטומאת הגוף ועל שגגתם חטאת כדיליף בגמרא:

חוץ מן הדם - דאימעוט בהדיא כדאמר בגמ':

ה"ג - נומי ר"ש בדבר שדרכו לאכול חייב וכך שמעתי מבית מדרשו של רבינו יעקב ול"נ שכך פירש ר' משולם בר קלונימוס גאון בשעת מיתתו נומי ר"ש כמו אמר ר"ש ובספרים היה כתוב הדם ועמו:

בדבר שדרכו לאכול - שדרך בני אדם לאכול ואף על פי שזה מן הנקטרים כגון קומץ ומנחת כהנים ודומין לה:

אבל לבונה ועצים וקטרת אין חייבין עליהם משום טומאה - ורבנן פליגי עלה כדמרבינן להו מכל הבשר יתירא לרבות עצים ולבונה:

גמ' ומה פיגול - האוכל פיגול בשוגג:

שהוא בקבוע - חטאתו קבוע לעני כלעשיר כשבה או שעירה:

ובידיעה אחת - שאינו צריך ידיעה בתחלה שאכל בשוגג וידע שאכל:

ולא הותר מכללו - אצל ציבור:

שהיא בעולה ויורד - לעשיר בהמה ובדלות שתי תורים ובדלי דלות עשירית האיפה גבי שמיעת קול בויקרא:

ובשתי ידיעות - נטמא וידע שנטמא ונעלמה ממנו טומאה ואכל את הקודש ולא ידע ומשאכל ידע אבל שיש בה ידיעה בסוף ואין בה ידיעה בתחלה שלפני אכילתו לא ידע מעולם בטומאה זו פטור והכי גמרי' לה בשבועות (דף ד.):

והותרה מכללה - טומאת הגוף הותרה אצל ציבור בפסח דתנן (פסחים דף עו:) הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה:

ת"ל אשר הם מקדישים - ריבה כל המוקדשים וגבי וינזרו כתיב:

יכול מיד - משהוקדשו מתחייב עליו מיד אם אכלו בטומאה:

ת"ל אשר יקרב - מכל זרעכם ר"א מפרש לה ואזיל:

וכי יש נוגע חייב - והלא אינו חייב אלא אם כן אכל כדכתיב (ויקרא כב) איש איש מזרע אהרן וגו':

בהוכשר ליקרב - ואקדשים קאי והכי קאמר אשר יקריב קדשים ואח"כ יאכלם וטומאה עליו כדמפרש אכילה בקרא דבתריה:

יש לו מתירין - כגון אימורים ובשר שהדם מתירן ושירי מנחות שהקומץ מתירן משיקרבו מתיריו ושאין לו מתירין כגון מנחת כהנים וכהן משיח ונסכים משיקדשו בכלי שהוא המכשירן לאכילה האמורה בהן:

נותר מנלן - דחייב (כהן) עליו אף על דבר שאין לו מתירין כדקתני מתני' דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול חייבין עליהן משום נותר:

שכן גז"ל סימן - נותר וטומאה פסול הגוף ופיגול פסול מחשבה נותר וטומאה אין זריקת הדם מביאתן לידי פסולן ופיגול זריקת הדם קובעתו בפסול נותר וטמא נאמר בהן חילול:

שכן הותר ציץ טהור בזמן קרב והני נפישן - נותר ופיגול לא הותרו מכללן כטומאה ואין הציץ מרצה עלייהו כטומאה ואע"ג דבטומאת הגוף קאמינא שאין הציץ מרצה עליה שם טומאה מיהת נרצית בציץ. טהור. שניהן טהורין ושניהן נפסלין בזמן זה בנותר חוץ לזמן וזה במחשבת זמן ושניהן פסולין בקרב לאפוקי טומאת הגוף שפסולן במקריב:

מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר - האי קרא דוינזרו:

ולא יחללו - דכתיב גבי טומאה:


בשני חילולים - מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו:

אחד פסול נותר - דאשכחן ביה חילול דכתיב (ויקרא יט) כי את קדש ה' חילל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבינן מיניה כל המוקדשים:

מנא הני מילי - דדם אין חייבין עליו משום נותר אם שגג בו בדם ונותר אינו חייב שתים אלא אחת וכן אם אכלן בטומאת הגוף אינו חייב שתים:

אמר עולא אמר קרא כו' - הא דעולא לאו הכא איתמר אלא גבי מעילה איתמר במס' מעילה (דף יא.) דקתני אין מועלין בדמים והכא ה"ק מנא הני מילי דמתניתין אמר עולא גבי מעילה אמר קרא לכם ותנא דבי רבי ישמעאל לכפר כו' ור' יוחנן אמר הוא ומסקנא תלתא קראי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה:

ואני נתתיו לכם שלכם יהא - כחולין שלכם שאין בהן מעילה:

לכפר - ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר (ויקרא יז) לכפרה נתתיו בתורת קדשים ולא למעול בו לענין מעילה אין בו דין קדשים:

הוא - דמו בנפשו הוא בהווייתו יהא:

הוא לפני כפרה כו' מה לאחר כפרה אין בו מעילה - דפשיטא לן כיון דנעשית מצותו אין מועלין בו דכיון דלית ביה תו צורך גבוה לא קרינן ביה קדשי ה':

אין לך דבר כו' - הלכך ע"כ לא תדרשיה הכי אלא איפכא:

והרי תרומת הדשן - בכל יום חותה במחתה ותורם את הדשן מלא המחתה ממנה ונותן במזרחו של כבש כדכתיב ושמו משמע שם גניזתן ושם נבלע במקומן אלמא אסור בהנאה:

ובגדי כהונה - ארבעה בגדים שכהן גדול נכנס בהן לפני ולפנים ביוה"כ שאסור להשתמש בו עוד דכתיב ופשט את בגדי הבד וגו' והניחם שם ודרשינן מלמד שטעונין גניזה: פלוגתא דרבנן ורבי דוסא במס' יומא מייתי לה:

לרבי דוסא דאמר כשרין הן לכהן [הדיוט] - לעבוד בהן במקדש כל ימות השנה:

ועגלה ערופה - דכתיב וערפו שם (דברים כא) והאי שם קרא יתירא הוא לומר שתהא שם קבורתה:

אין מלמדין - וכיון דלא ילפינן ולא מייתי ראיה מינייהו האי קרא נמי הואיל ואיכא למדרשיה איפכא לא תדרשיה הכי:

מיעוטי כתיבי - לומר שאין למדין מהן:

הערופה - זו ולא אחרת כזו:

ושמו - מדהוה ליה למכתב ושם וכתיב ושמו לזה ולא לאחר:

תלתא קראי - לכם לכפר הוא:

למעוטי מנותר - לכם כשאר חולין ולא כקדשים לכפר לכפרה נתתיו כקדשים ולא לדבר אחר כקדשים אלא כחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה והוא למעוטי ממעילה כדאמרן:

שלשה כריתות - אמור אליהם לדורותיכם וגו' (ויקרא כב) והנפש אשר תאכל בשר וגו' (שם ז) נפש כי תגע בכל טומאת אדם וגו' (שם):


אחת לכלל ואחת לפרט - לדרוש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והנפש אשר תאכל בשר [מזבח השלמים] (ויקרא ז) והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח (בכלל כל הקדשים אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו (שם כב) כל הקדשים בכלל):

לדברים שאינן נאכלין - כגון עצים ולבונה שאינן ראויים לאכילה אם אכל מהם בטומאת הגוף חייב כרבנן דמתניתין:

ולר"ש - דמתני':

חד מהאי זוזא - אמרי חדא מילתא ואינך תרי חדא מילתא:

חד אמר - חד מהאי זוזא אמר מחלוקת שנחלקו חכמים על רבי שמעון שחייב:

בטומאת בשר - אם אכלן לעצים ולבונה טמאין לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא וגו' (ויקרא ז) דאמר מר (חולין דף לו:) והבשר יתירא לרבות עצים ולבונה:

אבל בטומאת הגוף - והן טהורים דברי הכל אינו לוקה דלא איתרבו בה: הכי גרסינן כיון דקרינן ביה והבשר אשר יגע וגו' קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה. כלומר כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה אעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי:

אסיפא - אמילתיה דר"ש והכי אמרינן מחלוקת דרבי שמעון אדרבנן דלא לקי בטומאת הגוף דלא רבי רחמנא אבל בטומאת עצמן דרבינהו קרא דברי הכל לוקה:

כיון דלא קרינן בהו - בעצים ולבונה לרבי שמעון וטומאתו עליו דטומאת הגוף לא קרינן בהו והבשר אשר יגע וגו':

לפסולא בעלמא - ומעלה דרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא הוא והכי אמרי' בפסחים (דף כד:) דאין לוקין עליו:

מתני' לשם זבח - לאפוקי שנוי קדש כגון לשם זבח אחר:

לשם זובח - לאפוקי שנוי בעלים והא ילפינן להו מקראי בפ"ק (לעיל ד:):

לשם אשים לשם ריח - בגמרא מפרש לאפוקי מאי ויליף לה מקרא:

לשם חטא - לשם חטאו שהוא מביאו עליו:

אף מי שלא היה בלבו כו' - ששחט סתם כשר:

שהוא תנאי בית דין - שישחט סתם כדאמרן בפ"ק (לעיל ב:) התנו בית דין דלא לימא לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו:

שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד - הלכך אי הוה שלא לשמו אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מילתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב (ויקרא ז):

גמ' עולה לשם עולה כו' - קרא קדריש עולה אשה ריח ניחוח לה' (ויקרא א) ואע"ג דלאו בשחיטה כתיב אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה' (שם ג) שתהא זביחה לשם שלמים לשם אשים לשם שם והאי דנקט הכא קרא דעולה משום דכתיבי כולהו גביה וגבי שלמים לא כתיב בההוא קרא לריח ניחוח:

לאפוקי כבבא - ע"מ לעשותו חתיכות צלויות בגחלים קרבוניא"ש בלע"ז ודוגמתו בעירובין (דף כט:) ונייתי הוגנא דערבתא ונכביב וניכול:

אין בהם משום ריח - דכיון דצלאן תחילה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא:

הנחת רוח - נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא שאמר ונעשה רצונו:

ולא יחללו - אין דבר אחר מחלל את קדשים אלא מי מחללו קדשים מחללין קדשים כדנפקא לן (לעיל ה.) דבמחשבה שלא לשמו מתחללים מושחט אותה לחטאת:

טעמא דלא היה בלבו כלל - ששחטו סתם וממילא קרב לשמו:

הא לשם חולין כשר ואינו מרצה - וכי אמר רב נמי כשרה ואינה מרצה קאמר:

לשם חולין - שיודע שהיא חטאת ושחט לשם חולין כשרה כדאמרן שאין חולין מחללין קדשים:

משום חולין - כסבור שהם חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים ואינו עסוק בקדשים:


למתעסק בקדשים - שוחט קדשים ולא בכוונה אלא כמתעסק בדברים אחרים:

בידינו הוא - ראיה זאת כבר ידענו אותה ומיהו מצוה הוא דנפקא לן ולא עיכוב:

שמעתי שהבעלים מפגלין - בעבודת הכהן אם קיבל הכהן בשתיקה וחישבו הבעלים עליה על פיגול הוי פיגול:

והקריב המקריב - קרבנו בפרשת נסכים כתיב והקריב המקריב קרבנו לה' (במדבר טו) אלמא מקריב קרבנו קרי ליה הלכך הוו להו בכלל המקריב לא יחשב:

ורבי אליעזר פוסל - התם מפרש בהדיא שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ואע"ג דלא איהו שחיט לה פסול:

שאין כשר להצניע - במסכת שבת כגון דם נדה או איסור (או) הנאה:

ואין מצניעין כמוהו - שכשר הוא להצניעו אם היה שיעורו אבל שיעורו של זה מועט הוא ואין אדם חושבו להצניעו:

ובא אחר והוציאו - בשבת לרה"ר חייב דחשיב מלאכה מפני מחשבתו של זה שהוכשר לו והצניעו:

ותרוייהו - רבי אליעזר ור"ש בן אלעזר:

השתא בחוץ - בעבודת כוכבים ושבת דלא כתיבא בהו מחשבה בהדיא אמרינן זה מחשב וזה עושה הוי מחשבה:

בפנים - בקרבנות דמחשבה בהו כתיבא מיבעיא:

בפנים הוא דאמר - משום דעיקר מחשבות בקרבנות כתיבא:

אבל בחוץ - כגון עבודת כוכבים ושבת לא:

בעבודת כוכבים מיבעיא - דעבודת כוכבים דומיא דעבודת פנים חייב בה רחמנא כדאמרי' בארבע מיתות (סנהדרין ס:) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' עבודות הראויות למקום חייב בהו בעבודת כוכבים בין שדרכה בכך בין שאין דרכה בכך הלכך לענין מחשבה נמי איכא למיגמרה מבפנים:

מלאכת מחשבת אסרה תורה - שנסמכה שבת לפרשת המשכן בויקהל ומלאכת מחשבת שהעושה אותה מתכוין למלאכה גמורה אלא ששגג בשבת או סבור שמלאכה זו מותרת. וזה שיעור זה חשוב בעיניו אינו מתכוין למלאכה:

פרק חמישי - איזהו מקומן


מתני' קדשי קדשים - כולן בכלל חטאות ואשמות ועולה ושלמי ציבור ומיהו משום דחלוקין במתן דמים או בהקטרתן הדר תני להו כל חד וחד באפי נפשיה לפרש הלכותיהן:

שחיטתן בצפון - ובגמ' מפרש מ"ט לא תנא וקבול דמן ומ"ש דתנן חטאות הפנימיות ברישא:

פר ושעיר של יום הכפורים כו' - בגמ' יליף טעמא מנא לן דשחיטתן וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.:

בכלי שרת - דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות (שמות כד) וממנה למדו כל הזבחים בהיקש ליטעון כלי:

הזיה על בין הבדים - עומד בין שני בדי ארון ומזה א' למעלה וז' למטה כנגד עובייה של כפרת ולא היו נוגעים בה:

ועל הפרכת - כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד (ויקרא טז):

ועל מזבח הזהב - כדכתיב ויצא אל המזבח וגו' באחרי מות:

מתנה אחת מהן מעכבת - כדאמרי' בפ' בית שמאי (לעיל דף לו:):

שירי הדם היה שופך על יסוד כו' - יליף בגמ':

ואם לא נתן - שירים הללו ליסוד לא עיכב הכפרה ובגמ' יליף לה בברייתא יכול יעכבנו כו':

פרים הנשרפים - פר העלם ופר כהן משיח שאין נאכלין לכהנים אלא נשרפין חוץ לירושלים כדכתיב בהו אל שפך הדשן ישרף (ויקרא ד) וילפינן בסדר יומא (דף סח.) שהוא חוץ לירושלים:

ושעירים הנשרפים - שעירי עבודת כוכבים שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם בפרק בית שמאי (שם):

הזיה על הפרוכת - כתיב בהו אבל בין הבדים לא כתיב בהו כדכתיב בפר יום הכפורים והזה באצבעו על פני הכפרת וגו' (ויקרא טז):

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/זבחים/פרק_ד"